ערוך לנר/ראש השנה/ה/ב

ערוך לנר ראש השנה ה ב

דף ה' ע"ב

בגמרא וחללו ועבר עליו הרגל. ק"ל שהרי זה פשיטא כיון דבעינן שיעבור עליו כל הרגל אין חילוק אם חסר מרגל יום או שעה או רגע דאל"כ נתת דבריך לשיעורין. וא"כ למה לי קרא למעט חלופיו הרי לא משכחת ב"ת כלל שהרי באותו רגע שהומם אזיל ליה חיוב הקרבה שהרי לא יכול להקריבו וא"כ אף שמיד חללו על אחר הרי חסר מהרגל השעה או הרגע משעה שהומם עד שהקדיש אחר תחתיו. ואין לומר כיון שלא הקריבו עד שהומם ע"ז עובר בב"ת וכדאמרינן לעיל גבי פסח אידחי ליה ומיד עובר בב"ת זה אינו דא"כ האיך ממעט ולא חליפיו הרי בלא חליפיו עובר עליו בב"ת אלא ע"כ דזה לא אמרינן רק גבי פסח כיון שעל ידו אידחי שלא הקריבו בזמנו. אבל מום שבא מאליו ובדעתו היה אפשר להקריבו עוד ברגל זה ע"ז אינו עובר וא"כ קשה הרי חסר מהרגל השעה משעה שהומם עד שחללו. והנה לולי דברי הגמ' היה אפשר למצוא לר"מ שעבר כל הרגל ע"פ מה שמבואר לקמן ודף ו' ע"ב) שמצרפין סוף הרגל עם תחלת הרגל הבא להחשב כרגל שלם א"כ משכחת כגון שהומם ביום שני של סכות קודם חצות ופדאו ועבר עליו כל הרגל והוי אמינא כשיגיע חצות של יום שני של פסח עבר לר"מ על ב"ת או לדידן כשיגיע חצות של יום שני של סכות לשנה הבא קמ"ל דלא כן היה אפשר למצוא לר"מ שיעבור בב"ת על חלופיו אי לאו מיעוטא אבל בגמרא אי אפשר לפרש כן דהא מתרץ דבאותו רגל הומם ופדאו וא"כ ק' כנ"ל אע"כ מוכח לכאורה דחסרון לילה לאו שמיה חסרון לענין ב"ת דקרבנות כיון דבלא"ה אי אפשר להקריב בלילה וא"כ משכחת שהומם וחללו בלילה. אמנם לקמן (דף ז') עוד אבאר בזה בעז"ה:

שם דתניא אחרים אומרים. הרמב"ם ה' בכורות (פ' י"א) פסק כאחרים ולכאורה קשה הרי בתמורה (דף כ"ט) פליגי רבנן על אחרים ולמה פסק כוותיה דאחרים ובמקום אחר הארכתי בישוב פסקי הרמב"ם. אבל בפשטות י"ל דהרמב"ם פסק כאחרים כיון דרב יהודה אמר רב סבר כן בבכורות (דף כ"ז ע"ב) כמש"כ שם התוס' ד"ה שנה ע"ש:

שם בתוס' ד"ה ונאמר. כאשר דברת נדבה. ע' בריטב"א יישוב לזה. ולענ"ד י"ל ג"כ דהתם לא שייך כ"כ נדבה עמו דהא כתיב כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה והרי ה' אלהיך דדרשינן מיניה חטאות ואשמות הפסיק בין נדר לנדבה אבל בפסוק אם נדר או נדבה סמוכים זה לזה:

שם ד"ה אלו. ולא יתכן דא"כ נדרים ונדבות. לענ"ד י"ל דמנדרים ונדבות ל"ק דהא צריך קרא לאמר ולא אפריש. ולזה אין רמז בקרא דזאת התורה דשם לא כתיב רק עולה ושלמים שכבר הם מוקדשים לעולה ושלמים. ואע"ג דנדבה לא משכחת רק בהקדיש ע"מ שלא להתחייב באחריותו כדאמרינן לקמן וא"כ כבר הוא מוקדש מ"מ כיון שלא חייב באחריותו לא הוי דומיא דחטאת ודאחריני ולכן צריך להני קרא לחוד ומבכור ומעשר ופסח גם כן לא קשה דיש לומר דהיש מפרשים מפרשי וגרסי כרש"י דלית לן קרא על בכור ומעשר ופסח לחוד. אמנם לכאורה בלאו הכא יש להשיב על פי' זה שהביא גם הרא"ש בנדרים (דף ד') בפירושו שהרי בזבחים (דף נ') יש איבעי אם דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש בקדשים ולפי הנראה שם למר זוטרא לא נפשטה האיבעי ואמאי לא פשיט מהכא שהרי חטאת נלמד בג"ש דדרש וחוזר ומלמד בהיקש דוזאת התורה על שאר קדשים. ויש לומר דזה לא חשיב דבר הלמד בגז"ש רק אם דין נלמד בגז"ש אבל הכא דלא נלמד בגז"ש אלא דלשון דרישה קאי על חטאת אין זה רק גילוי מילתא:

שם בא"ד. קאי עלייהו בב"ת. ק"ק דא"כ דינם כנדבה ואתי ב"ת דידהו מקרא דנדבה ואיך דרש מדרש ידרשנו. וא"ל דודאי בתחלה כשהפריש עולת ראיה ושלמי חגיגה כשבא כל רגל מג' רגלים הוא בכלל דרש ידרשנו וגם כשעבר הרגל אכתי החוב מוטל עליו להביאם בתורת נדבה ולכן לא דמי לפסח דכשעבר פסח אין עליו חוב פסח כלל. דזה אינו שהרי גם פסח כשהפרישו נשאר קדוש למותר הפסח שקרב שלמים ומה בין זה לעולת ראיה ושלמי חגיגה דג"כ אינם נדרשים רק בתורת נדבה:

שם ד"ה אי חליפי. ולר"ת דמפרש. כן כתבו התוס' בשמו בפסחים (דף ע"ג) ד"ה אשם ע"ש:

שם ד"ה מה מעשר. מהיכי תיתי לן דנפסל. בפנ"י תירץ ע"ז דה"א כיון דעבר על שנה ג"כ הוי לעכב. ולענ"ד אין זה מוכרח כ"כ כיון דמשכחת שנה בלא רגלים ורגלים בלא שנה הוי זה איסור לעצמו וזה לעצמו ולא שנה הכתוב בזה לעכב גם מה שתירץ הט"א כעין זה כיון דלקמן איכא עוד ל"ת דתשמור ה"א דאתי לשנה ולעכב לענ"ד אינו מוכרח דכיון דיש לדרוש על אפריש ולא אקריב למה נימא דאתי לשנה לעכב וביותר י"ל ע"פ מה שהביא המ"ל בה' מעה"ק (פ' י"ד) דעת הרמב"ם דאיכא בעבר על ב"ת ג"כ ל"ת דבל יחל ע"ש דבזה י"ל דה"א דאתי א' מהלאוין לשינה הכתוב לעכב דכל היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאו יתירה כדאמרינן בפסחים (דף כ"ד) ויהיה מזה ראיה לדעת הרמב"ם אכן לקמן (דף ו' ע"ב) כתבתי ג"כ ראיה לדעת הרמב"ן שחולק על הרמב"ם וס"ל דליכא בל יחל ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף