ערוך לנר/יבמות/סה/ב

ערוך לנר יבמות סה ב

דף ס"ה ע"ב

בגמרא רב יוסף אמר מהכא. הא דפליג רב יוסף אראבר"ש ולא יליף ג"כ מוכבשה כתיב י"ל דטעם זה לא שייך רק אי אמרינן יש אם למסורת אבל למ"ד יש אם למקרא לא שייך טעם זה לכן רצה ליתן טעם דשייך דין דריב"ב אפילו אי אמרינן יש אם למקרא, והנה התוספות בסנהדרין (דף ד') הקשו אמאי לא חשב ריב"ב ג"כ אצל מ"ד יש אם למקרא ותירצו משום דהתם בסוכה יש טעם אחרינא ע"ש, ולכאורה גם מסוגיא דהכא יש להקשות כן דמוכח דריב"ב דדרש וכבשוה לשון רבים אית לי' יש אם למקרא, אכן גם הכא שייך תירוצם שם דאיכא טעמא אחרינא דרב יוסף, וא"כ י"ל דאמוראי דסוכה פליגי בפלוגתא דאמוראי דהכא:

ובזה יש ליישב מה שהקשה המהרש"א על הרא"מ בסנהדרין (נ"ט) ע"ש:

והנה בעיקר דרשת רב יוסף יש לדקדק דאיך שייך שם דלכתוב פרו ורבו דהא שם ודאי לא למצות פו"ר נאמר אלא לברכה שירבה זרעו שהרי יעקב כבר קיים פו"ר ועוד שאיך שייך שיצוה לרחל שהיתה או מעוברת ומתה בלדתה, וי"ל ע"פ מש"כ מהרש"א (שם) דמן ברכה מייתי ראי' על המצו' וא"כ ה"נ י"ל דלכך כתיב הכא לשון יחיד אף דלא קאי רק על רבוי זרעם ששייך ג"כ ברחל אע"כ להורות דמצות פו"ר אינה רק בזכר:

ואמר ר' אלעאי משום ראב"ש. הנה בהא דמצו' לומר דבר שלא נשמע כבר הקשו הראשונים מהא דאמרינן בערכין דצריך להוכיח עד הכאה, ותירצו בריטב"א ובנימוקי יוסף דהתם כיחיד והכא ברבים, ועפ"ז פסק ג"כ הכי הרמ"א בא"ח (סי' תר"ח), אכן כבר כתב השל"ה בהקדמה שלו דזה דוחק ואם כי לא ביאר יותר מכ"מ לענ"ד יש משמעות בסוגין איפכא מתירץ הראשונים דהא ר' אבא דקאי אדברי ר' אלעאי מייתי מקרא דאל תוכח לץ דאיירי ביחיד וא"כ משמע דר' אלעאי ג"כ ביחיד איירי, ולכן יותר נראה מה שתירץ השל"ה דהוכחה עד, הכאה היא בשהעובר יודע שעובר עבירה אבל בשמכחיש שאין זה עבירה כלל בזה מצו' שלא לומר דבר שאין נשמע, ולכאורה יש להביא ראי' לזה מהא דאמרין בברכות (דף י') אמר ר"ה מאי דכתיב אי כהחכם וכו' ע"ש ולכאורה יש להקשות אף דטעם ישעי' הי' שלא רצה לילך לחזקי' מפני כבוד נבואתו מכ"מ כיון שידע שעושה שלא כדין שלא נשא אשה איך עבר על ע' דהוכח תוכיח ונמנע מלהוכיחו והרי אין חכמה וגו' לנגד ד' ואם כי כבר הוכיחו ולא שמע או שלח אליו ולא אבה הא ביחיד צריך להוכיח עד הכאה ובוודאי חזקי' הצדיק לא הכה לישעי', אבל י"ל דהנה גם על חזקי' יש לדקדק מ"ט באמת עבר על ע' שבתורה עד הוכיחו הקב"ה ואם מפני טעמו שראה שיהי' לו בנים שאינן מהוגנים וכי טעמי דקרא ניקום ונדרוש הא פרו ורבו סתמא כתיב, אבל י"ל דטעם דחזקי' הי' מן הכתוב עצמו כיון דכתיב וכבשוה ופי' רש"י בקדושין שדרכו של איש לכבוש את הארץ במלחמה ובקרא כתיב אם בחקותי תלכו וגו' ונפלו אויבכם לפניכם לחרב וגו' אם בחקותי תמאסו וגו' ונגפתם לפני אויבכם הרי שאין ראוי' לכבוש את הארץ אלא זרע כשר שהולך בדרכי ד' ולכן דרש חזקי' הפסוק כן פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה באיזה זרע אתם מצווים להפרות ולהרבות ולמלאות את הארץ באותו שעל ידו תכבשו את הארץ דהיינו שיהי' זרע כשר אבל בזרע פסול לא, ולכן אף שאין האמת כן אלא שוכבשה אתי למעט אשה מפו"ר כדרשת ר' אלעאי מכ"מ לא הוצרך ישעי' עוד להוכיח לחזקי' אחר שידע שלא ישמע לו שאינו חושב למצו' וכתי' השל"ה, וזה המשך המאמרים דעל ידי דדרש וכבשה כתיב למעט אשה מפו"ר א"כ מוכח דאין טעם לדברי חזקי' כדין לפטור מפו"ר ויקשה מ"ט לא הוכיחו ישעי' אע"כ משום דמצו' שלא לומר דבר שאין נשמע:

שנאמר אביך צוה. ק"ק למה לא יליף כן משרה דאמרה לא צחקתי כי יראה וזה מקודם בכתוב, ואפשר דמשם אין ראי' רק שמותר להתנצל בשקר וזה הי' בשרה אבל לא שמותר לפתוח בשקר מפני השלום, ועוד י"ל דשם שרה לא שינתה כלל רק אמרה מלתא דמשתמע לתרי אפי דכיון דהיא אמרה ואדוני זקן והקב"ה אמר לאברהם שאמרה ואני זקנתי א"כ כששאל אברהם אותה למה צחקה ואמרה ואני זקנתי השיבה לו לא צחקתי פי' לא אחרתי ואני זקנתי וצחקתי על זה אלא צחקתי באשר ואדוני זקן והא דלא הודה בפירוש כי יראה אבל אברהם אמר לו כי צחקת כיון שהקב"ה אמר לו כן:

כה תאמרו ליוסף. ק"ק באמת איך מותר לשקר הא כתיב מדבר שקר תרחק ועוד מה לשון לשנות הל"ל מותר לשקר מפני השלוה, וי"ל דודאי בני יעקב לא דברו שקר דיש לדקדק דלמה שלחו ליוסף ולא דברו בעצמם כמו שצו' להם אביהם ע"פ דבריהם שאמר כה תאמרו ליוסף והי' להם לירא שמזה יבין יוסף ששקר הוא, ועוד י"ל דכה תאמרו מיותר כיון דכבר כתיב לאמר ולכן י"ל שהם אמרו לישנא דמשתמע לתרי אפי דבאמת לא שלחו רק אביך צו' לפני מותו לאמר יהי' כוונתם בזה שצו' מה שצו' כדכתיב ויכל יעקב לצות את בניו ועוד הוסיפו לשלוחים כה תאמרו ליוסף שיאמרו כן מעצמם ובזה לא אמרו בפי' שאביו צוה כן אבל יוסף יסבור שאביך צו' קאי גם על זה ולכן שלחו ולא אמרו בעצמם אכן כיון שאסור לגנוב דעת הבריות והם שנו ואמרו לשון שיש לטעות בו מזה הוכיח שמותר לשנות מפני השלו' ומה דהוסיפו לשלוח לפני מותו גם זה עשו להטעות יוסף שהרי יקשה ליוסף הלא יעקב לא ידע כלל מהמכירה שהחרימו לכל האומר וצרפו שכינה עמהם ולכן הוסיפו לפני מותו על דרך תוסיף רוחם יגועון דידוע דהצדיקים מסתכלים ברוח הקדש בשעת מיפה מה שלא ראו בחייהם ועיין לקמן:

ושמע שאול והרגני. ק"ק איך יליף מזה שמפני השלום שינה דלמא מפני אימת פקוח נפש שדוחה כל ל"ח שבתורה והרי בפסחים (דף ח') יליף מזה דהיכי דשכיח היזקא לא אמרינן שלוחי מצוה אינן נזוקין, וי"ל ע"פ מה שכתבתי במ"א דע"כ תנאי פליגי בזה דר' נהוראי במתניתן (סוף נזיר) ע"כ ס"ל דאפילו היכי דשכיח היזקא אמרינן שלוחי מצוה א"נ דאל"כ איך קאמר שם והרי כבר נאמר דמה סתירה מזה לדעת ר' יוסי הא שם הי' מצו' לירא מטעם פ"נ א"כ י"ל דגם ר' נתן הכי ס"ל ולא הי' צריך לירא שינזק אלא שיושבת השלו' עם שאול וליכא רק משום דרכי שלום, שוב ראיתי בריטב"א שהבי' כאן הא דפסחים משלוחי מצו' היכי ושכיח היזקא, ולפמש"כ אדרבא מוכח אפכא מהכא, גם נראה מדברי הריטב"א כאן דמותר לשנות אינו לומר שקר גמור אלא לגנוב דעת וזה ראי' למה שכתבתי לעיל גבי בני יעקב:

תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר. ק"ק מה ראי' שייך בזה כיון דר' אבו' ורבי אמי ורבי אסי פליגי אליבי' דר' יוחנן א"כ אכתי לא ידעינן אי הך מאן דאתמר פלוגתא דר' יוחנן ור"י בן לוי ס"ל כר' אבוה אליבי' דר' יוחנן או כר"א ורב אסי אליבי' דר"י, וע"ק מהא דמייתי לקמן מעובדא דכנשתא דקסרי דאי ס"ד לא מפקדה כתובה מאי עבידתא דממי מייתי ראי' אי מר' אבו' הא הוא אמר בפי' משמי' דר' יוחנן דהלכה כריב"ב ואי מרב אסי אדרבא קושיא היא דהא מהדר לעיל אפי' כדאמר ר' אבו' משמי' דר"י כן, וי"ל דה"ק כיון דפליגי ר"י ור' יהושע בן לוי והתוספות בחולין (צ"ו.) מסופקים אי הלכה כר' יוחנן לגבי ריב"ל וא"כ י"ל דמסוגיא דהכא מוכח דהלכה כוותי' דר"י ולכן מסופק איך אמר ר"י לפסוק הלכה כמותו ורצה להביא ראי' מדמהדרו ר"א ורבי אסי לאפייהו א"כ ע"כ ס"ל דאין הלכה כריב"ב ס"ל לר' יוחנן והלכה כוותייהו לגבי ר' אבו' דיחיד הוא, אכן על זה מייתי דאיכא דאמרי דר' חייא בר אבא אמר כן ואמר רב פפא על זה דלפ"ז אין ראי' דפליגי דאם איתא דפליגי הוי משיב לי' כן בפי', וא"כ תלי הפסק הלכה בשני הלשונות אי ר' אבו' אמר כן או ר"ח בר אבא ולכן הקשה מאי הוי עלי' ומייתי על זה מעובדא דכנשתא דקסרי כיון דר' אבו' אמר בשם רב אסי כן ע"כ גם רב אסי מודה דאמר ר"י הלכה כריב"ב ומוכח כאיכא דאמרי וא"כ הלכה כר"י שאמר הלכה כריב"ב ועל זה משיב דלמא בבאה מחמת טענה דהא ר' אמי גופא אמר זיל לא מפקדת אלמא דאהדרי אפייהו משום דפליגי אר' אבו' ומוכח כלישנא קמא:

אמרה אתתא מפקדה אפו"ר. א"ל הא אפילו מפקדה הא כבר היו לה בנים ובנות כבר תרצו התוספות בשבת (ק"י:) דמשום לערב אל תנח ידיך קאמרה, ועוד י"ל דחיישא דלמא ימותו ואף דאמרינן לעיל (ר"פ ג' אחים) דלמיתה דתרי לא חיישינן דלמא היא לא ידעה הלכה זו:

בתוספות ד"ה ולא קאמר. ולא למצוה. עיין במהרש"א בסנהדרין (דף נ"ט) שהקשה הא פרו ורבו דגבי נח למצוה נאמר, ולענ"ד י"ל דודאי מהא דנח לא קשה דקאמר לשון רבים דהא היו לו ג' בנים ולו ולשלשה בניו נאמר פרו ורבו לשון רבים אבל מאדם הראשון שפיר קשה הא הי' יחיד ואיך קאמר פו"ר לשון רבים אי לא דקאי אחוה ג"כ ועל זה תרצו דהאי לברכה נאמר:

בד"ה ואי. ולא פריך נמי אמאי יוציא. לענ"ד אפשר לומר ביישוב קושיא זו דודאי לענין דכופין להוציא ידע הטעם כיון שהיא טוענת ע"מ כן לא נשאתיך שאתה עקר שאני חפצתי בבנים א"כ אין כופין אותה שתשאר אצלו בע"כ אכן פריך מכ"מ איך כופין אותו ליתן כתובה כיון דאינה מצוו' על פו"ר א"כ מן הדין א"ל לגרשה וא"כ יכול לומר ע"מ כן לא כתבתי לה כתובה לגרשה כשתרצה וע"ז מתרץ דבאה מחמת טענה ומייתי ראי' מעובדא דר"א דטענה זו חזקה כל כך דכופין אותו ליתן כתובה:

בד"ה כי הא. על זה נראה לו שיש תוספת. מדלא כתבו דבזה מותר לקיימה דיכול לקיים מצות עונה מוכח דבהכנסת עטרה שהיא העראה לחוד לא מקיים מצות עונה עד גמר ביאה וכבר כתב ג"כ הכי השער המלך (בפ"ג מהל' א"ב) מסברא דנפשי', ועוד אי ס"ד דעונה מקיים בהעראה לחוד ופרי' ורבי' ודאי אינה מקיים רק בביאה שראוי להתעבר ממנה ובהעראה אינה מתעברת כמו שכתבו התוספות לעיל (נ"ה:) א"כ מצות עונה ומצות פו"ר לאו אחדא מלתא היא דעונה היא בתחלת ביאה ופו"ר לא מקיים עד גמר ביאה ולא משמע כן בכ"מ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף