טורי אבן/ראש השנה/יב/ב

טורי אבן ראש השנה יב ב

דף י"ב ע"ב

הקישו הכתוב לנחלה. אע"ג דע"כ ל"ד לנחלה לגמרי דנחלה אין לה הפסק לעול' ואילו מעשר דגן יש לה הפסק בשנ' השביעי' דאין נוהג בו מעשרות מ"מ בנחלתכ' קרא יתיר' הוא ובע"כ לא כתב רחמנא אלא להך דרשה שלא יתבטל בשנה הג' והששית. ואי נימא בזמן שאין השמיטה נוהג אפ"ה מעשרות נוהג כמש"כ במקום א' א"כ נחלה גמורה היא שאינו פוסק לעולם אפי' בשביעית:

המודר הנא' מחבירו לשנה מונה י"ב חודש מיום אל יום. פי' אם נדר בא' בניסן מונה שנה עד א' בניסן. וק"ל הא אמ' במסכ' עירוכין פ"ב [דף ט] אין שנת לבנה פחותה משנ"ב יו' ולא יותר משנ"ו כיצד שניהם מליאים ששה שניהן חסירן ב'. א' מלא וא' חסר ד' ופריך עלה מדתני' הריני נזיר כימות החמה מונה נזירות שס"ה יום כמנין ימות החמה כימות הלבנה מונה נזירות שנ"ד יום כמנין ימות הלבנה ואם אית' זימנין דמ"ל ששה ומשני בנזירות הולכין אחר לשון ב"א ורוב שנים. והשתא הכא במודר לשנה אמאי אסור במיום אל יום דמשמע בין שניהם חסירין ואינו אלא שנ"ב יום בשנה זו בין ששניהם מליאים והוי שנה זו שנ"ו יום אפ"ה איסורו נמשך מיום אל יום. ואמאי ניזל בתר רוב שנים בין להקל ובין להחמיר כדא' התם לגבי נזירות. ודוחק לומר דש"ה דמודר הנאה לשנה דמשמע כמו שנה זו של שעת נדרו נמנית הוא נודר בין להקל ובין להחמיר והיינו מיום אל יום שכן מונין לשנה. משא"כ באומר כמנין ימות הלבנה ולא הזכיר שנה אין כוונתו על שנת נדרו אלא על שם שנת הלבנה בעלמא מש"ה ל"א בתר שנת נדרו אלא אחר רוב שנים דאין זה סברא דגבי כמנין שנת הלבנה נמי נימא שנתכוון לשנה זו של שעת נדרו דמ"ש:

ואי לאו מסתפינא אמינא דל"ג בהאי דערכין גבי ימות החמה דרישא וגבי ימות הלבנה דסיפא מונין נזירות שס"ה ימי' ושנ"ד יו'. דמשמע דהוי נזיר כמנין ימים הללו אלא ה"ג מונין נזירות שס"ה ושנ"ד ול"ג ימים והאי שס"ה ושנ"ד אנזירות קאי ולא אימים אלא צריך למנות שס"ה או שנ"ד נזירות כל א' מל' יום כסתם נזירות דה"ל שס"ה ושנ"ד נזירות. וכי הא דתנן בספ"ק דנזיר (דף ח) הריני נזיר כמנין ימות החמה מונין נזירות כמנין ימה"ח פי' שס"ה נזירות כל א' מל' יום אר"י מעשה בא"א שא' הריני נזיר כמנין ימה"ח וכיון שהשלים מת ודייק התם בגמ' דלישנא דהשלמה דנקט דשס"ה נזירו' קבל עליו ולא תימ' משום דאמר כמנין משמע דנזירות הרבה קבל עליו כמנין זה דה"ה נמי אם אמר כימות החמ' בלא כמנין אמרי' נמי הכי שהרי התם תניא הריני נזיר כמנין ימות החמ' מונין נזירות כמנין ימות החמה פי' נזירות הרב'. כימות הלבנה מונה כימות הלבנה רבי א' עד שיאמר נזירות עלי כמנין ימה"ח וכמנין יה"ל אלמא לת"ק אי אמר כימות אע"ג דלא אמר כמנין אפ"ה מונה נזירות הרבה כמנין יה"ל. וצ"ל דרישא גבי יה"ח נקיט כמנין להודיע כח דרבי דאע"ג דאמר כמנין אפ"ה בעי עד שיאמר נזיריות כו' ותני סיפא כי"הל להודיע כחו דת"ק אע"ג דלא אמ' כמנין אלא כימות אפ"ה מונין נזיריות הרבה כמנין זה והשת' האי ברייתא דפ"ב דערכין ת"ק דרבי היא ולפי"ז לק"מ דודאי בנודר מדבר לשנה או שאמר שיעור מנין יה"ל דהיינו שנה ומונה י"ב חודש מיום א"י בין שהשנה שנ"ב או שנ"ד או שנ"ו דשנה או במיום אל יום הוא דמקרי הכי וכיון דנדר הכי מסתמא נתכוין לשנה זו שבשעת הנדר כמות שהיא יב"ח מיום אל יום כפי קביעת שנה זו דכה"ג הוא דמקרי שנה וכדפי'. אבל התם בא' כיה"ח לאו לאיסור שנה זו כמות שהוא נתכוון דהא נזירות הרבה הוא דווקא כמנין ימי שנה של לבנה לפיכך אין הולכין אחר שנה זו של שעת נדרו כמות שהיא שהרי נזירתו נמשך שנים רבות אחרי' עד ל' שנים ולא נתכון שיהא איסורו נמשך שנה זו דוקא דמאי אולמא של שנה זו מכל השנים שלאחריו שמשך נזירותו נמשך נמי בהם. ובע"כ הא דקא' כיה"ל לשנה בעלמא דקרוי ימי הלבנה הילכך הלך אח' רוב שנים ולשון ב"א ומונה שנ"ד פעמים נזירות של ל' יום:

וסייג לדברי דל"ג גבי מונה שס"ה ושנ"ד לתיבת ימים שהרמב"ם (בפ"א מה"נ) כתב כלשון זה האומ' הריני נזיר כיה"ח מונה נזיריותיו כמנין יה"ח. אם פי' שנות החמה מונה שס"ה נזיריות כל אחד. מהם ל' יום ואם פי' שנות לבנה מונה שנ"ד נזירות. וזה העתיק מברייתא זו דפ"ב דערכין גם נראה שגורס כמנין יה"ח:

מ"מ גירסת ספרים דידן כיה"ח וכיה"ל נמי ניחא וכדפי'. ומה שק"ל מזה על פי' הר"ן פ"ח דנדרי' (ד' סא) גבי אלמא שנה כהשנה דמי ועלה מש"כ הר"ן בשם הרשב"א שם במתניתן יין שאני טועם השנה נתעברה השנה כו'. אכתוב בחי' למסכת נדרים:

התלתן משתצמח. מתניתן היא רפ"ק דמעשרות התבואה והזיתי' משהביאו שליש ופיר"שי משתצמח אחר שנת צמיחתו הוא מתעשר ולא אחר שנת לקיטתו התבואה והזיתי' משיביאו שליש אחר שנת שהגיעו בו לשליש בישולם אם שני' אם שלישית וק"ל הא באילן בתר חנטה אזלינן למעשרות לענין חדש וישן וב' נכנסת לג' כדאמ' לקמן אילן בתר חנטה וכו'. ולקמן (דף טו) תני' אילן שחנטו פירותי' קודם ט"ו בשבט מתעשר לשנה שעברה ולקמן אמרינן ליקט אהרוג ערב ט"ו בשבט עד שלא תבא השמש וחזר וליק' משתבא השמש אין תורמי' ומעשרין מזה על זה ואלו התם מפרש שיעורא אחרינא דתנן מאימתי הפו' חיי' במעש' התאנים משיבחלו התמרי' משיטילו שאור החרובין משינקדו התלתן משתצמח והתבואה והזית משהביאו שליש ובשאר כל אילנות מפרש התם כל אילן שיעורו מאימתי מתחייבי במעשר. ולא אשתמיט באחד מהם לומר שיתחייב משעת החנטה ואפי' בתפוחין ואתרוגי' דקדים שיעור חיוב מעשר שלהם לכל האילנות תנן התם שחייבי קטנים וגדולים ואלו משעת חנטה לא קאמר. ובירקות תנן הקשואי' והדלועי' והאבטיחי' והמלפפופות חייבין גדולים וקטנים ואלו לענין חדש וישן ומע"ש ועני ירק בתר לקיטה אזלינן כדאמ' לקמן אבל האי דפ"ק דמעשרות לא מיירי כלל לזמן מעשרות לענין חדש וישן ומע"ש ועני. אלא ארישא קאי דתנן התם כל שתחילתו אוכל וסופו אוכל אע"פ שהוא שמרו להוסיף אוכל חייב קטן וגדול וכל שאין תחילתו ואוכל אבל סופו אוכל אין חייב עד שיעשה אוכל ועלה קאי כל הני שיעורי דסיפא מאימתי הפירות חייבין במעשרות פי' שכבר נעשה אוכל וקאמר התאיני' משיבחלו כו':

שנת השמיטה מאי עבידתיה. ק"ל הא האי שנת השמיטה לאו אחג הסוכת דבתרי' קאי אלא אמקץ ז' שנים דלקמי' קאי ופירושי קמפר' האי מקץ ז' שנה דאמינא לך היינו שנת השמיטה וכאלו כתיב מקץ ז' שני' שנת השמיטה ביחד ותרווייהו אמקץ קאי כלומר מקץ ז"ש ומקץ שנת השמיטה דהיינו בחג הסוכות של ח' שהוא בתר ז"ש ושנת השמיטה ותרווייהו צריכי כדא' בפ"ז דסוטה (דף מ) דאי כתב רחמנא מקץ ז"ש. ה"א נמנה מהשתא אע"ג דלא מתרמי בשמיטה כתב רחמנא שמיטה ואי כ"ר שמיטה ה"א בסוף שמיטה כ"ר במועד ואי כ"ר במועד ה"א מריש שתא כ"ר בחג הסוכות אלמא שנת השמיטה אז' שנה קאי דלא תימא נימנו מהשתא כמו דכ"ר בחה"ס לפ' האי במועד דל"ת מריש שתא. והשתא שנת השמיטה אז' שנים קאי ובחה"ס אבמועד קאי לפרושי ודוחק לומר דהא גופי' ק"ל אמאי קרי לי' מקץ ז"ש הא שמונה הוא דפשטא דמילתא דמשנת השמיטה בחג הסכות דייק לה דקא' שנת השמיטה מאי עבידתי' בחה"ס ח' היא. עוד קרא דירמי' דכתיב מקץ ז"ש תשלחו וגו' דמוקי לה בפ"ב דערכין [דף לג] ז' שנים לנרצע היינו לאחר ז"ש בשנת ח' אם פגע בו יובל כדפרש"י התם אלמא אורחי' דקרא הוא אתחילת שנה לקרוא מקץ שנה שלפני'. וי"ל דהכי דייק לה מכדי שנת השמיטה אז' שנים קאי לפרש וכן חג הסכות לפ' אבמועד קאי מ"ש דפלגינהו וכתב ברישא ז' שנים במועד והדר כתב שנת השמיטה לפ' ז"ש דרישא ובחה"ס לפ' במועד דסיפ' הל"ל מקץ ז"ש שנת השמיטה ביחד והדר לכתוב במועד בחה"ס נמי ביחד. ומדפלגינהו רחמנא ש"מ למדרש שנת השמיטה בחה"ס באפי' נפשי' לומר לך דחה"ס של ח' עדיין חומר שנת השמיטה עליו:

וכ"ת א"כ ל"ל צריכותא דפ"ז דסוטה להאי שנת השמיטה ובחה"ס ת"ל דצריך לדרשא דשמעתין:

וי"ל דמ"מ פשטא דקרא משמע דעיקר לסימנא דמצות הקהל דאיירי בי' עניינא קאתי דאי הא לחוד אתי לארויי' לענין מצות שמיטה דאתה נוהג מנהג ז' בח' לא ה"ל למכתב (הא בעניינא דמצות) [צ"ל אלא בענינא] שמיטה דמאי שייכי דיני שמיטה לארויי' בפ' הקהל. א"ו לגופי' למצות הקהל איצטריך להא דשנת השמיטה בחה"ס לסימנא דזמן הקהל אימת ואגב אורח' פלגינהו קרא ללמד הא נמי דאתה נוהג מנהג ז' בח':

[אבני שהם] מאי עבידתי' בחג הסוכות ח' היא. מכאן ק"ל למאי דפירשו התוס' בספ"ק דקדושין (דף לח) גבי מקצה ג' ימים היינו סוף יום ב' שסמוך ליום ג' כיון דמקצה תחילה נמי במשמע מאי פריך הכא בחה"ס ח' הוא דילמא מקצה ז' שנים בתחילת ז' קאמר ובחג הסוכות של שמיטה הוי מצות הקהל ואע"ג שכבר נכנסו משנת השמיטה יותר מט"ו יום אפ"ה קרי לז' מקץ דפי' מתחילה ותדע דהא איכא למ"ד לעיל דמיוה"כ חייל יובל ואפ"ה קרי' לי' מקץ ז' שנים בירמיה דהיינו מתחילת ז' שנים לפי' התוס' התם ודוחק לומר דעד יוה"כ שאינה אלא עשרה ימים מר"ה שהוא תחילת שנה קץ קרי לי' משא"כ סוכות שהוא ט"ו יום מר"ה דזה א"נ דכיון דעד סוכות אינו אלא חלק אחד מכ"ד בשנה וודאי תחלת שנה מקרי וכ"ת א"כ שנת השמיטה ל"ל במקץ ז' שנים לחוד סגי י"ל משום הא גופי' שלא תימא האי מקץ ז' אסופה קאי והקהל הי' בח' כתב רחמנא שנת השמיטה והאי מקץ אתחילתה קאי ועוד בלא"ה בפ"ז דסוטה [דף מ] מצריך לה לשנת השמיטה דל"ת נמנה מהשתא וי"ל דס"ל כמ"ד ל' יום בשנה הוא דחשוב שנה והשתא אי מקץ ז"ש על תחילתה קאי איך קרי לה שנת השמיטה כיון דעדיין לא עייל ל' יום משנת השמיט' א"ו אסופה קאי וכ"ת איך קרי בירמי' מקץ ז' שנים על תחילתה י"ל ז' שנים שאני כיון דכליל לי' בהדי שש שנים שעברו כבר ועיקר שנים דקרא אשנים שעברו קאי מ"מ למ"ד יום אחד בשנה חשוב שנה ואס"ד דמקץ תחילה נמי במשמע מנלן דהקהל הי' בשנת ח' דילמא בשנת ז' ואפ"ה שפיר קרי לי' שנת השמיטה והא ליכא למ"ד דהקהל בשנת ז' הי' ועק"ל אם אית' דמקץ תחילה נמי במשמע הא דקיי"ל שמיטה אינו משמטת אלא בסופה אי משום שנא' מקץ ז' שנים תעשה שמיטה מנלן דהאי מקץ סופה משמע דילמא תחילתה ותהא משמטת בתחילה מיהו י"ל דהנהו תרי קראי דמקץ ז' שנים ילפינן להו בגז"ש מקרא דמקצה שלש שנים תוציא גבי דביעור שהיא בע"פ של ד' ושל ז' כדתנן בפ"ב דמ"ש ונ"ל מדכתיב כי תכלה לעשר רגל שכל המעשרו' כלין בו וזהו פסח כדאמר התם בירושלמי ורגל יליף התם בגז"ש האי מקצה ממקץ ז"ש במועד דגבי הקהל מה להלן מועד אף כאן מועד והא ל"ל דהוי חג הסוכות כהתם דהא אין המעשרות כלין בו והשתא כמו דנ"ל מקצה דביעור ממקץ דהקהל דהוי מועד ה"נ יליף הקהל מביעור דמקץ דידי' הוי בסופה כמו מקצה דביעור דבע"כ הוי בסופה דל"ל בתחילתה כיון שהביעור צ"ל ברגל שכל המעשרות כלין בו והוא פסח אז כבר יצאו רובו של שנה המתחלת בתשרי ואין זה קרוי התחלת השנה אלא ע"כ האי מקצה סופה משמע דהיינו פסח של שנת ד' וז' וה"נ האי מקץ דגבי הקהל סופו משמע ה"נ י"ל במקץ דשמיטה ילפינן בגז"ש דבסופה משמע אבל האי מקץ דירמי' אין ללמוד בגז"ש דסופה משמע דקי"ל ד"ת מד"ק לא ילפינן וה"ה איפכא נמי לא מיהו למאי דפר' בפנים ניחא וא"צ לכ"ז דבע"כ האי מקץ ז' שנים סוף ז"ש במשמע דאס"ד תחילת שבע שנים שהוא שנת ז' קא' קרא ולא אתי לאשמעינן הא דרשא דאתה נוהג מנהג ז' בח' לכתוב רחמנא מקץ ז"ש שנת השמיטה ביחד ל"ל דפלגינהו קרא א"ו האי מקץ אסופה קאי והשתא ניחא הא דפלגינהו דקמ"ל הא דרשא דאתה נוהג מנהג ז' בח' מ"מ מההיא דירו' גופי' ק"ל על פי' התוס' דאמרינן התם יכול משהגיע ר"ה שנת ג' אתה חייב לבער ת"ל מקצה אין מקצה אלא לבסוף בסוף שנה אתה מבער וא"א מבער בר"ה ש"מ דאין לשון מקצה אלא בסופה ואין תחילתה במשמע כלל אבל איני יודע אמאי דחק התוס' לפ' דהא דאמרינן בערכין ז' לנרצע דבפגע בו היובל שנת ז' לרציעתו מתחילת שנה נמי מיקרי מקץ הא א"ל ז' לנרצע בפגע בו היובל שנת ח' לרציעתו וקרי בו מקץ ז' היינו אחרי יציאת ז' בתחילת ח' וכ"פ רש"י התם והוינן בה מקץ ז"ש משמע לאחר ז"ש שאף שנת ז' בכלל כו' ז' לנרצע שאם נרצע ופגע בו יובל בשנת ח' לרציעתו יוצא ביובל והאי קרא דיהושע מקצה (ג' שנים) [צ"ל ג' ימים] אין זה מקומו לפרשו [ע"כ מאבני שהם]:

מנהג ו' בז'. הקשה התוס' היכי יליף חיוב מעשר משביעי' הא כל האילנות הולכין בשביעית בתר חנטה וענבים נמי בכלל כדאמר לקמן אילן בתר חנטה כו' ואפ"ה לענין להתחייב במעשר שיעור אחר מפורש בפ"ק דמעשרות ולא היה להם להביא הא דלקמן דהתם לא מיירי לענין שביעית אלא לענין מעשרות מ"מ אמת הוא דלענין שביעית אזלין בכל אילנות בתר חנטה כדמוכח לקמן בסוגיא דאתרוג בת ו' שנכנס לז' ותנן אתרוג שוה לאילן לשביעית פי' שהולכין בו בתר חנטה כאילן ותי' התוס' דבכולהו ניחא דחזו בשיעור המפורש בהן אבל תבואה וזיתים קודם הבאת שליש נמי חזו כדאמר בפ' המוציא יין אנפיקנין שמן זית שלא הביא שליש שמשיר את השער ומעדן את הבשר ואמרי' בפ"ג דפסחים (דף מב) עמילן של טבחים פת תבואה שלא הביא שליש ומה"ט ניחא דק"ל אהנך טפי מנלן דאזלינן בתר שליש כיון דקודם לכן חזו ומייתי ראי' מז' דאפי' לז' לא משערינן עד ה"ש כ"ש למעשרות דהא שאר אילנות דאזלינן לשביעית בתר חנטה אפ"ה לא מחייב במעשר עד דמטו לשיעור המפ' בהם והא ל"ל דקרא דשנת השמיטה בחה"ס מיירי משאר אילנות דלא חזו עד שיעור המפ' בהם שהוא הבאת שליש שלהם כדפי' התו' אבל בתבואה וזיתים דחזו קודם הבאת שליש ניזל בתר ההוא שעתא דחזו דאטו תבואה וזיתים רמיזא בהאי קרא דשנת השמיטה די"ל דהא דתלה רחמנא לשנת השמיטה בחה"ס. בע"כ ה"ט כל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביא שליש לפני ר"ה כדאמרינן לקמן דהה"נ לזיתים אלא דחדא מנייהו נקט. אבל בכל שאר אילנות אין להם זמן אחד קבוע לכולן לומר דאם נלקטת בחג בידוע שהביא כך וכך לפני ר"ה ואפי' דבמין אחד אילן זה שהביא כשיעור זה לפני ר"ה ומתאחר בשולו ולקיטתו מאילן חבירו של אותו מין גופי' או מקדים לו ואפשר שאפי' באילן אחד נמי אין כל השנים שוות פעמים מקדים בשנה זו משנה שלפני' ופעמים מאחר כיון שכן מהשת' בע"כ הא דתל' רחמנ' לשנ' השמיט' בחה"ס אי אפשר לומ' דמיירי משאר כל האילנות דא"כ מאי פסק' דשנת השמיטה אחה"ס. אבל אי לא מיירי אלא בתבואה וזיתים הא וודאי פסקא דבכל מיני התבואה וכל האילנות זתים הכי הוי וכדפ':

ומ"מ למאי דיליף בסמוך מועשת את התבואה לשלש כו' לא א"ש ואי משום דכתוב תבואה משמע תבואה דוקא א"כ זיתים מנלן ואי משום דזיתים נמי בכלל תבואה הן כדכתיב בתבואת היקב הא ענבים נמי בכלל תבואת יקב הם ועוד דתבואה בהדיא כתוב בהו ותבואת הכרם גבי כלאי הכרם וניזל בהו נמי אחר ה"ש לענין שביעית ולא בתר חנטה כשאר אילנות. וי"ל למאי דאפרש לקמן דהאי דדרש מועשת נמי אהאי קרא דבשנת השמיטה בחה"ס סמיך ניחא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף