ערוך השולחן העתיד/זרעים/עג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) כל מיני טמאים אסורים לאכול בתרומה בין טומאה היוצא מגופו ובין טומאת מגע בין טומאה חמורה שטמא שבעת ימים ובין טומאה קלה שטומאתו יום אחד ודבר זה מפורש בתורה בפ' אמור איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והנגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע או איש אשר יגע בכל שרץ וגו' וחשיב על הסדר מצורע וזב הם טומאה שבגופו שטמא ז' ימים והנגע בטמא נפש זהו מגע במת שטמא ז' ימים ואח"כ חשיב טומאה קלה היוצא מגופו המוציא זרע ומגע שרץ שהם טומאות של יום אחד:
(ב) ובת"כ מרבה גם שארי טומאות כיוצא בהן כמו מגע בשכבת זרע ומגע נבילה ומגע בטמא מת ואומר עוד אין לי אלא ימי חומרן ימי קולן מנין [כצ"ל] ימי חומרן מקרי ימי הזיבה ימי קולן מקרי ימי הספירה ת"ל לכל טומאתו אשר יטמא לרבות בועל נדה לו לרבות בולע נבלת עוף טהור ע"ש ובפשטא דקרא ג"כ ניחא דכיון שמבאר טומאות קלות וטומאות חמורות וטומאה שמגופו וטומאת מגע ממילא דהכל בכלל:
(ג) ומנין למדנו דהך בקדשים לא יאכל אתרומה קאי מדכתיב איש איש מזרע אהרן איזהו קדש שאוכלין אותו כל זרע אהרן בין זכרים בין נקבות הוי אומר זה תרומה [יבמות ע"ד:] ואין לומר דזהו חזה ושוק שהרי החוזרת לבית אביה אינה אוכלן [שם] כמ"ש בסי' הקודם ואין זה שוה בזרעו של אהרן אלא אתרומה קאי:
(ד) והך עד אשר יטהר פירושו שיטבול במקוה של מ' סאה מבעוד יום ואח"כ יעריב שמשו ובלילה יאכל בתרומה וזה מפורש בתורה אח"כ ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא ולשון ובא השמש וטהר נכלל גם טהרת האדם וגם טהרת השמש כלומר עד שיטהר הרקיע מן האור [רמב"ם ריש פ"ז] וזהו כשיצאו ג' כוכבים אחר השקיעה [שם] והכוכבים יהיו בינונים ובסמ"ג כתב שזהו כשליש שעה אחר השקיעה וזה תלוי בזמני בין השמשות לפי הדיעות שנתבארו בא"ח סי' רס"א ואפילו הוא מחוסר כפרה אוכל בתרומה ורק בקדשים אסור עד לאחר כפרה:
(ה) ולכן כהן טמא אסיר לאכול תרומה בין טמאה בין טהורה אמנם לענין עונש אינן שוים דטמא שאכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים שנאמר ומתו בו כי יחללוהו ולוקה שנאמר ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא וטמא שאכל תרומה טמאה אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה וכ"ש שאינו חייב מיתה והכי איתא בס"פ הנשרפין מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת וכהן טהור שאכל תרומה טמאה אינו בלאו וכ"ש במיתה שהרי היא מחוללת אבל עשה יש בזה שנאמר ואחר יאכל מן הקדשים מדבר שהוא בקדושתו יאכל אחר שיטהר אבל דבר טמא לא יאכל אע"פ שיטהר ולאו הבא מכלל עשה עשה וכך מפורש בתוספתא פ"ו דתרומות ובירושלמי רפ"ב דביכורים והבאנו בסי' הקודם סעי' ה' ע"ש:
(ו) רבותינו בעלי התוס' בסנהדרין [פ"ג: ד"ה ויליף] ובזבחים [י"ז. ד"ה דגמר] נסתפקו אם גם טבול יום שאכל תרומה טהורה במיתה כטמא גמור אם לאו אמנם רש"י ז"ל בזבחים שם [ד"ה דגמר] פי' להדיא דחייב מיתה ע"ש וכן מבואר מסתימת לשון הרמב"ם ברפ"ז ע"ש וגם דעת רבותינו בעלי התוס' נוטה כן וכ"כ הסמ"ג בלאוין [ש"ה] בשם רבינו חיים כהן ע"ש והתוס' הוקשה להם דבריש פ"ב דזבחים לענין עבודה במקדש חשיב טבול יום בפ"ע ובגמ' שם דריש ליה מקרא ובתרומה לא הזכיר זה ולפענ"ד הדבר פשוט דודאי טב"י הוא טמא גמור רק לענין עבודה במקדש דקרבנות ציבור הותרו בטומאה ולכן הייתי אומר דגם בקרבן יחיד קילא טב"י קמ"ל דלא ואסמכיה אקראי אבל באכילת תרומה וקדשים אין בזה שום רבותא כיון דמעולם לא הותרו לאכול בטומאה:
(ז) דבר פשוט הוא שהטמא בטומאה דרבנן כמו מגזירת י"ח דבר או טומאת בית הפרס וכיוצא בזה אסור לאכול בתרומה בין טהורה בין טמאה ואם אכל מכין אותו מכות מרדות וכן אם אכל תרומה שהיא טמאה בטומאה דרבנן חייב מיתה אם הוא טהור מן התורה [עמל"מ רפ"ז שהתחיל להסתפק בזה ואין כאן ספק וגם הוא מסיק כן]:
(ח) שנינו במשנה דנדה [מ'.] כהן שאוכל תרומה ומרגיש שנזדעזעו איבריו ויוציא קרי אוחז באמה ובולע את התרומה ואע"פ שאסור לאחוז באמה בכה"ג ליכא חששא דטעמא מאי אסור משום שבזה יבא לידי קרי והכא מה שנעקר כבר נעקר ותצא ובאחיזתו לא תוסיף [שם ר"פ כל היד] ולכן אפילו לר' יהושע דס"ל בפ"ח דתרומות שיפלוט התרומה מתוך פיו כשנתודע לו מאיסור או מטומאה מודה בכאן משום דכל זמן שהקרי לא יצא לחוץ אינו טמא וכן זיבה כדתנן בנדה ר"פ יוצא דופן ע"ש ובאחיזת האמה ליכא איסור כמ"ש ולכן נ"ל דאשת כהן ובת כהן שאוכלות תרומה והרגישו פתיחת פי המקור שיפלוטו התרומה שהרי הנשים מטמאות בבית החיצון קודם שיצא הדם לחוץ כדתנן התם:
(ט) כהן חרש או שוטה איך מאכילין אותן תרומה הרי אף כשיטמאו יאכלו ומי יודע מטומאתן לכן אמרו חז"ל בנדה [י"ג:] דאסור להאכילן אא"כ יטבולו במקוה לפנינו ולא יישן ומיד כשישן אסורים להאכילו תרומה אחר שהקיץ דשמא ראה קרי ור"א אומר שיעשו לו כיס של נחשת לאמתו ויישן בהכיס דאם יראה טיפת קרי יהא ניכר בה ואז ביכולת להאכילו גם אחר שיישן וכן פסק הרמב"ם שם בפ"ז דלא שייך בזה פלוגתא דודאי מודים חכמים דתקון הכיס מועיל [עכ"מ] אלא דס"ל שאין כדאי להטריח בשבילו כל כך ודוקא כיס של נחשת אבל של עור אינו מועיל דיבלע בכיס ולאו דוקא של נחשת אלא ה"ה משארי מתכות אלא דשארי מתכות שורטין את הבשר ומדברי רש"י שם משמע דדוקא של נחשת אינו בולע וצ"ע ע"ש ופשוט הוא דמה שאמרו מטבילין אותן היינו עם הערב שמש:
(י) וזהו בזכרים חרשים ושוטים כהנים ונשים כהנות חרשות ושוטות כיצד אוכלות בתרומה הלא לא ידעו כשיגיעו שעת וסתן על זה שנינו שם במשנה דנדה החרשת והשוטה והסומא ושנטרפה דעתה פקחות מתקנות אותן כלומר בודקות אותן ומטבילין אותן ואוכלות בתרומה וביאר זה הרמב"ם בפ"ח מאיסורי ביאה ובהן אין חשש שינה דהדם בנשים אינו אלא בשעת וסתה:
(יא) ודע דאמרינן בנדה [שם] דמכנסים אסורים מפני שהאבר מתחמם ומוציא קרי ופריך והא בבגדי כהונה הוי מכנסים ומתרץ שלא היה להם בית הערוה ופירש"י תיק בין הירכים להיות האבר מתעטף בו ע"ש ולמדנו מזה דכהן הלובש מכנסים כאלו אסורים לאכול בתרומה דכל שדוחק את האבר כגון מכנסים האדוקים להבשר אסור דהמכנסים של הכהנים היו רחבים הרבה כמבואר שם ולכן כל ירא שמים אין לו ללבוש מכנסים כאלו והפוסקים לא הזכירו מזה וצ"ע:
(יב) עוד אמרינן שם [י"ד.] דפרקדן גמור היינו ששוכב על גבו ופניו למעלה אסור דידיו מונחות על אברו ומתחמם [רש"י] ולפ"ז נראה להדיא דאם הכהן שכב כך אסור לו לאכול בתרומה עד שיטבול ויעריב שמשו והרמב"ם לא הזכיר מזה דבר בתרומה ובהלכות ק"ש פ"ב הביא זה ע"ש:
(יג) עוד אמרינן שם רוכבי גמלים אסורים לאכול בתרומה משום דאיבריהם מתחממים בבשר הגמל ומוציאים זרע [רש"י] ורוכבי חמורים אם יושבים על אוכף של עץ אינו מתחמם ואם יושב על החמור עצמו מתחמם ופירש"י אבל גמלים הדרך לרכוב בלא אוכף אלא במרדעת ומתחמם ע"ש ולפ"ז אם רוכב על אוכף מותר ונראה דה"ה ברכיבה על הסוס אלא דבימיהם לא היה דרכם לרכוב על סוסים אלא על גמל וחמור וכן גם עתה במדינות החמים ועוד אמרינן דכשרוכב בלא מטרטין כלומר שיושב עליו ושני רגליו לצד אחד שלא כדרך רכיבה רגל לכאן ורגל לכאן מותר ע"ש:
(יד) והרמב"ם בפ"ז דין ו' כתב רוכבי גמלים אסורין לאכול בתרומה עד שיטבלו ויעריב שמשן שהן בחזקת טומאה מפני החימום שהרכיבה על עור הגמל מוציא טיפה של שכבת זרע עכ"ל ומבואר להדיא דעור הגמל עלול להוצאת זרע ולא עור של בהמה אחרת ולא אדע איך יפרש הגמ' שהבאנו וגם למה לא הזכיר דגם בחמור בלא אוכף הדין כן. ונ"ל דסובר מדלא הזכיר הש"ס לענין תרומה רק גמלים ש"מ דבחמור ליכא חשש באמת להוצאת זרע אלא לענין זהירות בעלמא וממדת חסידות וזה שלא הזכיר דבאוכף על הגמל או ששני רגליו לצד אחד מותר בתרומה משום דזהו פשוט ואין בזה שום חידוש והש"ס לא הזכירם אלא כדי לתרץ הסתירות ע"ש:
(טו) כתב הרמב"ם שם דין ז' המשמשת מטתה אם לא נתהפכה בשעת תשמיש טובלת ואוכלת בתרומה ואם נתהפכה בשעת התשמיש הרי זו אסורה לאכול בתרומה כל שלשה ימים שאי אפשר לה שלא תפלוט ותהיה טמאה עכ"ל כלומר דהמשמשת טמאה כבעל קרי שהרי הזרע נכנס בגופה ואע"ג דהוי טומאת בית הסתרים גזרה תורה שתטמא מדכתיב דם יהיה זובה בבשרה ויהיה אתי לרבות לזה כמבואר בנדה [מ"א:] וכן הפולטת ש"ז טמאה כל ג' ימים כלומר עד יום השלישי ולאו דוקא קאמר הרמב"ם ג' ימים [כ"מ] כמ"ש בפ"ה מאבות הטומאות ואחר זמן זה מסרחת ואינו מטמא אך אימתי תוכל לפלוט כשנתהפכה בשעת תשמיש דאז לא נקלט עמוק ברחמה ופולטת מעט מעט אבל כשלא נתהפכה לא תפלוט:
(טז) והשיג הראב"ד דבלא נתהפכה ג"כ אמרינן בנדה שם דאם הלכה ברגליה באותו יום לטבול במקוה לטהר כדי לאכול בתרומה יש לחוש לפליטה ורק אם נשאוה במטה והטבילוה וגם לא נתהפכה דאז מותרת לאכול בתרומה ובאמת כן הוא בגמ' ובע"כ צ"ל דגירסא אחרת היתה לו בגמ' [כ"מ] וכדבריו נראה דלמה ניחוש לפליטה הלא רוב נשים אינן פולטות דאי היו פולטות לא היו מתעברות ולכן ודאי דלא חיישינן לפליטה אא"כ נתהפכה בשעת תשמיש ואי קשיא הא בנתהפכה כבר יצא ממנה הזרע בשעת היפוך דאינו כן דזהו רק בנתהפכה יפה יפה כדאמרינן ס"פ ד' אחין אבל בסתם היפוך תפלוט מעט מעט. ודע דבעל קרי כשטובל עצמו לתרומה צריך להשתין מקודם דאל"כ ישאר מעט בהאבר ויפלוט אח"כ כדתנן ספ"ח דמקואות ע"ש:
(יז) עוד כתב שם תרומת ח"ל הואיל ועיקרה מדבריהם אינה אסורה באכילה אלא לכהן שטומאה יוצא עליו מגופו והן בעלי קריין וזבות ונדות ויולדות וכולן שטבלו מותרין באכילה אף כשלא העריב שמשן אבל טמאי מגע טומאות בין שנגע במת שאי אפשר לנו היום לטהר ממנו בין שנגע בשרץ א"צ לטבול לתרומת ח"ל לפיכך כהן קטן שעדיין לא ראה קרי וקטנה שלא ראתה דם נדה אוכלין אותה תמיד בלא בדיקה שחזקתן שלא יצאה עדיין טומאה עליהן והמצורע הרי הוא כמי שטומאה יוצאה עליו מגופו והוא שיטמא אותו כהן מיוחס אבל קודם שיטמאו הכהן טהור הוא עכ"ל וכל זה בבכורות בריש פ' עד כמה ומבואר שם דאפילו בטומאה יוצא מגופו אינו אסור אלא באכילה ולא בנגיעה והראב"ד חולק עליו וס"ל דבטומאה מגופו צריך גם הערב שמש אבל רש"י ותוס' שם כתבו כהרמב"ם ע"ש וזה שכתב במצורע משום דס"ל דגם בזמה"ז נוהג דין מצורע כמ"ש בפי"א מטומאת צרעת [וז"ש כהן מיוחס יש קצת סתירה למ"ש בסי' ע"א סעי' י"ז ע"ש ויש ליישב]:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |