קרן אורה/יבמות/יא/ב

קרן אורה יבמות יא ב

דף י"א ע"ב

גמרא אליבא דר"י בן כיפר לא תיבעי לך כו'. כתבו התוס' ז"ל לפרש דלריב"כ היא פטורה מן החליצה ומן היבום. ולשיטתם צריך לפרש הא דפשיט ליה תניתוה היינו למיפשט בעיא קמייתא דכריב"כ ודאי לא אתיא. אבל הרשב"א ז"ל כתב דדוקא גבי סוטה הוא דפטורה מן החליצה משום דכתיב לאחר ולא ליבם. אבל במחזיר גרושתו אין טומאה פוטרת מן החליצה. ולפ"ז רבא דפליג התם בסוטה אדרשא דלאחר ולא ליבם וס"ל דהא דאין מתיבמת הוא ג"כ מחמת הק"ו במותר לה כו'. ע"כ פליג אהא דרב דפוטר אותה מן החליצה דהא במחזיר גרושתו נמי איכא הק"ו ואפ"ה אין מה שנאמר בה טומאה פוטרת אותה מחליצה. וא"כ היה לנו לפסוק הלכה כרבא דבתרא הוא. וכבר כתבתי לעיל בזה. וכתב הרשב"א ז"ל דהשתא מצינן למימר דלמיפשט בעיא בתרייתא אתי ולא מוקמי לה כרבנן. משום דלרבנן פשיטא ליה ולא איצטריך לאשמעינן. וכן אידך פשיטותא מברייתא דהמחזיר גרושתו היינו למיפשט בעיא בתרייתא דלקמייתא מצינן לאוקמא ברייתא כר"י ב"כ. ולשיטת התוס' ז"ל גם זו למיפשט בעיא קמייתא אתיא אליבא דרבנן. דלר"י בן כיפר היא ודאי לאו בת חליצה היא:

בעי ר"י המחזיר גרושתו צרתה מהו. ותיבעי לך היא כו'. ולאידך לישנא מיבעי ליה היא גופא וצרתה פשיטא ליה דמתיבמת. וכתב הרשב"א ז"ל דר' יוחנן ע"כ אליבא דרבנן קמיבעי ליה דטומאה בסוטה הוא דכתיב דלריב"כ פשיטא דהיא וצרתה חולצת כיון דטומאה כתיב בה עיי"ש. ולענ"ד נראה דר' יוחנן לטעמי' דפליג בירושלמי סוטה אהא דאמר רב דצרת סוטה אסורה משום שנאמר בה טומאה. ואמר התם טעמא אחרינא דמריח ערוה נגעו בה. כיון דאיסורה נעשה ע"י איסור ערוה מש"ה צרתה נמי אסורה. והיינו דמיבעי ליה במחזיר גרושתו לכ"ע. ועיין בק"ע שכתב דר"י מש"ה קאמר מריח ערוה נגעו בה משום דס"ל דטומאה במחזיר גרושתו הוא דכתיב. וז"א דהא משמע הכא דליכא טעמא לר"י אפילו לאסור היא עצמה אלא משום ק"ו במותר לה נאסרה כו' וע"כ צ"ל דלא ס"ל. כלל הך סברא דטומאה נאמרה בה. והא דמשמע לקמן דבצרת סוטה מודה דאסורה היינו משום דמריח ערוה נגעו בה. וכדאיתא בירושלמי שם בהדיא:

והנה התוס' ז"ל בד"ה מי אמרינן ק"ו במקום מצוה הקשו תיפשוט ליה מפ"ק דסוטה דקתני חולצת'. ומפרש בגמרא התם מחמת הק"ו. ולדידי קשיא איפכא דהא משמע התם דלא אסר רבא מחמת הק"ו אלא היכא דנאסרה עליו אחר הנישואין אבל הכא דאסירא עליו קודם הנישואין השנים. לא אמרינן בזה ק"ו והוי כמו אלמנה לכה"ג ויש לו אח כהן הדיוט. דלא שייך בזה הק"ו. ואין לומר דשאני אלמנה לכה"ג דהתירא הוא לכהן הדיוט. דא"כ אמאי לא משני התם בסוטה תיכף אפרכא דאלמנה לכה"ג. אלא ודאי פשיטא דרבא סבירא ליה דלא אמרינן האי ק"ו אלא היכא דנאסרה אחר הנישואין שנופלת מחמתן ליבום. אבל אם נאסרה קודם הנישואין הויא כשאר חייבי לאוין ור"י ע"כ צ"ל דס"ל אפי' נאסרה קודם נישואין כל היכא דשייך איסור זה גבי יבם גם כן אמרינן האי ק"ו. אלא דלפ"ז תיקשי כיון דרבא דבתרא הוא ס"ל דלא אמרינן הק"ו במחזיר גרושתו א"כ למה פסקינן כר' יוחנן לקמן דמחזיר גרושתו היא עצמה אסורה. ואמאי כיון דלרבא ליכא ק"ו א"כ היא עצמה מנ"ל דאסירה. ועוד דברייתא דתניא חולצת תיקשי מאי טעמא. וצ"ל דטעמא משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ונאמרה בה טומאה. וזה דלא כמ"ש לעיל לצדד דרבא לא ס"ל האי סברא דטומאה נאמרה בה מדאיצטריך למימר התם בסוטה טעמא משום הק"ו. ועדיין צ"ע:

ולפי מ"ש לר"י דלא ס"ל כלל האי סברא דנאמרה בה טומאה יש לדקדק קרא דהיא תועבה מאי דריש בי'. דלבניה לא איצטריך כדאמרינן לקמן מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת ולצרתה נמי לא איצטריך דמהיכא תיתי לאוסרה מ"ש משאר חייבי לאוין. ומטעם הק"ו ג"כ לא איצטריך דלא אלים ק"ו למדחי צרה. ועוד דלדידן דקיי"ל דאחרי אשר הוטמאה קאי אסוטה אמאי לא נדרוש היא תועבה ג"כ אסוטה. דאין צרתה תועבה. ולזה י"ל דדוקא לשון טומאה הוא דמוקמינן אסוטה משום דבמחזיר גרושתו לא שייך לשון טומאה אבל היא תועבה מסתבר יותר לאוקמי כפשטיה במחזיר גרושתו. אלא דלמה לי קרא למחזיר גרושתו מהיכא תיתי יאסר צרתה. שוב מצאתי בתוס' נדה (דף ע) שהקשו כן על ר' יהושע דאמר התם היא תועבה ואין בניה תועבין למה לי קרא לזה דמה לאלמנה כו'. ותי' דאיצטריך משום שנאמרה בה טומאה או תועבה. ולמ"ש דר"י לית ליה הך דנאמרה בה טומאה נראה דה"ה תועבה דלא משמע ליה והדק"ל למה לי מיעוטא דהיא תועבה:

ובעיקר דברי התוס' ז"ל דאיצטריך היא משום שנאמר בה תועבה א"כ אמאי לא נאסר צרתה ג"כ מטעם זה. והרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' א"ב כתב ביחוד דולד מח"ג מותר. וכתב הכ"מ דמש"ה פרט לה דלא נילף מתועבה דבני' אסורין [וכן כתב הרי"ף ז"ל להדיא דרשא דהיא תועבה ואין בני' כו']. ולפ"ז תיקשי מנ"ל דצרתה מותרת. וכ"ש למ"ש דהיא אסורה מטעם דטומאה נאמרה בה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. א"כ מנ"ל דצרתה מותרת דמדברי ר"י אין ראיה דאיהו לא ס"ל כלל הך סברא דנאמרה בה טומאה כדמוכח מדברי הירושלמי שהבאתי לעיל [וע' בפ"ו מהל' יבום הלכה י"ג בדברי הה"מ ז"ל ובדברי הכ"מ שם] ובאמת הוא ז"ל השמיט הך דצרת מח"ג ומשמע דבכלל חייבי לאוין היא. ועיין בתוס' ז"ל לקמן (דף מד) שהקשו לר"ע מהיא תועבה מאי דריש ביה דבניה ממזרים הם וצרה לא שייך בה כיון דלא תפסי בה קדושין. ולפי הנ"ל יש לומר דר"ע דריש לה אסוטה דתפסי בה קדושין גם לר"ע כדאמרינן לקמן או אפשר דריש לה אצרת סוטה:

והנה למה שנתבאר לעיל דלדידן לא ס"ל האי ק"ו אלא אם נאסרה אחר הנישואין א"כ לענין בועל לא שייך איסור צרה לפמ"ש התוס' ז"ל דלבועל לא נאמרה בה טומאה. ועיי' במשל"מ ז"ל פ"ו מהלכות יבום:

ויש עוד לדקדק בהא דקיי"ל דכל חייבי לאוין צרתן מתיבמות אפי' אלמנה לכה"ג דלאו בת יבום היא מה"ת מ"מ צרתה מותרת. מזה משמע דאין הח"ל אסורה עליו משום אשת אח אע"ג דליכא מצוה דיבמה יבוא עליה ואם עבר ובא עליה אינו עובר אלא בלאו שיש בה דאי נימא דאיסו' אשת אח חל עליה א"כ צרתה נמי היא צרת ערוה אלא ודאי איסור אשת אח הותר היכא דמת בלא בנים. ואם יש עליה איזה איסור לאו. האיסור הזה לבדו הוא דאית בה. והיינו טעמא דזקוקה לו לחליצה כיון דאיסור אשת אח הותר לו. והא דמשמע לעיל בצרת מחזיר גרושתו דאסורה. אע"ג דהיא צריכה חליצה היינו משום דנאמרה בה טומאה. ואיסור דמחזיר גרושתו גופי' ג"כ אוסר צרתה כמו עריות. אבל בכל חייבי לאוין לא שייך בהן איסור צרה. וא"כ קשיא לי מהא דאמר רב יוסף בסוטה בטעמא דלא מתיבמת כיון דאמרה תורה והיתה לאיש אחר דלא ליסתריה לביתי' ואת אמרת תתיבם דלא מסתבר לומר שיהיה מצוה מן התורה ליבם אשה שאינה ראוי' לו. ולפי הנ"ל אכתי תיקשי איסורא מנ"ל נהי דליכא מצוה מ"מ אם בא עליה מאי איסורא קעבד. ורש"י ז"ל כתב שם דעובר באיסור אשת אח שלא במקום מצוה. ולמאי דכתיבנא ע"כ ליכא עלה איסור אשת אח מדבעיא חליצה. וכבר כתבתי לעיל ג"כ להוכיח דליכא כרת בהני דאסורות ליבם ובעו חליצה גבי הא דעמד אחד מן האחין וקדשה. ולקמן במכילתין יבואר עוד בזה אי"ה ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף