אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ראש השנה/יט

יום חמישי כב חשוון תשפ"ב - מסכת ראש השנה דף יט

תענית בראש השנה

מו"מ הגמרא בנוגע לאיסור תענית ביום ג' בתשרי

ב'מגילת תענית' כתבו חז"ל את כל התאריכים בהם קבעו חכמים 'יום-טוב' בעקבות ניסים שארעו בהם, ואסרום בתענית, ויש מהן שנאסרו אף בהספד. בגמרא במסכת ראש השנה (יח:) מובאת מחלוקת אמוראים, בנוגע לשאלה האם מגילת תענית בטלה אחר חורבן הבית או לא, ושוב אין אותם ימים אסורים בהספד ותענית, או שאף אחר חורבן הבית דבריה קיימים: איתמר, רב ורבי חנינא אמרי - בטלה מגילת תענית, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי - לא בטלה מגילת תענית.

רב אחא בר הונא מקשה על דעת הסוברים שמגילת תענית בטלה, ממקרה שבו תקנו חכמים אחר החורבן יום טוב שאין להתענות. ואם אכן אפילו אותם ימים טובים שהיו בזמן בית המקדש - בטלו לאחר מכן, כל שכן שאין לחז"ל לתקן ימים טובים נוספים. וכך נאמר על אותו מאורע במגילת תענית: בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא [- בג' תשרי בטלה הזכרת השם מן השטרות], שגזרה מלכות יון גזירה שלא להזכיר שם שמים על פיהם. וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום, התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות. וכך היו כותבים: בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לקל עליון. וכששמעו חכמים בדבר אמרו, למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה, וביטלום. ואותו היום עשאוהו יום טוב [- ובקושי יכלו לבטל שכבר נהגו העם, וכששמעו חכמים ובטלום הוכשר הדבר בעיניהם ונחשב להם לנס ועשאוהו יום טוב. רש"י].

הגמרא דוחה את קושייתו של רב אחא בר הונא, המבוססת על ההנחה שמאורע זה התרחש לאחר שנחרב הבית, וממילא קשה שאם הראשונים בטלו ודאי שאין להוסיף אחרים. ודוחה הגמרא שאכן מאורע זה ארע כבר בזמן בית המקדש בשעה שאף שאר הימים טובים המוזכרים במגילת תענית עדיין לא בטלו.

על יישוב זה מקשה הגמרא, שאם אכן מאורע זה התרחש בזמן שבית המקדש היה קיים לא היו צריכים חז"ל לקובעו כיום טוב מאחר שבלאו הכי אותו היום היה אסור בתענית, שהרי ביום זה נהרג בו גדליה בן אחיקם, ובזמן הבית היה יום טוב. ודוחה הגמרא, שאכן יום זה לא נצרך להיכתב, ולא נכתב כיום טוב במגילת תענית אלא מאחר שאותם ימים שנכתבו בה נאסרו גם הימים שלפניהם ולאחריהם מתענית, וקמ"ל שגם יום ב' תשרי אסור בתענית.

ושוב מקשה הגמרא, שגם יום ב' בתשרי בלא"ה אסור בתענית שהרי הוא יום שאחר ראש חודש, וראש חדש אף הוא יום טוב לענין איסור תענית. ודוחה הגמרא, שראש חודש הוא מדאורייתא, וכל מה שנאמר שהימים שלפניהם ואחריהם אסורים בתענית, היינו חיזוק לתקנת חז"ל, ולכן רק ימים שכל עיקרם מדרבנן בהם נאמר דין זה שהימים שלפניהם ואחריהם אסורים, משא"כ ראש חודש.

ומקשה הגמרא עוד, שעדיין יום ב' בתשרי אסור בתענית מטעם אחר, והוא, שיום זה הוא יום לפני יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, שכפי שהתבאר בזמן בית המקדש היה אותו יום - יום טוב. ודוחה הגמרא כעין דחייתה הקודמת, שיום טוב זה מקורו בדברי קבלה ותוקפם כדברי תורה שאינם צריכים חיזוק, ואינם כדברי חכמים הצריכים חיזוק. וממילא כדי לאסור את יום ב' בתשרי בתענית, הוצרכו חז"ל להוסיף במגילת תענית את הטעם של "בטילת אדכרתא מן שטרייא".

מחלוקת הפוסקים אם אסור, מותר או מצוה להתענות בראש השנה

מסוגיית גמרא זו [שהארכנו לבארה לצורך המשך הדברים] דן השאגת אריה (סימן קא) לגבי נידון בו נחלקו הפוסקים, והוא - האם מותר להתענות ביום טוב של ראש השנה, או שדינו כדין שאר ימים טובים שאסור להתענות בהם.

ובאמת נחלקו בכך הפוסקים. הרא"ש (ר"ה פ"ד סוס"י יד) הביא דעת רב נטרונאי גאון שביום טוב ראשון של ראש השנה אסור להתענות וביום טוב שני מותר [ובקיצור פסקי הרא"ש מובא בשמו שטוב להתענות בשני ימים של ראש השנה, ואמנם טוב הסגירו המדפיסים תיבת 'ימים', כיון שהוא ט"ס כמבואר בדברי הרא"ש, וצ"ל "להתענות בשני של ראש השנה", דהיינו ביום טוב שני שאינו מדאורייתא]. והשיג עליו הרא"ש וכתב: ונראה דברי רב האי שכתב, ולהתענות בשני ימים טובים של ראש השנה, אנו רואין שיפה הוא שלא להתענות, שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים לישראל בראש השנה, אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי קדוש היום. וכן הביא הרא"ש שם בשם מר שר שלום גאון, ומתשובת רב נחשון גאון, המובאת באורך במרדכי (ר"ה תשח).

ועוד הביא מה שהוכיח כן הראבי"ה מדברי חז"ל בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג) ובויק"ר (לפנינו ליתא): אמר רבי סימון, כתיב 'כי מי גוי גדול'. רבי חנינא ורבי יהושע, חד אמר איזו אומה כאומה זאת, שיודעת אופיה של אלקיה. בנוהג שבעולם אדם שיש לו דין, לובש שחורים ומתכסה שחורים ומגדל זקנו ואינו חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך דינו יוצא. אבל ישראל אינן כן, לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחים זקנם וחותכים צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה, לפי שיודעין שהקב"ה עושה להם ניסים ומטה את דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם. וכך נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סימן תקצז ס"א): אוכלים ושותים ושמחים ואין מתענין בראש השנה.

ואמנם כנגד דעת כל אלו הגאונים והפוסקים, מצינו דעה הסוברת שלא זו בלבד שאפשר להתענות בראש השנה, אלא שאף מצוה יש בדבר. וכך מובא בתרומת הדשן (סימן רעח): איכא כמה רבוותא דסבירא להו דמצוה להתענות בכל ראש השנה.

גם ברמ"א (סימן תקצז ס"ג) הזכיר דעה זו, לגבי דין אדם שעבר והתענה בראש השנה, שאינו צריך לשוב ולהתענות על תעניתו, כיון שיש אומרים שמצוה להתענות בראש השנה [- ואף שאין הלכה כן, מ"מ עכ"פ לא נחזיק זה לעבירה שיצטרך אח"כ להתענות על זה בחול. מ"ב (סקי"ב)]. ובמשנה ברורה (שם) הוסיף לפי זה שמי שקיבל על עצמו להתענות בראש השנה, אינו דומה למי שקיבל על עצמו להתענות בשבת ויום טוב שאין ממש בקבלתו, כי הרי יש אומרים שמצוה להתענות בראש השנה - ולכן צריך התרה לקבלתו.

תמיהת השאגת אריה על הסוברים שמותר להתענות בראש השנה

על דעה זו הסוברת כי מותר ואף מצוה להתענות בראש השנה, תמה השאגת אריה מסוגיית הגמרא הנזכרת. שהרי הגמרא מקשה שאין לומר שהוצרכה מגילת תענית להוסיף את יום ג' תשרי כיום ש"בטילת אדרכתא מן שטרייא" כדי לאסור את יום ב' בתשרי מתענית, שהרי "תיפוק ליה דהוה ליה יום שלאחר ר"ח", וכשם שר"ח אסור בתענית הוא הדין שימים שלפניו ואחריו אסורים בתענית. ולכאורה, לדעת אותם פוסקים שראש השנה מותר בתענית, הרי הראש חודש המדובר הוא ראש חודש תשרי דהיינו ראש השנה - ומותר ואף מצוה להתענות בו, וכיצד ייאסר יום שלאחריו בתענית מחמתו.

נפקא מינה אם איסור התענית בראש השנה הוא מחמת ר"ח או מחמת יו"ט

אלא שמאידך רוצה השאגת אריה להביא ראיה מסוגיא זו, שאף אם נאמר שראש השנה אסור בתענית, לא יהיה זה מחמת היותו יום טוב, אלא רק מחמת היותו ראש חדש. שהרי כשנותנת הגמרא טעם לכך שיום ב' בתשרי יהיה אסור בתענית, היא אומרת: דהוה ליה יום שלאחר ר"ח, ואינה אומרת: דהוה ליה יום שלאחר יום טוב. הרי שהטעם לאסור בתענית יום זה מכח איסור התענית ביום שלפניו, יום ראש השנה, הינו אך ורק מחמת היותו ראש חדש.

ויש נפקא מינה בדבר, אם יהיה איסור התענית בר"ה מחמת יום טוב או מחמת ראש חודש. שהרי בגמרא בברכות (מט:) מבואר שאם טעה ולא הזכיר של ראש חדש בברכת המזון אין מחזירין אותו, והטעם: משום דאי בעי אכיל, אי בעי לא אכיל. משא"כ ביום טוב שהוא מחוייב באכילת פת, חוזר אם שכח יעלה ויבוא. ומעתה כשנבוא לדון באדם ששכח לומר יעלה ויבוא בראש השנה, יש לנו לדון האם יכול היה להתענות ולא לאכול, ואם נאמר שכל הטעם שאסור להתענות היינו מחמת ר"ח, נמצא שמחמת היותו יום טוב לא היה חייב לאכול שהרי היה יכול להתענות, וכן מחמת היותו ראש חודש לא היה חייב לאכול פת - וממילא לא יחזור. משא"כ אם מחמת היותו יום טוב אסור בתענית - הרי חייב באכילת פת ביום טוב ועליו לחזור ולברך.

ועוד נפקא מינה מביא השאגת אריה, ע"פ המבואר בגמרא בתענית (טו:) שאין גוזרים תענית על הציבור בר"ח, בחנוכה ובפורים, ואם התחילו אין מפסיקין. והנה בשבת ויום טוב דחמירי, פשוט שמפסיקים. ומעתה יש לדון לגבי ראש השנה, שאם הטעם שאסור בתענית הוא משום שם יום טוב שבו, אפילו אם הפסיקו יפסיקו. ואילו אם טעם האיסור הוא משום שם ראש חודש שבו - אם התחילו אין מפסיקין.

ביאור הריטב"א והשאג"א שהמקשן ידע שר"ה אסור בתענית משום יום טוב

אלא שדוחה השאגת אריה את ראייתו, שהרי הגמרא מיישבת קושייתה זו: ראש חודש דאורייתא, ודאורייתא לא בעי חיזוק. דהיינו שאם ראש חודש דאורייתא, ממילא אף שהוא אסור בתענית, מכל מקום אין בכוחו לאסור תענית ביום שלפניו ואחריו, שלא נאמר דין זה אלא בימים האסורים מדברי סופרים וצריכים חיזוק.

מעתה, אומר השאג"א, יתכן מאד שכבר בהו"א ידעה הגמרא דין זה וכל מה שנתחדש הוא כדמשמע בגמרא ש"ראש חודש דאורייתא". וממילא, יש לומר שאכן ר"ה אסור בתענית גם משום היותו יום טוב, אלא שהגמרא לא יכלה להקשות שיום ב' בתשרי ייאסר בשל היותו יום שאחרי יום טוב, שהרי יום טוב הוא מדאורייתא - ודברי תורה אינם צריכים חיזוק. ובדבריו אלו כיוון השאג"א לדברי הריטב"א (שלא זכו אותה שעה לאורו).

יום טוב שיש בו שני שמות, מדאורייתא ומדרבנן, האם נאסרו ימים שלפניו ושלאחריו בתענית

אלא שתמה השאגת אריה, שאם אכן ראש השנה אסור בלא"ה בתענית מחמת היותו יום טוב, אם כן איזה טעם יש לומר שכיון שיש בו גם שם ראש חודש, ממילא נאסור היום שלאחריו כדאי לעשות חיזוק לדבריהם. והלא החיזוק נצרך באופן שיש לחוש שיבואו להקל בדבריהם, ואילו כאן לעולם לא יקלו בדבריהם כיון שאותו יום מלבד היותו ראש חודש הרי הוא גם ראש השנה, שהוא מדאורייתא.

ומחדש השאג"א שאכן יום שיש לו שני שמות, אחד מדברי תורה ואחד מדברי סופרים, מכל מקום עשו בו חכמים חיזוק לדבריהם. והוא מוכיח דבר זה משני מקומות: א' מסוגיא זו גופא, שהרי הקשתה הגמרא שיש לאסור יום ב' בתענית מחמת היותו יום שלפני יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, ויישבה הגמרא שיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם מדברי קבלה הוא וכדברי תורה שאין צריכים חיזוק. ובכך רצתה הגמרא לבאר שלכך הוצרכה מגילת תענית להוסיף את יום ג' בתשרי כיום ש"בטילת אדרכתא מן שטרייא" ובכך ייאסר יום ב' בתשרי כיום שלפי יום זה, אף שאין יום ג' צריך חיזוק - שהרי מתענים בו מדברי קבלה כיון שהוא יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם.

ב' בגמרא בתענית (יז:) מובא שבמגילת תענית מנו מיום ח' ניסן עד סוף חג הפסח כימים שאין להספיד בהם. ומקשה הגמרא למה לי למימר עד סוף המועד, לימא עד המועד, מאחר שהמועד בלאו הכי אסור. ויישב רב פפא קושיה זו, ש'לא נצרכה אלא לאסור יום שלאחריו". דהיינו, שאף יום אחד אחר הפסח יהיה אסור בהספד. והרי יום אחרון של פסח מלבד היותו בכלל המבואר במגילת תענית, הינו גם יום טוב, ואם כן יקשה מדוע ייאסר יום שלאחריו, והלא דברי תורה אינן צריכים חיזוק. אלא מוכח גם מגמרא זו, שיום שיש לו שני שמות, מדאורייתא ומדברי סופרים - גזרו אף על היום שלפניו ושלאחריו.

מכח כל זה מכריע השאגת אריה: הרי נתברר לנו שאסור להתענות בראש השנה, משום קדושת ראש חודש שבו. [ולכאורה כוונתו שדבר זה מוכרח מהסוגיא, אך יתכן שאף אסור להתענות בו גם מחמת היותו יום טוב, וכפי שביאר השאג"א באריכות].