ערוך השולחן/אבן העזר/כה

ערוך השולחן ‏ אבן העזר כה

[שלא להרבות בתשמיש וההנהגה בזה ובו י"ג סעיפים]

(א) אף בתשמיש עם אשתו הטהורה ראוי לו לאדם להנהיג את עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדיעה נכונה, ולא יקל ראשו עם אשתו ולא ינבל פיו בדברי הבאי אפילו בינו לבינה, הרי הכתוב אומר "וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂיחוֹ" (עמוס ד יג) ואמרו חז"ל [חגיגה ה':] אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין. ואל יספר עמה עניינים אחרים בשעת תשמיש ולא קודם לכן כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת, ואם סיפר עמה ושימש מיד – עליו נאמר "מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂיחוֹ", אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות אז תאוותו להזריע זרע כשר, או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס יכול לספר עמה כדי לרצותה.

(ב) וכתב הרמב"ם ז"ל בפכ"א מא"ב: מדת חסידות שלא יקל ראשו בכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, ולא יסור מדרך העולם ושאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות, ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצל אשתו תמיד, שדבר זה פגום הוא עד מאד ומעשה בורים הוא, אלא כל הממעט בתשמיש ה"ז משובח, ובלבד שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו, עכ"ל. וסדר העונה יתבאר בסי' ע"ו, ע"ש.

(ג) עוד כתב בפרק ד' מדיעות: שכבת זרע הוא כח הגוף ומאור עינים וכל זמן שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים, וזהו שאמר שלמה בחכמתו "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ" (משלי לא ג), וכל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשחיו ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה ושיניו נופלים והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חולאים והאלף ברוב התשמיש, לפיכך צריך אדם ליזהר בדבר אם רוצה להיות בטובה לא יבעול אלא כשימצא גופו חזק ובריא ביותר והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו ומסיח דעתו לדבר אחר והקישוי כשהיה וימצא כובד ממתניו ולמטה וכאלו חוטי בצים נמשכים ובשרו חם – זה יבא אל אשתו הכשירה. ולא יבעול אדם והוא שבע או רעב אלא לאחר שיתעכל המזון במעיו, ויבדוק נקביו קודם בעילה ואחר בעילה, ולא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום שנכנס למרחץ [במרחצאותיהם החמים מאד] ולא ביום הקזה וכו', עכ"ל.

(ד) ואף כשישמש בעת העונה לא יכוין להנאתו אלא כאדם הפורע חובו שהוא חיוב בעונתה ולקיים מצות בוראו בפו"ר ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימין מצות בישראל. ולא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה ירצנה עד שתתרצה. ויהיה צנוע מאד בשעת מעשה ואל ישמש בפני בני אדם, ודוקא כשהאדם ניעור אבל בישן לית לן בה, ומחיצה לא מהני כשמרגיש כיון שהוא משום צניעות [טור], ובפני בהמה חיה ועוף ותינוק שאינו יכול לדבר אין איסור. וישמש באמצע הלילה בשעה שאין קול אחר נשמע כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת.

(ה) אמרו חז"ל [עירובין ס"ג.] כל הישן בחדר שאיש ואשתו שרוים שם עליו הכתוב אומר "נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן מִבֵּית תַּעֲנֻגֶיהָ" (מיכה ב ט) כי הם בושין מפניו לבעול, ואפילו כשהיא נדה אין לו לישן שם דמונע אותם מלדבר דברי סתר, ולא יאמר אשמרם כדי שלא יבואו לידי עבירה, דעד האידנא מי שמרם. והפוסקים השמיטו זה ולא ידעתי למה.

(ו) כתב הטור בשם הראב"ד, ד' מדריגות יש בכוונת תשמיש: הראשון, והוא הנכונה שבכולן – לשם פו"ר לקיים מצוות עשה. והשני – לתקון הולד כשהיא מעוברת כמ"ש חז"ל שבג' חדשים הראשונים התשמיש קשה לאשה ולולד ואמצעים קשה לאשה ויפה לולד והאחרונים יפה לשניהם. והשלישית – כשאשתו משתוקקת אליו או בעת יציאתו לדרך, והיא מצות עונה. והרביעי – שהוא מכוין לגדור עצמו מן העבירה – גם בזו יש שכר, עכ"ל.

(ז) איתא בש"ס [גיטין ט'.] הקיז דם ושימש מטתו – הויין ליה בנים ויתקין, כלומר חלשים. הקיזו שניהם ושימשו – הויין בנים בעלי ראתן שהם חלושים הרבה מפני שיש להם שרץ במוח [רש"י], ודוקא דלא טעים מידי, אבל טעים מידי – לית לן בה. וכן הבא מן הדרך ושימש מיד – הויין ליה בנים ויתקין, ודוקא כשהלך ברגליו וכן ביוצא לדרך [רמב"ם פ"ד מדיעות], אבל נוסע בקרון – לית לן בה, ואדרבא, מצוה לפקוד אשתו בעת יציאתו לדרך ובבואו דאז משתוקקת אליו.

(ח) והבא מבית הכסא אל ישמש מטתו עד שישהא שיעור חצי מיל – וזהו ערך ששית שעה, ואם שימש הויין לית בנים נכפין [שם]. והמשמש מטתו מעומד – אוחזתו עוית והיא מחלת קרנ"פ. שימש מיושב – אוחזתו דילריא, וכן כשהיא מלמעלה והוא מלמטה, וע"י מחלה זו מפהק בפיו [ערוך]. ולא עוד אלא דמאבד זרע דגמירי שאין אשה מתעברת מעומד, ונ"ל דאם אירע ששימש מעומד ופירש ממנה ונתעברה – אין יכול להוציא לעז שזינתה דהרי במקרה יכול להיות שנתעברה מעומד כדאיתא שם, ולבד זה מתיש כחו כשמשמש מעומד. וכן כששימש מטתו כדרך העולם ועמד מיד ג"כ יש סכנה בדבר [שם]. ותשמיש הוא מהדברים שמיעוטן יפה ורובן קשה [שם]. ויש שם בגמ' רפואות בענין הזה אבל אין אנחנו בקיאים בשמות הרפואות שלהן.

(ט) כתיב "וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּורְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים" [יחזקאל כא לח] – אלו בני תשע מדות: בני אימה – שמטיל אימה על אשתו להזקק לו שלא כרצונה ומתוך כך אין זרעו הגון. ובני אנוסה – שמאנסה לאשתו ממש, וגרע יותר מאימה. ובני שנואה – ששונאה. ובני נידוי – שמשמש כשהוא מנודה. ובני תמורה – שבא על אחת מנשיו וכסבור שבא על האחרת, וזהו במקום שנושאין שתי נשים [ע' מג"א סי' ר"מ סק"ט]. ובני מריבה – אע"פ שאין שנאה ביניהם אלא מריבה לפי שעה ולא פייסה קודם תשמיש. ובני שכרות – שמתוך שהוא שיכור אינו נותן דעתו על אשתו. ובני גרושת הלב – שגמר בלבו לגרשה ובא עליה. ובני ערבוביא – שבאו עליה כמה בני אדם, שהיתה נשואה להרבה אנשים ונתגרשה ונתאלמנה ויש לה דיעות הרבה ומתוך כך אין הזרע מהוגן [נ"ל]. ובני חצופה – שמעיזה פניה להיות תובעתו ממש בפה, אבל אם מפתית אותו בדברי ריצוי ופיוס לסור לאהלה ומתקשטת לפניו – שפיר דמי [ספ"ב דנדרים]. ואסור לאדם שיכוף את אשתו לזה שנאמר "וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא" (משלי יט ב), ונאמר (שם) "גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב", והויין לו בנים שאינם מהוגנים, וכן הבועל ושונה שלא מדעתה [עירובין ק':].

(י) עוד יש בש"ס מי שאמר חגרין מפני מה הויין – מפני שהופכים שולחנם היא למעלה והוא למטה. אילמים – מפני שמנשקים על אותו מקום. חרשים – מפני שמספרים בשעת תשמיש. סומים – מפני שמסתכלין באותו מקום [נדרים כ'.]. ואל תרבה שיחה עם האשה שסופך לבא לידי ניאוף. ותניא "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם" – זו בושה, "לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שמות כ טז) – שהבושה מביאה לידי יראת חטא. וסימן יפה לאדם שהוא ביישן, וכל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא, וכל שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני [שם].

(יא) לפיכך אע"ג דקיי"ל [שם] דכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה כשהיא טהורה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה ובא עליה בין בדרכה ובין שלא כדרכה או דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה [טור] – מ"מ השם אורחותיו אין לו לעשות כן אלא ישמש במקום שראוי ליזרע ולהוליד דא"א להזהר שלא יוציא זרע לבטלה וכמה חמור עון זה. ואף שיש מקילים גם בכה"ג כשעושה באקראי ואינו רגיל בכך, אבל קשה לומר כן [ב"י] ושומר נפשו ירחק מזה, וכל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמר לו [דברי הב"ש סק"ב תמוהים].

(יב) אסור לשמש בשווקים וברחובות ובגנים ובפרדסים, אלא בבית דירה שלא יראה כזנות וירגילו עצמם לידי זנות, והבועל את אשתו במקומות אלו מכין אותו מכת מרדות. ולא ישמש בתחלת הלילה ובסופה אלא באמצעה כמ"ש הטעם בסי' ד'. וכשהוא בדרך עם אשתו ועומד באכסניא ואין לו חדר מיוחד אל ישמש מטתו, [ואם יש לו חדר מיוחד – מותר] ורק לא יישן בטליתו של בעה"ב שמא יראה בה דבר מגונה ויתגנו עליו [חמ"ח]. ובשני רעבון או שארי צרות ימנע מלשמש אא"כ אין לו בנים או ליל טבילה או יצרו מתגבר עליו.

(יג) אסור לשמש לאור הנר אפילו ע"י האפלת טלית, ואם היה שבת והנר דלוק לא ישמש כלל, ואם יש הפסק מחיצה מותר אפילו הנר מאיר למעלה מהמחיצה כשמאפיל בטליתו. ואם הנר בחדר אחר אף שמאיר לחדרם – שרי, וכן אור הלבנה לית לן בה ומאפיל בטליתו. וכן אסור לשמש ביום, שעזות הוא. ואם היה ת"ח ומאפיל בטליתו שרי, ולא הותר זה רק לצורך גדול שלא יבא לידי הוצאת ז"ל. ולעשות מחיצה קלה בשבת לצניעות בעלמא בפני הנר אפשר דשרי כמ"ש באו"ח סי' שט"ו, ע"ש. וחדר שיש בו ספרים – אסור לשמש עד שיעשה מחיצה, וגם לא יתראו למעלה מהמחיצה [ב"ש]. ועל תפלין וחומשים הנדפסים וגמרות ופוסקים מהני כלי תוך כלי ובלבד שהכלי השני לא יהא מיוחד להם, ולפרוש בגד על ארגז ספרים הוי ככלי תוך כלי, וכן [על] מזוזה. אבל לס"ת וחומשים על קלף העשוין בגלילה – לא מהני רק מחיצה. וע' באו"ח סי' ר"מ שלא ישמש על מטה שתינוק עליה, ושיהא ראש המטה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום, ע"ש.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >