ערוך לנר/ראש השנה/יט/ב
בגמרא תנאי היא דתניא. ברייתא זו נשנית במגילת תענית אחרי מה דחשיב י"ט דקרבן עצים שהיה בט"ו באב וסדר מגילת תענית הוא דחשיב כל הימים טובים של כל השנה מתחיל מריש ירחא דניסן ומסיים בי"ט של עשרים ותמניא באדר ומדנשנה הך פלוגתא אם נוהג הי"ט גם בזמן שאין בהמ"ק קיים באמצע בין ניסן לאדר ולא לבסוף משמע דרק על יו"ט דקרבן עצים פליגי שבזה שייך טעם של ר' יוסי מפני שאבל הוא להם דאיך ישמחו ביום שהיו מביאים קרבן עצים והמקדש חרב ובטל עבודה אבל לענין י"ט שאין בהם זכרון לבהמ"ק ועבודה כגון מה דתני לעיל בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא או מה דתנא בעשרים ותמניא אתא בשורתא איך שייך בזה מפני שאבל היא לו ולפ"ז קשה איך יליף מזה דס"ל לר' יוסי דבטלה מגלת תענית וצ"ל דס"ל להגמרא כיון דרוב היו"ט הם לזכר בהמ"ק ועבודה והם בטלו ע"כ ג"כ כמו של קרבן עצים ע"פ טעם ר' יוסי שאבל הוא לו לכן גם שאר יו"ט בטלו:
שם אין בהמ"ק קיים מותרין. לפ"ז מה דתני במגלת תענית בעשרים ותמניא בו אתת בשורתא וכו' לאו כ"ע הוא אלא יהודה בן שמוע תיקן י"ט זה ואזיל בשיטת ר"מ רבו דקאמר די"ט נוהגין גם בזמן שאין בהמ"ק קיים אבל לר' יוסי באמת לא תיקנו י"ט זה:
שם דלא אצטריך. הרשב"א תימה דאיך אפשר דבכל השנים הללו לא חל ר"ה ע"פ ראיה או חשבון באד"ו עד שהיו צריכין לעבר משום ירקיא או מתיא ונ"ל עפ"י מה דאמרינן לקמן מאיימין על העדים לעברו או לקדשו ובניסן ובתשרי מסקינן דמאיימין בין לעברו בין לקדשו. ולפ"ז י"ל דהכי פירושו דלא אצטריך שלעולם היו באים עדים ביום שלשים שהיה אפשר לקדשו הא אצטריך דהיינו כשהיה יום שלשים בה' או ביום ו' אז מעברין ומקדשין ביום שלשים ואחד ע"י שמאיימין על העדים לשתוק אבל כשלא רצו לשתוק והעידו עדותם ע"כ מקדשים ביום שלשים ולא חוששין משום ירקיא או מתיא דהא לא אמרינן לקמן רק דמאיימין על העדים ולא אמרינן דאין מקבלים אותם וכן נראה גם מדברי הרמב"ם שאם לא שמעו העדים על האיום מקבלים אותם וע"ז הוצרכו לשלוח שלוחים דהא אי אפשר לידע אפילו כשחל יום שלשים בד"ו אם קדשו ב"ד או לא וע"ז פריך הא מקלקל ר"ה וא"כ הלא טוב שאפילו לצורך של מתיא וירקיא לא יעברו וממילא לא יצטרכו לשליחות העדים ומשני מוטב לשלוח שלוחים כדי שידעו מתי יוה"כ וסכות ולא יתקלקלו כולהו מועדות משום ירקיא ומתיא ומתורץ בזה גם מה שהקשו התוספות על רש"י הרי ממילא ידעו שיעברו ב"ד כשחל יום שלשים באד"ו:
שם הא מקלקל ר"ה. רש"י פירש דנמצא שלא עשאוהו בני הגולה כהלכה והתוס' פירשו שהקלקול הוא מה שעושים שני י"ט מספק. ורש"י ותוס' בזה לשיטתייהו קאי דרש"י פירש לעיל במתניתן (דף י"ח) שסמכו על רוב שנים ועשו בגולה רק יום א' והתוס' שם כתבו שעשו ב' ימים ולכן הוצרכו לדחוק דגם זה נקרא קלקול:
שם בתוס' ד"ה מימות. משום מחרת י"ט. אין לפרש דכוונתם משום דלאחריו אסור בתענית שהרי זה רק לר' יוסי ועוד דאמרינן לעיל דאורייתא לא בעי חיזוק אלא כוונתם משום דאסרו חג של י"ט אסור בתענית וע"ז כתבו דזה מנהג של אחרונים הוא אבל בימי עזרא עדיין לא היו נוהגין בו איסור תענית. והנה בסוכה (דף מ"ה) אמרינן כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים ופירש"י בשם יש אומרים דהיינו יום שלאחר חג ע"ש. ולפי פי' זה שפיר י"ל דנהגו גם בימי עזרא שלא להתענות ביום שלאחר החג שהרי מקרא יליף כן אבל התוס' דהכא י"ל דס"ל כפי' קמא שהביא רש"י שם דקאי על י"ט עצמו. ויש להביא ראיה לפי' זה ממה דאמרינן תענית (דף י"ח) לא נצרכה אלא לאסור יום שלאחריו ע"ש ואי ס"ד דאסרו חג מקרא יליף ל"ל לאסור תענית ביום שאחר הפסח ע"י מגילת תענית אלא ע"כ דקרא על י"ט עצמו קאי ואיסור תענית באסרו חג של י"ט תקנה של חכמים אחרונים היא. אמנם מה שכתבו התוס' ועוד שהרי דבר שבצבור הוא לא זכיתי להבין דאם בימי עזרא כבר היה המנהג שלא להתענות באסרו חג מה לי אם הוא דבר של צבור או של יחיד:
שם ד"ה וא"ל. קשיא דליכא קלקול אלא מיוה"כ לחוד. המפרש על הרמב"ם בה' קידוש החודש (פ"ז) כתב בשם ר"ח שמה שלפעמים עברו לאלול הי' עפ"י סוד העיבור שבידם מהל"מ ומה שאמרו משום ירקיא ומשום מתיא לא שזה עיקר הטעם אלא מפני שלא נתגלה סוד העיבור אמרו טעם זה להמון העם וגם לעולא נדמה שזה הטעם ולכן פירש כן אבל האמת אין זה עיקר הטעם ע"ש. ולפ"ז י"ל דגם רש"י ס"ל כן ומה דנקט משום ירקיא ומשום מתיא מפני שזהו הטעם שמפורש לקמן אבל מה דקאמר הכא ואל יתקלקלו כולהו מועדות כוונתו על הקלקול עפ"י סוד העיבור ובזה מתורץ מה שהקשו התוס' על פי' רש"י דליכא קלקול רק מיוה"כ לחוד ומה שהקשו עוד שהרי מקביעות אלול כבר ידעו קביעות תשרי דלא אד"ו ראש דלפי דברי ר"ח שהכל תלוי בסוד העיבור אפשר שבאלול חשבו ב"ד ועמדו על המחקר שעל פי סוד העיבור צריך לעשות אלול מלא ולכן לא ידעו מקודם:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |