ערוך לנר/יבמות/כה/ב

ערוך לנר יבמות כה ב

דף כ"ה ע"ב

בגמרא דאקילו בה רבנן. מזה מוכח דלמ"ד גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה ל"צ לפלגינן דבורי' ומהימן בכל דבורו שהוא הרגו דאף דהוא רשע כשר לעדות אשה, ומזה הקשה בתוספות רבי עקיבא אמה שכתב הנ"י (בב"ב פ' ח') בההיא דנאמן לומר בני זה ב"ג דהיינו באומר שבא עלי' בשוגג אבל במזיד לאו כל כמיני' לשויא נפשי' רשיעא ע"ש, וע"כ צ"ל הא דלא נקט הטעם בממנ"פ דאם כדבריו הוא רשע ואינו נאמן שבנו הוא פסול היינו משום דגם אב רשע נאמן להעיד על בנו, אכן לפ"ז אכתי מה בכך דאין משים עצמו רשע הא מכ"מ לא מסלקינן דבוריה ודמי להרגתיו דהכא דנאמן אף דלא פלגינן דבורי' והניח בצ"ע, ולפענ"ד י"ל ע"פ מה שכתב הש"ך ח"מ ססי' ל"ד ס"ק ל"ג דפסול מחמת רשעות שחזר בתשובה יכול להעיד על מה שראה בעת רשעתו דלא בעינן בזה תחלתו וסופו בכשרות, והשתא פ"ז שפיר הוצרך הנ"י הטעם דאאמע"ר דאי נאמן לעשות עצמו רשע הי' אפשר דאיירי שאומר שבא עלי' במזיד אבל עתה חור בתשובה ולכן נאמן בעדותו עתה אבל אחר דאין נאמן לעשות עצמו רשע משום קרוב אצל עצמו לא נאמן ג"כ לומר שאז רשע הי' ומתורץ קושית תר"ע (וגם הקושיא שהקשה שם בכה"ג מאנוסים היינו מתורצת כן אלא דהקושיא זו בלא"ה לא הבנתי ע"ש), וראיתי באורים ותומים שחולק על הש"ך וס"ל דרשע אינו נאמן להעיד מה שראה בעת רשעתו, אבל לפ"ד יהי' ראי' לשיטת הש"ך מדברי הנ"י, אכן לקמן כתבתי ראי' לדעת או"ת נגד הש"ך:

מ"ש הרגתיו ומ"ש הרגנוהו. ק"ל כיון דטעמא דרבי יהודה דע"פ דבורו רשע הוא שהרג את הנפש ופסול להעיד א"כ מאי פריך ומ"ש הרגנוהו הא שנא ושנא ע"פ מה דאמרינן בסנהדרין (ע"ח.) הכוהו י' ב"א בעשר' מקלות ומת בין בב"א בין בזא"ז פטור ואפילו לריב"ב שם בב"א פטור ולא מחייב רק בזא"ז ורק האחרון ע"ש וא"כ מאי מקש' לר"י הא בהרגנוהו הוא עם אחרים אין כאן חיוב מיתה ולא עשה עצמו רשע וא"ל הא אכתי עשה עצמו רשע שחבל בחבירו ועבר על לאו דבל יוסיף ז"א דהא אמרינן בכתובות (דף ל"ג) דחובל בחבירו ממונא משלם מלקי לא לקי וא"כ לא עושה עצמו רשע אדרבא י"ל שרוצה לעשות תשובה ולשלם ליורשיו ממון החבלה וכעין מה שכתבו התוס' בב"מ (דף ד') דלא שייך עושה עצמו רשע באומר לא אכלתי חלב שוגג אלא מזיד די"ל שרוצה לעשות תשובה שלא להביא חולין לעזרה, מזה לכאורה ראי' לדעת המחבר בח"מ (סי' ל"ד) דרשע מחמת ממון צריך תשובה ג"כ כששילם ולכן אכתי רשע הוי גם כשרוצה לשלם עד שיעשה תשובה וזה שייך גם בהרגתיו אבל לדעת רמ"א שם דבפעם א' לא צריך תשובה ק', ובשלמא לדעת בעל אורים ותומים שם דאינו נאמן בעשה תשובה על עדות שראה בעת רשעתו א"ש אבל לדעת הש"ך שם (סי' ל"ד) דנאמן קשה:

והא לסטים קתני. עיין במהרש"א שפשוט לו דהקושיא היא לרבי יהודה ויש הוכחה לגירסת המהרש"א ופירושו מתוספתא שהביא וגם בירושלמי ראיתי שהביא הברייתא כגירסת המהרש"א שהרגנוהו קאמר לרבי יהודה אבל הרשב"א והריטב"א כתבו דהקושיא היא גם לרבנן ע"ש, ולפי' המהרש"א צ"ל דהקושיא היא לרב יוסף ולכן לא מקשה רק לרבי יהודה וכן משמע מלשון והא לסטים קתני וכו' דמשמע דאתירוץ דסליק מיני' פריך והיינו לרבי יהודה, אכן ק"ק דלרב יוסף אליבי' דר"י ג"כ בלא"ה יכול להקשות כיון דטעמא דר"י לרב יוסף דסבר גזלן פסול לעדות אשה א"כ איך תליא זה בין אם אמר הרגנוהו או אני הייתי עם הורגיו הא לסטים עכ"פ גזלן הוא ופסול לעדות, גם ק' לפי' המהרש"א שס"ד דמקשן דממה שאמר הרגנוהו יצא ליהרג דהא על זה אינו חייב מיתה כמו שהוכחנו לעיל מהא דהכוהו עשרה ב"א ולכן מזה לכאורה ראי' לפי' הראשונים:

ישאנה מפני שהוא ב"ד. יש להבין מה חשש שייך גבי מיאון או חליצה בשלמא גבי נדר יש חשש שהי' יכול למצוא פתח חרטה אבל גבי הני מה שייך, ולכאורה הי' אפשר לומר מדאמרינן לקמן (ס"פ מצות חליצה) דב"ד משיאין לו עצה ההוגנת לו לחלוץ או ליבם וכן גבי מיאון אמרינן לקמן (ק"ט.) מלמדין את הקטנה שתמאן בו אלמא דשייך למוד במיאון וא"כ יש חששא שהוא יעץ לו לחלוץ ולא ליבם או לה למאן כי היכי שישאנה, אבל ראיתי בתוספות גיטין (ס"ז.) שכתבו בהכא לא הוי אלא דבורא שאמר שמיאנה או שחלצה ע"ש משמע דהחדוש הוא שמאמינין לו שחלצה או שמיאנה בפניו וא"כ צ"ל הא דנאמן מפני שהוא ב"ד אף שאנחנו לא ידענו וזה גופא ע"פ עדותו הוא ה"ט מפני שע"כ לא עשה ביחידי וכששואלין ממנו צריך לפרט מי היו הב"ד שעמו שנוכל לשאול כ"ע ידעי דלא משקר בזה דהוי מלתא דעבידא לאגלויי':

ובזה יש לתרץ מה שהקשה המהרש"א במ"ב אמה דמתרץ ביחיד מומחה דא"כ לפלוג וליתני בנדר גופא בין חד לג', ולפ"ז א"ש דבנדר הטעם דג' לא חשידי לאסור נדר שיש לו היתר בשביל הא' דזה ודאי דב' לא חוטאין בשביל א' אבל מזה צא ידענו עדיין חדוש דסיפא שמאמינין לא' על דבורו לומר שחלצה בפניו ובפני ב' אחרים שאינם לפנינו משום מלתא דעבידא לאגלויי' וזה קמ"ל במאנה או חלצה וממילא מוכח ג"כ בנדר דמהני ג' דאי ס"ד דג' חוטאין בשביל אי אפילו כשאמרו כל ג' דיינים בפנינו חלצה או מאנה ג"כ לא להמנו שתנשא לא' מהם אבל אי הוי תני נדר אכתי לא הוי שמענו דין דמיאון וחליצה, אבל ראיתי בירושלמי שמפרש טעמא דמתניתן שאין שנים מצויין לחטוא בשביל א' ומזה משמע דמפרש שהוא עם שנים אחרים אומרים שחלצה או שמיאנה בפניהם וקמ"ל דלא חשידי שדוברים שקר בשביל הא' ואפשר דגם התוס' כוונו לפי' זה:

אכן לכאורה ק' לפי' זה ל"ל טעמא מפני שהוא ב"ד גבי חליצה הא ראי' גדולה היא מדלא בא יבם לערער שלא חלץ לה ואי בשמת יבם א"כ ליכא חשדא עוד ומהיכי תיתי לא תנשא לו הא הוי כמו מתו או נתגרשו דסיפא ואי בהלך היבם למדינת הים ג"כ טעמא רבא איכא דמי חציף כולי האי שמא יבוא היבם ויערער, וצ"ל דנקט טעם זה בשמת היבם שאומר שחלץ לה ויש כאן עדיין יבמים אחרים שזקוקה להם אם לא חלץ המת, אכן לולא דברי התוספות הי' נ"ל לפרש הירושלמי כפירושנו הנ"ל דקמ"ל דתרי לא חשידי לסייעו בעצה שאינה הגונה לחלוץ ולמאן בשביל האי, שוב ראיתי ביש"ש שכתב וז"ל משום שיש שם ב"ד ולא חיישינן שיאמרו העולם שלא כהוגן עשו המיאון או החליצה כי לא הי' ראוי לכך עכ"ל, ובמכ"ה לא ראה דברי התוספות בגיטן, אבל בתוספות הרא"ש משמע שמפרש כמו שפירשנו שכתב לקמן דהך דכנס מה שיוציא דלכך בחלצה ומיאנה לא יוציא דאפילו השיא אותה למאן ולחלוץ שריא לי' עכ"ל (והך מיאון וחלץ צ"ל דאיירי ביחיד למ"ד כשר) הרי נראה דדעתו דכל החשש רנון במיאון וחליצה הוא שיאמרו שנתן עצה כדי לישא אותה:

לאפוקי ממ"ד מיאון בפני שנים. ק"ק לפי מש"כ התוספות לקמן (ק"ז:) בשם ר"ח דמאן דמכשיר בשנים לא מכשיר רק בדיעבד אבל לכתחלה בעינן לכ"ע ג' ע"ש ומתניתן דהכא ודאי לא איירי בכה"ג שחלץ או מיאנה שלא כדין וא"כ שפיר קתני מפני שהן ב"ד דהא עכ"פ לכתחלה לכ"ע בעינן ג', וצ"ל דמיתורא דלישנא מדקתני מפני שהן ב"ד משמע דה"ק דבכל גוונא דמיאנה בפניו ישאנה משום דלעולם לא משכחת מיאון שכשר אלא בפני ב"ד של ג', ובהך שיטה של ר"ח יש לישב ג"כ מה שהקשה התוספות י"ט במתניתן דלפנינו על הברטנורה דכתב הכא דק"ל מיאון בג' ובסנהדרין כתב דמיאון בפני שנים מספיק, וגם בסנהדרין שם הקשה התי"ט על הברטנורה שכתב דביבמות מוכח כן, מה לשון מוכח הא אמרינן שם בפי' כן, ולפ"ז א"ש דביבמות דאיירי מתניתן מדין דלכתחלה כתב שפיר דק"ל חליצה ומיאון בג' אבל בסנהדרין כתב דמיאון בפני ב' מספיק היינו לשין לשין דיעבד דבדיעבד דוקא מהני שנים אבל לא לכתחלה וזה מוכח מלשון מכשירין בשנים כדדייק רבינו חננאל ולכן כתב דביבמות מוכח כן:

לא חשו. כתבו התוספות מכ"מ בעל נפש יתרחק. אם בשהי' ב"ד בשלשה ג"כ בעל נפש יתרחק או לא בזה יש פלוגתא בין הפוסקים אחרונים בהגהת פרישה כתב דבב"ד לא שייך דבעל נפש יתרחק אבל בב"ש וט"ז וכה"ג חולקין עליו גם בבאר היטב הביא ראי' דיתרחק דאל"כ מה מקשה טעמא דבב"ד הא בתרי לא דדלמא בתרי בעל נפש יתרחק משא"כ בב"ד אע"כ דגם בב"ד יתרחק, והנה באמת לחד תירוץ התוספות חולין (דף מ"ד) דהך דן את הדין ע"י ב"ד של ג' איירי ע"ש משמע כן דגם בב"ד שייך שבעל נפש יתרחק אבל מדברי הרבינו מאיר שהביא התוספות הרא"ש מוכח אפכא שהוא הקשה הקושיא של הבאר היטב ותירץ שמיתורא מפני שהן ב"ד דייק ע"ש, הרי שפשיטא לו דבב"ד לא שייך משום בעל נפש וגם הסברא נותנת כן דבשלמא בשנים כיון שלא ידענו הדבר אלא ע"פ עדותו יש משום לזות שפתים קצת עד שבעל נפש יתרחק אבל מה שנעשה בב"ד של ג' כיון שהדבר ידוע ע"פ שנים וגם פשיטא שאין שנים חוטאין בשביל אחד ליכא אפילו קצת לזות שפתים ואפי' בעל נפש א"צ להחמיר אכן בהגהת מיימוני כתב אלמא אב"ד ואעדים נמי קאמר שירחיקו עכ"ל הרי דס"ל דבב"ד נמי שייך הרחקה ומכ"מ נ"ל להלכה דהמיקל לא הפסיד אחר שהר"מ חולק:

כנס מהו שיוציא. הרשב"א הקשה על רש"י שפי' דאמביא גט נמי קאי מתוספתא דקתני בכולם לא יוציא ורק במת הרגתיו לא קתני כן משמע דבהני יוציא משום דאסורא דאורייתא, ונלענ"ד דאדרבא מתוספתא זו הוכיח רש"י שיטתו דהרשב"א בעצמו הקשה על שיטתו מ"ט בנטען על אשת איש והוציאוה מחמת ידי אחר לא יוציא הא גם שם איסור דאורייתא הוא ונדחק ביישוב ע"ש, גם ק' עוד אפי' הרשב"א שהוכיח דיוציא גבי מת מדלא קתני דלא יוציא, אכן גם אפכא יש להקשות אי יוציא מ"ט לא קתני כן בפי' דיוציא כמו דקתני באידך דלא יוציא, גם ברש"י יש לדקדק קצת שפי' דאחכם ומביא גט קאי ושביק מת הרגתיו ולא פי' דעלייהו קאי וכמדומה שזה בדיוק הוא שהרי לקמן במתניתן באמת נקט גם זה, ונ"ל דהנה הרמב"ם בפי' המשניות פי' טעם בהרגתיו דלא ישא דא"כ כל א' יהרוג את חבירו לישא את אשתו ע"ש ומשמע בזה דלא בלבד משום רנון אסור אלא מן הדין גזרו חכמים כן משום גזירה דיהרוג את חבירו, ולכאורה יש להקשות ל"ל להרמב"ם טעמא אחרינא ולא פי' כמו במת דע"כ הטעם הוא משום רנון דהעולם ירננו אחריו שהעיד שקר לשא את אשתו, אכן י"ל דהרמב"ם ג"כ הוכיח מתוספתא זו כן דהי' קשה לו הנך קושיות הנ"ל ולכן פי' דבהרגתיו איכא טעמא דגזירת ב"ד ולא משום רנון לבד והחילוק בין ב' הטעמים דאי משום רנון לא מפקינן בדיעבד וכמו שמוכיח בגמרא אבל אי משום גזירה ע"כ צריך להוציא דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דאם לא צריך להוציא אכתי יהרוג את חבירו וישא את אשתו בלא רשות ב"ד והרי בדיעבד לא מפקינן אע"כ להך טעם אפילו בדיעבד מפקינן וא"כ יש חילוק בין מת להרגתיו דבמת לא יוציא ובהרגתיו יוציא, ולכן י"ל דלא נקט התוספות בהך בבא דמת הרגתיו כלל לא דיוציא ולא דל"י כיון שהי' צריך לחלוק בבבא זו אבל לעולם במת לא יוציא כמו בנטען על אשת איש שנשאת לאחר בנתים אף שיש איסור דאורייתא וכשיטת רש"י ולכן גם רש"י לא נקט הך רבא דמת הרגתיו דע"כ על זה לא קאי הך דאמר דלא יוציא כיון דבהרגתיו יוציא די"ל דגם רש"י סבר טעם דהרמב"ם לענין הרגתיו אף דבמתניתן לא פי' רק משום לזות שפתים י"ל דנקט טעם א' דשייך במת ובהרגתיו דהא עכ"פ גבי הרגתיו גם לזות שפתים איכא אבל לעולם י"ל דמודה ג"כ לטעם הרמב"ם לענין הרגתיו, וא"כ היוצא מזה לענין המביא הגט והוכיח הרשב"א מתוספתא דיוציא, ולפענ"ד אדרבא יש להוכיח דלא יוציא וכן פסק הרמב"ם דלא יוציא אבל מדברי התוספות נראה דס"ל כרשב"א שחלקו בין הנטען על א"א ובין חכם שאסר דשם כיון שגירשה בעלה שריא לחכם וזה לכאורה לא שייך גבי מביא גט אע"כ דס"ל דבזה באמת יוציא:

א"ל מתניתן הוא. א"ל דא"כ מ"ט דמ"ד דיוציא י"ל דמחלק דבשלמא גבי נטען על השפחה אין רנון על נשואין דהשתא דאסורא דעביד עביד ורק במה שנשאה החזיק הרנון אבל לא במה שמקיים אותה אבל בחכם ומביא גט נשאר הרנון לעולם דבכל עת יאמרו אם לא שחטא זה (לא) לא תהי' עתה אשתו אלא אשת בעלה הראשון ולכך יוציא להשבית הרנון, אבל מכ"מ צ"ע מתוספתא שהביא הרשב"א שכתוב בפי' דחכם שאסר אם כנס לא יוציא וא"כ מ"ט דמ"ד דיוציא ואף אם נאמר דברייתא לא שמיע לי' מכ"מ הגמרא הי' לה להביאה:

ברש"י ד"ה גזלן. ועלה אמר רב מנשה. ק"ק דא"כ הא ממתניתן הוכיח רב מנשה שם כן דהא לענין דפסולים לכל עדות שאין האשה כשרה לא צריך זה הכלל שם דמרישא דואלו הן הפסולין מוכח כן מדפסולין לעדות החדש ועוד בפי' קתני בסנהדרין (פ' זה בורר) גם לענין שאר עדיות דפסולין וע"כ לא אתי רק לדיוקא למימר דלעדות אשה כשרים ואי ס"ד דאפילו גזלן דאורייתא נאמן לעדות אשה ה"ל למיתני רבות' טפי אע"כ מוכח ממתניתן דשם דרק גזלן דרבנן לאמן לעדות אשה ולא גזלן דאורייתא וא"כ מאי קושיא לרב מנשה דאימא דמתניתן שם כרבי יהודה אתיא, הן אמת דלכאורה לפי מה דדייק בגמרא סנהדרין (כ"ז:) מזה הכלל דהלכה כר"מ ולא כר"י אין ראי' לרב מנשה משם דהא צריך זה הכלל לגופא וכן צ"ל באמת לרב יוסף דפליג ארב מנשה שלא תקשה עליו מתניתן דשם אבל מכ"מ לפי מה שכתב רש"י דממתניתן דר"ה דייק רב מנשה קשה ועוד דבגמרא שלנו לא כתוב רב מנשה שם אלא רב אשי ועוד דלא נאמר שם בפי' דגזלן דאורייתא נאמן לע"א דמקשה מינה הכא, ולולא פי' רש"י הי' נ"ל דרב מנשה לאו אמתניתן דשם קאי אלא הלכה באפי' נפשי' קאמר ולכן מקשה דוקא מרב מנשה ולא מרב אש דשם כיון דרב מנשה הלכה באפי' נפשי' קאמר משמע דס"ל להלכה כן, וא"ל דאכתי מאי קושיא לרב מנשה דאימא דפסק כסתם מתניתן דר"ה ז"א דהא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם לשאר אמוראי ואפי' לר' יוחנן דס"ל דבתרי מסכתות אין סדר למשנה והלכה כסתם הרי כתבו התוספות לקמן (מ"ב:) דה"ט משום דמסתמא אמרינן דלא חור רבי מפסקו עד שנראה בפי' וזה לא שייך הכא דהא ע"כ מחד פסק חזר רבי דהכא עשה דעת הת"ק סתמא והוי כרבים לגבי יחיד והתם סתם כרבי יהודה ואפשר דהכא כ"ע מודו דאין הלכה כסתם ועוד דבלא"ה הביא השטר המלך (הל' א"ב) הרבה שיטות דס"ל דבשני סדרים לכ"ע יש סדר למשנה, ועוד י"ל דהך דהתם לא מקרי סתמא כיון דלא כתיב בפי' כן דגזלן דאורייתא כשר לערות אשה אלא מדיוקא דמתניתן דייקינן כן ולכן פריך שפיר לרב מנשה, אכן ממה שכתב הרי"ף סוף יבמות משמע דגריס התם בראש השנה רב מנשה ולא רב אשי ובנימוקי יוסף בסוגין דילן גרם גם הכא רב אשי:

בד"ה בנדר. ולא הפר לה. התה"ד (סי' רע"ט) כתב שכפי' רש"י מוכח מגמרא דאין לפרש שהפר הבעל והי' ספק אם הפרה היא והחכם הורה שאינה הפרה דא"כ לא דייק בגמרא מידי מהיתר נדרים בג' אע"כ דאיירי דלא הפר הבעל כלל ומזה השיב על השיטה שהביא המרדכי פ' השולח בשם ר"י דנדרים שבינו לבינו שהבעל יכול להפר אין החכם יכול להתיר שהרי ממתניתן דהכא מוכח דהחכם יכול להתיר אפילו נדר שבינו לבינה, אכן לענ"ד שלא לעשות להר"י לטועה בדבר משנה י"ל דמשנתינו אזיל ע"פ משנה ראשונה דסוף נדרים דהאומרת נטולה אני מן היהודים לא חשיב נדר שבינו לבינה שאפשר שיגרשנה ולא יכול הבעל להפר אלא יוציא ויתן כתובה ע"ש ובנדרים (דף פ"א) מבעי' אי ת"ה נדר עינוי נפש או שבינה לבינו הוא ופשיט מהך משנה דנדר שבינו לבינה הוא ע"ש, ולפ"ז לפי משנה ראשונה אי אסרה הנאת תשמיש בעלה עלי' אינו יכול להפר כיון דלא נחשב אפילו לנדר שבינו לבינה, ולפ"ז י"ל דבכה"ג איירי משנתנו דאסרה תשמיש בעלה עלי' דלא יכול הבעל להפר והחכם שהי' יכול להתיר אחר שנדר שאין לו הפרה הוא לא התירה ובזה אשמעינן שהחכם לא ישאנה:

בתוספות ד"ה רבא אמר. דהוי לן לפלוגי דבורא. בסנהדרין (דף ט') תירצו על זה דהגמרא דכתובות אזלא אליבא דמ"ד בבבא בתרא (דף קל"ד) דלא אמרינן פלגינן דבורא בחד גופא ע"ש אבל הכא התוספת' אפשר לא רצו לתרץ כן משום דמשמע בב"ב (שם) מדפריך מ"ש מהא דרבא דרב מארי ורב זביד דפליגי אי אמרינן פ"ד בחד גופא או לא אליבי' דרבא פליגי וא"כ יקשה אכתי לחד מ"ד דס"ל דאמרינן גם בחד גופא פ"ד מהא דרבא דכתובות ומהתוספות דסנהדרין (שם) ודכתובות (דף י"ח) נרא' דפלגינן דבורא דמאמינן לו שרבע אחר אבל לא שרבעו, אכן דעת רש"י הכא ממה שכתב דאינו נאמן טל עצמו ממה שאמר לרצוני עכ"ל, מזה משמע דפלגינן דבורא הוא שלא מאמינן לרצונו אלא לאונסו וכן כתב גם הש"מ בשם הראשונים בכתובות (שם) ונראה דזה תלי בפלוגתא דהני אמוראי דב"ב אי פ"ד בחד גופא או לא. והנה התוספות בב"ב שם הקשו להך מ"ד דלא אמרינן פ"ד בחד גופא מאי קמ"ל ר"י שם דלמפרע אינו נאמן פשיטא דא"כ יחפה על בת אחותו והניחו בקושיא, ונ"ל דהנה עוד ק' בסוגיא דשם דמייתי הא דרב יוסף דנאמן הואיל ובידו לגרשה וקאמר דפליגא אדר"י דאמר אינו נאמן ומוקמינן הא דאינו נאמן היינו למפרע וא"כ משמע דרב יוסף אפי' למפרע קאמר וקשה מ"ט דרב יוסף הא למפרע ליכא מגו, גם בהא דקאמר רב ששת שם אזיל לי' הואיל דרב יוסף ק' אי ס"ד דרב יוסף למפרע ל"ק מאי מקשה מדר' יוחנן אדרב יוסף דלמא רב יוסף להבא קאמר והתוספות שם נדחקו בזה וכתבו דס"ד השתא דרבי יוחנן גם כן להבא קאמר, אכן אזה הי' ק' להם דא"כ מ"ט דזה בני נאמן גם הקשו התוספות עוד שם איך שייך מגו דבידו לגרשה הא אז הי' פוסל אותה מן הכהונה:

ונ"ל לתרץ כל קושיות הללו במה שנקשה עוד בהא דקאמר דלמפרע אינו נאמן משום דליכא מגו כיון דלא יוכל עתה לגרש אותה שתהא מגורשת למפרע הא שפיר יש מגו לפי מה דאמרינן בגטין (ל"ג.) ת"ר בטלו מבוטל דברי רבי וכו' עקרינהו רבנן לקדושין מיני' והקשו התוספות שם דא"כ יחפה על בת אחותו ותירצו דאם יחפה כן באמת יכול לפטור אותה ע"ש, וא"כ ק' דשפיר יהא נאמן אגרשתי את אשתי אפילו למפרע דמגו דאי בעי מגרש אותה ע"י שליח ומבטל גיטא ועוקר הקדושין למפרע ואף דגם בזה קעבד איסורא דרב מנגיד אמאן דמבטל גיטא כדאמרינן בקדושין (י"ב:) מכ"מ ליכא אסורא כ"כ מלהעיד עדות שקר ולהתיר א"א למפרע וא"כ מגו מיהא איכא ועוד שהרי דעת רש"י שם דלא אמבטל בפני ב"ד קאמר אלא היכי דלשליח ביטל ונראה שנדחק לפרש כן משום דס"ל למ"ד בטלו אינו מבוטל לא שייך אסורא כיון דליכא קלקול וכן היא ג"כ שיטת התוספות רי"ד והריטב"א שם ולא כדעת התוספות שם דלכ"ע אמרינן כן, וא"כ קשה לשיטות אילו הא איכא מגו גם למפרע, אבל באמת לק"מ שהרי קאמר רב נחמן בגטין שם (ע"ב) דהלכה כרבי בשתיהן וא"כ הלכה דבטלו מבוטל וכוותי' פסקינן ולכן אליבי' דידן שפיר קאמר דלמפרע אינו נאמן, אכן לפי המבואר בסוגיא דגטין שם ס"ל לרב דהדר בי' רבי וס"ל ג"כ כרשב"ג דבטלו אינו מבוטל ועל זה הקשו התוס' שם מהא דרב מנגד אמאן דמבטל גיטא ותירצו ע"ש, הרי דפשיטא להו דלרב יוסף בטלו אינו מבוטל וא"כ לרב יוסף שייך שפיר מגו למפרע, והשתא מתורצים כל הקושיות כיון דמ"ד התם דנאמן הואיל ובידו לגרשה הוא רב יוסף משום ר"י אמר שמואל ומשום דידי', וא"כ שפיר קאמר דאפילו למפרע נאמן מטעם מגו זו לרב יוסף לשיטתו כיון דיכול לגרש ע"י שליח ולבטל ועוקר הקדושין למפרע, ול"ק מה שהקשו התוספות הא אז פוסל לכהונה דז"א דבהא לא פוסל לכהונה כיון שלא היתה אשתו למפרע א"כ לאו גרושה היא ולכן קאמר שפיר ופליגא אדרבי יוחנן דודאי ידע שפיר דרבי יוחנן למפרע קאמר דאינו נאמן אכן רב יוסף דקאמר מגו אפי' למפרע ודאי פליג אדר"י, והשתא קאמר רב ששת ג"כ שפיר אזיל לי' הואיל דרב יוסף כיון דרב יוסף ע"כ למפרע ג"כ קאמר חדא דא"כ לא שייך להאמינו בזה בני מטעם הואיל כיון דפסלה מכהונה ועוד כיון דלרב יוסף לשיטתו שייך טעם דהואיל אפילו למפרע א"כ ודאי למפרע ג"כ קאמר ואהא קאמר שפיר דאזיל לי' הואיל דע"כ ר' יוחנן דס"ל דאינו נאמן למפרע לא ס"ל הואיל דרב יוסף דהוא הואיל שבידו לגרשה ולבטל גיטא, ולפ"ז מתורץ ג"כ מה שהקשו התוס' מאי קמ"ל ר' יוחנן דלמפרע אינו נאמן דטובא קמ"ל דלא נימא בטלו אינו מבוטל דאז שייך הואיל גם למפרע וכרב יוסף:

בד"ה ואין אדם. דמשוי נפשי' רשיעא. עיין במהרש"א (ריש מכות) שהקשה מזה אמה שהקשו התוספות שם דיהי' נאמן מה אם ירצה לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע משא"כ באכלתי חלב שלא רוצה להביא חולין לעזרה והניח בקושיא, ולכאורה קושיתו תמו' דאימא דקושית התוספות היא לרב יוסף דס"ל אדם משים עצמו רשע, וי"ל ע"פ מה שביאר הריטב"א שם קושית התוספות דהניחא למ"ד דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים מדכתיב או הודע אליו דזה לא שייך בגלות אבל למ"ד דמתרצינן דבורי' לא אכלתי שוגג אלא מזיד ק' ע"ש וכיון דבב' סברות אילו פליגי התם גמרא עם ר' אמי בכריתות (דף י"ב) א"כ ממנ"פ ל"ק קושיות התוספות דלרב יוסף ל"ק די"ל דס"ל כמ"ד אדם נאמן על עצמו ולמ"ד דמתרצינן דבורא ג"כ ל"ק די"ל דס"ל כרבא דאין אדם משים עצמו רשע ושפיר ק' קושית המהרש"א, אכן נ"ל דמכ"מ הקשו התוספות שפיר כיון דהתם במכות ילפינן מקרא דאין אומרין יגלה זה תחתיו משום דכתיב הוא ינוס הוא ולא זוממין וא"כ ע"כ מוכח דמקבלין עדות לחייב גלות דאל"כ לא משכחת זוממין ולא אצטריך מיעוטא דהוא וכיון דרבי יהודה סבר הכא ע"כ אפילו לרבא דאדם משים עצמו רשע א"כ הקשו התוספות שפיר דלהימן במגו דאם ירצה לומר מזיד הייתי ולרבי יהודה הוא ל"ל:

שוב נ"ל לפרש דעת המהרש"א במכות דלשיטתו אזיל לפי מה שכתב הכא בשמעתין דרב יוסף ג"כ ס"ל אדם קרוב אצל עצמו רק משום דלא פלגינן דבורא אינו נאמן באמר רבעני לרצוני ולכן הקשה שם במכות שפיר כיון דהתם ליכא משום פלגינן דבורא כ"ע מודו דאין נאמן לומר מזיד הייתי דאין א' משים עצמו רשע, ולפ"ז י"ל דגם רבי יהודה ס"ל כן דדוקא הכא לא נאמן לומר הרגתיו להתירה לשוק דלא אמרינן פ"ד אבל בעלמא י"ל דגם ר"י ס"ל דאין אדם משים ע"ר ולכן גם לר' יהודה יש לתרץ קושית התוספות כן, ויש להוכיח מדעת התוספות בעצמם כן שהקשו בב"מ (דף ד') אאמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע, ולכאורה מאי קושיא שהרי סתם חכמים דר"מ הם רבי יהודה שהרי בפסחים (דף י"א) ובסנהדרין (דף מ"ה) מקשה מחכמים דר"מ אדר"י ע"ש והרי ר"י ס"ל הכא דאדם משים עצמו רשע ומאי קשיא להו אחכמים דר"מ אע"כ כדכתבנו דהתם גם ר"י מודה והכא לא קאמר אלא משום דלא פלגינן דבורא וא"כ לא מקשו במכות מידי ואולי התוספות גופא נסתפקו בזה אי טעמא דרבי יהודה ודרב יוסף משום דס"ל דל"א פלגינן דבורא או משום דס"ל בכ"מ דאדם משים עצמו רשע והקשו במכות לחד שיטה ובב"מ לאידך שיטה:

בד"ה לימא רב יוסף דשויא אנפשי' חתיכה דאסורא. א"ל דהתינח לתירוץ ר"נ ב"י שם אבל לתירוץ רבינא שם דקאמר לי' שנאמן על הבנים אבל לא אבני בנים אכתי לא תירצו מידי שהרי לענין בנים לא שייך דשוויא אנפשי' חתיכה דאסורא אלמא דפ"ד בין בנים ובין ב"ב, די"ל שהרי כבר כתבו התוספות שם דה"ק דרק במקום בנים לבד נאמן עליה' אבל במקום שיש ב"ב גם אבנים אינו נאמן ואף דשם לא כתבו התוספות כן רק מכח סברא לפי דבריהם דהכא מוכח מכח קושיתם דהכא כן. אכן בעיקר דברי התוספות שכתבו לאסרי בב"י דשוי' אנפשי' חתיכה דאסורא צ"ע דהיכן מצינו דבן נח אסור בב"י ובשלמא לקמן (דף מ"ז) שכתבו התוספות סתמא דשוי' נפשי' ח"ד זה יש לפרש לענין לאסור במפרכסת או בגזל פחות מש"פ אבל הכא דכתבו לאוסרו בב"י צ"ע:

בד"ה באומר אני. אומר ר"י דאע"ג דאמר הרגנוהו. נראה שלא בלבד מלשון הגמרא דייק הר"י כן מדלא קאמר אני אני הייתי עם הורגיו אלא דגם מוכח כן דאם דאומר בתי' כן אני הייתי עם הורגיו לא ליתני כלל בין לרבנן בין לר"י כיון דלא תני לרבנן רק משום ר"י כמש"כ התוספות לעיל ולר"י גופא ל"צ למיתני אי לאו משום דאשמעינן דהרגנוהו נעשה כמי שאמר אני הייתי עם הורגיו דבזה טובא קמ"ל לר"י ולכן תני גם לרבנן:

בד"ה טעמא. דלתרי נמי בי דינא קרי לי'. וכן הקשו גם בגיטין שם, ולכאורה יש להבין מה קושיתם כיון דהתם פליג רב ששת ארב נחמן וס"ל דב"ד לא הוי אלא ג א"כ דלמא קושית הגמרא היא לרב ששת, וי"ל דלקמן (ק"א:) פריך לרב נחמן דאמר הלכה גבי חליצה בג' משום דסתים תנא כוותי' למה פסק מיאון בשנים הא גם הכא סתם תנא כוותי' דמ"ד בג' דקתני מיאנה או חלצה בפניו וכו' מפני שהוא ב"ד וב"ד הוי בג' ומאי קושיא לר"נ לשיטתו הא סבר דב"ד של שנים נמי נקרא ב"ד והיינו מה דק"ל להתוספות הכא כיון דמוכח מהסוגיא דלקמן דגם לר"נ צ"ל כתירוץ הש"ס דהכא דקמ"ל דמיאון בג' ומהיכי מוכח לר"נ כן הא לר"נ בפשטות י"ל דבאמת שנים קתני וטל זה תירצו דא"כ לא ה"ל לתלות בב"ד אלא ה"ל למימר בפי' מפני שהם שנים או משום דהכא גם ר"נ מודה דע"כ ג' קאמר דקתני דומיא דחליצה:

בא"ד. דמכשר בפרק מצות חליצה ביחידי. לא ידעתי אנה סובר כן חד מ"ד דאי כוונו לאותו שחלץ בינו לבין עצמו בבית האסורים והכשיר ר"ע לקמן (ק"ה:) הא שם אפילו יחיד לא הוי ע"ש בתוספות ועוד דהא אמרינן שם דגם בזה צריך עדים על החליצה וא"כ ליכא חשדא וגם מה דאמרינן שם (דף ק"ד) שעשה מעשה ביחידי משמע כן שהי' בינו לבינה דהא מייתי שם שעשה כר"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף