ערוך השולחן/אבן העזר/מג

ערוך השולחן ‏ אבן העזר מג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) [דיני קדושי קטן ואם הגדילו ובו ט' סעיפים]
קטן שקידש או נשא אשה אינו כלום ואינה צריכה ממנו גט, ואם מת אינה צריכה חליצה, דאין מעשה קטן כלום. ואע"ג דלקטנה תקינו רבנן נשואין, זהו מפני שלא ינהגו בה מנהג הפקר, אבל לקטן לא תקינו ליה רבנן נשואין, ואדרבא דאסור להשיאו בעודו קטן, ולכן בקטנה כשנתקדשה בקדושין דרבנן שהיתה יתומה ונתגדלה – הגדילו הקדושין מדרבנן כמ"ש בסי' קנ"ה, אבל בקטן אפילו אחר שהגדיל לא הגדילו הקדושין כלל אא"כ בעל או נתייחדו אחר שהגדיל, ולכן אם קידש הקטן ימתינו עד שיגדול ויקדשנה מחדש, מיהו אם כבר נשאת – א"צ לגרשה ומותרת לעמוד עד שיגדיל, דלעניין זה תקנו חז"ל שלא תהא בעילתו בעילת זנות [מרדכי יבמות פ"ו] כיון דדרך קדושין ונשואין היא אצלו אין זה בעילת זנות אפילו היא גדולה [רא"ש]. וזה שתקינו חז"ל נשואין לחרש ויתבאר בסי' מ"ד, זהו מפני שלעולם לא יבא לכלל נשואין, אבל הקטן הרי יבא לכלל נשואין כשיגדיל, ועיין מה שכתבתי בסי' א' סעי' י"א.

(ב) אע"פ ששלח הקטן סבלונות לאחר שהגדיל ואפילו במקום שחוששין לסבלונות כמ"ש בסי' מ"ה, מ"מ אינו כלום ולא חיישינן שמא לשם קדושין שלח, דבוודאי על דעת קדושין הראשונים שלח, וזה שאמרנו דבבעל משהגדיל הוי קדושין, טעמא הוה דמסיק אדעתיה דילמא קדושי קטנות לאו כלום הוא וגמר ובעל לשם קדושין כדי שלא תהיה ביאת זנות, אבל בסבלונות למה לו לחוש? וגם בביאה או יחוד דווקא שיש עידי יחוד שנתייחדו משהגדיל [רא"ש המדיר ס"ס י"א], ואם דר עמה משהגדיל כדרך איש ואשתו א"צ עידי יחוד דכיון דמפורסם לכל הוה כיש עדים כמ"ש בסי' קמ"ט, ועמ"ש בר"ס כ"ו.

(ג) אם קיימה כשהגדיל – כתובתה הראשונה קיימת וא"צ לכתוב לה כתובה אחרת, ואע"ג דשטר כתובה שנתן בקטנותו אינו כלום מ"מ כיון דכתובה הוי תקנת חכמים שטרו מועיל אף שנכתב בקטנותו, ולפיכך רק מנה ומאתים דווקא יש לה כפי הדין – מנה אם היתה בעולה ומאתים לבתולה, אבל תוספת כתובה שכתב לה בקטנותו אינו כלום, דאין חיובו חיוב כלל. וכל זה הוא כשכתב לה כתובה בקטנותו, אבל אם לא כתב לה בקטנותו כשיגדיל אינו כותב לה רק מנה, דהא ההיא שעתא לאו בתולה היא. ויש חולקים בזה [חמ"ח], והסברא נותנת כן דהא באמת כתובתו שכתב לה בקטנותו אינו כלום אלא מפני שתקנת חכמים היא וא"כ מה לי כתב או לא כתב, וזהו וודאי אם משהגדיל יאמר לה קודם שנתייחד עמה "לא אתן לך כתובה רק מנה" והיא נתרצית – וודאי דמועיל, אבל בסתם צריך ליתן לה כמו כל הבתולות [שם]. וטעם דיעה ראשונה י"ל דבשלמא כשכתב לה בקטנותו חכמים מקיימים כתובתו, אבל כשלא כתב לה מהיכן יגיע לה החיוב, החכמים לא תקנו בקטנותו וגם הוא לא כתב לה, ואין חיובו אלא משהגדיל והרי היא בעולה עתה [ואף שראיית הב"ש סק"ד מתוס' יש לדחות, וע' אבנ"מ, מ"מ סברא ראשונה יש לה פנים בהלכה, וראיות החמ"ח אינן מכריעות ואדרבא מהטור משמע להיפך, ומ"ש אינו גובה משטר כתובה וכו' ר"ל משטר כתובה לבד, ע"ש ודו"ק].

(ד) יש מי שמסתפק בקטן שקידש ואמר "הרי את מקודשת לי לאחר שאגדיל", או גדול שאמר לקטנה "הרי את מקודשה לי לאחר שתגדלי", אם נאמר כיון דבשעת הקדושין המה קטנים אינו מועיל והוה כדבר שלא בא לעולם כמו "לאחר שתשתחררי" בסי' מ', או אפשר דלא דמי, דמה דמחוסר זמן לא הוה כלא בא לעולם [מל"מ פ"ד] דזמן ממילא קאתי. ומצאנו לאחד מהראשונים שכתב מפורש דהוה דבר שלא בא לעולם [מרדכי פ"ק דב"מ], ובוודאי נראה כן כיון דאין בידו לקדש עכשיו איך יהיה בו כח לקדשה לאחר זמן, ועיקר סברא זו דמחוסר זמן לא הוה כדבר שלא בא לעולם אינה מוסכמת, ועוד דבזה אין חסרון זמן לבד דהא יש חסרון מעשה שצריכים להביא שתי שערות. והנה אף שכן נראה ברור, מ"מ לדינא כיון שכמה גדולים מסתפקים בזה הוה ספק קדושין, וכ"ש אם קידש ביום השלמת י"ג שנים דבלילה יהיה לו י"ג שנים שלימות דהוה ספק קדושין דגבי קדשים קיי"ל דאין מחוסר זמן לבו ביום [זבחים י"ב.], אמנם גם זה אינו מוסכם די"א גם גבי קדשים דיש מחוסר זמן לבו ביום [תוס' מנחות ה.], ועוד דזהו רק במה שיהיה ראוי באותו יום עצמו ולא למחרתו, ומ"מ בזה פשיטא דהוה ספק קדושין, ואפשר להיות גם קדושין וודאים אם נאמר דבאותו יום כשהביאו שתי שערות מועיל [ע' תוס' נדה מ"ט.], ואע"ג דמשמע בש"ס [יבמות ל"ד.] דמהני קדושין בכה"ג כשמקדש לאחר שיגדילו, י"ל דמיירי בכה"ג שקידש ביום הקודם [רש"י שם], ועוד דסוגיא דשם אזלי למאן דס"ל אדם מקנה דשלב"ל ולא קיי"ל כן [דשם אמרי בי רב והוא רב הונא כמ"ש בספ"ק דסנהדרין, ורב הונא ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ביבמות צ"ג.].

(ה) ויש מי ששאל למה אין בכח קטן לקדש אשה, והרי קיי"ל כשדעת אחרת מקנה אותו יש לו כח, והכא הרי האשה מקנית א"ע לו? והתשובה בזה, חדא – דגזה"כ הוא "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה", וכל מקום שנאמר "איש" ממעטינן קטן, ועוד – דאלו היה בכח שהאשה מקנית א"ע לאיש שתאמר לו "הרי אני מקודשת לך" – שפיר, אבל הא קיי"ל שזה אינו מועיל והוא צריך שיקנה אותה ד"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" כתיב ולא שתלקח א"ע להאיש, אלא מכיון שהיא מסכמת לקדושי האיש ההוא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה הפקר אצל הבעל והבעל מכניסה לרשותו [ר"ן נדרים ל'.], ולפ"ז אין זה דעת אחרת מקנה אלא כמי שקונה מן ההפקר.

(ו) כתב אחד מהראשונים: קטן בן י"א שנה שקידש לו אביו אשה – צריכה גט, דזכין לאדם שלא בפניו [מהרי"ק של"ב בשם ר"י ברזילי]. ורבינו הב"י דחה זה מהלכה וכתב שדברים תמוהים הן, ובוודאי כן הוא דאיזה זכות הוא הא מתחייב במזונותיה, ועוד שנאסר בקרובותיה, ועוד דהרי אסור לקדש אשה עד שיראנה מפני שמא ימצא בה דבר שתתגנה עליו וכ"ש בקטן שאין בו דעת דוודאי יש לחוש שבגדלותו לא תישר בעיניו ואיזה זכות הוא, והרי אשה דבכל דהוא ניחא לה אמרו חז"ל דאסור לקדש בתו קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה וכ"ש באיש, ובכמה מקומות בש"ס מבואר להדיא דאין קדושין לקטן, ולא נזכר דבר זה בכל הפוסקים הראשונים.

(ז) ונראה דמי שכתב זה אין כוונתו לקדושי תורה, וגם אין כוונתו שבקטנותו אם אינו רוצה בה צריכה גט, דלהדיא פריך בירושלמי כתובות [ספ"ט] וכי יש גירושין לקטן, אלא דעובדא דשם מיירי ששהא עמה חצי שנה אחר שהגדיל [כ"ה במהרי"ק], ונראה שלא נתייחד עמה בגדלותה אלא שלא מיחה בפירוש, ומ"מ כמה גדולים רצו לבטל הקדושין והוא החמיר להצריכה גט, וה"ק שזכין לאדם שלא בפניו, כלומר וודאי מן התורה אינם כלום וגם רבנן לא תקנו נשואין לקטן, אלא כיון דמצינו בכ"מ דכל קטן ניחא ליה במעשה אביו ורצונו לעשות רצון אביו, דלכן בדליקה בשבת קטן הבא לכבות אין מניחין אותו משום דעושה לדעת אביו [שבת קכ"א.] שיודע שהכיבוי נוח לאביו ועושה בשבילו [רש"י], ובמציאה אמרינן ג"כ שבשעה שמוצאה מרוצה אצל אביו [ב"מ י"ב.] וכשמגביה לצורך אביו הגביה [רש"י] דהבן קשור לאביו והבת לאמה, וכל דבר שיש נייחא לאביו יש נייחא גם לו, ולכן בכה"ג כשנתגדל ולא מיחה מיד כשנתגדל י"ל דנחשב לו זכות והקדושין קיימים. ויש לדייק זה ממשנה דכתובות [ספ"ט] דתנן קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה [משהגדיל], ולמאי תנן שהשיאו אביו, אלא דבלא"ה יש איסור להשיא לקטן אשה, אבל אביו שהשיאו אין כאן איסור דניחא ליה במאי דעביד אבוה, ולכן כשנתגדל אף יום אחד ולא מיחה קיימו הקדושין, וזה שכתבנו בסעי' ב' דלא חיישינן להקדושין אפילו אם שלח סבלונות משהגדיל, זהו כשקידשה בעצמו ולא ע"י אביו, וגם בזה חלקו עליו [כמ"ש במהרי"ק שם, ואל תשיביני ממ"ש שם "ועוד מאחר שלא מחה עד י"ג שנה וחצי מאן לימא לן דלא ארצויי וכו' אחר שגדלה וכו' עכ"ל, דה"ק חדא כיון דלא מיחה חלו הקדושין אף בלא ארצויי ועוד וכו', ע"ש ודו"ק].

(ח) יש מהגדולים שאמרו דקטן שהשיא לו אביו אשה שנה סמוך לגדלותו יש לו נשואין מדרבנן, וזה דאין נשואין לקטן עד גדלותו ממש – זהו בלא דעת אביו, אבל בדעת אביו ושנה סמוך לפרקו יש נשואין מדרבנן [ב"ח סי' א'], דבלא אביו הוה כזנות בעלמא, אבל כשאביו משיאו מלמדו שלא יעשה לשם זנות ומדריכו בדרך ישרה [שם], ויש סעד לזה ממה ששיבחו חז"ל את המשיא בניו סמוך לפרקן, שיש מרבותינו שפירשו שזהו שנה סמוך לגדלות. וגם ע"ז רבו החולקים וס"ל דלשום קטן לא תקינו רבנן נשואים, וכן משמע מהרמב"ם פכ"א מאיסורי ביאה, וסמוך לפרקן היינו אחר שיגדילו, ואפילו להמפרשים קודם שהגדילו אינו לעניין שתהא נשואין מדרבנן אלא שאין ביאתם ביאת זנות, אבל הקדושין והנשואין אינם כלום בקטנותם [חמ"ח וב"ש סי' א' סק"ד] וכ"כ המרדכי בפ"ו דיבמות דלא תקינו רבנן נשואין לקטן אפילו בסמוך לפרקו, דהרי אמרו חז"ל חרש שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו – נשותיהם פטורות מן החליצה ומן היבום [שם ס"ט:] וה"ה דא"צ גט, וזה שאמרו להשיאן סמוך לפרקן זהו לעניין שאין בעילתם בעילת זנות ולא להצריכה גט, עכ"ל. וכבר זה יותר ממאה שנים שמגודל המהומות השיאו קטנים וקטנות למאות, וע"פ גדולו הדור ובראשם הגר"א כולם הותרו בלא גט, ואף שהיו אז מהגדולים שפקפקו בזה מ"מ רוב הגדולים שבדור התירום בלא גט.

(ט) אבל לקטנה תקינו רבנן קדושין כשאין לה אב שתנשא ע"פ אמה ואחיה או ע"פ עצמה, וגם תקנו שאם רצונה לצאת ממנו א"צ גט כדי שיהיה הברירה בידה וממאנת והולכת לה, וכיצד הוא המיאון ועד מתי ממאנת – יתבאר בסי' קנ"ה. וכן קטנה שכבר יצאת מרשות אביה כגון שהשיאה אביה ונתגרשה יכולה להנשא בנשואין דרבנן, וכן יכולין ב"ד לפסוק להשיא את הקטנה כמו שיש רשות לאמה ולאחיה, ויכולין להתנות שאם תמאן תאבד כל אשר לה, אבל אין להם רשות להשיא את הקטן. ואם קידש ויש ספק אם הוא גדול או קטן – הוה ספק קדושין, וכן בקטנה, ואף שי"ל נוקמי אחזקה הקודמת וקטנים הם, מ"מ כיון שבהכרח שיצאו מחזקתם דזמן ממילא אתי ורוב גדולים מביאים שתי שערות לא שייך חזקת היתר [נ"ל].

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >