טור/אבן העזר/כה
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
כתב הרמב"ם אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב בני אדם לפרוש ממנו יותר מן העריות ומביאות האסורות ואמרו רבותינו (חגיגה יא,ב) גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן, ועוד אמרו רובן בגזל ומיעוטן בעריות והכל באבק לשון הרע.לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר הזה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה כדי להנצל מהם, ויזהר מהיחוד שהוא הגורם הגדול. גדולי חכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו בדבר זה ויתרחקו מן היחוד. וכן יתרחק מן השחוק ומהשכרות ומדברי עוגבים שאלו גורמים גדולים הם והם מעלות של עריות, ולא ישב בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה, וגדולה מכל זאת אמרו יפנה אדם עצמו ומחשבתו לד"ת וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבות העריות מתגברות אלא בלב הפנוי מן החכמה, ובחכמה מה הוא אומר אילת אהבים ויעלת הן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד. ואשתו של אדם מותרת לו לפיכך כל מה שירצה לעשות באשתו עושה בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך אברים, ובלבד שלא יוציא ש"ז לבטלה, ור"י פירש דאפילו בהוצאת ש"ז נמי מותר לשמש שלא כדרכה ובלבד שלא יהא רגיל כן אלא אקראי בעלמא שמתאוה לאשתו לשמש שלא כדרכה אלא אסור להיות רגיל בכך. עוד מדברי הרמב"ם ז"ל: מדת חסידות שלא יקל ראשו בכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש ולאיסור מדרך העולם ושאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצל אשתו תמיד שדבר זה פגום הוא מאד ומעשה בורות הוא, אלא כל הממעט בתשמיש ה"ז משובח, ובלבד שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו, ע"כ. ואיזהו העונה האמורה בתורה, הטיילים שפרנסתם מצוי להם ואין פורעין מס עונתם בכל יום, הפועלים שעושים מלאכה בעיר אחרת ולנים בכל לילה בבתיהם פעם אחת בשבוע, ואם עושין מלאכה בעירם פעמים בשבוע, והחמרים אחת בשבוע, והגמלים אחת לשלשים יום, והספנים אחת לששה חדשים, ועונת ת"ח מליל שבת לליל שבת, וכל אדם חייב לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שהוא יוצא לדרך. כתב עוד הרמב"ם ז"ל בענין ריחוק התשמיש: שכבת זרע הוא כח הגוף ומאור עינים וכל זמן שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים, וזהו שאמר שלמה בחכמתו אל תתן לנשים חילך, וכל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשיחיו ושאר ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרו' ושער זקנו ושיחיו ושער רגליו רבה ושיניו נופלים והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חולאים והאלף ברוב התשמיש, לפיכך צריך אדם ליזהר בדבר אם רוצה לחיות בטובה לא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו ומסיח דעתו לדבר אחר והקישוי כשהיה וימצא כובד ממתניו ולמטה וכאילו חוטי הבצים נמשכין ובשרו חם, זה צריך לבעול ורפואה לו שיבעול.לא יבעול אדם והוא שבע או רעב אלא לאחר שיתעכל המזון במיעיו, ויבדוק נקביו קודם בעילה ואחר בעילה, ולא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום הקזה ולא ביום יציאה לדרך או ביום ביאתו מן הדרך לא לפניהם ולא לאחריהם ע"כ. ואף כשישמש בשעת העונה לא יכוין להנאתו אלא כאדם הפורע חובו שהוא חייב בעונתו ולקיים מצות בוראו בפריה ורביה ושיהו לו בנים עוסקין בתורה ומקיימין מצות בישראל. ולא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה. ויהיה צנוע מאד בשעת התשמיש ולא ישמש בפני כל חי. גרסינן בנדה בפרק כל היד: רבה מקרקש זגי דכלתי' אביי באלי דדבי פירוש היו מבריחים אפילו הצרעים והזבובים שסביב מטותיהם בשעת תשמיש מיהו הם היו מחמירים על עצמן דגרסינן נמי התם אמר ליה רב יהודה לשמואל אפילו בפני עכברים פירוש שאל לו על מה שאין משמש מטתו בפני כל חי אם אסור אפילו בפני עכברים אמר ליה לא אלא כגון של בית פלוני שמשמשים מטותיהן בפני עבדיהן אלמא שמותר בפני עכברים אלא שהם היו מחמירים על עצמן הילכך מותר אפילו בפני בהמה וחיה ועוף ותינוק שאינו יודע לדבר כבהמה דמי והא דאסור בפני כל חי דוקא בניעור אבל בישן שפיר דמי ויש להסתפק אי מהני בהפסקת מחיצת עשרה ומסתברא דלא מהני אע"ג דמהני גבי ס"ת הכא כיון דטעמא משום צניעות הוא לא מהני: בית שיש בו ס"ת לא ישמש עד שיעשה בפניו מחיצה עשרה ואם יש לו בית אחר צריך שיוציאנו ואם יש בו תפילין או שאר ספרים ל"ש חומשין או ספרי תלמוד אסור עד שיתן אותם בכלי תוך כלי והוא שלא יהיה כלי השני מיוחד לו אבל אם הוא מיוחד לו אפילו מאה כחד חשיב ואם פירש טלית על הארגז חשיב ככלי תוך כלי ויעשה הדבר באימה וביראה לא בתחילת הלילה ולא בסופה כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבא לחשוב באשה אחרת אלא באמצע הלילה כדאיתא בנדרים בפרק אלו נדרים שאלו לאימא שלום אשתו של ר"א מפני מה בניך נאים ביותר אמרה מפני שאינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסופה אלא באמצע הלילה פירוש מספר בשעת תשמיש וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד פירוש באימה וביראה כמי שכפאו שד כתב הראב"ד י"מ מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו ודומה כמי שכפאו שד שעושה הדבר מאונס ונ"ל מגלה טפח באשה כלומר מגלה אותה לצורך תשמיש ועכשיו מכסה אותה כלומר שלא היה מאריך באותו מעשה כמי שכפאו שד ונבעת והניח המעשה כל כך היה מקצר בתשמיש ואם תקשה לך א"כ לא היה משהא על הבטן ואמרו חכמים (נדה לא:) שכר פרי הבטן בשכר שמשהין עצמן על הבטן עד שיזרעו נשותיהן הויין להו בנים זכרים יש לתרץ כי כל לבבות דורש ה' וכל המעשים שהם לשם שמים טובים הם מי שיודע בעצמו שיוכל לעשות המעשה ולא תכנס בו מחשבה אחרת והוא משהה עצמו כדי שתהנה האשה מן המעשה ותזריע היא תחלה מכוין לעשות מצוה ועושה אותה הקב"ה משלם לו שכרו בבנים זכרים ומי שאינו בטוח בעצמו וממהר כדי להנצל מן החטא גם הוא עושה מצוה והקב"ה משלם לו שכרו בבנים זכרים ע"כ וי"מ מגלה טפח על הסינר שהיא חוגרת בו שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגור בו מגלה רק טפח ממנו ומכסה מיד לאחר תשמיש כדי למעט הנאתו גרסינן במסכת כלה הוא למטה והיא למעלה זו דרך עזות שמשו שניהם זה דרך עיקש ואל יספר עמה לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת ואם ספר עמה ושימש מיד עליו נאמר מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה בטלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו כדאיתא בברכות פרק הרואה רב כהנא עייל גנא תותי פוריא דרב שמעיה שח ושיחק ועשה צרכיו או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס יכול לספר עמה כדי לרצותה כתב הרמב"ם ז"ל אסור לשמש בשווקים וברחובות ובגנים ובפרדסים אלא בבית דירה שלא יראה כזנות וירגילו עצמן לזנות והבועל אשתו במקומות אלו מכין אותו מכת מרדות ע"כ: אסור לשמש מטתו ביום ובלילה לאור הנר ובבית אפל מותר ביום ות"ח כיון שצנוע בכל דרכיו מאפיל בטליתו ושפיר דמי: אסור לשמש בשנת רעבון אלא לחשוכי בנים: אכסנאי אל ישמש עד שיבא לביתו: מדברי הראב"ד צריך לברר איזו מחשבה נכונה שצריך שתהיה לאדם בשעת תשמיש ודרשתי וחקרתי ומצאתי תוכן המעשה הזה על ארבעה כוונות ג' מהם עיקר קבול השכר והרביעית קרובה לקבול שכר ושכרה מועט מן הג' ראשונה לשם פריה ורביה והיא הנכונה שבכולן לקיים מצות עשה השנייה לתקון הולד כמו שאמרו רז"ל שלשה חדשים הראשונים קשה לאשה וקשה לולד אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד אחרונים יפה לזה ולזה שמתוך כך יצא הולד מלובן ומזורז וגם זו הכוונה נמשכת לכוונת פ"ו השלישית אם ילדה אשתו והיא מינקתו ומשתוקקת אליו והוא מכיר שמשדלתו ומרצה אותו והיא מתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה וכן בצאתו לדרך שהיא משתוקקת אליו גם באלו יש קבול שכר והיא מצות עונה האמורה בתורה והרביעית שהוא מכוין לגדור עצמו מן העבירה כדי שלא יתאוה לעשות עבירה כי רואה יצרו גובר ומתאוה על דבר ההוא גם בזו יש שכר אך לא כראשונות לפי שהיה יכול לדחות את יצרו ולכבוש אותו כענין שאמרו חכמים אבר קטן יש באדם מרעיבו משביעו ומ"מ מי שכוונתו לכך שישבע מן ההיתר כדי שלא ירעב ויתאוה אל האיסור כוונתו לטובה ויש לו שכר כאדם שיכול להתענות יום אחד בלא טורח גדול שלא יחלה ושלא יצטער הרבה אעפ"כ הוא אוכל מעט כדרך שאר בני אדם שאינו נתפס באותה אכילה ומקבל עליה שכר שמראה לנפשו מעט הנאה ואינו רוצה לצער אותו כענין שאומר (משלי יא) גומל נפשו איש חסד ונא' (שם יג) צדיק אוכל לשובע נפשו אבל מי שאינו צריך לדבר ואין יצרו מתגבר עליו והוא מעורר תאותו ומביא עצמו לידי תאות קישוי כדי שישביע את יצרו ולמלא תאותו מתאות העולם הזה הוא עצת יצר הרע ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור ועל זה אמרו רז"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי ופריך ולימא אסור דמגרי יצר הרע בנפשיה וזה דומה לאדם שהוא שבע ואוכל ושותה יותר מדאי עד שמשתכר ומקיא ודומה לבהמה שאוכלת עד שיאחזנה דם ותמות ויש עוד מחשבות המפסידות את שכרו והן בני תשע מדות בני אנוסה בני שנואה בני נידוי בני תמורה בני מורדת ע"א בני מריבה בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופה ותניא לא תתורו אחרי לבבכם מכאן א"ר נתן שלא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואמר רבינא לא נצרכא אלא אפי' לשתי נשיו: בני אנוסה אין צ"ל שאם אנס אשה והוליד ממנה בן אלא אפי' אנס אשתו וכן שנינו במסכת כלה מפני מה הויין לאדם בנים בעלי מומין מפני שתובעה ואינה נתבעת לו פירוש אינה מתרצה לו ורבי יהודה אומר מפני שאומרת לו בשעת תשמיש אנוסה אני ואיכא בינייהו רוצה ואינו רוצה נמצא כי האונס גם באשתו אסור אלא אם הוא צריך לאשתו יפייס ואח"כ יבעול: בני שנואה – כמשמעו, והוא ששנאה בשעת התשמיש, אבל אם רצויה בשעת תשמיש שרי אע"פ שהיא שנואה. בני נידוי - בני נדה אע"פ שאינו ממזר מן התורה, וי"מ שהוא או היא בנידוי שאסורים בתשמיש המטה, וה"ה נמי אם אחד מהם אבל: בני תמורה - שהיה מכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו, וי"מ אפילו שתי נשיו שנתכוין לזו ונזדמנה לו אחרת: בני מורדת - דאמרה ליה לא בעינא לך ואעפ"כ משמש עמה והרי היא אצלו כמו זונה אע"פ שהוא מדעת: בני מריבה - שהם מתקוטטים יחד בכל פעם דהוי ביאה זו כמו זנות כיון שאינה מתוך אהבה: בני שכרות - שהוא או היא שכורים: בני גרושת הלב - שבלבו לגרשה אפי' אין בלבו שנאה, כגון מאותן שכופין להוציא וגמר בלבו לגרשה ואח"כ בא עליה: בני ערבוביא - שמשמש עם אשתו ונתן דעתו על אחרת אפי' שתיהן נשיו: בני חצופה - שתובעו בפה והרי היא כזונה ואסור לקיימה, אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברי ריצוי ומתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה על זה ארז"ל שיבואו ממנה בנים חכמים כלאה שיצא ממנה יששכר. וכל אלו מדות אפי' צריכים לפריה ורביה כגון שאינה מעוברת אפ"ה באלו המדות פוגם הולד ונקרא רשע: ויש עוד דברים שפוגמים המעשה ומקלקלים אותו, והן מה שפירש בנדרים, א"ר יוחנן בן דהבאי ד' דברים שחו לי מלאכי השרת, חגרין מפני מה הויין, מפני שהופכים שלחנם פירוש שנוהגין כמעשה בהמה. סומין מפני מה הויין מפני שמסתכלים באותו מקום בשעה שהם רוצים לשמש אע"פ שבשעת המעשה מצניע עצמו אם ביום מאפיל בטליתו ובלילה מכבה הנר מ"מ נוהג בה מנהג הפקר וכ"ש כשמסתכל שלא בשעת התשמיש שהוא משסה יצה"ר בעצמו אלמין מפני מה הויין מפני שנושקין באותו מקום חרשין מפני מה הויין מפני שמספרין בשעת תשמיש הראשונות מפני שנוהג בה מנהג הפקר הרביעית מפני שנותן דעתו באשה אחרת ומה שאמר ר' יוחנן אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי שאוסר אינו אלא על הפיכת שלחן אבל כל האחרים אסורים והפיכת שלחן נמי שהתירו דוקא שהיא מתרצה לו אבל אם הוא כופה אותה לכך קורא אני עליו גם בלא דעת נפש לא טוב שהרי אמרו אץ ברגלים חוטא זה הבועל ושונה ופריך והאמר רבא הרוצה לעשו' בניו זכרים יבעול וישנה ומשני כאן לדעת כאן שלא לדעת השתא אפילו זה שבועל כדי לעשות בניו זכרים אם הוא שלא לדעת אסור כ"ש אם הופך שלחנו שלא לדעת שנקרא חוטא ויש מקשין מהא דאמר יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת כיון שנתנו חכמים עונה לכל איש לפי כחו כדאיתא בכתובות א"כ מה תהא עוד דחיית השמאל והקרבת הימין ויש לתרץ שלא אמרו כן אלא על הטיילים שעונתן בכל יום שעליהם אמר תהא השמאל דוחה למעט מהן ברשותה כדי שלא יתגבר יצרו עליו אבל מעונת תלמיד חכם אין למעט וכל שכן מעונות אחרות כגון הגמלים והספנים ועוד יש לומר כי עונות שנתנו חכמים למלאות תשוקת האשה אינו רשאי למעט מהן שלא מדעתה אבל אם יצטרך להרבות כדי להנצל מן העבירה הרשות בידו ועל הדרך הזה הזהיר שיעמוד כנגד יצרו ולא ימלא כל תאותו אלא תהא שמאל דוחה וימין מקרבת ולא דחייה גמורה כי שמא מתוך לוחמו עם יצרו לדחותו יבטל עונתו אלא תהא ימין מקרב לקיים עונתו ועוד י"ל כי העונות שקבעו חכמים ז"ל ע"ד סתם קבעו אותם כי אמרו דעת האשה מתפייסת בכך אבל אם רואה שהיא מבקשת יותר ע"י קישוטה והשתדלותה חייב לשמחה בדבר מצוה כדאיתא בפסחים אמר רבא חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה ואפילו היא מעוברת וכשהיא צריכה לאותו מעשה קאמר. אר"י בן לוי היודע באשתו שהיא יראת חטא ואינו פוקדה נקרא חוטא, ואם בשעת עונתה פשיטא דאורייתא היא אלא אפילו שלא בשעת עונתה קאמר.ואמרי' נמי חייב אדם לפקוד אשתו בשעה שיוצא לדרך אפי' בשעת וסתה, ואיתא נמי במסכת כלה מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים יעשה חפצי שמים וחפצי אשתו, חפצי שמים - יפזר מעותיו לעניים, חפצי אשתו - ר"א אומר יפתנה בשעת תשמיש, ר' יהודה אומר ישמחנה בדבר מצוה, ואחר שצריך לעשות חפצי אשתו לשמחה בדבר מצוה בכל שהיא צריכה ע"כ הזהירו שתהא שמאל דוחה פן תסיתנו לעבור על המדה הזאת ותמשיכהו אחריה להבלי העולם, ע"כ מדברי הראב"ד ז"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |