ערוך לנר/ראש השנה/יב/ב

ערוך לנר ראש השנה יב ב

דף י"ב ע"ב

בגמרא אף מעשר ראשון אין לו הפסק. הט"א הקשה הרי יש לו הפסק בשנת השמיטה. ולענ"ד לא מיקרי זה הפסק כיון דהכל הפקר א"כ שוין הבעלי נחלה הישראלים עם הלוים בכל תבואות הארץ והרי מעשר ראשון לא נתן ללוי רק באשר אין לו נחלה כישראל דהפקר מטעם זה פטור ממעשר כיון דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידך וידו שוין והרי בשביעית הכל הפקר וא"כ אין זה הפסק מעשר ראשון:

שם משיביאו שליש. הט"א הקשה על מה שפירש רש"י שמתעשרין אחר שנה שהגיעו בו לשליש בישולן שהרי באילן אזלינן בתר חנטה והניח בקושיא. אמנם הפ"י תירץ קושיא זו דמסוגיא דשמעתין מוכח ע"ש בדבריו. גם התוס' ר"ע ריש מעשרות תמה על הרמב"ם דמשמע מדבריו דעונת המעשרות היא לענין שנת המעשר אם שניה אם שלישית והרי באילן אזלינן בתר חנטה. גם תימה על הרמב"ם שלא הביא דין זה בפירוש דבאילן אזלינן בתר חנטה ע"ש שהניח בקושיא וגם קושיא זו תירץ הפ"י כאן על נכון דשיטת הרמב"ם דשיעור עונת המעשרות הוא השיעור של חנטה:

שם בתוס' ד"ה משתצמח. ואינו משמע כן בירושלמי. לענ"ד לשון משתצמח לזרעים יותר משמע כפי' רש"י. ולכן י"ל דרש"י ס"ל דהירושלמי חולק על גמרא שלנו כיון דנקט לשון אחר. ועוד דלפי' הירושלמי קשה מאי שנא דנקט שיעור זה לענין תלתן הרי בכל הדברים אין חיוב מעשר עד שראוי לצמוח כשיזרע כדיליף בסוכה (דף ל"ו) מעשר תעשר את כל תבואת זרעך:

שם ד"ה התבואה. ואי אפשר לומר כן. הפ"י יישב שיטת רש"י דשאני ענבים מתירוש דלאכול ענבים השיעור קודם שיביא שליש אבל כשכותש לא מחייב במעשר עד שיביא שליש משא"כ בזיתים דאינן ראויין כלל עד שיביאו שליש אי אפשר דזיתים אינן ראוין כלל לאכילה רק ע"י כבישה ומליחה עכ"ד. ולענ"ד אי אפשר לומר כן דהא תנן בשביעית (פ"ד ד' מ"ט) זיתים משיכניסו רביעית וכו' הכניסו שליש וכו' בשאר שני שבוע חייבים במעשרות ע"ש הרי שזיתים ראויין לאכילה כמו שהם גם קודם שהכניסו שליש דהרי קרינן בהו לאכלה ועוד דשם (ד' מ"ח) גבי בוסר תנן הבאישו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בו בשאר שני שבוע חייב במעשרות ע"ש משמע דבענבים אין חילוק בין אוכלם בעין ובין כותש דאל"כ למה לא מחלק גם גבי ענבים בין אוכל לכותש כמו גבי זיתים. ולכן הנלע"ד ביישוב קושיית התוס' על רש"י מה שכתבו דהרי גם זיתים מיקרי תבואת יקב ולמה נקט זיתים בזה י"ל כיון דבענבים מצאנו שם תבואה דכתיב גבי כלאים ותבואת הכרם וגבי זיתים לא מצאנו כן א"כ הוי אמינא דתבואת יקב לא קאי רק על תירוש ולא על יצהר ולכן נקט זיתים בפירוש אבל תירוש לא הוצרך למינקט דזה בודאי בכלל תבואה. ומה שהקשו עוד דהרי בענבים יש שיעור אחר דתנן הענבים והבאושים משהבאישו קושיא זו יש לתרץ ע"פ מה שכתב הר"ש שביעית (פ"ב מ"ז) וז"ל ועוד יש לפרש דענבים שהבאישו הוא שליש שלהן וכל אותן השיעורין המפורשים בפ"ק דמעשרות לכל הפחות הוא הבאת שליש והא דלא תני משיביאו שליש כדקתני גבי תבואה וזיתים משום דבכולהו אפשר ליתן בהם סימן חוץ מתבואה וזיתים עכ"ל. וי"ל דגם רש"י ס"ל כן ולכן שפיר כתב דתירוש הוא בכלל תבואה שהרי שיעור שהבאישו הוא ג"כ השיעור שליש ולא נקט ברישא דמתניתן שיעור דהבאישו רק לסימן דהבאת שליש וזו היא השיטה שהביאו גם התוס' כאן במה שכתבו ונראה לי דכל אותן השיעורים כו' אלא שהר"ש כתב בפי' דהבאישו הוא שיעור שליש:

שם בא"ד. אבל תבואה וזיתים קודם הבאת שליש נמי חזי. הפ"י כתב דבריהם תמוהין במה דחזי זיתים להשיר שער ותבואה לעמילן של שבחים אין זה ענין למעשרות דבעינן אוכל שראוי לאכילה והניח דבריהם בצע"ג. ולענ"ד שפיר מוכח דגם לאכילה ראויין תבואה וזיתים קודם שהביאו שליש דלענין ענבים וזיתים מוכח כן ממתניתן דשביעית (פ"ד) שהבאתי לעיל דתנן הבוסר משהביא מים אוכל פתו בשדה וכו' הזיתים משיכניסו רביעית למאה פוצע ואוכל בשדה וכו' הרי דענבים וזיתים גם קודם שהגיעו לעונת המעשרות ראוין לאכילה וקרינן בהו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגם לענין תבואת דגן מוכח כן ממתניתן דחלה (פ"א מ"ג) אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות וכו' ותבואה שלא הביאה שליש ע"ש הרי שקרינן בתבואה שלא הביאה שליש והיה באכלכם מלחם הארץ וא"כ נקרא אוכל והתוס' קצרו בראיותיהם דהוי מצי להביא ראיה גם ממשניות האלה ותימה על הפ"י שבמכ"ה נעלמו ממנו ב' משניות הללו:

שם ד"ה מנהג. תימה דלעיל נפקא לן. הקושיא היא כמו שפי' הפ"י ל"ל ר"ע לעיל דרשה דבחריש וקציר לתוספת שביעית לילף מדרשה דהכא. ולענ"ד י"ל דאי מהכא לא ידענו רק דנוהג שביעית בתבואה שהביאה שליש עד חג הסכות דלא קרא הכתוב שנת השמיטה רק בחג הסכות לכן צריך קרא דבחריש ובקציר דנוהג בה מנהג שביעית לעולם שהרי בזה לא נתן הכתוב שיעור. והנה לכאורה היה אפשר לומר עוד ביישוב קושיית התוס' כיון דלקמן לפי המסקנא יליף שליש מדתניא יונתן בן יוסף מועשת את התבואה לשלש שנים ולפי מה שכתבו התוס' ד"ה אלא הך תנא לית ליה דרשה דהכא א"כ י"ל דר"ע כהך תנא ס"ל ולכן צריך בחריש ובקציר ואולי דגם אי ס"ל כהך תנא ג"כ מצי לילף דנוהג שביעית בתבואה שהביאה שליש בשביעית בשנה השמינית:

שם בא"ד. וי"ל דהך דהכא. הפ"י הגיה דצ"ל הך דהתם וכוונת התוס' דר"ע צריך בחריש לתוספת דלפניו דלא מצי למילף מהכא וכיון דבחריש לתוספת קציר נמי לתוספת כמו שכתבו התוס' לעיל (דף ט') בד"ה שהרי מדקצירה לתוספת חרישה נמי לתוספת כן אמרינן הכא איפכא. אכן ק"ל לתירוץ ר"ת לעיל (שם) ד"ה ורבי ישמעאל דמאי דמקשה לר' ישמעאל מוסיפין על הקודש מנ"ל הוא רק על תוספת של מוצאי שביעית בזה קושייתם דהכא במקומה עומדת מאי פריך לר' ישמעאל דילמא ס"ל כריה"ג דהכא ואפילו נימא דר"ת ס"ל כתירוצם שני דהכא ג"כ קשה דאם נימא דמדרשה דהכא לא הוי ידעינן רק סחורה וביעור אבל לחרוש ולקצור לא כל שכן שלא נילף כן ממה דכתיב מערב עד ערב לתוספת שוי"ט וא"כ מה משני לעיל לר' ישמעאל ודאי יותר סברא דנילף ממה דכתיב בשנת השמיטה כל דיני שביעית ממה דניליף כן מתוספת יו"ט:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף