ערוך השולחן העתיד/זרעים/עד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערוך השולחן העתיד זרעים עד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דיני ערל שאסור בתרומה ודיני פצועי דכה ובו כ"ז סעיפים

(א) כהן ערל שאינו רוצה למול א"ע או שמתו אחיו מחמת מילה ואינו יכול למול א"ע מפני סכנות נפשות אסור לאכול בתרומה כטמא ויליף לה ר"א בר"פ הערל מפסח מגז"ש דתושב ושכיר שנאמר בשניהם מה פסח ערל אסור בו דכתיב וכל ערל לא יאכל בו אף תרומה כן ור"ע דריש מאיש איש דכתיב גבי טמאים בפ' אמור לרבות ערל ובכל דוכתא משוה ר"ע ערל כטמא וכ"כ הרמב"ם בפ"ג דמע"ש ע"ש:

(ב) והרמב"ם בפ"ז דין י' כתב כהן ערל אסור לאכול בתרומה מדין תורה שהרי נאמר תושב ושכיר בתרומה ונאמר תושב ושכיר בפסח מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו ואם אכל לוקה מן התורה עכ"ל. ואין כוונתו לפסוק כר"א אלא דנקיט הדרשא הפשוטה טפי ובכמה מקומות בש"ס וברמב"ם נמצא כן כמ"ש התוס' בעירובין [ט"ו:] ויש מי שהרבה להקשות על הרמב"ם איך פסק כר"א והדבר ברור כמ"ש [עלח"מ פ"ט מה' ק"פ]:

(ג) ואפילו למי שלומד דבר זה מפסח מ"מ אינו דומה לפסח דגם מילת בניו ועבדיו מעכבים אותו מלאכול בתרומה כדכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו אבל בתרומה אינו כן ולזה אתי קרא דבו כלומר בו בפסח מילת זכריו ועבדיו מעכבין ולא בתרומה [גמ' ר"פ הערל] וכן למאן דיליף מאיש איש לעשות ערל כטמא אינו דומה לטמא דטמא שאכל תרומה טהורה במיתה כמ"ש בסי' הקודם וערל אינו אלא בלאו וכן המרת דת בפסח אינו אוכל ובתרומה אוכל [פסחים צ"ו.] וכן במעשר [יבמות סט]:

(ד) ויש להסתפק לר"ע דקיי"ל כוותיה ויליף מאיש איש לרבות ערל כטמא א"כ אם הערל אכל תרומה טמאה אינו בלאו כמו טמא כמ"ש בסי' הקודם או דילמא כיון דלעונש לא הוקשו כמו שבארנו דהא בערל ליכא מיתה א"כ גם להיפך בטמאה שהטמא אינו לוקה והערל לוקה וכן נ"ל עיקר שהרי לאו דתרומה הוא מולא ישאו עליו חטא וא"כ נהי דבטמא נתמעטו כמ"ש בסי' הקודם בערלה לא נתמעטו:

(ה) אמרינן בהערל [ע"ב.] אמר רב הונא דבר תורה משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל ומקשה עליו קושיות ומתרץ ואח"כ מקשה מברייתא דקתני דמשוך אוכל בתרומה תיובתא דרב הונא תיובתא והרמב"ם שם דין י' פסק כרב הונא שכתב משוך מותר לאכול בתרומה ואע"פ שנראה כערל ומדברי סופרים שימול פעם שניה עד שיראה מהול עכ"ל וכתב הכסף משנה דסובר רבינו כגירסת ספרים דידן דמסיק לרב הונא בתיובתא עכ"ל ונראה שהוא מפרש בדברי הרמב"ם דמותר לאכול גם מדרבנן וזה שכתב ומדברי סופרים שימול וכו' זהו לענין חיוב שימול א"ע ולא לענין תרומה:

(ו) ומאד תמיהני דא"כ לאיזה ענין כתבה הרמב"ם בהלכות תרומות ועוד דאפילו לפי גירסא זו נהי דהך ברייתא פליגא ארב הונא הא מקודם מייתי ברייתא את בריתי הפר לרבות את המשוך ומקשה על רב הונא דאמר דמן התורה מותר ומתרץ דקרא אסמכתא בעלמא ע"ש מיהו עכ"פ מדרבנן אסור וא"כ כיון דרב הונא פסק כהך ברייתא מנ"ל לדחויי דבריו ועוד דאח"כ אומר לימא כתנאי דפליגי אי אסור מן התורה אי מדרבנן ע"ש אבל מדרבנן לכ"ע אסור וזהו סייעתא לרב הונא:

(ז) ויותר מזה קשה דרש"י ז"ל הביא שיש גירסא אחרת בגמ' דמסייע מכאן לרב הונא דמפרש הש"ס מאי דאיתא בברייתא משוך מותר זהו מן התורה ורש"י ז"ל כתב דגירסא זו עיקר משום דליכא מאן דס"ל שיהא משוך מותר גם מדרבנן לאכול בתרומה ואדרבא יש סוברים דגם מן התורה אסור ועוד דבירושלמי פ' הערל אומר להדיא דמשוך אסור לאכול כמו שנבאר בסעי' הבא ולכן נלע"ד ברור דגם כוונת הרמב"ם כן הוא וה"פ משוך מותר לאכול מן התורה ומדברי סופרים שימול וכו' כלומר שלא יאכל עד שימול פעם שניה:

(ח) ודע דבירושלמי שם אמרינן המשוך והנולד מהול וכו' לא יאכלו בתרומה ר"ז בשם ר"י משום קנס ר' ירמיה בשם רב גזירה גזרו מה נפיק מן ביניהון משך לו אחר ערלה או שנמשכה מאליה אין תאמר קנס אין כאן קנס אין תימר גזירה גזרו אפילו כן גזירה גזרו עכ"ל ומבואר דהירושלמי מפרש משוך היינו שהוא המשיך ערלתו בכוונה ולזה אומר ר' יוחנן דהוה משום קנס ולכן כשנמשכה מאליה או אחר המשיכו מותר לאכול ולכאורה רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן אבל בש"ס שלנו לא נמצא מזה דבר ומשמע דבמשוך מאליה מיירינן ועוד דרב הונא אמר ומדרבנן גזרו עליו לשון גזירה כרב בירושלמי וכיון דהש"ס שלנו פסק כרב הכי הלכתא ולכן לא הזכיר הרמב"ם מזה דבר לחלק בין משוך בכוונה ללא משוך בכוונה ובכל גווני אסור עד שימול [ונ"ל דמשוך אינו מסורבל בבשר שביו"ד ס"ס רס"ד ע"ש]:

(ט) ויש להסתפק אם המשוך אסור גם בתרומה דרבנן או אפשר כיון דמשוך הוי רק משום גזירה הוי כגזירה לגזירה ומהירושלמי שהבאנו נ"ל דאסור דהא זהו ודאי למאן דאמר משום קנס פשיטא שקנסוהו גם בתרומה דרבנן וכ"ש לדעת הרמב"ם דבזמה"ז ליכא כלל תרומה דאורייתא ואי ס"ד דלמאן דאמר משום גזירה מותר בתרומה דרבנן א"כ כדשואל הירושלמי מאי בינייהו כמ"ש לימא דנ"מ לתרומה דרבנן אלא ודאי דאסור ואין זה גזירה לגזירה דחדא גזירה היא שאסרוהו בתרומה בכל מין תרומה:

(י) כתב הרמב"ם [שם] הנולד מהול אוכל בתרומה והטומטום אינו אוכל מפני שהוא ספק ערל ואנדרוגינוס מל ואוכל עכ"ל ותימא דהא בירושלמי שם מפורש דנולד מהול אינו אוכל עד שיטיפו ממנו דם ברית וא"כ אפילו לפי הש"ס שלנו שם דתניא משוך ונולד כשהוא מהול אוכלין נימא דמדאורייתא קאמר כמו משוך ומנליה לחלוק על הירושלמי ורש"י שם פי' כן להדיא לפי לשון אחר שהוא העיקר דמדאורייתא קאמר ע"ש וכן משמע להדיא בהך דלימא כתנאי בגמ' שם דכ"ע ס"ל דנולד כשהוא מהול אסור עכ"פ מדרבנן. ואמת שהמהרש"ל מחק שם הך דנולד כשהוא מהול ע"ש אבל מנליה לומר כן כיון שבירושלמי מפורש לאיסור אם לא שנאמר דגם כוונת הרמב"ם הוא מדאורייתא דכלפי טומטום שאינו אוכל מן התורה אומר דנולד מהול אוכל אבל א"כ הו"ל לבאר דמדרבנן אסור ואיך שהוא רש"י ז"ל ודאי ס"ל דאסור כמ"ש וצ"ע:

(יא) שנו חכמים במשנה ר"פ הערל הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה נשיהן ועבדיהן יאכלו דמשום ערלה וטומאה לא נפקי מכלל כהנים אלא דאינהו גופייהו מחסרי תקנתא [רש"י] פצוע דכה וכרות שפכה הן ועבדיהן יאכלו ונשיהן לא יאכלו דהם אסורין לבא בקהל ושוויוה חללה בביאתן [שם] ולכן אם לא בא עליה אחר שנעשה פצוע דכה או כרות שפכה והיא נשואה לו קודם לכן [שם] הרי אלו יאכלו דבודאי אם נשאה אחר שנעשה פצוע דכה או כרות שפכה אף שלא בא עליה אינה אוכלת אע"פ שאשתו גמורה היא משום דמשתמרת לביאה פסולה [הערל ע"ה.] שהרי זהו עיקר האישות וכיון שע"י זה תפסלה אינו יכול להאכילה בנשואיו אבל זו שכבר בא עליה בכשרותו וכבר אכלה לא פקע קניניה במה שנתקלקל ואסור בה ולכן כל זמן שלא בא עליה תאכל [שם]:

(יב) לכאורה מדמחלק הש"ס בין נשאה קודם פסולו לנשאת אחר פסולו ובנשאת קודם פסולו אוכלת מטעם שכבר אכלה א"כ לפ"ז כהן שנעשה פצוע דכה וקידש בת כהן ולא בא עליה תיכול בתרומה מטעם שכבר אכלה ובאמת אינו כן כמ"ש הרמב"ם שם דין י"ד פצוע דכה כהן שקידש בת כהן אינה אוכלת ע"ש וכן הוא ביבמות [נ"ו:] לגירסת התוס' שם [ד"ה מן ע"ש]. וזה שאמרנו שכבר אכלה היינו שעל ידי קנינו אכלה כמו זה שנשאה בכשרותו ובירור הדברים כמו שנבאר בס"ד:

(יג) דהך דמשתמרת לביאה פסולה לא לבד שע"י זה אינו יכול להאכילה אלא גם נפסלת מאכילתה הקודמת דזה מקרי פסול אך אין זה פסול בביאה פסולה ממש שנפסלת לעולם מפני שנעשית חללה וזו לא נפסלה לעולם כיון שלא בא עליה אלא פסולה מיתלי תלי וכל זמן שעומדת לביאה פסולה אסורה מלאכול שמא יבא עליה וזה שאמרנו ההיתר מפני שכבר אכלה הכוונה שכבר אכלה בקנינו בביאות כשרות ולא מקרי משתמרת לביאה פסולה כיון שכבר היו לה ביאות כשרות אכן אם יבא עליה תפסול לעולם ודבר פשוט שאם נשא בת גרים שאוכלת שהרי מותר לו לבא עליה דפצוע דכה מותר בגיורת כמ"ש באהע"ז ריש סי' ה' ע"ש:

(יד) וכל אשה המשתמרת לביאה פסולה נפסלה מן התרומה אף שאכלה מקודם כמ"ש הרמב"ם ספ"ז כהנת אלמנה שנתארסה לכה"ג או גרושה לכהן הדיוט הואיל והן משומרות לביאה פסולה מן התורה הרי אלו לא יאכלו וכן אם נכנסו לחופה בלא אירוסין אינן אוכלות שהחופה פוסלתן מלאכול נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין חזרו להכשירן ואוכלות מן הנשואין לא יאכלו שכבר נתחללו עכ"ל וחופה הוי כביאה ופוסלת לעולם ובזה נחלקו רב ושמואל [שם נ"ז:] דרב אמר יש חופה לפסולות כלומר דהחופה משוי לה כביאה מפני שכל חופה הוא יחוד הראוי לביאה ושמואל אמר אין חופה לפסולות וקיי"ל הלכתא כוותיה דרב באיסורי ולפ"ז גם פצוע דכה כשנשא בת כהן בחופה אף שלא בא עליה נפסלת לעולם מן התרומה ולכן דקדק הרמב"ם לומר בפצוע דכה קידש כמ"ש בסעי' י"ב משום דנשואי חופה גם בלא ביאה הוי כביאה:

(טו) ולא לבד משתמרת לביאה פסולה שע"י קדושין נפסלת מתרומה אלא אפילו משתמרת לביאה פסולה ע"י יבום ואפילו היו כמה יבמים כשרים רק אחד היה פסול נקראת משתמרת לביאה פסולה כמ"ש הרמב"ם שם כהנת שמת בעלה כהן ונפלה לפני יבמים שיש בהן חלל לא תאכל מפני זיקת החלל ואפילו עשה בה אחד מן הכשרים מאמר שאין המאמר קונה ביבמה קנין גמור עכ"ל ואם בא עליה אחד מן הכשרים אוכלת בתרומה דעכשיו נסתלק ממנה זיקת החלל אבל כל זמן שלא בא עליה אחד מהכשרים אינה אוכלת ויראה לי דאפילו אם החלל זרק לה גט דעכשיו אסורה להתיבמת לו מ"מ אינה אוכלת דפסול הגט אינו אלא מדרבנן ולא אתי דרבנן ומבטל זיקה דאורייתא:

(טז) ודוקא משתמרת לביאה פסולה דאורייתא לא אכלה אבל משתמרת לביאה פסולה מדרבנן אוכלת כמ"ש הרמב"ם שם כהן שנתן גט ליבמתו הכהנת שהרי נאסרה עליו ועדיין זיקתו עליה ה"ז אוכלת בתרומה מפני שהיא משתמרת לביאה פסולה של דבריהם שאין הגט פוסל היבמה אלא מדבריהם וכן כהנת חלוצה או שניה שנתארסה לכהן אוכלת עכ"ל ובאמת לא לבד שאינה פוסלת אלא אפילו מאכילה ע"י ביאה פסולה של דבריהם כמ"ש הרמב"ם מקודם וז"ל כהן שנשא שניה אוכלת ע"ש אלא מפני דמיירי בכאן לענין לפוסלה אומר לשון זה [ועכ"מ]. עוד כתב דכהן הדיוט שנשא איילונית הרי זו אוכלת בתרומה עכ"ל ופשוט הוא אלא משום דיש במשנה [ס"א.] מי שסובר דאיילונית הוי ביאת זנות קמ"ל דאינו כן וחכמים שם פליגי על זה ע"ש אבל בכה"ג מקרי משתמרת לביאה פסולה מפני שאין הכה"ג רשאי לישא לא קטנה ולא בוגרת אלא נערה כמ"ש הרמב"ם בפי"ז מאיסורי ביאה וזו מקטנותה יצאה לבגר וכן משמע ביבמות [ס"א:] ומ"מ לא מצאתי דין זה מפורש ברמב"ם לענין איילונית:

(יז) תנן ביבמות [פ"א.] סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה כלומר דסריס שנעשה ע"י אדם זהו פצוע דכה וסריס חמה מקרי מה שבתולדתו אינו מוליד וכשר גמור הוא אלא שהוא עקר ואינו מוליד ופריך באמת בגמ' פשיטא ומתרץ מהו דתימא מוליד מאכיל שאינו מוליד אינו מאכיל קמ"ל כלומר שהייתי אומר מדכתיב ויליד ביתו בעינן שיכול להוליד קמ"ל דאינו כן והך ויליד ביתו אעבד יליד בית קאי וכמ"ש בריש סי' ע"א ע"ש:

(יח) כתב הרמב"ם בפ"ז דין י"ד סריס חמה הוא ואשתו ועבדיו אוכלין טומטום ואנדרוגינוס עבדיהן אוכלין אבל לא נשותיהן עכ"ל והנה הך דסריס חמה פשוט הוא כמ"ש בסעי' הקודם אך בזה שכתב דטומטום אין אשתו אוכלת ולא קמפליג בין טומטום לגמרי שאינו ידוע אם זכר אם נקבה דבזה פשיטא דאין אשתו אוכלת אלא אפילו כשביציו ניכרות מבחוץ דודאי זכר הוא ומ"מ כל זמן שלא נקרע אין אשתו אוכלת וביבמות [ע"ב.] יש לדקדק בזה כמו שיתבאר בס"ד:

(יט) ואמרינן שם דטומטום עצמו אינו אוכל בתרומה והטעם פשוט שמא הוא זכר והוי ערל ותניא שם טומטום שקידש קדושיו קדושין נתקדש קדושיו קדושין ומפרש דזהו לחומרא כלומר דכשקידש אמרינן שמא זכר הוא ולכן אם הוא ישראל וקידש בת כהן אסורה לאכול בתרומה וכן אם נתקדש לזכר ג"כ חוששין לחומרא שמא נקבה היא ולכן אם הטומטום בן כהן וקידשו ישראל אסור בתרומה מיהו גם בלא זה אסור בתרומה כמ"ש והרמב"ם לא הזכיר מזה דבר מפני שכתבם בהלכות אישות פ"ד וממילא מובן גם לענין תרומה:

(כ) ואומר שם עוד אמר מר טומטום אינו אוכל בתרומה נשיו ועבדיו אוכלין ופריך נשים לטומטום מנא ליה אילימא דקדיש דתניא טומטום שקידש וכו' אימר דאמר לחומרא לקולא מי אמרינן ספק אשה הוא אמר אביי כשביציו ניכרות מבחוץ כלומר דודאי זכר הוא ולכן קידש אשה מקודשת ואוכלת בתרומה רבא אמר מאי נשיו אמו וכו' ע"ש ולכאורה משמע דרבא לא פליג רק על אוקימתא דאביי דלא ניחא ליה לאוקמי כשביציו מבחוץ ניכרות אבל לענין דינא מודה לאביי ומדברי הרמב"ם משמע דבכל גווני אשתו אינה אוכלת וס"ל דרבא לענין דינא פליג והוא תימא דכיון דודאי זכר הוא למה לא תאכל אשתו [מל"מ] וצ"ל דס"ל דכיון דאינו ראוי לביאה כל זמן שלא נקרע אינו מאכיל בתרומה. דהנה התוס' שם הקשו על אביי הא אינו ראוי לביאה ותרצו דכיון דראוי לקרוע מקרי חופה הראויה לביאה ע"ש וס"ל להרמב"ם דרבא פליג על זה וס"ל דכל זמן שלא נקרע מקרי אינו ראוי לביאה [שם] ותמיהני דהא להדיא אמרינן בקדושין [ס"ב.] דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וה"נ הרי בידו לקרוע ואולי מטעם שמא בעת הקריעה יעשנו כרות שפכה ויהא אסור בה ונמצא שלא היה ראוי לביאה כלל וצ"ע [ערש"י חגיגה ד', כשביציו מבחוץ והגיד טמון בפנים ע"ש לפ"ז שפיר יש לחוש שבעת הקריעה יחתוך בהגיד ויעשנו כרות שפכה כמ"ש]:

(כא) וזה שפסק באנדרוגינוס שאינו מאכיל אשתו כתב הכ"מ דאע"ג דתנן בהערל [פ"א.] דר' יוסי ור"ש אומרים דמאכילה בתרומה אמנם בגמ' שם [פ"ג.] אמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא דר' יוסי ס"ל דהוא בריה בפ"ע ושמואל אמר ליתא לברייתא מקמי מתניתין והלכתא כרב באיסורא ואע"ג דאח"כ איתא אמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ס"ל להרמב"ם דאר' יוסי דברייתא קאי וזהו דעת הרי"ף ע"ש:

(כב) והנה לפ"ז לרש"י ותוס' שפירשו שם דבי רב אדר' יוסי דמשנה קאי ע"ש א"כ הלכה כר' יוסי דאנדרוגינוס מאכיל בתרומה כשנשא אשה ואע"ג דאמוראי נינהו אליבא דרב מ"מ ודאי בזה הולכין אחר הכרעת שמואל כמובן אמנם אינו מובן לי והרי יש כמה משניות דאנדרוגינוס הוה ספק וא"כ נהי דר' יוסי אינו סובר כן מ"מ מאי אולמיה מכל המשניות דשבת [קל"ד:] ובכורות [מ"א.] ונדה [כ"א.] לפסוק כר' יוסי ור"ש ועוד יש לדקדק לפירש"י דאמשנה קאי דהלכה כר' יוסי דמשנה והרי רב בעצמו בנדה שם ס"ל דהוה ספק שאומר שם דאנדרוגינוס אינו חייב על ביאת מקדש לא באודם כזכר ולא בלובן כנקבה. ואמת שהתוס' שם כתבו דמזה מוכח דבהך דהערל כוונתו אברייתא ע"ש דלא כרש"י אלא כרמב"ם ולהיפך יש לדקדק דבס"פ הערל אמר רב דאנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משתי מקומות אלמא דהוא גם זכר גם נקבה ולבד זה ברמב"ם עצמו יש סתירות:

(כג) והנלע"ד דודאי קיי"ל בכל התורה כולה דאנדרוגינוס הוה ספק זכר ספק נקבה ודלא כר' יוסי דברייתא דהוא בריה בפ"ע אך יש דברים שהצריכה תורה דוקא זכר ודאי ונקבה ודאית וזהו שאומר רב בנדה שם טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין חייבין על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה ראו לובן ואודם אין חייבין על ביאת מקדש ושורפין עליהן את התרומה שנאמר מזכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס וכן פסק הרמב"ם בפ"א ממשכב וגם לענין ערכין בעינן זכר ונקבה ודאים כדאמרינן בשבת [קל"ו:] וכן פסק הרמב"ם בפ"א מערכין ומה שפסק ברפ"ב מבכורות דאנדרוגינוס בכור אין בו קדושה כלל לאו משום דאינו ספק אלא דאפילו הוא זכר הרי נקבותו הוה כמום כדאמרינן בבכורות [מ"א:] ע"ש:

(כד) אמנם לענין משכבותיו יש לו דינים אחרים שהרי יש לו שני משכבות שכבת זכר ומשכב נקבה ולכן אמר רב דחייבין עליו משני המקומות דבזה ריבתה תורה דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה איזהו זכר שיש בו שני משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס כדאיתא ס"פ הערל אך בזה לא פסק הרמב"ם כרב אלא כרבנן דשם דס"ל מדכתיב ואת זכר ולכן דינו כזכר לענין משכב וזהו שכתב הרמב"ם בפ"א מאיסורי ביאה דין ט"ו הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו חייב דרך נקבותו מכין אותו מכות מרדות ומותר לישא אשה עכ"ל ויש שם טעות רבות בדפוס שמחקו והוסיפו אך כפי מה שכתבנו כן העיקר ונמצא דלענין משכב הוא כזכר:

(כה) וזהו רק לענין עצם המשכבות שכך גזרה תורה דדינו כזכר אבל לשארי דברים התלויין בנשואין הוה ספק כבכל הדינין ולכן אינו מאכיל אשתו בתרומה ולכן בכל דברי רב שאומר הלכה כר' יוסי דמשנה או דברייתא זהו רק בההפרש שבברייתא אומר דהוא בריה בפ"ע ובזה אומר רב על המשנה דליתא מקמי ברייתא ושמואל אומר להיפך זהו הכל בדברי ר' יוסי אם אמר כבמשנה או כברייתא ולדינא אין נ"מ בזה וזה שאומר רב אח"כ הלכה כר' יוסי זהו כפי מה שאומר במשנה דלא כברייתא דמשוי ליה בריה בפ"ע אמנם לא ככל דבריו במשנה דמאכילה בתרומה ואפילו אם רב סובר כן אנן לא קיי"ל כן והרי"ף שכתב זה כוונתו על עיקר הדברים שאמר ר' יוסי דבמשכב דיינינן ליה כזכר ולא לענין תרומה דהרי"ף אינו פוסק בדברים שאין נהוגים ונמצא דכל הפוסקים מפרשים דהלכה כר' יוסי הכוונה על המשנה אך לא לענין תרומה אלא נגד הברייתא שאומר דהוא בריה בפ"ע ולענין תרומה הוה ספק כמו בכל התורה ותו לא מידי [כנלע"ד]:

(כו) עוד כתב שם דין ט"ז אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה בין דרך זכרותו בין דרך נקבותו נפסל מלאכול בתרומה כנשים ואין עבדיו אוכלין וכן אם נבעל לאנדרוגינוס אחר שהוא פוסל בביאתו לאשה נפסל ולא אוכל ולא מאכיל עבדיו והוא שיבעול אותו דרך נקבותו אבל דרך זכרותו אין זכר פוסל זכר מן הכהונה עכ"ל. ולבד שאינו ידוע מאין הוציא זה עוד הוא מותר את עצמו שהרי מקודם פסק דזכר פוסל אותו גם דרך זכרותו והרי אין זכר פוסל זכר ורצה הכ"מ למחוק מה שכתב מקודם בין דרך זכרותו ע"ש והאריך בזה וגם הראב"ד השיג עליו ודבריו אינם מובנים כל כך אך כוונתו מובנת דהאנדרוגינוס האחר פוסל אותו גם דרך זכרותו כיון שדרכו בכך ע"ש:

(כז) ולענ"ד ע"פ הדברים שבארנו א"ש הכל והיינו אע"ג דלמשכב שווייה תורה כזכר מ"מ לענין שארי דברים הוה ספק זכר ספק נקבה והוא יש לו שני משכבות ואורחיה בכך ולכן זכר פסול כשבעלו אפילו דרך זכרותו חיישינן שמא הוי נקבה ונתחללה בביאתו ולגבי זכר גמור אפילו מקום זכרותו נחשב כנקבותו כיון דאורחיה בכך ולכן אין עבדיו אוכלים בתרומה דשמא הוי נקבה ונעשית חללה ולכן גם הוא גם עבדיו נפסלין מתרומה ומיהו לגבי זה שכמותו אינו נפסל אא"כ האחר בא בזכרותו על נקבותו דאז הוי כביאת זכר פסול בנקבה אבל בזכרותו על זכרותו הרי שניהם שוים בזה הזכרות ואיך יפסול זכר את זכר וזה מבואר בירושלמי פ' הערל [הל' ו'] וז"ל נבעל נפסל מן התרומה כנשים רב המנונא אמר אפילו מין במינו כל שהוא וקשיא אם זכר הוא אין זכר פוסל זכר וכו' צד זכרותו של זה פוסלת צד נקבותו של זה עכ"ל וזהו ממש כדברי הרמב"ם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף