ריטב"א/ראש השנה/י/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ופירות נטיעה זו אסורה עד ט"ו בשבט. י"מ דארישא קאי דוקא דקתני שלשים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה דכיון שעלו לה שלשים יום לשנה נחמיר עליה להמשיך שנתה עד ט"ו בשבט שהוא שנתו של אילן אבל כל שנטע פחות משלשים יום לפני ר"ה בשאר שני שבוע שהוא מונה שלשה שנים שלימות מיד כלה מנינו בין לערלה בין לרבעי ומסתייעין בזה מדקתני נטיעה זו ותו מדאמרינן בסמוך פעמים שברביעית ופעמים שבחמישית מכלל דפעמים פעמים הוא כן ולא לעולם ולמעוטי היכא שנטעה פחות משלשים יום לפני ר"ה ומסתברא שלפי שיטה זו לא נתנו דבריהן לשעורין וכל שעלתה לו שנה בר"ה אין חילוק בין שנטעה שלשים יום לפני ר"ה או אפי' נטעה לאחר ר"ה שעבר מיד שגם זו אין לה שנה שלימה לגמרי כי מי חלק לנו בין שלשים יום או יותר וכיון שאין לדבר קצבה ביותר משלשים יום אף כל שחסר יום א' מן השנה כמו שאמרנו הילכך לא משכחת לה שלא נמשיך שנתה עד ט"ו בשבט אלא הנוטע פחות משלשים יום לפני ר"ה דוקא ואמטולתא בלחוד הוא דקרי פעמים דשפיר שייך למתני הכי אע"ג דהאי דאשתאר מיעוטא הוא ומ"מ אין פי' זה מחוור דהא קראי דדרשינן מניהו הא דינא דכתיב ובשנה הרביעית ובשנה החמישית בכל ערלה וכל כרם רבעי מיירי ועוד דלאו טעמא דמסתבר הוא כיון שהדין נוטה שעלתה לו שנה שתהא נמשכת יותר מאותה שמנו לה ג' שנים שלימות והוה כהלכתא בלא טעמא הילכך נראה דברי בעל המאור שכתב שם כל ערלה ורבעי הדין כך ואפי' בשנטעה בפחות משלשים יום לפני ר"ה וכך העלו בירושלמי דגרס התם (רבא) [ר' בא] בר ממל קומי רבי זירא נראין הדברים בשנטעה שלשים יום לפני ר"ה אבל נטעה פחות משלשים יום לפני ר"ה איתא חמי שנה שלימה לא עלתה לו ואת אמר הכין א"ל הכין הוא אפי' נטען פחות משלשים יום לפני ר"ה והא אסור מאי כדין אמר ר' מונא מכיון שעמד תוך שנתו של אילן משלים שנתו ע"כ הרי שהעלו בירושלמי כדברי הר"ז ז"ל וטעם הדבר דכיון שאילן גדל על רוב מים של שנה שעברה וכל כיון שחונט בין תשרי לשבט אינו אלא מחמת יניקת מים שלפני ר"ה ושרף שעלה בו מחמת אותן מים ואותה יניקה הוא שהוציא פירות אלו הילכך עשאן הכתוב לפירות אלו כאלו חנטו קודם תשרי הואיל וחנטה משרף שלפני תשרי הוא ולפי טעם זה אין לחלק בין נטיעה לנטיעה כלל והאי דנקט ופירות נטיעה זו אינה אלא לומר שהנטיעה שגורמת לה לאיסור ערלה או רבעי היא הגורמת לה ג"כ להמשך עד ט"ו בשבט מן הטעם שכתבנו והא דאמרינן בסמוך פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה הטעם ברור שתפס התלמוד לשון זה לפי שהדבר ידוע שלא הוצרך הכתוב לאסור בזה פירות שחנטו תוך שני ערלה או תוך שנה רביעית משום רבעי דהא פשיטא שאין היתר לאיסורן לעולם יש לזה דין ערלה ולזה דין רבעי ולא בא הכתוב אלא לפירות שחנטו בין תשרי לט"ו בשבט שיהא דינם כפירות ערלה ממש וכפירות רבעי ממש עד לעולם והדבר ידוע שאין החנטה זו מצויה אלא מעט ובמקצת מיני אילנות ולהכי קאמרינן פעמים וזה ברור וא"ת לכלהו פירושי למה אמרו חכמים שאם נטע שלשים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה שהרי לפי האמת לא עלתה לו שנה עד ט"ו בשבט וי"ל דאפ"ה נפקא ליה מיניה מהא דהוה תשרי ר"ה לנטיעה טובא שאלו הי' שבט ר"ה הייתי אומר דכל שנטעה שלשים יום לפני ט"ו בשבט עלתה לו שנה משא"כ עכשיו דכל פחות משלשים יום לפני תשרי לא עלתה לו שנה ואעפ"י שהוא כמה חדשים לפני שבט ודין זה גזרת הכתוב:
לימא דלא כר"מ. פי' לימא דהא מתניתא דבעי שלשים יום להיות חשוב שנה דלא כר"מ:
דתניא וכו' שהי' ר"מ וכו'. וה"ה שהי' ר"א אומר כן אלא משום דר"מ אתחיל במלתא נקט לה בדר"מ והא דאמרינן בן בקר בן שתים פירושו כשאמר עגל בן בקר וארישא קאי אבל כשאמר פר בן בקר הרי זה בן שלש כדפרש"י ובספרא מייתי לה מדכתיב קח לך עגל בן בקר וכו' תמימים תמימים אף בשנים (והשנה) [והשוה] הכתוב (בין) [בן] בקר לאיל:
אפי' תימא ר"מ. פי' לא קאמרי' בתחלת שנה וסוף שנה אלא בתחלת שנים וסוף שנים וה"פ שלא אמר ר"מ אלא בסוף שנתו של אותה שנה לדבר שאתה מונה לו שנפסק עניינו עכשיו כגון פר זה שהוא נשחט ושנותיו נשלמים ובהא אמר לה אפי' בתחלת שנה אבל במנין תחלת השנים שאתה מונה כגון ערלה זו אינו אומר יום אחד בשנה חשוב שנה (ואפי') בתחלת שנה עד שיהא שם שלשים יום והא דלא פרכינן להא מלתא ממלכים (דמשנה תורה דפרקין) [דריש פרקין] ד"ל דאידך פרכא דנדה עדיפא לן דאלו בהא איכא למימר דההיא תקנת הכמים היא וכי קאמרינן אנן (לשר) [לדבר] תורה והוי יודע שלא אמרו יום אחד לשנה חשוב שנה לר"מ או שלשים יום לר"א אלא בדיני תורה א"נ למלכים לד"ה ביום אחד ומתקנת חכמים אבל בשטרות ותנאים של בני אדם אין לך למנות אלא שנה שלימה של י"ב חדש כלשון בני אדם ואפשר דאפי' חדש העיבור בכלל כדאתמר גבי שכירות (המסק) [והעושה עסק] עם חבירו עד ג' שנים וכיוצא בו שנים שלימות הוא מונה וכן קבלתי ממורי נרו בשם רבותיו ודברים ברורים הן וכ"כ הרשב"א ז"ל:
אמר רבא נדה כו'. עקר הפי' כדפרש"י ז"ל דנדה כל שהתחילה לראות אפי' בסוף היום עולה לה ליום א' ובששה והוא סגי לה לענין ימי נדה ואלו בסופה ביום שביעי אין תחלת היום שהיתה טהורה עולה לכל היום ואינה טובלת עד הלילה שהוא ליל שמיני ואע"פ שזה סוף ימים שהרי יש כאן הפסק דמים והפסק ימי נדה ואיכא נמי טבילה וכפר הנשחט דמי וחומר הוא שהחמיר הכתוב בסוף ימי נדה ואעפ"כ היקל בתחלתה שסוף היום ככלו:
שנים שיום א' עולה בסופן וכו'. הקשה בתוס' מאי ק"ו שהרי זבה תוכיח שתחלת היום עולה לה בסופה שהרי זבה טבילתה ביום ז' מן התורה אלא שחשו חכמים שמא תראה אחר הטבילה ותסתור ונמצא בועל זבה למפרע וכ"ש דלר' יוסי מותרת לגמרי דס"ל דמקצת היום ככולו לגמרי ואפי' ראתה אחר טבילה אינה סותרת אלא מכאן ולהבא היא מטמאה ואפ"ה אין סוף היום עולה לה בתחילתה דיום שהתחילה לפסוק בו אינה סופרתו למנין ז' וי"ל דשאני זבה דבנקיות תלא רחמנא וז' נקיים בעינן הילכך סוף היום נגרר אחר תחלתו וכשתחלתו בטומאה כלו טמא לפיכך אינה סופרתו כלל וכשתחלתו טהור בשביעי כולו חשוב טהור הואיל וכבר הפסיקה טהרה ו' ימים והוא משא"כ בנדה שסופרת אפי' שלא בהפסק דם שלא תלה הכתוב בנקיות אלא בימים גרידי ועוד כיון שאם חזרה וראתה ביום הד' סותרת כל מנינה הראשון לא חשיב לן מקצת היום ככולו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |