עץ יוסף על ויקרא רבה/כא

עץ יוסף על ויקרא רבה כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על ויקרא רבה - פרשה כא

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  

א  [עריכה]

הה"ד ה' אורי וכו'. משום דבעי למדרש בזאת יבא אהרן במצות דאיקרי זאת כדלקמן מייתי סמך מהאי קרא דכתיב ביה בזאת אני בוטח. והיינו בהבטחת בזאת יבא אהרן לפום מאי דדריש ליה בסמוך בר"ה ויוה"כ. ומכיון דמייתי הכא האי קרא דריש ליה בכמה אנפי ברישא כדרך המדרש:

ממי אירא עזי וזמרת יה. אין טעם לגירסא זו. ובשוח"ט גרסינן ממי אירא ויאמר משה אל העם אל תיראו וגו'. ה' מעוז חיי עזי וזמרת יה. ממי אפחד תפול עליהם אימתה ופחד:

אין הרשע כו'. משום דמפרש בשרי ממוני והראיה מאחלק שלל. ואית מאן דמפרש במכילתא אחלק שלל שפרעה יחלק שלל לחיילותיו מאוצרותיו. מביא מזה ראיה לפי' דלא כמכילתא:

איפופסין. פי' גזר דין:

מתוך פיו. וזה מפלאי ה' שיכריחנו שבפיו יזכיר רעתו ויכיר בה אם ישים לב. או שעל ידי זה יתקיים הדבר שמסגולת דבור האדם לעשות רושם ע"ד פי כסיל מחיתה לו:

אלא תורישמו. לא הבנותי דקדוק זה שכנוי הרבים מעולם מצאנוהו במ"ם וי"ו כמו תביאמו ותטעמו וכאלה רבים. ולמה תתחלף ההבנה בין זה לזה. וע' ביפ"ת:

מוריש אני כו'. דרשו תורישמו לשון ירושה וכדמפרש ואזיל כאילו כתיב תוריש למו:

צרי ואויבי לי וגו'. המה כשלו ונפלו:

בזאת שהבטחתנו ה' ילחם לכם. בשוח"ט גרסינן בזאת אני בוטח ואין זאת אלא תורה שנא' וזאת התורה. ונראה שפירושו בזאת שהבטחתנו בתורה ה' ילחם לכם. וכדגרסינן בילקוט. ואע"פ שהבטחה זו מפי משה היתה קודם נתינת התורה. מכיון דכתיב בתורה קרי ליה בתורה. ותני במכילתא שה' ילחם לכם הוא לדורות. דאי לאותה שעה הא כבר אמר התיצבו וגו' וזהו כוונת המדרש מכאן ואילך אמרו ישראל כו':

ב  [עריכה]

פתר קרא בפלשתים בקרוב כו'. והא דלא חש ר' שמואל ב"נ לפרש לפי שיטתו מאי אורי וישעי כדפירש רבי אליעזר לפי שיטתו. יש לומר דפשיט ליה לפרש ה' אורי וישעי בענין זה שפירושו שבטח בה' שיאיר לו ויושיענו ולכן לא יירא משום אדם וכמו שכתב ואני בא אליך בשם ה' צבאות. ומה שכתב ה' מעוז חיי ממי אפחד היינו שעל ידי שהגביר ה' להצילו מהארי והדוב בטח ולא יפחד וכמ"ש ה' אשר הצילני מיד הארי וגו'. ופירש אורי היא היציאה מהצרה שהיא כאפילה. ולא הוצרך לפרש רק בקרוב עלי מרעים דדייק בגלית מדכתיב ביה לשון הגשה ויגש הפלשתי השכם והערב. וכתיב שם הולך וקרב אל דוד. וכן לאכול את בשרי דאשכחן התם ואתנה את בשרך וגו':

הארץ אוחזתו. דלכאורה קשה איך אמר לאכול את בשרי על גלית הא נתן הבחירה לדוד באומרו לכה אלי. ואם לא ירצה לא ילך. להכי אמר שהארץ אוחזתו. ורבנן אמרי שע"י חולי הצרעת לא היה יכול לילך:

הארץ אוחזתו. לאו דוקא. דהא בתר הכי כתיב והיה כי קם הפלשתי וילך ויקרב לקראת דוד אלא כלומר כי השיג בשעת מעשה כבידות גדול כאלו הארץ אוחזתו ולא יכול להלוך כדרכו אלא בכבידות ומתון. והיה זה כדי שלא יתקרב אל דוד כי אז לא יוכל להכותו באבן הקלע שדרכה לקלע ברחוק מקום:

אנא אמינא טעמא. טעם וראיה לזה:

קפליות. פי' בערוך מנעולים ובאגדת שמואל גרסינן כבלים. והיינו הך כלומר שנכבדו כל רמ"ח איבריו כאילו הם אסורים בברזל ולא יכול לזוז:

על רמ"ח אברים שהיו בו. כצ"ל (יפ"ת):

לא תרפי ליה. כי אחר שנסגר בזממו מבלי יוכל להלוך לא תרפי ליה שלא ירפו קשרי כבליו להוציאם מעליו. ובאגדת שמואל גרסינן לא תשרינן פי' לשון התרה. והיינו הא:

חזק כתפוי. צ"ל רומם כפתוי. וכן באגדת שמואל (א"א ויפ"ת). ופי' כפתוי קשרו. מלשון כפיתו בסרבליהון. וירומו קאי אזממו. דהיינו הקשרים והכבלים שנתן עליו. וקאמר שיתרוממו ויגדלו מאד עליו שלא יוכל לנתקן:

מתאוה בדוד. פי' גלית היה מתאוה בדוד ליקח לו לקלון מפני שהיה אדמוני וכו'. וצריך לומר שגילה רוע כוונתו זאת לדוד. דאל"כ מנא ידע דקאמר אל תתן ה' מאויי רשע:

אבל ותאות צדיקים יתן. ר"ל שכתיב תאות לשון יחיד תאוה אחת. ובגלית אמר מאויי לשון רבים מוכח שמלבד תאות הנצוח ה"ל עוד תאוה לדוד:

אבל ותאות צדיקים יתן. כי כל תאותם לדבר טוב וראוי. לא להנאה גופנית ושום דבר איסור:

הלקוהו בצרעת. ועי"כ לא היה יכול להתנועע כדרכו והוצרך לומר לכה אלי:

צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו ותטבע האבן במצחו ויפול. כצ"ל (יפ"ת):

בסקווטורים. לפי ענינו פי' הבטחה או מתנה ובערוך גרס בסקבטרין ופי' ספר שכותבין בו דיני המלכות ונימוסיו:

ואמר להם לזקנים. בילקוט תלים ושמואל לא גרסי ליה:

וזאת ליהודה. כדאי' בספרי מלמד שהתפלל משה על דוד אמר לפניו רבש"ע בשעה שדוד מלך ישראל שרוי בצער ומתפלל לפניך אתה מעלה אותו מתוכה. ואל עמו תביאנו שתחזירו לאחיו בשלום. ידיו רב לו בשעה שהרג את גלית ע"כ:

ג  [עריכה]

ריב"ל פתר קרא בעמלקים בקרוב כו'. והא דלא מפרש מאי אורי וישעי. משום דפשיטא דה' אורי היינו מה שהאיר לו ה' בזיקים וברקים כדמסיים למילתיה. וישעי היא התשועה שהצילו בניהם ונשותיהם כדמפורש במקרא:

ושתי נשי דוד נשבו. ונשיו כבשרו ע"ד והיו לבשר אחד. ובילקוט תהלים מסיק בשרי זו אשתו:

ואויבי. המה כשלו ונפלו:

מהו למחרתם. מפני שהמשמעות מהנשף ועד הערב מתחלת הלילה עד הערב של יום המחרת כתרגומו. בעי מהו למחרתם דלמחרתו מבעי ליה. ולהכי משני ב' לילות ויום אחד דהשתא פי' מערב יום זה ועד ערב יום שני וכל אותו הערב עד הבוקר שהוא המחרת. ומ"ם למחרתם מחרת שני הנשפים שעברו. ומלת עד עומדת במקום שנים כאילו אמר ועד למחרתם וכפירוש הרד"ק ועיין בריש ברכות וצ"ע:

בסקווטריס. ובשו"ט מז' פ"ד וק"ב הגי' אגוסטריין ופי' במ"ע שהוא צוואה שמצוה הנפטר מחבירו והיא ברכת משה קודם מותו ליהודה ועזר מצריו תהיה. ע"ש בספרי (רד"ל):

ד  [עריכה]

אורי בראש השנה. שמוציא לאור משפטינו כדאמר לקמן פ' כ"ט שהופך מדת הדין לרחמים לישראל:

וישעי ביוה"כ. שמוחל עונותינו והיא תשועת הנפש:

עזי וזמרת יה. מיותר (א"א). וכן בשוח"ט ובילקוט ליתא. או אפשר דהכי גרסינן ה' מעוז חיי עזי וזמרת יה. וקא מפרש מעוז חיי על התורה שבזכותה נחיה. ומייתי דוגמא מעזי וזמרת יה לפרש מעוז על התורה דהכי שניא במכילתא אין עזי אלא תורה (יפ"ת):

ואלו אינן יורדים. היינו רובם שאע"פ שחוטאים רובם זכיות ונפרע מהן הקב"ה בעוה"ז ביסורין. וקטרוג או"ה היינו דכיון דהא אית בהו חטא למה אינם יורדים לגיהנם:

השטן בגימטריא שס"ד כו'. קשה הא ה' דמלת השטן הוא רק משמש לפעולת ה' הידיעה. אבל עיקר שמו שט"ן. וכי שמו השטן. וא"כ עדיין חסרו ה' ימים. ותירץ ביערת הדבש דהארבעה ימים שבין יוה"כ עד סוכות ויום ראשון דסוכות ג"כ לית ליה רשות לקטרג ולהשטין ע"ש מלתא בטעמיה. ועיין עוד בענף:

ביוה"כ אינו מקטרג. שאין לו רשות לקטרג ביוה"כ כדאי' בשלהי פ"ק דיומא. ופליגא אדפרדר"א דאמר שבכל השנה אין לו רשות לקטרג על ישראל אלא ביוה"כ יש לו רשות ולפיכך היו נותנין לו שוחד גורל אחד לעזאזל וכשרואה שאין להם חטא ביוה"כ מעיד על צדקתם לפני ה':

אם תחנה עלי מחנה של סמאל. והא"א והיפ"ת גרסו מחנה של שרי או"ה. וכן הוא בשוח"ט:

שהבטחתנו בזאת כו'. כלו' שבקיום מצות אהרן ביוה"כ יכפר על ישראל ולכן אין מקום ביום ההוא לשטן לקטרג ולכן לא אירא בקטרוג שרי או"ה:

ה  [עריכה]

זש"ה כי בתחבולות כו'. דק"ל מאי בזאת יבא אהרן. דבזה או באלה מבעי ליה כדמקשי בפ"ק דיומא. ולהכי בעי למימר דרמיז אכל הנך מצות דכתיב בהו זאת כדלקמן. ומייתי סמך מכי בתחבולות תעשה לך מלחמה דדריש ליה לשון חבילה דרך אסמכתא. וברישא דריש המלחמה שנעשית ע"י חבילות של מצות בסתמא דאינשי דהיינו בעלי תשובה והדר דריש ליה בכ"ג ביום הכפורים:

אם עשית חבילות של עבירות. ותרצה לעשות תשובה. תעשה תמיד היפך ההרגל שלך שבאותו אבר שחטאת תעשה בו מצות תמיד עד שההרגל תעשה טבע ולא תחזור לסורך:

עינים רמות. אם חטאת בעינים רמות עשה כנגדו מדה טובה נגד מדה רעה. וכן כולם:

אחר מילה שהיא בין ברכים. פי' להיות מוהל. ואפשר הוה סנדיקוס כמ"ש בתהלים מז' ל"ה בילקוט ברכי בהן אני עושה סנדיקוס לילדים בשעת מילה ופריעה ואפשר לזה נתכוין ג"כ בת"י ס"פ ויחי שתרגם ילדו על ברכי יוסף כד אתילידו גזרינון יוסף. כי בימיהם היה המוהל עצמו סנדיקוס (רד"ל):

פתר קרא בקברניטין המד"א. ויקרא אליו רב החובל. כן גירסת הערוך. ופי' קברניטין מנהיגי הספינות. ודעת רבי יוחנן דהאי קרא אתי לאשמועינן כשיצה"ר מתגבר באדם לבטלו מהמצוה צריך לבקש תחבולות שונות לנצחו. וזו היא המלחמה הנזכרת בכתוב. ודומה זה לקברניט המתחכם להנהיג הספינה בכל הרוחות הנושבות בתחבולות פרישת הנס כפי הרוח הנושב:

פתר קרייה במשניות כו' צריך אדם לשקע עצמו במשניות שאם ירחיק כו'. כן הוא גירסת הערוך ור"ל שדעת ר' בנאה קרא אתא לאשמועינן שאע"פ שאחז"ל שאין לך מדה טובה מהתלמוד היינו גמרא לפי שאין פוסקין הלכה ממשנה. מ"מ ראוי שיעשה האדם יותר עיקר מלימוד המשניות יותר מהפלפול. משום דצריך ליגמר איניש והדר ליסבר שאם ירתיק [מלשון עשה הרתוק פי' שלשלת] כלומר אם יקשור משנה במשנה אז יפתחו לו להבין האמת ושוב יתעסק במה שירצה אם לתלמוד לתלמוד אם להגדה להגדה. או פי' ירתיק מלשון מרתיק עלי דשמות רבה פ' ל"ג שפירושו דופק. וירצה שהדופק בשערי המשנה יפתחו לו לתלמוד ולהגדה. שאחר קדימת הידיעה במשנה הפתח פתוח אל כל אשר יחפוץ אח"כ. ופי' כי בתחבולות שבחבילות וחבור המשניות תעשה מלחמתה של תורה שהיא התלמוד והפלפול:

ו  [עריכה]

בזכות התורה כו'. פי' תורה שבעל פה (ש"ך על התורה):

זאת בריתי. פי' סמך זאת אל הברית:

אשרי אנוש יעשה זאת. פי' לכלה הכלולה (ש"ך):

בזכות ירושלים. פי' ירושלים של מעלה (ש"ך):

וזאת אשר דבר להם אביהם. פי' השכין עליהם המדה הזאת (ש"ך):

בזכות יהודה. פי' אלופי המלחמה שנאמר ללמד את בני יהודה קשת (ש"ך):

דמתה לתמר. פי' כי התמר כלול זכר ונקבה (ש"ך):

וזאת התרומה. אע"ג דאין זה תרומת דגן שהוא זכות תרומה דקאמר. רמז בעלמא מייתי ללשון תרומה (יפ"ת):

בזאת יבא אהרן. אע"ג דדרשינן ביה כל הני דכתיב בהו זאת. עיקריה בסדר הקרבנות של יום הכפורים. דאין מקרא יוצא מידי פשוטו:

ז  [עריכה]

מה כתיב למעלה כו'. משום דקשה ליה לרבי אבין ג"כ מלת בזאת כדלעיל. לכן מתרץ רבי אבין דע"י דקאמר לך ונחמו קאמר בזאת שאחר שיהיה מנוחם יבא אל הקדש ולא בעצבון. וזאת ירמוז אל הנחמה:

לך נחמו בדברים. וענין הנחמה יש לומר מה שיבשרו על מנין בזאת שהוא חי ת"י שנה כדלקמן. או מה שנמחל לו עונו במיתת בניו כמו שנגזר עליו כלוי בנים כדלעיל פ"י:

כמד"א דברו על לב ירושלים. אע"ג דדבר אל אהרן אחיך דבק עם ואל יבא בכל עת. מפרש ליה נמי בענין נחמה משום דק"ל דה"ל לכתוב אל יבא ומדכתיב ואל יבא משמע דמילתא אחריתי הוא. להכי דריש דבר אל אהרן מילתא באנפי נפשה דהיינו ענין הנחמה. והדר דבור אחר דהיינו ואל יבא וגו':

ואל יבא בכל עת א"ר יהודה כו'. ורבי יהודה מתרץ הא דכתיב בזאת הוא כלפי מה שאמר משה אוי לי כו' והשיבו הקב"ה לא כשם שאתם סבור אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס רק שיכנוס בסדר זה:

יש עת לשעה ואל יבא בכל עת. וסבר משה שכך פירושו שאל יבא בכל שעה ושעה רק שאם בא בשעה אחת צריך להפסיק שעה אחת ואל יבא עד שעה ג':

ומים במשורה תשתה. וסיפיה דקרא מעת עד עת תשתה. והיינו ליום. כדלעיל מיניה עשרים שקל ליום מעת עד עת תאכלנו. והא דלא מייתי ההוא קרא אפשר דניחא ליה מהכא דהוי פסוק שני וא"כ תרי זימני אשכחן עת ליום:

ויהי לתשובת השנה. וסיפיה דקרא לעת צאת המלכים:

עד עת בא דברו. שגזר ה' על יוסף שיהיה אסור בסוהר י"ב שנה שבן י"ז שנה היה כשפירש מאביו. ושנה אחת היה בבית פוטיפר ושלשים היה בעמדו לפני פרעה. הרי שהיה בבית האסורים י"ב שנה:

יש עת לע' שנה שנאמר. (ירמיה כט):

לפני מלאת לבבל שבעים שנה. כצ"ל (יפ"ת). וכן הוא בשוח"ט:

מעת דגנם כו'. וקרא בהצלחת רשעים מיירי והצלחתם כל ימי חייהם בעוה"ז:

לא עת לשעה כו'. לא דק בלישנא דאיפכא ה"ל למימר לא עת לעולם כו'. ובשוח"ט לא גרס ליה:

אלא בכל שעה שהוא רוצה לכנוס יכנוס. שכך פי' האמיתי ואל יבא בכל עת אך אם יבא בסדר הזה יוכל לבא בכל עת ובכל שעה. וכדאיתא בש"ר סוף פרשה ל"ח אהרן היה נכנס בכל שעה לבית קדשי הקדשים. משום דבאמת שאף ששאר כהנים גדולים אסורים ליכנס לק"ק אלא ביום הכפורים ורק ד' פעמים שהיה נכנס לצורך העבודה. אבל אהרן היה מותר לכנוס בכל יום ובכל שעה ושעה רק שיכנוס בסדר העבודה שנאמר בפרשה זו. והא דכתיב בפרשת תצוה וכפר אהרן אחת בשנה צ"ל דר"ל אחת בשנה מחויב לכפר. ועיין בחכמת אדם בסופו בשם הגר"א באריכות:

ר"י ברבי אלעאי אומר בל"ו זגין כו'. קבלה היתה בידם שהיו שלשים וששה זוגין ושלשים וששה רמונים. אלא שבהא קמפלגי דר"י סבר כלן שלשים וששה ח"י בצד זה וח"י בצד זה. ורבנן סברי ששה ושלשים מכל צד. ועיין בשלהי המזבח מקדש. אך לכאורה תמוה דהן היו במעיל והוא לא נכנס שם אלא בד' בגדי לבן הכתובים בפרשה. ואולי משום דאילו ואיל העם ואימורי חטאת היה מקריב בשמונה בגדים:

בל"ו זגין כו'. ורמז לדבר בפר בן בקר לחטאת ר"ת עולה ל"ו. וכן ואיל לעולה ר"ת ל"ו (רד"ל):

ח  [עריכה]

ר' חנינא כו'. איידי דקאמר הכא בל"ו זגים כו' דהיינו משום ונשמע קולו. מייתי הך עובדא דהוה סכנה משום דנכנס לביתו פתאום. וכן הא דרשב"י ורב ורבי יוחנן דאמר דאין ליכנס לבית פתאום משום ד"א כמו שאכתוב לומר דמאי טעמא קאמר הכא ונשמע קולו וכו' כדי שינהוג בכניסתו לפני ה' כדרך העולם שאין ליכנס פתאום:

היה משלח כו'. תמיד היה שולח לתוך ביתו לידע כל עניניהם:

בא והשיאה. ורבי חנינא לא גילה הדבר לר"ע:

ואעפ"כ. כלומר אעפ"כ ששלחה לו אשתו כך. לא הניח למודו. עד שצפה ר"ע ברוח הקדש ואמר כך. ואז קם והלך במצותו:

ידע מהו אומר. רבי חנינא ידע והבין דעליו הוא אומר כן:

קם נסבי רשותא. לקח רשות מר"ע והלך לו:

בעי לעייל כו'. היה רוצה ליכנס בתוך ביתו ומצא שפינו הבית לזוית אחרת בעיר:

אזל כו'. הלך וישב לו על מלויתיהון דנשיא אל שפת הבור ששם ממלאין הנשים כדיהן מים:

דטליותא כו'. שמע קול הנערות שאמרו בת חנינא מלא כדך ועלה לך. והבין שהוא בתו:

עד שיצתה נשמתה. שהשמחה הפתאומית תפתח הלב והחום הטבעי יוצא ומתפזר בחצוני הגוף ויתקרר הלב:

ד' דברים הקב"ה שונאן. ואע"ג דכל דבר עבירה שונא ה'. לא מייתי הכא מילי דאיסורא אלא מילי דחוצפא בעלמא. והיינו דקאמר אף אני איני אוהבן כלומר דמילי דדרך ארץ נינהו ומסברא דדעתא דאינשי מאיסי:

האוחז באמה. מיירי בנשוי. א"נ באוחז מעטרה ולמטה דשרי. מ"מ אין זה דרך צנועים:

והמשמש מטתו ערום. שיש לו להיות צנועה בשעת תשמיש כדאמרינן בנדרים (תוס' פרק כל היד). ואע"ג דאמרינן בכתובות שארה זו קירוב בשר שלא ינהוג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן. יש לומר דעכ"פ הכתונת ילבש ומ"מ מקרי קירוב בשר (ז"ר):

לבית פתאום. דילמא עבדי מילי דצניעותא:

אל תכנס לעיר פתאום. טעמא משום סכנתא שאם יתבשרו בני ביתו פתאום שהוא בא יתעלפו מרוב שמחתם כענין רבי חנינא דלעיל. אלא קודם בואו יודיע את בני ביתו ע"י עוברים ושבים שהוא מוכן לבוא:

ואל תכנס לבית פתאום. היינו אפילו כשהוא בעיר וטעמא דילמא עבדי מילי דצניעותא:

שחרר עבדך ותן לה. ואע"ג דהמשחררר עבדו עובר בעשה. מצוה רבה שאני כמ"ש תוס' בגיטין (זית רענן). דאם ישהנה בבית תבוא לידי זנות:

הוה מבעבע. ומיירי שלא היה בא פתאום שכבר ידעו בבואו. ומ"מ הוה מבעבע בקולו משום כבוד בעלמא כמי שנוטל רשות תחלה. וכן ונשמע קולו דכהן גדול אינו אלא משום כבוד. דהתם לא הוי משום צניעותא. אלא דכיון דדרך ארץ הוא שלא ליכנס לבית חבירו פתאום עביד הכי כ"ג בבהמ"ק. מבעבע ענינו השמעת קול:

ט  [עריכה]

בזאת הכתוב מבשרו. משום דק"ל דבזה או באלה מבעי ליה כדכתבתי לעיל. דריש בזאת לגימטריא דידיה דהיינו ת"י:

וכי עלתה על דעתך. והלא בהר ההר מת בשנת הארבעים:

אלא מקדש ראשון כו'. ר"ל כיון דהיו הכהנים גדולים צדיקים ה"ל כאילו היה אהרן חי כל הת"י שנה שעמד המקדש ראשון. דכל שמניח בן כשר כאילו לא מת:

י"ח כהנים. עיין בתוס' פ"ק דיומא (ט. ד"ה ולא):

כיון שחזרו. מימות שמעון הצדיק ואילך (מת"כ):

בדמים. שהיו נותנין למלך:

ומחוקיהן. שה"ל להביאן גדושות וכדי שלא יפלו המעות הביאן מחוקות ומה שחסר מפני שהיו מחוקות הביא בעד זה המחוקות של כסף. והוא כמין עץ שבו מוחקין המדות:

כפה סיח את המנורה. כלומר שהמרבה בשוחד נוצח לאחר. ומפני שאירע כן בענין בהמה ומנורה כדאי' בפ' כל כתבי אתא חמרא ובטש לשרגא. פי' החמור דחה המנורה. היה למשל בכל כיוצא בזה:

י  [עריכה]

מפני מה כ"ג כו'. טעמיה לפרש בזאת בזכות המילה דאיקרי זאת כדרבי יודן דלעיל. ומייתי סייעתא לזה ממה שהיו הבגדים שמונה לזכר זכות זה. והיה צריך זכות שלא יוזק מהמלאכים העומדים שם. והיינו דמייתי בריתי היתה אתו החיים והשלום כלומר שע"י זכות בריתי היה לו חיים ושלום ולא יוזק:

שאין קטיגור כו'. פי' בתוס' פרק השותפין שכל דבר הבא לכפרה לא היה בא בדרך שיהא בו קטיגוריא. ובגדי כ"ג לכפרה בא כדאמרינן לעיל פ"י:

לחוס על ממונם. שאילו שמש בבגדי זהב היו צריכין הוצאה מרובה שצריכין לעשות לו חדשים ביום הכפורים. שאותן שמשמש ביום הכפורים אינן ראויים עוד שטעונין גניזה. ואפילו לרבי דוסא דאמר ראויים הם לכהן הדיוט היינו השתא דהוו דבוץ כבגדי כהן הדיוט. אבל אלו היה של זהב לא יועילו לכהן הדיוט דאינו יכול לשמש בבגדי זהב:

גאוה. שלא יתגאה כהן גדול במקום שיש שם עיקר השכינה היינו ק"ק:

יא  [עריכה]

זה אברהם. בזכותו:

טובים לך כו'. דאל"כ מה צריך לומר טובים דפשיטא שיקח לכבוד אביו היותר טובים. לכך דריש טובים לך ולבניך. דאי טוב לך לחוד דהיינו לקבל הברכות. הא כבר כתיב בתריה להדיא בעבור אשר יברכך לפני מותו. אלא צריך לומר נמי טובים לבניך כלומר בהיותם טובים לך יהיו טובים ג"כ לבניך. כי אתה סימן לבניך לדורות שיזכו בכפרת השני גדיים ביוה"כ (נזה"ק):

ת"ל בד בבד יהיה. ת"ל מצאתי בפסיקתא פ"מ וז"ל ומנין שאף בזכות האמהות שנאמר (ויקרא ט"ז) כתונת בד קדש ילבש. ומכנסי בד. ובאבנט בד. ובמצנפת בד. הרי ארבע אמהות עכ"ל ונראה שכוונת המדרש כאן ג"כ כן מדכתיב ד"פ בד רמז לד' אמהות. והרמז דבד ידרוש לשון משקל כמו בד בבד יהיה דמתרגמינן מתקל במתקל. ולהכי מייתי בד בבד יהיה. וירצה שד' אלו משקל במשקל והיינו ד' אמהות ששקולות זו כזו שארבעתן צדקניות ונביאות היו:

כשירות של מעלן כו'. כן הוא במדרש שנדפס עם היפ"ת. וכן הוא בילקוט. והוא מלשון שרת כמו ושרת את אחיו. וענינו כי הכהן הגדול פועל במעשיו דוגמת העניינים אשר למעלה. כי בית המקדש של מטה מכוון למקדש של מעלה שחביבה לפני ה' עבודת כ"ג כעבודת העליונים:

יב  [עריכה]

תני רבי חייא מלמד שטעונין גניזה. רבי דוסא אומר כשרין הן לכהן הדיוט ואין כשרים ליום הכפורים אחר. כצ"ל. ופי' שטעונין גניזה. מסיפא דוהניחם שם דריש. וממילא שס"ל שאינן כשרים ליום הכפורים אחר וה"ה לכהן הדיוט בשאר ימות השנה. דאל"כ אמאי טעונין גניזה דקאמר. ורבי דוסא ס"ל דכשרים הם לכהן הדיוט כדלמד בפ"ק דיומא מדכתיב גבי תרומת הדשן ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו. וילבש יתירא הוא דהא כתיב ברישא דקרא ולבש. ולא היה צריך לומר אלא ומכנסי בד על בשרו. אלא לג"ש אתא דילבש ילבש. למימר דבגדי כ"ג ביוה"כ דכתיב בהו כתונת בד קדש ילבש. כשרים להדיוט כל השנה. דלא תימא והניחם שם כתיב בהו לומר שטעונים גניזה. אלא שלא ישתמש בהם כ"ג ליוה"כ אחר. כן פרש"י שם:

ומי יאמר כו'. יש כאן חסרון לשון והכי אי' בירושלמי בעון קומי רבי אבהו והא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד אפילו אותם שכתוב בהם ודמות פניהם פני אדם לא יהיו באהל מועד. אמר לון מאן אמר לי דהוה בר נש אני אומר הקב"ה היה. וכתב עליו בעל עין יעקב. אין פירוש בר נש אדם ממש שהרי פסוק ודמות פניהם פני אדם הוא על אחד מד' חיות המרכבה הדומה לאדם. אני אומר שהזקן ההוא היה דמות העולה למעלה מכל חיות המרכבה והוא דמות הקב"ה:

וכה"ג לא אדם היה. שר' אבהו ס"ל וכל אדם לא יהיה כפשוטו אדם ממש. והא דקאמר ר' אבהו לעיל הקב"ה בכבודו היה. הוא לתרץ אפי' אליבא דהני דמפרשים אפילו אותם שכתיב בהם ודמות פניהם פני אדם. אבל הוא ס"ל כפשוטו. לכן מקשה וכ"ג לאו אדם הוא כלומר שאין לשון הכתוב מתוקן שכולל כל אדם וזה נראה הפך האמת כיון דכ"ג היה שם. ולא היה לו לומר אלא וכל אדם מבלעדו. או וכל אדם אחר:

אלא כההיא דא"ר סימון פנחס כו'. כצ"ל. וכן הוא לעיל פ"א ע"ש. והכוונה שבזמן בואו אל הקודש היה צריך התפשטות הגשמיות ונעתק ממדריגת אדם. ומלאך ה' צבאות הוא. ולכן בבית שני רוב הכהנים לא הוציאו שנתם לסיבת שלא הגיעו למדרגה זו להתפשטות הגשמיות ולא נתקיים בהם וכל אדם לא יהיה באהל מועד (מלא העומר):

שהיה רוח הקדש כו'. וסתם כ"ג היתה רוח הקדש שורה עליו כי אינו נשאל באו"ת אם אינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו כדתניא בס"פ בא לו כהן גדול. והיה לו אז התפשטות הגשמיות כמו שכתבתי לעיל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף