ערוך השולחן/אבן העזר/מד

ערוך השולחן ‏ אבן העזר מד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) [דיני קדושי חרש ושוטה ושכור וסריס ואילונית וטומטום ואנדרוגינוס ועריות ושניות וחייבי לאוין וכותי והפוך וחציו עבד או שפחה ובו י"ז סעיפים]
חרש וחרשת אינם בני קדושין מן התורה, שאינם בני דעת דדעתיה קלישתא ולא צלולה, ולכן בין שנשאו כיוצא בהן ובין חרש שנשא פקחת ובין חרשת שנישאת לפקח – אין להם קדושין ונשואין מן התורה, אבל חכמים תקנו להם נשואין, לפיכך חרש שנשא פקחת ובא פקח וקידש אותה – ה"ז מקודשת להפקח קדושין גמורים, ואם הפקח בא עליה נאסרה לשניהם כדין א"א שזינתה דאסורת לבעל ולבועל, ואע"ג דאיסורה להפקח אינו אלא מדרבנן מ"מ היא זונה דרבנן והוא בא על א"א דרבנן, אמנם כיון דעכ"פ מדאורייתא קדושין תופסין בהפקח – בהכרח שיגרשנה, וכיון שגם להחרש נאסרה מוכרח גם הוא לגרשה, ואף שנתבאר בסי' כ"ח סעי' ס"א דקניין דרבנן מועיל גם מן התורה, זהו בכסף שהקניין הוא מדרבנן נעשה כמעותיו ממש, משא"כ בחרש שאין לו שום קניין מן התורה.

(ב) ודווקא כשהפקח בא עליה, אבל אם רק קידשה – נותן לה גט ומותרת להחרש ולא חיישינן שמא יאמרו שהחרש גירשה ונתקדשה להפקח וגירשה והחזירה הראשון, דלא גזרינן גזירה זו בנשואי חרש שהם רק מדרבנן [חמ"ח]. וכן אם פקח קידש חרשת ובא פקח אחר וקידש אותה – תופסין קדושי שניהם [ב"ש], ואע"ג דגם של השני הוא רק קדושין דרבנן מ"מ תופסים הקדושין כמ"ש בסי' מ"ב סעי' מ"ד בשנים שקידשו לפני עדים פסולי דרבנן ע"ש, ואפילו להחולק שם מודה בזה דקניית החרשת היא קצת קנייה וקצת משויירת [יבמות ק"י:], וכיון שיש שיור בקנייתה ממילא דתופסים בה קדושי שני ג"כ מדרבנן כמ"ש כעין זה בסי' מ' סעי' י"ח ע"ש, ואע"ג דלעניין שתי יבמות חדשות יתבאר בסי' קע"א דביאת השנייה אינה פוסלת הראשונה, זהו מפני ששתיהן קניינם שוה מהאח המת, אבל הכא בקדושין כיון שיש שיור בה פשיטא שגם קדושי השני תופסים מדרבנן [וא"ש מה שהקשה המקנה, ע"ש], וכן בחרש שנשא חרשת וקידשה חרש אחר דצריכה גט מהשני ומותרת לראשון מטעם שנתבאר, ויש מי שרוצה לאסור להראשון בכה"ג, וכן בפקח שקידש חרשת ובא פקח אחר וקדש אותה, מטעם שמא יאמרו מחזיר גרושתו משנתקדשה לאחר, ולא דמי לחרש שנשא פקחת וקידשה פקח אחר דמותרת להחרש, דבשם הכל יודעים שהשני הוה קדושי תורה והראשון קדושין דרבנן, משא"כ כששניהם קדושין דרבנן שפיר גזרינן, ומ"מ נראה עיקר כדיעה ראשונה, וכן איתא בירושלמי [יבמות פי"ד, וע' מל"מ פ"ד].

(ג) שוטה או שוטית אין להם קדושין לא מן התורה ולא מדרבנן, דדוקא בחרשים תקנו נשואים שקצת דעת יש להם ויכול להיות שלום בבית, אבל שוטים שאין להם דעת כלל למה יתקנו להם נשואים, ולכן בין שוטה שנשא פקחת ובין פקח שנשא שוטית אינם קדושים ונשואים כלל, ולכן דווקא שוטה גמור כמו המשתגעים שאין להם שום דעת ורצים בשווקים וברחובות וכיוצא בזה, אבל אם דעתו צלולה אע"פ שהיא דלה וקלושה הרבה – הוה קדושין, ואם הוא עיתים שוטה ועיתים חלים ולא ידענו העת שהוא עומד בדעתו – חוששין לקדושיו, ואם דעתו משובשת ואין משיג דבר על בוריו י"א דהוה חשש קדושין [חמ"ח וב"ש], דאע"ג דלעדות ולשחיטה חשבינן לזה שוטה, מ"מ בקדושין לא מקרי שוטה רק שוטה גמור. ולפ"ז גם מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת בדבר אחד ובשארי דברים שואל ומשיב כעניין, וכן הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרין זא"ז, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם, אע"ג דלעדות דינם כשוטים כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מעדות, מ"מ לקדושין הוה ספק קדושין, דהרי בשם שוין החרש והשוטה ובקדושין חלוק חרש משוטה כמ"ש, לפיכך צריך בקדושין שוטה גמור כדי שלא יהיו קדושיו תופסין כלל, וכ"ש השוטים שחשבו חז"ל בחגיגה [ג':] היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו, אע"פ שעושים זה דרך שטות מ"מ לעניין קדושין לא נקראו שוטים, אך מ"מ אינם וודאי קדושין אלא ספק, ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם [נ"ל].

(ד) שיכור שקידש – קדושיו קדושין אפילו נשתכר הרבה, וכן אם היא היתה שיכורית, דשיכור מקחו מקח וממכרו ממכר, אבל אם הגיע לשיכרותו של לוט – אין קדושיו קדושין דאין לו שום דעת כשהוא במדרגה זו, ומתיישבין בדבר זה הרבה לחקור בזה אם היה כשיכרותו של לוט, דלפעמים נראה שהוא כך ואינו כן אחר החקירה. וכל זה בדיעבד, אבל לכתחלה נכון שהחתן והכלה לא ישתו שום משקה המשכרת קודם הקדושין אפילו מעט, ומה"ט נהגו להתענות ביום החופה כמ"ש בסי' ס"א כדי שיהיו שפוין בדעתן לגמרי, ובסי' קכ"א יתבאר דאין סומכין על הכרתינו, ע"ש.

(ה) סריס שקידש, בין סריס חמה והוא מתולדתו ובין סריס אדם והוא פצוע דכה – הוה קדושין, ואף דסריס אדם הוא מחייבי לאוין, הרי קדושין תופסין בחייבי לאוין. וכן אילונית שנתקדשה – הוה קדושין אף שאינה ראויה לבנים, ולא מיבעיא כשידע שהיא אילונית, אלא אפילו לא ידע והוה מקחו מקח טעות, מ"מ הוה קדושין וצריכה גט. וי"א דבלא הכיר בה ונמצאת אילונית וודאית לא הוה קדושין אפילו מדרבנן וגריע משארי מומין, דעל מום כזה אין אדם מוחל, וסימניה הן שאין לה דדים, או שהתשמיש קשה לה, או שקולה עבה כקול האיש, או שאין לה בשר גבוה ועגול כמין כף למעלה מאותו מקום – שבאחד מאלו חשובה אילונית [טור]. אבל מדברי הרמב"ם בפ"ב מאישות נראה דס"ל דצריך שיהיה בה כל הסימנים הללו ואז היא אילונית וודאית, ואם היא ספק אילונית גם לדיעה זו צריכה גט, ובסריס אפילו לא ידעה והוא סריס וודאי – לכ"ע צריכה גט, דאיתתא בכל דהו ניחא לה, ודעת הרמב"ם כדיעה ראשונה דגם באילונית וודאית ולא הכיר בה צריכה גט [ע' לח"מ פ"ד הל' י'].

(ו) כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד: טומטום ואנדרוגינוס שקידשו אשה או שקדשן איש – הרי אלו קדושי ספק וצריכין גט מספק, עכ"ל. ואע"ג דבפ"א מאיסורי ביאה פסק דאנדרוגינוס חייבין על משכבו סקילה כזכר, לאו משום דהוא זכר וודאי, אלא משום דהתורה ריבתה מקרא ד"וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב" (ויקרא י"ח, כב) דממקום זכרותו חייבין על משכבו כזכר כמ"ש בסי' כ"ד סעי' ב' ע"ש, אבל באמת הוא ספק זכר ספק נקיבה. וזה שכתב דכשקידשו איש צריך גט וכן טומטום צריך גט, יש מי שחולק עליו דלמאי צריכים גט הרי אינם ראוים להנשא [ראב"ד], וי"א דטעם הרמב"ם הוא כדי שלא יתחייב אח"כ כשיבא על האנדרוגינוס דרך נקבותו כבא על ספק א"א [מ"מ וב"ש], וכן בטומטום. ותמיהני דאטו נצריך גט כדי שלא לגרום לעושה עבירה שלא תהיה העבירה יותר גדולה, והרי הבא עליהם עושה עבירה חמורה ומכין אותו מכת מרדות כמ"ש שם, ולכן נ"ל דאדרבא משום הכי מצרכינן גט כדי שלא יסברו שהקדושין קיימים ויבא עליהם, לפיכך מצרכינן גט להפרידם שידעו שאיסור גדול הוא לבא עליהם. ודע, דיש מרבותינו שסוברים דאנדרוגינוס הוא וודאי זכר כמ"ש הטור, אבל הפוסקים בהרבה מקומות סתמו כדיעה ראשונה [הגר"א], ובוודאי טומטום כשנקרע ונמצא זכר – הוי זכר וודאי, וכן להיפך, אבל אנדרוגינוס יש לו זכרות ונקבות ולעולם הוא כספק.

(ז) המקדש אחת מכל העריות – לא עשה כלום שאין קדושין תופסין בהם וא"צ גט, ולא דמי לטומטום ואנדרוגינוס כשקידשו אותם שהצריכם הרמב"ם גט כמ"ש דהם ספק קדושין, אבל בעריות הכל יודעים שאין קדושין תופסין בהם. ונדה, אף שהיא ערוה מ"מ כשמקדשה הוה קדושין גמורין, דכתיב "וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו" (ויקרא טו כד) שאפילו בשעת נדתה תפסו בה קדושין, ד"תְהִי" הוא לשון הוי' [יבמות מ"ט:], ואפילו לכתחלה יכול לקדש את הנדה, ורק הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד דאין ראוי לעשות כן, והולך לשיטתו שאוסר חופת נדה לפיכך אין מהראוי לעשות קדושין שלא יהיו ראוים לחופה, ואנן לא קיי"ל כן כמ"ש בסי' ס"א ע"ש, ומ"מ המהדרים מהדרים לעשות בטהרה כדעת הרמב"ם ז"ל כמ"ש שם. וכן המקדש אחת מהשניות או מחייבי לאוין ועשה – ה"ז מקודשת קדושין גמורין, דקדושין תופסין בחייבי לאוין וחייבי עשה, וכ"ש במקדש אשה על אשתו אף שעובר על חרם דר"ג מ"מ הם קדושין גמורין, אבל יבמה שנתקדשה לזר אף שזהו מחייבי לאוין מ"מ יש ספק אם קדושין תופסין בה מדכתיב "לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר" (דברים כה ה) ואולי כוונת התורה שלא יהיה בה הויה לזר, ובצרת יבמה וודאי דתופסין קדושין כמ"ש בסי' קס"ב, אבל צרת ערוה היא כערוה עצמה ואין קדושין תופסין בה.

(ח) המקדש כותית ושפחה אינו כלום שאינן בני קדושין, וכן כותי ועבד שקידשו ישראלית אינו כלום, דבעבד כתיב "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר" – עם הדומה לחמור, וה"ה שפחה, ובכותים כתיב "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם", וכן נאמר ביפת תאר "וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה" מכלל דמעיקרא לית בה הויה, ועוד דאין להם רק בעולת בעל ולא קדושין וחופה.

(ט) ישראל שנהפך לישמעאל שקידש אשה ישראלית או הפוכה – קדושיו קדושין גמורים, דאע"פ שחטאו ישראלים הן וכל דינם כישראל וצריכה ממנו גט, ולא עוד אלא אפילו זרעו שהוליד משהמיר דינם כישראלים גמורים, ואם אותו הזרע קידש ישראלית או ישראל שקידש נקיבה מאותו זרע – הרי הם קדושין גמורים, וכן זרע זרעו עד סוף כל הדורות דינם כישראל. ודווקא הזרע שהולידו מישראל או ממומרית, אבל אם הולידו מכותית או משפחה – אין הולד ישראל אלא כותי או עבד, דאפילו ישראל גמור הבא על כותית ושפחה – הולד כמותה. ומומרית שיש לה זרע מכותי ועבד – הולד ישראל גמור כמ"ש בסי' ד' ואם קידש אשה הוה קדושין גמורין. וכתוב בתשו' מיימוני [נשים סי"ב] תשובה לרבינו נתן בעל הערוך, וז"ל: ששאלתם ישראל הפוך שיש לו בת קטנה או נערה אם יכול אביה לקבל קדושיה אם לאו, זה היה מעשה בימי קדמונים ואמרו מקודשת ואותו שקבל הקדושין יכול לקבל הגירושין, אבל אם קבל הקדושין כשהוא ישראל – פשיטא לן שאין יכול לקבל הגירושין בעודו הפוך, עכ"ל. ועמ"ש בסעי' י"א.

(י) הכותיים שהושיב סנחרב בא"י ונתגיירו מאימת האריות ככתוב בס' מלכים, אע"פ שחז"ל עשאום ככותים גמורים לכל דבריהם, מ"מ אם קידש אשה צריכה גט דאולי רק לחומרא עשאום כן ולא לקולא. ואף שמצינו לחז"ל [ספ"ק דיבמות] בעשרת השבטים שנטמעו בין הגוים דעשאום כעובדי כוכבים גמורים גם לקדושין, מ"מ כיון דבכותיים לא מצאנו זה מפורש בש"ס חיישינן לקדושיהם, וכ"כ הטור בשם רב יהודאי גאון ורב שמואל ריש כלה שהצריכו גט, ע"ש. ודבר פשוט שאם אח"כ קידשה ישראל צריכה גם מהישראל גט, דשמא גם לקולא אין דינם כישראל אבל כותי אחר כותי שקידש – א"צ גט מהשני ממ"נ, דאו קדושי ראשון תופסים או קדושי שניהם אינם תופסים [נ"ל].

(יא) יש מי שאומר דזה שאמרנו דאפילו זרעו שהוליד משנתהפך כשנולדו מישראלית או מכיוצא בו דדינם כישראל ואם קידש קדושיו קדושין, זהו רק בלאונסו כבימים הקדמונים בזמן הגזירות, אבל בלרצונו – אין על זרעו שם ישראל [באה"ט סק"ח בשם בן חביב ורשד"ם], ואין עיקר לדברים הללו, דבמה בטלה מהם שם ישראל? ואף שקדושי אביהם לא היה כדיני ישראל, מ"מ הזרע היא ישראל שנולד שלא בקדושין. ויש מי שאומר עוד דבהפוך עצמו כשקידש אשה אין קדושיו תופסין רק מדרבנן [שם סקי"ז בשם הרי"ם], ואין לזה שום טעם אם קידש בפני עדים כשירים למה לא יתפסו קדושיו מן התורה כשידעה שהוא הפוך, ולהדיא אמרו בש"ס [יבמות מ"ז: בכורות ל':] דאי קדש קדושיו קדושין, ואמת שיש מן הקדמונים שכתבו שזה שאמרו חז"ל קדושיו קדושין הוא רק לחומרא ולא לקולא [הגהמ"ר פ' החולץ בשם רבינו שמשון], אבל מדברי רוב רבותינו משמע להדיא להיפך, וגם הטור כתב די"א דמחלל שבת בפרהסיא ועובד כוכבים דינו כעובד כוכבים גמור ואין קדושיו קדושין – ולא נהירא עכ"ל, וכן מבואר מהרמב"ם וכל הפוסקים, וכן סתמו רבותינו בעלי השו"ע בסעי' ט' [וראיתי ברשד"ם ס"י ואין יסוד לדבריו, וגם הוא לא ע"ז בנה תשו' זו רק על שהקדושין היה בלי עדים ע"ש, ונראה שלמדו זה ממ"ש חז"ל בעשרת השבטים, אבל מנ"ל ללמוד מזה, דמקרא ילפינן לה בספ"ק דיבמות].

(יב) כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד: המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קדושין גמורין עד שתשחרר, וכיון שנשתחררה גמרו קדושיה כקדושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קדושין אחרים. בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה ה"ז ספק קדושין לשניהם. ואיזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה? זו מי שחציה שפחה וחציה בת חורין שקידשה עבד עברי, ומי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין ה"ז ספק קדושין, עכ"ל. ותמהו עליו, דכיון שלאחר השיחרור נגמרו קדושיה א"כ למה כשבא אחר וקדשה הרי היא ספק מקודשת לשניהם? ויש שרוצים לומר דלהרמב"ם ספוקי מספקא ליה אי גמרו קדושי ראשון אי פקעי, משום דבגמ' יש פלוגתא בזה [גיטין מ"ג:], ולא נראה כן מלשונו דא"כ הו"ל לומר דהוה ספק כמ"ש בחציו עבד, אמנם ביאור דבריו כן הוא: שפסק כמ"ד גמרו קדושי ראשון, ואין הכוונה שנגמרים בלי שום מעשה, דבלא שום מעשה גם אחר השיחרור היא כמקדם דהיא מקודשת ולאו כאשת איש גמורה שחייב מיתה הבא עליה אלא בלאו בעלמא, דזהו שפחה חרופה האמורה בתורה דהיא חייבת מלקות והבועל באשם בין שוגג בין מזיד, ואימתי נגמרים קדושים גמורים כששהה עמה אחר השיחרור איזה זמן כאיש ואשתו וידוע לכל שבא עליה, ואף שאין עידי יחוד מ"מ כיון שדרים כאיש ואשתו נעשית א"א גמורה, וזהו שדומה לקטנה וכמ"ש בסי' מ"ג סעי' ב' לעניין קטן ע"ש, וזהו דעת הרמב"ם ג"כ בקטנה כמ"ש שם בהלכה ח' [וע"ש במ"מ], ולכן אם בא אחר וקידשה מיד אחר שנשתחררה ה"ז ספק קדושין לשניהם, והספק הוא מי נימא כיון דקדושי ראשון אינם רק ללאו בעלמא כמ"ש תפסי קדושי שני, או דילמא כיון דסוף סוף חציה מקודשת להראשון לאיסור לאו שוב לא תפסי קדושי שני לזו החציה, וממילא דגם בחציה השני אינו תופס, דאין קדושין לחצי אשה [ומפרש הספק של ר"ח שם לא כרש"י ולא כתוס' בד"ה מה נפשך, אלא כמ"ש. ומתורץ לפמ"ש גם קושית תוס' בד"ה גמרו, ומתורץ קושית הר"ן שהביא הכ"מ, וכן מתורץ השגת הראב"ד, וע"ש במ"מ ובכ"מ, והטור עשה מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש, ולפמ"ש אחת היא, וזהו כוונת הב"ש בסקט"ו, אך מ"ש בס"ק ט"ז דמספקא לן אם גמרו או פקעו ע"ש, לפמ"ש א"צ לזה, ודו"ק].

(יג) ממה שנתבאר למדנו שהמקדש חציה שפחה וחציה בת חורין – צריכה גט דמקודשת לאיסור לאו, ולחייבו קרבן לבא עליה. ואם עד שלא נתן לה גט נשתחררה ואח"כ קידשה אחר קודם שהראשון דר עמה כדרך איש ואשתו – צריכה גט משניהם, דיש ספק אם תפסו קדושי שני אם לאו כמ"ש, או שאחד מהם יגרש והשני ישאנה קדושין גמורים, ואפילו השני רשאי לגרשה והראשון ישאנה ולא חיישינן שמא יאמרו שהראשון החזיר גרושתו משנתקדשה לאחר, דהכל יודעים שקדושי ראשון אינן גמורים ככל קדושין דעלמא כמ"ש [חמ"ח וב"ש], וכן מבואר מלשון הטור, אבל רבינו הב"י כתב דמגרש ראשון ונושא שני. ואם מתו שניהם – אחיו של אחד חולץ ואחיו של שני או חולץ או מייבם, אבל הראשון לא ייבם דשמא היא יבמתו של השני, אבל השני מייבם ממנ"פ – אם יבמתו היא שפיר מייבם ואם לאו הרי כבר נחלצה מהראשון ומותרת לשוק. ואין זה אשת שני מתים שיתבאר בה' יבום שאסורה להתייבם, דממנ"פ רק קדושי אחד מהם תופסין, ולכן גם אם אחי הראשון קידשה לאחר השיחרור ומתו – מותרת לאחיהם השלישי, דאינה אשת שני מתים [גמ'].

(יד) וכל זה כשהשני קידשה מיד לאחר שנשתחררה קודם ששהו יחד, אבל אם הראשון דר עמה אחר השיחרור כאיש ואשתו נתגמרו קדושין הראשונים, דהא יודע שקידשה רק חציה וממילא דכוונתו שיגמרו קדושיו בביאתו לכולה, וגם הרי יודע שאף לקדושי החציה בת חורין לא היה מקודם לקדושין גמורים ורק ללאו ולא למיתת ב"ד ככל הקדושין, ועתה גומר הקדושין כבכל קדושי דעלמא.

(טו) ואם אחר קידשה קודם שנשתחררה, נראה פשוט דאין קדושי האחר תופסים, דכל מה שביכולת הקדושין לתפוס בה הרי תפס הראשון [ב"ש]. ויש מי שאומר דקדושי שני תופסים בה, והטעם דבכל א"א לא תפסי קדושין משום שיש בה חיוב מיתה, אבל בזו שאינה אלא בלאו תופסים בה קדושין כבכל חייבי לאוין [אבנ"מ סק"ד]. ולי נראה עיקר כדיעה ראשונה דלא מצינו אישות אחר אישות, דכיון דהתורה גזרה שאין קדושין תופסין באשת איש שוב אין חילוק בין אשת איש של חייבי מיתה ובין של חייבי לאוין, ועוד דבגמ' איסתפקו להו לאחר השיחרור אי גמרי קדושי ראשון אי פקעו, ואם נאמר דקודם השיחרור יש קדושין אחר קדושין נימא דגם לאחר השיחרור קדושי ראשון כדקאי קאי וגם קדושי השני יתפוסו ולא גרע מקודם שיחרור, אלא וודאי דפשיטא להו לחז"ל דבכל עניין אין קדושין תופסין אחר קדושין ולכן קודם שיחרור וודאי דקדושי שני לא תפסי, ורק באחר שיחרור איסתפקי להו מפני שקדושי השני אלים יותר משל הראשון לפיכך יש סברא לומר דשל הראשון פקעו.

(טז) וזה שכתב הרמב"ם ז"ל דבחצי עבד וחצי בן חורין שקידש אשה הוה ספק קדושין, והספק הוא דשמא כמו דקיי"ל האומר לאשה התקדשי לחציי מקודשת כמ"ש בסי' ל"א וה"נ מקדשה לחציו הבן חורין, או אפשר דשאני התם דהיא חזיה לכולי גופיה וזה שאמר "לחציי" כוונתו שיקח אחרת, משא"כ כאן דלא חזי לכולי גופיה דהחצי עבד אינו בר קדושין, ולמה בחצי שפחה אמרנו דהוה קדושין וודאים למלקות? זהו מפני שהתורה גזרה כן דכתיב "וְהִיא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ" (ויקרא יט כ) ובאה הקבלה דמיירי בחצי שפחה וחצי בת חורין [ר"ן], ולמה לא נלמוד עבד משפחה? משום דחידוש הוא דמשונה קדושין אלו מכל קדושין דעלמא, דקדושין דעלמא הם לחיוב מיתה וקדושין אלו הוא רק לאיסור לאו, ומחידוש לא ילפינן [נ"ל]. ויש מי שאומר הטעם כיון דעיקר קניין הוא מצד האיש ולכן בעינן שהוא יקדשנה ולא שהיא תתקדש לו, לפיכך בחצי עבד לא אתי צד עבדות ומקדש לצד חירות, כמו בשופר שאינו יוצא בתקיעות עצמו מטעם זה כמ"ש באו"ח סי' תקפ"ט, אבל בחצי שפחה אינו מקדש רק החציה בת חורין והיא מתבטלת אצלו וגם הצד שפחותה יכול להתבטל דאין זה קניין [אבנ"מ]. ואין זה טעם מספיק, דלא דמי לשופר שאיש צריך לתקוע והכא תוקע חצי איש, אבל בקדושין אינו חובה שיקדשנה ובחצי האחר תופסים הקדושין ואין אנו צריכים לצד עבדותו כלל, ואי משום דכשיבא עליה ישתמש צד עבדות בא"א – הא וודאי דכן הוא וכן אמרו חז"ל ביבמות [מ"ה:], אבל הרי חזינן דמשום זה לא איסתפק להו לחז"ל [גיטין מ"ג.] לבטל הקדושין מטעם זה דאין עניין זל"ז, והעיקר כמ"ש.

(יז) ויש בדינים אלו שאלה למה כתבום הרמב"ם והטור והשו"ע, והרי קיי"ל דכופין את רבו להוציאו לחירות כמ"ש ביו"ד סי' רס"ז והרי הוא ככולו בן חורין ואיך משכחת לה להך דינא? והתשובה היא דמשכחת לה שהחצי השני היה של יתומים קטנים שאין ביכולת לכופן, ועוד דאף דכופין את רבו מ"מ כל כמה דלא כתב לו שטר שיחרור אין דינו כבן חורין גמור, דמעוכב גט שיחרור יש ספק בגמ' אם דינו כבן חורין אם לאו, ולעיל סי' ד' סעי' י"ז בארנו בזה, ע"ש.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >