ערוך לנר/ראש השנה/יג/א
בגמרא אלא מאי אסיף קציר. התוס' כתבו דמ"מ פשטא דקרא חג הבא בזמן אסיפה. ולכאורה צריך ביאור מה בעו בזה. אמנם לענ"ד זה הקדמה למה שכתבו בדבור שאחר זה דבקרא דבצאת השנה לחוד לא סגי אי לאו במועד שנת השמיטה ולא בארו למה לא סגי. והפ"י והט"א כתבו באריכות מה שלענ"ד רחוק לומר שכוונו התוס' לזה. אבל לענ"ד כוונתם כיון דפשטא דקרא משמע חג הבא בזמן אסיפה לכן אי לית לן רק דרשה זו לא הוי מפקינן קרא מפשטא אבל השתא דכתיב במועד שנת השמיטה דשמעינן מינה דנוהג שביעית בשמינית בא זה ולמד על זה דאתי הך קרא לדרשה דלא נימא דלמא לא עייל כלל:
שם קצירכם ולא קציר נכרי. הט"א הקשה הרי צריך קצירכם למה דדרשינן מניה בפסחים (דף כ"ג) דחדש מותר בהנאה לר' אבוהו ולחזקיה קצירכם דכל ישראל והתוספות הקשו שם דהא צריך קצירכם למעט קציר מצוה ותירצו דהוי מצי למיכתב לדרשה זו קצירך ומדכתיב קצירכם ש"מ תרתי והרי אכתי צריך לדרשה דהכא והניח בקושיא. ולענ"ד י"ל דהברייתא דהקשו הכא לרב כהנא ס"ל כחזקיה דס"ל דקצירכם דכל ישראל משמע וזה גופא היא הדרשה למעט נכרי דהא נכרי אינו בכלל כל ישראל ולפ"ז לר' אבוהו דצריך קצירכם להיתר הנאה באמת לית ליה למעט נכרי ובזה א"ש מה שלא הביא הרמב"ם דאין מביאין עומר מקציר נכרי וגם הרי לדרשה זו דממעטינן מקצירכם קציר נכרי יש נפקותא ג"כ שמותר לישראל לקצור קציר של תבואות נכרי קודם העומר כמו דמותר לקצור קצירת מצוה דממעטינן מקצירכם ולא קציר מצוה וגם זה לא הביא הרמב"ם אבל לפ"ז א"ש כיון דהרמב"ם ה' מאכלות אסורות (פ"ח) פסק כר' אבא וצריך קצירכם להיתר הנאה לכן השמיט דין ולא קציר נכרי ורק הדרשה דלא קציר מצוה הביא בה' תו"מ דזה אתי מקצירך כמ"ש התוס'. ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה הצל"ח בפסחים (שם) על הירושלמי שתירץ על הקושיא לר' אבהו מחדש תירוץ אחר דשאני חדש שקבע הכתוב זמן ולמה לא ניחא ליה בתירוץ הגמרא שלנו דיליף היתר הנאה מקצירכם. ומה שתירץ דלהירושלמי קשה קושיית התוס' דצריך קצירכם למעט קציר מצוה לענ"ד אינו מספיק דהרי תירוץ התו' ודאי נכון הוא ולמה לא ניחא להירושלמי בזה. ומה שתירץ הצל"ח עוד דלכאורה קשה היאך יליף היתר הנאה מקצירכם הא ודאי בשעה שהביא קצירו אל הכהן כבר מותר אפילו באכילה דהאיר המזרח מתיר וע"כ צריך לומר דר' אבהו דדריש הכי ס"ל כמ"ד דעד ועד בכלל וחדש אסור כל היום של ט"ז ולפ"ז י"ל דהירושלמי קאי בשיטת ר"י ור"ל דס"ל האיר המזרח מתיר ולכן אין למילף היתר הנאה מקצירכם עכ"ד. לענ"ד ג"כ אינו מספיק דהפלוגתא אם האיר המזרח מתיר לגמרי או לא אינו רק בזמן שאין עומר אבל בזמן הקרבת העומר ודאי לכ"ע עכ"פ כתיב לא תאכלו וכו' עד הביאכם למצוה כדאמרינן במנחות (דף ס"ח) וא"כ אכתי י"ל דילפינן מקצירכם דאפי' למצוה לא אסורה ההנאה בשעה שיביא הקציר אל הכהן. אבל לפי דברינו הנ"ל י"ל דהירושלמי ס"ל כהברייתא דדרשי מקצירכם ולא קציר נכרי ולכן לא מיותר להתיר הנאה ואין לומר דא"כ דפליגי ר"א וחזקיה בזה אי קציר נכרי כשר לעומר מה פריך בפסחים (שם) מאי בינייהו לימא דהא איכא בינייהו די"ל דלא פריך אלא מה איכא בינייהו בהך ענינים דאיירי בהו שם אבל לענין שאר ענינים אפשר דאיכא בינייהו עוד. ועוד דבלא"ה משני שפיר והרי התוס' שם ג"כ הקשו דילמא א"ב חמץ נוקשה ולא תירצו כלום וצ"ל ג"כ הכי דבלא"ה משני שפיר:
שם בתוס' ד"ה אלא. הבא בזמן אסיפה. כבר כתבתי לעיל לפרש מה בעי התוס' בזה. ולענ"ד י"ל עוד דרמזו בזה למה שכ' בחגיגה (דף י"ח) דנקט הגמרא שם חג הבא בזמן אסיפה והקשו מסוגיא דהכא דלא מפרש כן ותירצו דאי לאו באספך היינו מפרש כן ע"ש. וזהו מה שכתבו דאע"ג דאחר דכתיב באספך קאי אדרשה דהכא מ"מ פשטא דקרא משמע הבא בזמן אסיפה ולכן נקט בחגיגה כן:
שם ד"ה ולא. שמדורות הראשונים. הט"א הקשה שאדרבה שמדורות הראשונים שקודם אברהם היו יכולים לאסור שהיה שלהם ולכן תירץ תירוץ אחר. ולענ"ד דברי התוס' א"ש עפ"י דברי רש"י בע"ז שכתב וז"ל ואשריהם תשרפון אלמא אילנות נמי אסירי ומכדי הארץ וכל המחובר לה ירושה לישראל היא מאבותיהם שהרי לאברהם נאמר כי לך אתננה והגוים שבאו אחרי כן לא יכלו לאוסרן בהשתחוואה עכ"ל ועפ"ז יש לפרש דברי התוס' שהקשו לפי מה שכתבו דיש להם במה שזרעו א"כ מה דייק מאשרות הא מה שנטעו היה שלהם והיו יכולים לאסור וע"ז תירצו דמ"מ דייק התם שפיר מדורות הראשונים שהאילנות שהיו נטועים אז כשנתנה הארץ לאברהם נתנו לו עם הארץ כדין שמי שנתן לו קרקע כל האילנות שבה נתנו עמה ואם אח"כ עבדו אותן הגוים הוי דבר שאינו שלהם. שוב ראיתי בפרשת דרכים (דף כ"ב) שהקשה ג"כ על התוס' כט"א ורצה להגיה בדברי התוס' והנלע"ד כתבתי:
שם ד"ה דאקריבו עומר. וזה היה בט"ו. במקום אחר כתבתי יישוב לקושיא זו דהיא קשה מאד דעל מה שתירץ ר"ת כבר השיבו התוס' בקדושין (דף ל"ח) שהרי הגמרא אמר ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל ומזה נראה דפירוש דממחרת הפסח נקרא בקר של ט"ז. וזה באמת קשה מאד על ר"ת ובשם ר"י תירצו שם דלשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד ולענ"ד גם זה דחוק ע"ש:
שם ד"ה ומהיכן. דאף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר. ק"ל הרי במנחות שם פליגי רב ושמואל ור"י ור"ל דלרב ושמואל דוקא בזמן שאין עומר האיר המזרח מתיר אבל בזמן דאיכא עומר עד הביאכם ולר"י ור"ל אפילו בזמן דאיכא עומר התיר האיר המזרח וא"כ למה כתבו התוס' ודלא כמ"ד דאף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר דהיינו כר"י ור"ל הרי אפילו כרב ושמואל ג"כ לא ס"ל דכיון דס"ל דלא הוי להו מהיכן להקריב א"כ ליכא עומר ובליכא עומר גם לרב ושמואל האיר המזרח מתיר וא"ע ראיתי שגם הט"א (האבני שוהם) הקשה על התוס' כן והניח בקושיא. ולענ"ד י"ל דבדיוק כתבו דרב כר"י ור"ל לא ס"ל אבל כרב ושמואל אפשר דס"ל שהברייתא שהקשו לרב כהנא מהיכן הקריבו ולא ס"ל כתירוץ רב כהנא שהקריבו ממה דלא עייל שליש ביד נכרי יש לומר דהיינו טעמא משום דס"ל כרבי ירמיה דלעיל דאין להבחין בין שליש לפחות משליש שהרי מתשובת רב כהנא הוכיח רבי ירמיה דקים להו א"כ מסתמא היינו טעמא דחבריא דלא ס"ל כתירוץ רב כהנא משום דס"ל דלא קים להו. אמנם זה שייך דוקא לחומרא שלא היה יכולים להקריב עומר דדילמא עייל שליש ביד נכרי ולא אקרי קצירכם אבל לאכול חדש על פי זה משהאיר המזרח לרב ושמואל יהיה קולא דדילמא לא עייל שליש וראוי להקריב עומר ומשראוי להקריב לא התירה התורה רק עד הביאכם ואע"ג שלא הקריבו וכיון דכל היום ראוי להקרבת העומר לכן שפיר י"ל דחבריא כרב ושמואל ס"ל דגם אם לא הקריבו היה אסורים בחדש כל היום כיון דרק מטעם חומרא וספק לא הקריבו הוי ליה לענין חדש חומרא לאידך גיסא דילמא היה ראוי להקרבה ולא התירה התורה משהאיר המזרח אבל כר"י ור"ל ודאי לא ס"ל כיון דלדידהו אפילו בזמן דאיכא עומר האיר המזרח מתיר ולכן כתבו שפיר דרק כר"י ור"ל לא ס"ל אבל כרב ושמואל אפשר דס"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |