עץ יוסף על ויקרא רבה/כ

עץ יוסף על ויקרא רבה כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על ויקרא רבה - פרשה כ

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  

א  [עריכה]

ר"ש פתח הכל כו'. כוונתו על מה שדרש בסוף הסי' מקרא אחד אלו בני אהרן כו' ואגב דמייתי ליה לקרא מפרש ליה גם בדרושים אחרים כדרך המדרש:

הכישו הארי כו'. ע' מ"ש בתנחומא ס' נח סי' ט' בענף. ודייק זה מדכתיב וישאר אך נח. ואך מיעוט הוא. ואין כאן שום דבר למעט אלא נח עצמו היה ממועט מברייתו:

והקריב שם בנו תחתיו. דהיה כ"ג כדאיתא בב"ר פ' כ"ו. ומ"מ לולי שנפסל נח לא הקריב שם. שלא ישמש בכהונה לפני אביו:

שבקש לישב כו' על כסאו של שלמה. שלקחו כשמת שלמה בכתובת בתו. והכישו הארי לפי שהיו עשויין בערמנות שהו מתגלגלים ופושטין ידיהם: והמלך שלמה היה נשען עליהם כשהיה עולה על הכסא. וזה לא ידע סדר העליה וכשנתגלגל הארי הכהו על יריכו ונצלע. ולזה נקרא פרעה נכה:

שנולד מהול. שעיקר סבת המילה תקון המדות. והיותו נולד מהול יורה כי בבטן אמו היה מתוקן במדותיו:

אלו המרגלים. לפי שהוציאו דבה רעה איקרו טמא שהגנות והדבה הרעה אקרו טומאה כמ"ש טמאת שפתים מוציאי דבה. והפסול פוסל:

אלו אמרו שבחו. משה ואהרן אמרו שבחה של א"י:

וירם יאשיהו לבני העם צאן כבשים וגו'. כדכתיב בד"ה שנתן לעם כדי לעשות פסחיהם:

לרוב לו זבח ולא קרבנות. כצ"ל קשה הא קרא זה ביהושפט כתיב דזבח לו אחאב צאן ובקר. וקרבנות מאן דכר שמייהו התם לדיוקי מדכתיב לו. ובמדרש קהלת לא מייתי קרא לראיה דממילא ידעינן שלא זבח קרבנות לי"י מכיון דעובד ע"ז היה:

זה מת בחצים. ונשפך דמו כמ"ש עליו באיכה רבה תשתפכנה אבני קדש. ולא הגין דם זבחים עבורו בזה (רד"ל):

טוב רואי בהלכה. דאם לא כן בתר אדמוני עם יפה עינים טוב רואי למה לי ואין טוב אלא תורה:

כל הרואהו נזכר תלמודו. כענין עיניך רואות את מוריך. וכמ"ש הא דמחדדנא דחזיתיה לר"מ כו'. ומ"ש היד"מ שרואהו בחלום ליתא שבברכות נ"ז אמרו עליו שזוכה לחסידות (רד"ל):

בנה בהמ"ק. שבנה היסודות. וגם מפני שהכין כל צרכי בנין בהמ"ק מעלה עליו כאילו הוא בנה אותו:

וזה מלך ארבעים שנה. אע"ג דנבוכדנצר מלך מ"ה שנה כדיליף בפ"ק דמגילה מקראי. לא קאמר אלא ארבעים משום דדוד לא מלך אלא ארבעים. כלומר שזכה למלכות כ"כ כדוד. וכ"ש כיון שיקשה אם היותו יותר ממנו:

זה צדקיהו. ומ"מ לא קאמר שנשבע לשקר. דבהיתר עבד. שע"י שהיה נשאל על שבועתו כדאי' בנדרים. ומ"מ נחשב לו לחטא דמגניא מילתא. או משום חילול השם:

שנאמר ויאמר להם שמשון כו'. ואם לא היתה שבועה חמורה בעיניו היה חושד באחרים ולא יסתכן בידם. אלא דלא ס"ד שיהיו עוברים על השבועה:

אלו בני אהרן. ר' שמעון בעל המאמר הזה ס"ל שלא מתו בני אהרן רק מפני בהקריבם אש זרה. ופליג על המ"ד דלקמן. וכיון שהיו גדולים ממשה ואהרן כדלעיל לא יצאו מפני חטא אחד מכלל צדיקים (יפ"ת):

בשלום ובמישור. וסיפיה דקרא ורבים השיב מעון. וכיון דהצדיק אחרים מכ"ש שהצדיק את בניו:

ב  [עריכה]

פתח אמרתי להוללים כו'. משום דק"ל בתר אחרי מות שני בני אהרן תו למה בקרבתם לפני ה'. להכי בעי לפרש בקרבתם לפני ה' שלהיותם צדיקים וקרובים לה' מתו. כי כן דרך העוה"ז שאין הצדיקים שמחים בו. וזה לאות לבני מרי שילמדו ק"ו אם לעושי רצונו כך ק"ו לעוברי רצונו. ולהכי מייתי דרשת אמרתי להוללים אל תהולו דמזהר הכי כדמפרש ואזיל:

למערבביא. מפרש הוללים ל' ערוב כמו מהול במים. ור"ל שע"י רוע מחשבתם מעורבבים הם תמיד בדעתם ופי' חלחליות מחשבות כדפי' הערוך. אבל המעריך פי' חלחליות רעות מלשון מחול. ור"ל שע"י שהם עוסקים תמיד בשמחה הם מעורבבים ויוצאים מדרך הישר:

הוה צווח להון אלליא. פי' היה קורא אותן אלליא על שמביאים אללי לעולם. אבל בערוך ובמעריך גרסו קרא להו זהיינא אלו שמביאים אללי לעולם. ומפרשים זהיינא שמחים בכל עת [והכי משמע מדגרס לעיל פ' י"ז סי' א' קרא להון דהותא ע"ש] ומ"מ הוללים לשון אללי. ולפ"ז פי' הוה צווח להון ר"ל שקורא באזניהם ואומר להם דעו שהשמחים מביאין אללי בעולם. וע"ש נאמר אמרתי להוללים אל תהולו:

תפוח עקבו. העגול שבעקב שדומה לתפוח הי' כל כך יפה שהיה מכהה גלגל חמה שהיתה החמה נראית לגביה אפל. שלהיותו יציר כפיו יתברך נתן בו כח זה. ויש מפרשים תפוח עקבו כו' סוף השגתו למעלה מגלגל חמה. וע' בענף:

דיסקרי. קערות (ערוך). והמעריך פי' תיבה קטנה יפה איסקריני בלע"ז:

לתשמישן של בריות. דכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ ואע"פ שהשמש מקלס להקב"ה כמ"ש בתנחומא פ' זו. מ"מ לא נברא לתכלית זה:

שנאמר בעדן גן אלהים היית. אע"ג דקרא בחירם מלך צור מיירי. ילפינן מיניה לאדם. דה"פ וכי סבור אתה להיות כאדם הראשון שהיה בג"ע והיה לו כל החופות. אבל קשה לפי זה מאי פריך ר' חמא גופיה לעיל בב"ר פ"ט סי' ו' וכי בג"ע היה חירם:

י"ג חופות. בפ' הספינה א"ר חמא בר חנינא עשר חופות. וי"ל אמוראי נינהו אליבא דרב חמא:

ולא פליגי. צ"ל דכיון דפליגי בפי' דקרא הא פליגי:

עביד כל אבן כו'. עושה מהן ג' חופות. ע' תוס' כתובות דף ח' שלשון כל אינו נופל על פחות מג':

מאן דעביד להו חד סר כו'. מי שעשה מהם י"א חופות עושה מאלו כל אבן יקרה חופה אחת:

לא עביד חד מנהון. דס"ל דכל אבן יקרה כלל. והדר מפרש מאי כל אבן יקרה אודם פטדה וגו':

ובסוף א"ל הקב"ה קח נא. אין לפרש שזה היה ערבוב שמחתו שנא' לו קח נא. וכי נצטער מזה. דא"כ ליתא נמי כל הנסיונות שנתנסה. כי בכולם הוה מצטער. אלא כל הנהו לא חשב להו העדר שמחה כיון דלטובתו הוה שנתנסה ונמצא שלם והגון. א"כ מהאי טעמא נמי ליכא לאתויי קח נא את בנך לראיה כיון דלנסיון הוה. אלא מה שלא שמח דקאמר היינו משום מיתת שרה לחוד דצער זה קיים לעולם דכל שמתה אשתו ראשונה כאילו נחרב בהמ"ק בימיו כדאי' בסנהדרין. ומאי דקאמר ובסוף א"ל קח נא את בנך כו' היינו לענין שמחתו כי שמח שנתנסה בבנו ונמצא שלם בנסיונו. ולבסוף נתערבה לו השמחה שמתה שרה:

ראה ענן קשור. שממנו הכיר כי הוא ההר חמד אלהים לשבתו ופי' שראה ענן עב מאד כאילו קשור ואחוז בהר שלא כדרך שאר עננים שנראים נשואים באויר. ומתוך שינוי זה הכיר כי ענן כבוד ה' הוא:

וחמור זה אינו רואה כו'. דאל"כ למה הקישם לחמור ה"ל למימר שמרו פה החמור:

והורידהו בקעות. כן גרס הילקוט. וכן לקמן גרס והורידני בקעות:

אך הוית ברי. אנא הייתי בני:

ווי על ברא דרויתא. אוי על בן השיכורה. ועל עצמה אמרה כן. שכורת ולא מיין. כלומר האשה העלופה והמטורפת:

כנגד ששה תקיעות. כלומר שכנגד זה נצטוינו בששה תקיעות בר"ה שלפי ששופר בר"ה כדי להזכיר עקידת יצחק כדאיתא במס' ר"ה. לכן היו ששה תקיעות כנגד ששה קולות דשרה שהיו ע"י העקידה:

ששה תקיעות. דמדאורייתא עבדין שלש של שלש שלש. דהיינו ג' תרועות ובכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה נמצא שמנין הפשוטות ששה. והנך הוא דקרי תקיעה. ובפדר"א אמר ג' בכיות שבכתה שרה כנגד ג' תקיעות. ג' יללות כנגד ג' יבבות:

הה"ד ויבא אברהם כו'. פי' ומכיון דבעי לפרש מהר המוריה בא. שמעינן דמשמועת העקידה מתה שרה. דאל"כ מאי אתא קרא לאשמועינן דמאי נפקא מינה. אלא הא קמ"ל שע"י העקידה שהיתה עכשיו בהר המוריה מתה. ונפקא מינה לתקיעות שופר דר"ה שהן כנגד קולותיה כדאי' הכא ובפדר"א:

והיה אברהם מהרהר כו'. מבואר דענין זה היה בהר המוריה. והא דקאמר לה השתא בתר ויבא אברהם. משום דענין זה מייתי לה בקהלת רבה על פסוק לך אכול בשמחה לחמך ושם שביק לה לסיפא כדרך המדרש דשביק מילתא דקרא דעסיק בה לסיפא. לכן איידי דנקיט התם הך מילתא בסיפיא נקטיה נמי הכא בסיפא:

והיה אברהם מהרהר. דלא אס"ד דאברהם שהדבר היה לנסיון. שה' חוקר לב ומה צריך נסיון. ולכן חשב אברהם שה' היה חפץ בו לקרבן ממש. ולא מסתבר ששוב חזר בו. כי לא אדם הוא להנחם:

במעשיו של הקב"ה. בגאולה ובבנין בהמ"ק שבעניינים כאלו לא שמחו עדיין שמחה גמורה:

במעשים של צדיקים. מפני שהצדיקים דוויים וסחופים בעוה"ז אין שמחת ה' גמורה. ולעתיד שיהל אורם ישמח. וקרי למעשיהם של צדיקים מעשיו מפני שחביבים לו כחבת אדם למעשיו:

ביום אחד. ביום שהוקם המשכן כדאית' בסדר עולם:

אחיה. נחשון בן עמינדב:

שני בניה סגני כהנים. היינו נדב ואביהוא. וא"ת מ"ט ב' סגני כהונה דבכל דוכתי לא אשכחן אלא חד סגן דהיינו הממונה תחת כ"ג לשמש תחתיו אם יארע בו פסול. אבל בזבחים פ' טבול יום לא גרס אלא בנה סגן:

פנחס בן בנה משוח מלחמה. בקהלת רבה לא מני לפנחס ולא מני שם אלא ד' שמחות:

ג  [עריכה]

פתח לשחוק אמרתי מהולל כו'. גם הוא דעתו לומר שאין שמחה לצדיקים בעוה"ז לתרוצי בקרבתם לפני י"י כדפירשתי בטעם אגדה הקודמת. ולהכי מייתי האי קרא ומייתי עובדא דאחד מגדולי כבול:

אם הדין דחוכא מעורב. דריש מהולל לשון ערבוביא כמו אמרתי להוללים דלעיל באגדתין:

מאי חדותא מהני. זהו פירוש ולשמחה מה זו עושה כלו' מה תועלת עושה כיון דאחריתה תוגה:

כיון שעלה כו'. ואע"ג דשלוחי מצוה אינן נזוקין. י"ל דהכא קביע הזיקא הוה שבמקום החבית שכיחי ביה נחשים. ועוד דחתן צריך שימור דשטן מקטרגו ולהכי חשיב קביע הזיקא:

אלא ברכו עליו ברכת אבלים. לאו דוקא קאמר דהא לא חיילא אבילות קודם הקבורה. אלא למרר בבכי קאמר הכי:

הפטיר עליו לשחוק אמרת מהולל. לפי שנתערבה שמחתו:

ד  [עריכה]

ר' יודן גלייא פתח. ק"ל ג"כ בקרבתם. ומפרש שבא להורות שמיתתם בפנים היתה במקום שקרבו בו לפני ה':

יגביה נשר וכי ירום קנו אמר הקב"ה לאיוב אם על מימר פומך הייתי משרה שכינתי על גבי הארון כשם שעשיתי על ידי אהרן. כצ"ל שמשום שהיה איוב מהרהר אחר מדותיו של יתברך מפני היסורין שהגיעוהו קאמר ליה הקב"ה האם הגעת למעלת אהרן. כדאיתא בפסיקתא וז"ל אמר הקב"ה לאיוב וכי גדול אתה מאהרן כו' שכבודי היה מלא הבית ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת כי מלא כבוד ה'. ובזמן שהוא נכנס הייתי חולק לו כבוד ומסלק את כבודי בין שני הכרובים הוא שאמר איוב [ר"ל ספר איוב או צ"ל לאיוב] אם על פיך וגומר אם על פיך היה הקדוש ברוך הוא מגביה את כבודו בין שני הכרובים בכניסתו של אהרן. יגביה נשר זה הקדוש ברוך הוא שנאמר כנשר יעיר קנו כו' ומשהיה יוצא היה חוזר וממלא את הבית עד כאן לשונו. ולפי זה כוונת המדרש במה שאמר הייתי משרה שכינתי על גבי הארון היינו שהיה הקב"ה מצמצם שכינתו בין שני הכרובים שעל הארון בכניסתו של אהרן. וענין יגביה לפי שהארון גבוה מן הארץ עשרה טפחים. ונשר זה הקב"ה כנ"ל. ומה שאמר הייתי מסלק שכינתי מעל גבי הארון פירושו שלאחר שיצא אהרן חזרה ונתפשטה השכינה בכל הבית. ודרש וכי ירום קנו מלשון הרמה וסילוק. וקאמר ליה הקב"ה לאיוב כל אלו המעלות היה לאהרן ואחר כל השבח הזה ראה בניו חללים במקום שכינה ועל כל זה לא הרהר אחרי אלא שתק. ואתה מהרהר אחרי:

סלע ישכון מקדש ראשון לינות הרבה. ויתלונן לינה אחת מקדש שני על שן סלע ומצודה. דתנינן כו'. כצ"ל ור"ל משום דקשה דבתר ישכון יתלונן למה לי. וגם למה כתיב מקודם סלע סתם ואח"כ כתיב שן סלע לכן מפרש סלע ישכון במקדש ראשון וסלע היינו הר המוריה שבו בהמ"ק. והיה הארון ושכינה על גביו כשוכן בתוך הבית וכאדם השוכן על דבר הראוי לשכון בתדירות. אבל ויתלונן על שן סלע ומצודה קאי על מקדש שני שלא היה שם ארון. אלא באבן שתיה שהיתה שם היה נותן המחתה תמורת בין שני בדי ארון שהיה נותנה בבית ראשון. ועל שן סלע אין דרך לשכון בתדירות רק ע"י הדחק לינה אחת. וזה שאמר המדרש ויתלונן לינה אחת מקדש שני על שן סלע ומצודה. ר"ל מדכתיב ויתלונן משמע רק לינה אחת ע"כ קאי על מקדש שני שלא היה שם רק אבן שתיה שהיתה בולטת כשן מסלע שאין דרך לשכון עליו בתדירות רק ע"י הדחק לינת עראי כאורח נטה ללון. והרד"ל גרס כגירסתנו ומפרש משום שמקדש שני עמד עשר שנים יותר מהראשון קרי ליה לינות הרבה:

דתנינן תמן. בא לפרש מצודה על היות אבן זה חזקו ויסודו של עולם כמצודה ומגדל חזק:

משניטל הארון. בגמ' דייק משניטל ולא תני משנגנז שגלה לבבל. דלא כמ"ד ארון במקומו נגנז:

אבן שתיה. מלת שתיה פי' יסוד שבה יסד הקב"ה עולמו. וזהו שאמר שממנה הושתת העולם:

שממנה הושתת העולם. מפרש בגמרא דהא כמ"ד מציון נברא העולם. והנה נקודה אמצעיית הלזו שממנה הושתת העולם שהוא מקום אשר תחת כנפי הכרובים בקדש הקדשים הוא הוא אשר אמר עליה יעקב אבינו ע"ה מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים כי כל החיות של כל העוה"ז וכל הברכות והשפעות הטוב והמטיב לכל הכל יורד תחלה לשם. ומשם מתחלק לכל יושב הארץ כי שם נקרא לב הארץ בסוד הכתוב דברו על לב ירושלים. וכמו שבאדם כל הכח מן המאכלים בא תחלה אל הלב שהוא מלך בכל האברים שבגוף. והלב לוקח לעצמו הזך והנקי. ואח"כ שולח מאתו כח לכל האיברים דרך מעביר הוורידין כנודע בספרי החכמה. כן כל השפעות החיות היורד מן השמים לארץ יורד תחלה אל נקודה אמצעיית הלזו הנקראת לב הארץ ומשם יתחלק השפע לכל האיברים. ועל כן נקרא שער השמים כי שם הוא שער הראשון לקבלת ההשפעה הבאה משמים. ושם נקרא נשקי ארעא ורקיע אהדדי כי תחלה עולים דרך שם כל התפלות ותחנונים ושבחי השי"ת ויחודי שמותיו יתברך מתתא לעילא ועי"ז מתעורר כנגדו לעילא לעילא להיות יורד כל שפע טוב וברכה ורחמים וחיים ממקור מחיה מתים לנוה אפריון למכון בית אלהינו (במ"ח):

כיצד היתה תפלתו של כ"ג. משום דבעי לפרש משם חפר אוכל משם היה מרגל ומחפש אוכל. אקדים לאודיע תפלתו שעיקר על הפרנסה. ומהשתא ידעינן דחפר אוכל דקאמר היינו על מה שהיה מתפלל שם על הפרנסה. והרד"ל גרס מקודם משם חפר אוכל כו' עד כל ימות השנה. ואח"ז כיצד היתה תפלתו עד בתיהם קבריהם ואח"ז מתחיל למרחוק עיניו. וכ"ה בפסיקתא:

שחונה. בגמרא פריך וכי שחונה מעליותא היא. ומשני גשומה אם שחונה פי' אם נגזר שתהא שחונה יהי רצון מלפניך שתהא גשומה. ופי' גשומה שיהיה גשמים לפי הצורך. שחונה פי' חמה. טלולה פי' שיהיה טל לפי הצורך:

ואל יצטרכו בה. בשנה זו:

לתפילת עוברי דרכים. שמתפללים תמיד שלא ירדו גשמים:

על אחינו שבקסרין. לפי גירסא זו נראה שאנשי קסרין היו חשובים ובעלי שררה ולזה היה צריך לבקש עליהם שלא יתגאו זה על זה:

על אחינו שבשרון. מהרי"ב פי' שם מקום ע"ד דאיתא במשנה סוטה מ"ג הבונה בית לבנים בשרון לא היה חוזר. ופי' רש"י מקום הוא ששמו שרון ורש"י שבת דף ע"ז ד"ה מן כתב שרון שם מדינה הוא ואין קרקע שלה יפה ללבנים ולא הוה דבר קיימא כו'. ובגמרא דסוטה דף מ"ד הבונה בית לבנים בשרון לא היה חוזר תנא מפני שמחדשים אותו פעמים בשבוע. ובב"ב דף ל"ג קנקנים בשרון פי' הרשב"ם כדים באותו המלכות כו'. ומפני כך שלא היה בתיהם של קיימא והיו מעותדים ליפול היה כ"ג מתפלל יה"ר כו':

משם היה מיליל. כן הוא בפסיקתא ויחפרו לנו את הארץ מתרגמינן ויאללון:

מר"ה היה יודע. לאו דוקא ר"ה דביה"כ עסקינן. אלא משום דהוי בקרוב לתחלת השנה קאמר מראש השנה. ובספר א"א כתב דבערכין אמרינן דיוה"כ נקרא ראש השנה. והבחיי לא גרס ר"ה:

עולה לדרום. ר"ל דהיינו כשיוצא מבהמ"ק למעלה באויר שהיתה הרוח מנשבת ומטה אותו וכשהיתה רוח צפונית מנשבת ומטה אותו לצד דרום:

ואחר כל השבח הזה. אע"ג דלא היה כן עדיין לאהרן. שהרי ביום שהוקם המשכן אירע ענין נדב ואביהוא. ועדיין לא בא יוה"כ שנכנס בו אהרן אל המשכן להיות לו כל העניינים הנזכרים. מ"מ מכיון שנעשה כ"ג והוכן אל כל השבח הזה ה"ל כאלו היה כבר בפועל (יפ"ת):

מגעגעין באדמה. המעריך המערכות מפרש באדמה בדם. ובתנחומא אי' בהדיא בדם. וכן גרס הבחיי. כי איעלעו דם קאי. ואע"ג דלא משמע דנפיק מינייהו דם. כיון דלא היה רק שריפת נשמה וגוף קיים כמו שאחז"ל. מ"מ קאמר כדרך המומתים כדרך דקרי לה ג"כ חללים. ופי' מגעגעין ענין צעקה. מיגעה שור. וקמפרש יעלעו לשון דיבור כדפי' הרד"ק ילע קודש. וילעו נמי שרשו לוע כמ"ש הרד"ק:

ושתק. משמע דמפרש דם מוידום אהרן. וקשה הא קודם זה מפרש דם דם ממש. ויש לומר דתרתי דריש דמדלא קאמר בדם משמע לשון דממה. ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דהוה דם ממש:

ושתק ולא עוד אלא ובאשר חללים. כצ"ל (יפ"ת). ופירושו שאף שהיתה השכינה שם וה"ל לאהרן להטיח דברים איך לא עמדה השכינה להם שהיתה שם ולא הצילתם. עכ"ז שתק. ובלאו ההגהה ג"כ פירושו אלא כמו ולא עוד אלא. אבל באות אמת הגיה ושתק ואעפ"כ לא סלקתי שכינתי ממנו אלא ובאשר חללים נדב ואביהוא שם הוא השכינה עכ"ל. וכן הוא בפסיקתא:

שם הוא השכינה. ותיבת הוא קאי אנשר הנזכר דרמיז על השכינה. והכוונה בזה שבפנים מתו:

מאת פני הקדש מאת הקדש אינו אומר. כצ"ל דכל המשכן הוא קודש. ואמר פני להורות שבפנים במקום השכינה מתו. והכוונה לומר שיעבירם מיד מפניו כמעביר המת מלפני האבל לסלק צערו. שהקב"ה כביכול מצטער במיתתן כאב לבנים:

הה"ד אחרי מות שני בני אהרן וגו'. בקרבתם לפני ה' וימותו. לרמוז על זה דאמר לעיל ולא עוד אלא ובאשר חללים כו' לפי גירסת היפ"ת. וזהו בקרבתם לפני ה' ואעפ"כ וימותו. וגם לפי נוסחת האות אמת הנ"ל ג"כ יש רמז כאן:

ה  [עריכה]

פתח אף לזאת. גם דעתם כדלעיל שמתו בפנים. וקמפרש ממקומו אקדשי קדשים פי' ממה שנעשה במקומו של הקב"ה חרד וקפץ לבו. דאל"כ ממקומו מיותר דוודאי דבר הקופץ יוצא ממקומו. וכתב הרד"ל וז"ל אפשר קרא דלקמי' יגיד עליו ריעו מקנה אף על עולה דרש על בני אהרן שזכו לעלות אל ה' כמ"ש (שמות כד). עלה אתה כו' ואהרן נדב ואביהוא והתקנא באף עליהם ויגיד עליו ריעו הוא מטה אהרן או טיטוס שהיה להם רעים במעשה זו שנכנס לפנים ויצאו:

אמר אליהו לא יהיו. כצ"ל וכן גרס הבחיי:

לא יהיו בניו של אהרן כו'. ר"ל שתמיהתו הוא שאף שיהיו בניו של אהרן חייבי מיתה מחמת איזה דבר כדאי' לקמן. מ"מ לא ה"ל להמיתן שם הוא מקום החיים. מאחר שהעץ היבש חי ופרח. ואיך ראוי שתבוא מיתה ממקום החיים. אלא בצאתם החוץ ימותו ע"י סיבה אחרת. וכן משמע הלשון דמייתי הבחיי:

טיטוס הרשע כו'. הגם שלפי האמת אין כאן קושיא. כי זה היה בעון ישראל שנסתלקה שכינה ונתן מקום שטיטוס יוכל לעשות כרצונו כדאי' באי"ר. מ"מ לפי הנראה לעינים הדבר תמוה שטיטוס הרשע שנכנס למרות עיני כבודו יצליח. ואלו שכוונתם לעבודת השם ימותו בחטאם. וע' בענף:

מלאה דם. מהיכן היה הדם ע' בב"ר פ"י:

ו  [עריכה]

רבי ברכיה פתח כו'. ר"ל שהיה קשה לר' ברכיה בפסוק אחרי מות שני בני אהרן וגו' דלמה הזכיר שני פעמים מיתתן דמה היה מקרא חסר אלו אמר אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' ושתק. וימותו למה לי. גם קשה למה לא היה אחרי מות נדב ואביהוא. למה תולה מיתתן מחמת שהם בני אהרן. גם קשה מנינא למה לי. לכתוב אחרי מות בני אהרן. שזה כבר ידעינן שלא מתו רק שנים. אך הכוונה כך דאי' לעיל פ"י ובפסיקתא פ' מ"ד ובתנחומא סדר זו סי' ח' שארבעתן היו ראוין למות מחמת חטא אהרן שעשה את העגל אלא שהתפלל משה עליהם ועשאת תפלתו מחצה ומתו שנים ונשארו שנים. ומסיים בפסיקתא ובתנחומא שם מנין ממה שקרינו בענין אחרי מות שני בני אהרן. הרי שמתורץ בזה שני קושיות האחרונות. וכדי לתרץ קושיא הראשונה דלמה הזכיר ב' פעמים מיתתן קאמר ר' ברכיה שכוונת הכתוב כך הוא שאעפ"י שמתו שני בני אהרן מחמת שנגזר על אהרן כלוי בנים וכנ"ל מ"מ מחמת זה לבד לא טוב הדבר שימותו. שהיה ראוי להעביר על עונו. ועוד שאין כדאי שילקו הבנים בשביל האב. אך עוד גרס היה בקרבתם לפני ה' שהיו צדיקים גמורים קרובים לי"י וימותו כדי שיתקדש ש"ש על ידם בעולם וכדאי' בתנחומא סדר שמיני אמר משה לאהרן בעת שאמר לי הקב"ה בקרובי אקדש חשבתי בי או בך יפגע מדת הדין ועכשיו אני רואה כי הם גדולים ממני וממך ע"כ. והביא ר' ברכיה סמוכים לזה הדרש מפסוק גם ענוש לצדיק לא טוב אמר הקב"ה אעפ"י שענשתי את אהרן ולקחתי שני בניו ממנו לא טוב הדבר שהיה ראוי להעביר על עונו ועוד שאין טוב שילקו הבנים בשביל האב. אלא עוד היה כוונה להכות נדיבים עלי יושר. פי' שיתקדש ש"ש על ידיהם בעולם ויתישרו הכל מעשיהם וכנ"ל ונדיבים היינו נדב ואביהו. ולפ"ז ב' בקרבתם הוא ב' הסיבה שבעבור קרבתם לפני ה' מתו עכ"ל:

לא מתו בניו כו'. כדכתיב (ויקרא י). ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם. ובגמרא אי' מאי דרוש ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אעפ"י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. ועיין בחדא"ג שם. ולפ"ז בקרבתם לפני ה' פירושו שנתקרבו הם לפני ה' בלי ממוצע. ר"ל בלי שאלת משה רבם:

מוציא שבתו. כן הוא בירושלמי פ"ו דשביעית. אבל בתנחומא ובפ"ק דיומא גרסו מוציא שנתו:

ז  [עריכה]

וכמה הם י"ב מיל. דהכי הוה מבית הישימון עד אבל השיטים וכמה שאמר בגמרא אמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא אתרא והיה שלשה פרסאות:

בחפר. שם מקום:

היו שיילין ביה. היו שואלים אותו הוראת תורה:

לא כן כו'. פי' וכי לא כן למדנו בבית המדרש:

יתיב בציפורי. יושב בציפורי. והוא בתוך תחום י"ב מחפר:

יתי עלי כו'. תבא עלי ח"ו רעה אם שמעתי שהוא יושב שם:

מן ההוא ענתה כו'. מן אותו עת. כלומר מאותה שעה לא הורה:

ח  [עריכה]

בשביל ד' דברים מתו כו'. והד' דברים אלו נרמזו בכתוב. והוא אומרו איש מחתתו שהוא כל אחד בפ"ע. כלו' כי לא נטלו עצה זה מזה. ויתנו וגו' ויקריבו וגו' היא ההקרבה. ואמר לפני ה' היא הקריבה לפני ולפנים. אש זרה כמשמעו (אלשיך):

אש מבית הכירים הכניסו. כלו' מן החולין ולא נטלו גחלי אש מעל המזבח:

איש מחתתו איש מעצמו עשו. והוא כי אין ספק כי במחתות היו נותנים האש. וא"כ מה ת"ל איש מחתתו. אלא לרמוז שהיה כל איש בפני עצמו בלתי נמלך בחבירו (אלשיך). וחטאו בזה. שאלו נטלו עצה זה מזה היו נותנין אל לבם כי רע ומר מעשיהם כי תשועה ברוב יועץ:

בארבע מקומות מזכיר כו'. אחד בפ' שמיני באמרו וימותו. ב' בפרשה זו באומרו אחרי מות שני בני אהרן וגו'. ג' וימת נדב ואביהו בהקריבם אש זרה לפני ה'. ד' וימת נדב ואביהוא וגו' ובנים לא היו להם:

בא וראה כמה כו'. כוונתו כי להיות עונש המיתה רב מאד יכול הטועה לחשוב כי רבו עונותיהם. וחטאתם כי כבדה מאד. לכן נלכדו בפח העונש הגדול והנורא ההוא. ולכן הוצרך להזכיר סרחונן להודיע לבני האדם שאינו כן. אלא שנעשה על סרחון מועט כפי מה שראתה חכמתו יתברך ע"ד בקרובי אקדש לפי שהיו קרובים אל ה' ביותר וכנ"ל ע"כ דקדק עמהם לדונם אפי' על חטא קל כמ"ש וסביביו נשערה מאד:

מעשים מקולקלים היו בידם בסתר. כן הוא בכל הדפוסים. וכן הוא בתנחומא סדר זו ובבמדבר רבה פ"ב. ובהמדרש שנדפס עם היפ"ת הנוסחא כאן היו בידם בסיני. וכתב דמשום דכתיב (במדבר ג) וימת נדב ואביהוא וגו' בהקריבם אש זרה וגו' במדבר סיני משמע שמסיני נגזרה מיתה עליהם כדר"מ דלקמן. להכי קאמר בסיני דסד"א שמאז היה בידם חטא כגון הא דויחזו את האלהים דאמר בסמוך:

ט  [עריכה]

שתויי יין. כי היין מוליד גסות שנא' ואף כי היין בוגד גבר יהיר ולא ינוה. וכתיב התם אל נוה קדשך רצה בזה שגבר יהיר אינו ראוי לבא אל הקדש נוה קדשו יתברך בלב גס. והא דאמר שהיו שתויי יין דייק לה פ' י"ב מדכתיב בתר מיתתן יין ושכר אל תשת. ואע"ג שלא נצטוו נדב ואביהוא על היין. י"ל מכיון דודאי גנאי הדבר ליכנס במקום אש להבות שלהבת בקלות ראש סגי להמיתם. שבעומד אצל השכינה חטא כל דהוא סגי. וע' בתשובת הרא"ש כלל י"ג סי' כ"א שמתרץ בדוחק:

מחוסרי בגדים וכתב בהו מיתה כו' שכתב בו מיתה. ר"ל מדכתיב במעיל שני פעמים מיתה. א' נכלל אזהרתו במיתה בין כל הבגדים, ופעם ב' הכתיב בו מיתה במעיל בפני עצמו ע"כ משום זה מתו שעל כן נכתב כאן בפרשה אחרי ב"פ מיתה שפסוק אחד, ופעם ב' הכתיב בו מיתה במעיל בפני עצמו ע"כ משום זה מתו שעל כן נכתב כאן בפרשה אחרי ב"פ מיתה שפסוק אחד אחרי מות וגו' וימותו לרמוז על זה בחטא:אחרי מות וגו' וימותו לרמוז על זה בחטא:

חסרו מעיל. י"ל משום דכתיב וישאום בכתנותם דרש בכתנות כהנים הדיוטים שהיו לבושין בהם ולא היה להם ע"ג מעיל (רד"ל):

מעיל. אע"ג שהיו הדיוטים והדיוט אינו משתמש במעיל. כבר נשאל על זה רבינו הרא"ש והשיב בתשובותיו שלפי טעותם שהחזיקו את עצמם בכהנים גדולים שהרי נכנסו לפני ולפנים עברו על ונשמע קולו בבואו אל הקדש. וע' מ"ש בתנחומא:

וכתיב בבואם אל א"מ כו'. מביא שני כתובים לומר מדכתיב ברחיצה ב"פ מיתה וכאן כתיב ב"פ מיתה בפסוק אחד מסתמא מחמת זה מתו. ואע"ג דאמר לעיל דאתי לרמוז שמתו על שהיו מחוסרי מעיל. י"ל דתרתי נפקי מינה דהי מינייהו מפקת. אבל בתנחומא לא גריס זה הפסוק בבואם אל אה"מ:

הה"ד וימת נדב ואביהוא וגו' ובנים לא היה להם. דמשמע שע"י כן מתו. ואע"ג דבשביל ביטול פ"ו לחוד ליכא חיוב מיתה מ"מ כיון דהוה בהו חטאות אחרות אהני נמי חטא זה לקרב מיתתן. ועוד שהעומד לפני ה' בחטא כל דהו מדת הדין פוגעת בו. וכן צריך לומר להא דאמר בסמוך שחצים היו. ולזה שאמרו מתי ימותו שני זקנים הללו. דוודאי משום זה לחוד לא היו חייבים מיתה:

שלא היו להם נשים. כדילפינן בסמוך מבחוריו אכלה אש:

ביתו זו אשתו. מה שגרם מיתה מפני שחסרו כפרה לנשים נראה משום דבפרשה בזאת יבא אהרן כתיב ואל יבא בכל עת ולא ימות שמעינן שכל שלא יעשה כסדר הזה הוה בלא יבא וחייב מיתה. ואי לא יכפר בעד אשתו נמצא שאינו מקיים מה שכתוב בסדר הזה. ואע"ג דעדיין לא הוזהרו בדבר זה לפי הנראה מפשט הכתובים. אפשר לומר דאין מוקדם ומאוחר בתורה:

י  [עריכה]

שחצים. גאים וגדולים בדעתם:

אבינו כ"ג ואני ב' סגני כהונה. קשה הא לא הוי אהרן כ"ג ובניו סגני כהונה אלא ביום ההוא וא"כ לא אפשר שיאמרו כן אלא ביום ההוא. ובשביל יום אחד קאמר הרבה נשים יושבות עגונות ושמא עיקרה משום אחי אבינו מלך אחי אמנו נשיא. ואגב אורחיה קאמר נמי אבינו כ"ג ואנו ב' סגני כהונה אע"ג דלא שייך אלא בההוא יומא:

משום בתולותיו לא הוללו. שפי' שלא נכנסו לחופה שנקראת בית הלולא לפי שמהללים בשירים החתן והכלה. ואע"ג דהאי קרא במלחמת פלשתים כשנשבה הארון מיירי כמבואר בכתובים ומה ענין נדב ואביהוא התם. יש לומר דהכי קאמר קרא שם דרך קינה דכיון דבנדב ואביהוא נשרפו בסבת בתולות שלא הוללו א"כ היה ראוי שלא ימותו כהניו מפני נשותיהם שלא יהיו אלמנות. ולא היה כן אלא שכהניו בחרב נפלו ואיך אלמנותיו לא תבכנה על הרעה הגדולה הזאת:

מלמד שהיו משה ואהרן. דייק מדלא קאמר ונדב ואביהוא שהיה משמע שהם טפלים למשה ולאהרן. אלא אמר נדב ואביהוא מוכח שהיו גאים ומבקשים לעמוד במקום משה ואהרן בחשבם עצמם חשובים כמשה ואהרן ולא טפלים להם:

מתי ב' זקנים הללו מתים. ר"ל שאמרו שמשה ואהרן אינם ראוים להיות מנהיגים כי אם מצד שהם זקנים ולא מצד מעלתם (כלי יקר):

סייחין כו'. הוא מליצה שגורה שלא יתהלל הילד מול הזקן ולא הבן מול האב שהוא יחיה יותר ממנו. סייחין פי' בהמות וסוסים קטנים:

מכאן שהיו ראוין להשלחת יד. רק שחסדו גבר עליהם מבלי ישלח יד עליהם. והמתין להם שלא לערבב שמחת התורה:

קילורין. בלשון רומי ויוני עוגה ומין פת (מוסף הערוך):

ויחזו. סיפיה דקרא ויאכלו וישתו:

שזנו עיניהם מן השכינה כו' ר' יוחנן אמר אכילה ודאי כו'. אין ביניהם אלא דלר' יהושע פי' ויאכלו וישתו שהיה לבם גס כמתוך אכילה ושתיה. כי ראיית המחזה הוא רק מתוך שמחה הנפשית ולא יצורף אליו שום שמחה גופנית מאומה. וראייה כזה היא שמחה מעורבת ביראה. אבל שמחה הגופנית הבאה מתוך מאכל הוא שמחה לבד בלי יראה והכנעה. וזה היה מתאר הכתוב שהיה חזיונם כמתוך מאכל ומשתה. ולר' יוחנן הסתכלות בשכינה גופה מקרי אכילה ושתיה שזה מזון הצדיקים:

שפרעו את ראשיהן. הוא ענין ביטול החוש שהראש זקופה למעלה מרוב התבודדת והראש נעשה פרוע:

וגיסו. והגדילו:

לא זן. כי מצא בלבו הכנעה והסתרת פנים למאד. וע"כ בסוף נהנה כי שרתה עליו למאוד עד שקרן עור פניו. והם להיפך שזנו ע"כ לא נהנו ומתו:

ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. וזה היה לו ע"י שדבר ה' עמו פנים בפנים:

וכי לפני ה' מתו. ס"ל שלא מתו בני אהרן אלא בחוץ מקום שהלוים מותרים ליכנס מדכתיב ויקרבו וישאום בכתנותם אך קשה יהיה איך שיהיה הן אם מתו בפנים והן בחוץ אמאי לא אמר משה אל אלעזר ואיתמר. הא לקרובים מצוה וחובה לטמא. ותירץ בזית רענן מפני שהיתה מוטלת עבודת היום על אהרן ובניו. ואהרן לבדו לא היה יכול לעבוד עבודת כל היום ואם יטמאו את עצמם אז בע"כ ידחה עבודת היום או לעשות בטומאה. לכן לא היו רשאים לטמא את עצמם עכ"ד:

לפני ה' שני פעמים. היינו חד בפרשה שמיני דכתיב וימותו לפני ה'. וחד בהאי קרא וימת נדב ואביהוא לפני ה'. ולהלן בדברי הימים כתיב לפני אביהם זימנא חדא לחוד. ובדוכתי אחריתי לא אשכחן שהזכיר גבי מיתתן שהיתה לפני אביהם. דסגי במאי דכתב לה בחד דוכתא וה"נ לפני ה' סגי דלכתוב רק חדא זימנא. אלא לרבויי אתא לומר שהוכפל הקושי. אחד על נדב ואביהוא עצמן ע"ד יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. והשני על צער אהרן שמתו בניו בחייו:

וכי במדבר סיני מתו. שאע"פ שהקמת המשכן במדבר סיני היה. מ"מ מכיון דמתו באהל מועד ה"ל למימר שמתו שם ולא להזכיר שם כלל המקום שהיה בו אהל מועד:

אלא מלמד שמהר סיני נטלו כו'. ופי' במדבר בדבור גזרת סיני. והוא מלשון ומדברך נאוה:

משל למלך. כי היכי דלא תקשי כיון דבסיני נגזר עליהם מיתה אמאי שביק לה להשתא אי כדי שלא לערבב שמחת מ"ת השתא נמי איכא שמחת הקמת המשכן. לה"ק דהאי דמי לשמחת בתו והאי דמי לשמחת עצמו וניחא ליה לערבב שמחתו ולא של בתו:

אם אני הורגן עכשיו הריני מערבב שמחת בתי. דמ"ת חשיב כנשוי בת כדאמר בש"ר פ' ל"ג משל למלך שהיה לו בת יחידה כו'. כי הוא בת מלכו של עולם החכמה העליונה:

הריני מערבב שמחת בתי. כי אילו נתעצבו ביום ההוא לא היתה התורה נכנסת בלבם כל כך שאין הנבואה שורה מתוך עצבות. וכן לדבר הלכה. וכל אחד קבל ביום ההוא מסיני כל מה שעתיד ללמוד כדלעיל ש"ר פ' כ"ח. וע' מ"ש לעיל בענף:

זה הר סיני. ששם נתחתן לישראל ע"י התורה שהיא כבת שנישאת להם כדאי' ברבה סדר תרומה:

זה אהל מועד. וקרי ליה שמחת לבו כי בו שרתה שכינה על ישראל והיתה שמחה גדולה לפני ה' ולפני ישראל:

יא  [עריכה]

היו קודמין. לאו דוקא דהא אילו היו קטנים או שאינם ראוים כאביהם לא היו קודמים. אלא כלו' היה אפשר שיהיו קודמין:

במותו. פי' אבל בחייו לא שמשו בכהונה גדולה רק בכהן הדיוט:

ניתזא צינורא. פי' שמטה רוק. וטמאתו שרוקם מטמא כזב. וע' יומא דף ט"ז:

ואמרת חלוקי. שפת החלוק הפנימי הפונות לקרקע כשהוא לבוש היא נקראת אמרת חלוקו וכשפושטו מלמטה למעלה נמצא קורות הבית רואות אותן שהן פונות לצד מעלה ואין זה דרך צניעות שאז לא יוכל להתכסות בסדינו שלא ראה בשרו קצת. אבל כשהוא פושטו דרך ראשו כמו שהוא דרך לבישתו אז יוכל להתכסות בסדינו מתחת ויכנוס במטתו כשהוא פושטו ולא יראה בשרו וכדרך זה אין קורות הבית רואות אמרי חלוקו מכיון דאינו פושטו באופן שיתהפכו כלפי מעלה:

כל קמחייא כו'. פי' קמח של כל בני העולם קמח. וקמח של קמחית זאת היא סולת. ועל שם שנקראת שמה קמחית דרשו כן:

כל כבודה בת מלך פנימה וגו' ממשבצות זהב לבושה. פי' אם תכבד עצמה בתוך הבית. תזכה להעמיד בנים כהנים גדולים שנאמר בהם ושבצת כתנות שש. ועשית משבצות זהב:

יב  [עריכה]

מיתת אהרן לשבירת הלוחות. דבתר בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים וגו' כתיב ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן:

באחד בניסן. כשיטת תורת כהנים שפירשו ששמיני למלואים היה ר"ח ניסן. דלא כשטת הספרי דס"ל דשמיני למלואים היה ח' ניסן ומה שיקשה על שיטה זו ע' ברא"מ בפרשה קח את אהרן ובפרשה ויהי ביום השמיני שמתרץ הכל:

ולמה מזכיר מיתתן ביה"כ. כלומר שבא להזהיר על מעשה יוה"כ:

ומנין שיה"כ מכפר. ר"ל מנין שיה"כ עצמו מכפר אפילו בלא קרבנות הנעשים בו:

ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת. אע"ג שכבר למד לעיל מהיקש שמיתתן מכפרת. בא לומר היכן מצינו שכיפרה. ומייתי משאול (זית רענן):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף