עץ יוסף על ויקרא רבה/יט

עץ יוסף על ויקרא רבה יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על ויקרא רבה - פרשה יט

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  

א  [עריכה]

זש"ה ראש כתם פז כו'. משום דק"ל אמאי לא נאמר פרשה זב וזבה כאחד. ובעי לאתויי דר' שמואל דקאמר שזה להורות שהן ערבות לפני ה' כדלקמן אהאי קרא. מייתי לה הכא. ואגב אורחיה דריש ביה תחלה כמו אנפי כדרך המד':

זו תורה. ופי' ראשו מה שהיה ראשית לו. והכינוי מורה על הפועל:

אצלו אמון וגו'. שעשועים יום יום:

הנחמדים מזהב ומפז. ואפ"ה לא קשה דאמר הכא רק כתם פז. משום דבעי רמיז נמי למה שאמר שחרותים בכתם פז. ואי לההיא. ה"ל למימר בכתם פז. להכי כתיב כתם פז לפרש בו מכתם פז ובכתם פז. שפעמים תחסר הבי"ת כמו אשר הובאו בית יוסף. ופעמים תחסר המ"ם כמו עלות בהר:

שנבראו מבראשית חרותים. היינו הלוחות שהיו חרותים בו הדברות ונבראו מבראשית כדלעיל ומכתם פז היו כמו שאחז"ל שהיו של סנפרינון:

קווצותיו תלתלים זה הסירגול. פי' השירטוט ור"ל שע"י השירטוט אין השורות מבולבלות כמו הקווצות שהן תלתלים פי' עשויות קשורים כל אחת לעצמה ואין השערות מבולבלות:

שחורות כעורב אלו האותיות. כצ"ל (יפ"ת) ופי' אלו גוף האותיות שצריכות להיות כתובים בדיו שחור. ואתא לאשמועינן שהתורה צריכה להיות משורטט ושתהיה כתובה בדיו שחור. ויש גורסין שחורות כעורב זה הכתב. והר"ן בפ"ב דמגילה גרס אלו השיטות. ועכ"פ כוונה אחת לכל אלו ג' גירסות אלו. ודע שדעת ר"ת שאינו צריך שירטוט רק בשיטה ראשונה אבל הר"ן בפ"ב דמגילה הוכיח מכאן שכל השיטות צריכין שירטוט מדקאמר קווצותיו תלתלים זה הסירגול דהיינו סירגול כל שיטה ושיטה שהן עשויות תלתלים:

ב  [עריכה]

במי הן מתקיימות. לפי גירסא זו נראה דדרש תלתלים לשון קיום מגזרת עומדת על תלם. ומפרש קווצותיו על סתם דברי תורה. אמנם בחזית גרסינן רבי עזריה אומר אפילו דברים שאתה רואה אותם קוצים בתורה תילים תילים הם במי הן מתקיימות שחורות כעורב במי שהוא משכים ומעריב כו' וקרוב שכן צ}"ל כאן והלשון קצרה. ודרש קווצותיו לשון קוצים. ותלתלים לשון תילי תילים. וכן אמרו בפ"ב דעירובין קווצותיו תלתלים מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. ופי' הדבר שאפילו דברים שנראה לכאורה שהן שלא לצורך והן במדרגת הקוצים והברקנים שאין בהם צורך. והיינו קוצי האותיות וכדומה. יש בהם תילי תילים של חכמה והלכות. ומ"ש במי הן מתקיימות. מלתא אחריתי הוא דדריש משחורות כעורב לחוד ואסתם דברי תורה קאי:

שנא' מי יכין לעורב כו'. נראה דצ"ל כדאי' באגדת שמואל פ"ה א"ר שמואל בר אימי ד"ת צריכין השחרה והערבה. פרנסה מנין. מי הכין לעורב צידו. תדע לך שהוא כן שהרי אליהו ע"י שהשחיר כו'. וכן גרס כאן המעריך. ופירושו שהתורה אין מתקיימת אלא במי שעוסק בה יום ולילה ומשכים קודם אור היום ויושב גם בערב ועוסק בתורה. וכ"ת א"כ מנין יהיה לו פרנסה. ע"ז משנה מי יכין לעורב צידו הא גם העורב כשהוא קטן אין לו פרנסה שאביו ואמו מתאכזרים עליו. והקב"ה מזמין לו פרנסה כדלקמן בסי' זה. כך הקב"ה יזמין לך פרנסה. ומביא ראיה מאליהו שהזמין לו הקב"ה פרנסתו:

משולחנו של יהושפט. שהיה בשר טהור. ולא כדאמר בפ"ק דחולין שהיו מביאין לו מבי טבחא דאחאב שהיה מומר לע"ז. ושם תירצו ע"פ הדבור שאני. ומדרשינו לא ס"ל הכי דא"כ יקשה מה הבטחון הזה אשר בטח שיזדמן לו פרנסתו כאליהו מאחר שהוצרך לאכול דבר טמא ע"י דחקו. לכן אמר דמיהושפט הוה:

א"ר שמואל בר אמי. לפי גי' זו צ"ל שר"ש בר אמי אמר ב' דברים. אבל באגדת שמואל איתא א"ר אמי ד"ת כו' שלפי דרש זה ה"ק פרנסה מנין. ואמר מי יכין לעורב צידו ר"ל שיתאכזר על גופו ועל בניו ובנותיו ויסתפק במועט כמו העורב שהוא אכזר על בניו והם מתפרנסים כדאמרינן בפ"ק דב"ב פרנסני כעורב וככלב. וע"ש ברש"י. וע' בעירובין פ"ג:

כעורב הזה. מפרש בתנחומא שעורב מוליד לבניו לבנים ואומר הזכר לנקבה עוף אחר בא עליך. ומואסים אותם ומניחים אותם. מה הקב"ה עושה מביא מצואה שלהם יתושים ופורחים עליהם ואוכלים. והיינו דרב אסי בסמוך:

ר' אסי הוה עסקן. בעל עסק לדרוש ולחקור ולנסות כל מה שהיה יכול לנסותו. ורצה לנסות זה שאמר הכתוב מי יכין לעורב צידו שהקב"ה מפרנס ילדיו בזולת אבותיהם שלא כשאר ב"ח:

חמא כו'. ראה עורב אחד שעשה בצים וישב עליהם עד שנעשו אפרוחים:

נסבינן כו'. לקח את האפרוחים ונתן אותם בקדרה חדשה שלא נדבק בו מאומה מן האוכל (מת"כ) שאילו היתה ישנה אפשר שיזנו קצת מריח המאכל הנבלע בתוכה או שיהיה פולט ממנה קצת (יפ"ת):

ואשע. הטיח בפניהם פני קדרה בטיט:

פתח באפיהון כו'. פי' פתח בפניהם לידע מה הם עושים. ומצא אותם שעשו צואה ומאותו צואה נעשו היתושים והיו היתושים פורחים למעלה מהם והיו אוכלים אותם:

ר"י וריש לקיש. משום שזה שדרש לעיל שמשכים ומעריב אתיא כר"ל דיום ולילה שוים לעיון התורה מייתי הכא פלוגתייהו:

אין רינה של תורה. פי' שעיקר למודה בלילה שבני אדם פנוים. ומפרש והגית בו יומם ולילה מצות קביעות הלימוד אבל עיקרו בלילה שפנוי לעיין בה. ועיקר הלימוד קרי רינה ע"ד חכמות בחוץ תרונה שהוא ענין הפרסום הנשמה מידיעתה. ובחזית גרסינן גרנה של תורה. והכי אי' בסמ"ג עשין י"ב:

הוה פשיט קראי. היה עוסק בפשוטי המקרא וחזר עליהם [וע' סוף פ' כי תשא] וכשהיה מגיע לאותן פסוקים כו' היה אומר יפה למדני ר' יוחנן דעיקר העיון הוא בלילה שבזה גם אני מודה לו. אלא שבזה שהוא ס"ל דאין מקום עיון כלל ביום אני חולק עליו וס"ל דאפילו ביום הוא זמן עיון קצת כדכתיב והגית בו יומם ולילה דמשמע לי לשון עיון ודקדוק כמו והגיון לבי. ולכן בעי לאזדהורי נמי בעיון היום ומביא ראיה לדבריו ואמר לית אתון חמין כו' אין אתם רואים לימודי כמה היא מאיר בפני. מפני שהוא מן הלילה ומן היום ר"ל שעסקתי בתורה ביום ג"כ. משום דלא סגי בלילות לבד. אלא גם עיון היום מסייע:

נהיר באפי. ע"ד חכמת אדם תאיר פניו. וע' בשה"ש רבה:

ר"ח דציפורין פתר קריא דקווצותיו תלתלים. בתלולית [פי' תל גדול] של עפר לומר שדברי תורה דומים לה שיוכלו לקצצן מעט מעט אע"פ שהן רבות. ודרש קווצותיו לשון קציצה:

לקצות. פירוש לחתכו לפנות מקומו:

משפלות. פי' בערוך קופות שמוציאין בהם זבלים. ובלשון ישמעאל נקראת אלמשפט:

נזיקין ל' פרקים. היינו תלתא בבא שהן חדא מסכתא וחלקום לג' בבות של י' י' פרקים. וכן כלים ל' פרקים חלוקה בתוספתא דכלים לג' בבי. [וכן ס"ע רבה ל' פרקים חלוק לג' בבי] רד"ל:

א"ר אמי כו'. איידי דמייתי הכא דר' חנין מייתי נמי דר' אמי ודר' לוי דשייכין אהדדי:

ומספקן. קושרן זה בזה עד שזה יספיק ומשלים לזה עד שמי הקורה:

לטרסקל. פי' סל:

למלאותו. מים:

קוצין. כגון קוצו של יו"ד ותגי האותיות שנראים בעיניך שאין בהם צורך אלא כקוצין בעלמא. יש בהם סודות גדולות שהם יכולים להחריב את העולם שבשנויים נפיק חורבא בהשגות ענין הסודות הרמוזין בהם. ודוגמא לזה מייתי שמע ישראל וכל הני דבסמוך שבהשנות הרי"ש לדל"ת והכ"ף לבי"ת מחריב העולם. אע"פ שאין הפרש רק בנקודה אחת והוא קוץ הדל"ת שבהסרתו נעשה רי"ש. וכן בכל הקוצין שבתורה יש לדעת שבהשתנת הדבר מהמקובל וניתן בסיני יש שינוי גדול בסודות הרמוזים בהם. והא דמייתי בסמוך שמע ישראל כו' עד אין לבלותך גרסינן לה הכא מקמי מילתא דר' אלכסנדרי. וה"ג לה בחזית:

בשם ר' אלכסנדרי קריביה. כצ"ל וכן הוא בשה"ש רבה. ור"ל שכך הוא שמו אלכסנדרי קריביה (מת"כ) או פי' קריביה קרובו שהיה קרובו של ר' אלכסנדרי הראשון (יפ"ת) והא"א כתב שהיה ש"ץ האומר פיוטים וקרובות:

יו"ד של ירבה קטרגו. זהו דרך משל כאילו האות צועקת על עשקה. וחכמי האמת כתבו שהאותיות שבתורה הם נמצאים חיים ועומדים בעצמם:

יו"ד של ירבה. קשה מ"ט התלונה ליו"ד שבירבה מהשאר. יותר יאות התרעומות בלמ"ד אל"ף דלא ירבה כי על הלאו עבר וי"ל דרבותא נקט אות יו"ד שהיא הקטנה לומר שאפילו היא אי אפשר להתבטל וכ"ש הגדולות. וע' מ"ש עוד בש"ר פ"ו ובשה"ש רבה:

פלסתר. זיוף וכזב ושקר [רש"י פרק הישן]:

דייתיקי. שטר צוואה:

ששנים ושלשה דברים. לאו דוקא דאפילו בחדא. כדאי' בפ' מי שמת בש"מ שנתן כל נכסיו וחזר במקצתו דמסקינן חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו. והכי אמר בחזית דייתיקי שבטלה מקצתה בטלה כולה:

ויו"ד ממך אינה בטילה. והיינו שה' יגלה נבלות דעתו בזה במה שיראו הכל שיכשול בדעתו כמו שהיה באמת שנשיו הטו את לבבו וידעו העם כולו שכל המשנה תורה הוא דברי ה' ותמידית בכל זמן והרהור בלי הרהור וחילוק:

יו"ד שנטל כו'. משום דבעי למימר יו"ד של שרי עלתה כו' דדמי למ"ש יו"ד של ירבה כו' מייתי הא דרב הונא דלפי דבריו לא היה לה צורך להתרעם מאחר שנחלקה ואינה בטילה:

חלקו לשנים. עיין מ"ש בב"ר ריש פ' מ"ז:

עכשיו אני נותנך כו'. טעמו ע' בזהר לך לך דף צ"ו:

כולה בלה. כל הנבראים עשוים ועומדים לבלות. ואת הקב"ה אין אתה בלה. ואגב דמייתי קרא דאין קדוש כה' מייתי נמי סיפיה (מת"כ):

אין לבלותך. כדגרסינן בפ"ק דברכות אל תקרי כי אין בלתך אלא כי אין לבלותך שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת ב"ו מעשה ידיו מבלין אותו והקב"ה מבלה מעשה ידיו:

ג  [עריכה]

פתר קרא. בת"ח דקרי להו קווצותיו תלתלים שה' מתפאר בהם כהמסלסל בקווצותיו הסדורות לו תלתלים:

מראה כלבנון. שמפרש שוקיו עמודי שש על הצדיקים שהם יסוד העולם כשוקים כתרגומו. ועליהו קאמר מראהו כלבנון כלו' מראה כל אחד ואחד מהצדיקים הנזכר:

וכתיב מראיהן כלפידים. לא גרסינן ליה. דהאי בגבורי או"ה הבאים על ננוה מיירי. ונמשך הטעות מדמסיים אבל לעתיד לבא מראיהן כלפידים סבור מיניה דדריש קרא בהכי וכתבוהו ג"כ ברומיא דקראי. וליתא דלישנא דקרא נקט בסיפיה משום דקושטא דמלתא היא שכן יאירו פני הצדיקים לעתיד לבא כדלקמן פ' ל"ו. והא דלא מסיים במראהו כלבנון כדפתח. משום דמראהו כלבנון אפשר דלאו על גוון הלובן והיופי מיירי אלא על גובה הקומה כארזי לבנון. להכי מייתי מדידעינן שלעתיד מראיהן כלפידים וברקים בענין היופי וה"ה מראהו כלבנון יתפרש בלובן ויופי הפנים:

נראין כעורים. ע"י טרחם בתורה. וכ"ש ע"י הסיגופים כאז"ל כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו'. והא דכתיב חכמת אדם תאיר פניו. ההוא לאו ביופי הפנים מיירי אלא בשמחת האדם לשעה שהוא מבין שום דבר מחודש שישמח ויגל כאילו פניו מאירים:

בפרשיותיה של תורה. ואומר קווצותיו תלתלים שכשם שהקצוות סדורות שורות שורות כן דברי תורה סדורות פרשיות פרשיות:

עריבות. כעורב דרש לשון עריבות כד"א וערבה לה' וגו' (מת"כ) ור"ל דניחא ליה להקב"ה שיהיו נאמרות ברבים כדי ללמד דיניהם שיזהרו בהם. ואדרבה אלו צריכים להתפרש יותר מדינים אחרים שמפני שאין מקריהם נמצאים תמיד לא בקיאי בהו אינשי כולי האי. ועוד צריכים דקדוק רב בחלופי הדמים והזמנים וכיוצא. והסכנה בטעותם מרובה דשייכי לאיסור עריות ואיסור טומאת מקדש וקדשיו:

לא נאמר כאחת. ר"ל שדין זב וזבה דינם שוה בטומאת מגען מרכבן ומושבן וקרבנן. ולכן ה"ל להזכיר דין הזב והזבה ביחד והיה מקצר מאד. ולא היה צריך לומר רק מציאות זיבת הזב וזיבת הזבה ויפרש דין אחד לשניהם. אלא שמחבתם לפני ה' פלגינהו בתרתי להאריך בהן:

ד  [עריכה]

ע"י שנתעצלו כו'. וטעם הכתוב משום דקאמר אשריך ארץ וגו' בגבורה ולא בשתי קאמר שהחולשא ושפלות ידים טובים. דהיינו בענין המחלוקת:

ע"י שנתעצלו כו'. משום שסבת המחלוקת היה בחנייתם בבקשת מקום תחנותם כדרך הרבים כשהולכי דרכים שכל אחד יבקש לחנות במקום היותר נאות ולהיות ראשון בחניה ובמעבר הגשרים וכיוצא. לפיכך תלה בעל העדר המחלוקת בעצלה שלא בקשו למהר חנייתם כדרכם אלא כל אחד נתעצל ולא הקפיד בקדימת חבירו. וג"כ תלה בשפלות. והוא שלא בקשו המקום הנאות. אלא כל אחד השפיל עצמו ונתפייס במקום שנזדמן לו:

מלחנות במחלוקת לפני הר סיני. וכמ"ש בפסיקתא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום בקש הקב"ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים והיו חלוקים אלו על אלו והיו אומרים בכל שעה [על ידי כעסם שהיו מריבים זה עם זה על המקומות כנ"ל] נתנה ראש ונשובה מצרימה מה כתיב ויסעו מסוכות ויחנו באיתם היו נוסעים במריבה וחונים במריבה כשבאו לסיני הושוו כולם אגודה אחת ויחנו שם ישראל אין כתיב כאן אלא ויחן שם ישראל נעשו הומניא אחת. אמר הקב"ה התורה כולה שלום ולמי אני נותנה לאומה שהיא אוהבת שלום הוי וכל נתיבותיה שלום:

ימך המקרה וירד כו'. והמקרה היינו הקב"ה כדאמרי' במגילה דף י"א המקרה במים עליותיו כו' ופי' ימך שירד למקום נמוך:

ויט שמים וירד. וכמו שדרשו חז"ל שהרכין השמים על ההר וירד. והמקרה היינו שמים שהן כקרוי על העולם:

ידלף הבית גם עבים נטפו מים. דבמ"ת מיירי כדלקמן בבמד"ר פ"א. ופי' הבית המקום. שפעמים נאמר בית על מקום כמו בית נתיבות. ונראה דמפרש דהנך מים היינו טל שהוריד ה' להחיותכם כדאי' בפ' ר"ע. וזה היה לפי שנמנעו מהמחלוקת:

גלי דכסי. הערוך באות דלי"ת גרס כאן גלי דוכסיה. ומפרש כלו' גלו השרים והעשירים [והוא מלשון דוכוס] ולפ"ז מפרש ויגל את מסך יהודה על גלות השרים שהיו מסך ומגן לעם. וכמו כן ימך המקרה מפרש על גלות השרים שזה כסתירת התקרה המכסה הבית. וע' בענף:

הבית הגדול. זו מלכות אפרים שהיא גדולה ממלכות יהודה כי בהם יש עשרת שבטים:

רסיסים. ענין רציצה וכתיתה. ומעוך וכתות (ויקרא כב) תרגום אונקלוס ודמריס ודרסיס. ובדרז"ל ואם היה עב או מרוסס (שבת ד' פ') ור"ל שישברנה לבקעיות מרובות ותכופות שאין לתקנם כי אם לאחר זמן רב. שהם לא ישובו לארצם עד הגאולה העתידה:

והבית הקטן. זו מלכות יהודה שהיא קטנה ממלכות אפרים:

בקיעים. לבקעים יחידים שאפשר לתקנם מהר. ר"ל שהם ישובו לארצם בזמן בית שני. וכדמפרש והולך מה הדין רסיסה כו' פי' דבר המרוסס ורצוץ לגמרי אית מיניה אליסין פי' יש ממנו עצים דקים מאד שכל כך הוא נשבר עד שלא נשאר ממנו דבר ראוי. לכן קשה להעמידה עד זמן רב. משא"כ זה הכלי הבקוע שאין ממנה חתיכות דקות וקטנות רק גדולות בקל הוא להעמידה. לא דמי להדדי דבר הנבקע לדבר המרוסס. ולכן ידלוף הבית שכל בית שהיא משוברת דלף טורד בתוכה. ע' במת"כ דפי' רסיסים על רסיסי לילה ע"ש ולפירושו שנעשו בקיעין שמהם נוטפים רסיסי לילה וזהו ידלף הבית:

דאומטיקוס. הוא מי שהוא חולה וחושש בעינו (מעריך המערכות) וגירסת הערוך ריומתקוס והוא בעל חולי הנזילה בלשון יוני (מוסף הערוך) והבאה מקרירות. ופי' ימך המקרה היינו הראש או המוח שהוא על הגוף כתקרה שימך ויתקרה ויזול:

יעלה גופו חטטין. ופי' ידלוף הבית היינו הגוף שהוא משכן הנפש ונוזל ליחה מהחטטים שבו:

ע"י שהאשה כו'. מסתכלין בה בני אדם ונכשלים בה. והיינו ימך המקרה דהיינו כינוי לערוה מלשון מקורה הערה. ואפשר רומז לחולי נפילת המקור כלשון ימך המקרה (רד"ל):

משתפלת ידיה. והיינו ענין הצלה:

בעונתה. פי' בעת שראויה לה לבדוק. הרי היא מתרבה בדמים פי' שמתרבים ימי איסור דמיה. וקמפרש ידלוף הבית דחשיב כאילו שופעת דם. כגון נדה שסופרת שבעה וטובלת בליל שמונה צריך שתבדוק עצמה ביום שבעה שפסקה בטהרה. וכן זבה סופרת שבעה נקיים צריך שתבדוק עצמה ותמצא טהורה ואז תתחיל למנות שבעה נקיים מיום המחרת. אבל לא בדקה עצמה ביום שפסקה מלראות ובדקה לאחר ג' או ד' ימים ומצאה טהורה הרי זו בחזקת טמאה עד שפסקה בטהרה. וכן זבה שפעמים שאינה רואה ג' ימים רצופים בתוך י"א יום שבין נדה לנדה שהם ימי הזיבה אלא יום אחד או שנים ואילו בדקה עצמה לא היה לה דין זבה אלא שומרת יום כנגד יום. והשתא דלא בדקה עצמה חיישינן שמא ראתה ג' ימים ומוקמינן לה בחזקת זבה להצריכה שבעה נקיים. וענין זה ג"כ למפרע שאשה שאין לה וסת ונתעסקה בטהרות ולא בדקה עצמה ושוב בדקה עצמה ומצאה טמאה חיישינן שמא היתה טמאה מיום שבדקה עצמה והיתה טהורה. וכל הטהרות שנתעסקה בהם בינתים טמאות. ואפי' היו ימים רבים לדעת הלל. ולרבנן דהלכתא כוותייהו מעת לעת או מפקידה לפקידה שבתוך מעת לעת כדאית' בריש נדה. ומעין זה מייתי עובדא משפחת רבן גמליאל כי לולי שבדקה עצמה בכל חבית וחבית היינו מטמאין כולן מספק אע"פ שלא הרגישה אלא אח"כ:

הה"ד ואשה כי יזוב זוב דמה. יתורא דזוב קדריש דהוה סגי ליה כי יזוב דמה. אלא דאתא למימר שפעמים היא מרבה בזובה כדפירשתי:

טוביתא. כך היה שם שפחתו. לשון טובה לסימן טוב וכן היה קורא שם עבדו טבי לשון טוב (מת"כ):

היתה בודקת בחבית. אם היין טוב. כיון שהרגישה שפירסה נדה ישבה לה ולא נגעה בחביות שלא יטמאו:

אמר לה הא קהיתין. פי' ר"ג אמר לה ודאי החמיץ היין שעמדת מלבדוק עוד (מת"כ) או פירושו שאמר לה נלאית. שחשב שנלאית ביגיעתה ולזה ישבה. והחולשות מכונה בקהוי מענין אם קהה הברזל הוא הסרת כח חדודו (יפ"ת):

א"ל לא. לא מפני שהחמיצו ישבתי לי או לא מפני שנלאתי ישבתי. ואז הבין שמשום טומאה ישבה לה. ואמר אוי שנטמאו כל החביות והלך לו היין לאבדון כי הוא היה אוכל חולין בטהרה [ע' נדה דף ו' שהיו יין של תרומה ע"ש רד"ל]:

תתיהב ליך כו'. תתן לך נפשך כמו שנתת לי נפשי. שנפשי נבהלה מאד ועכשיו חזרה עלי. והוא ע"ד תנוח דעתך כמו שהנחת את דעתי:

ה  [עריכה]

זש"ה וימים רבים לישראל כו'. משום דזוב דמה ימים רבים היינו שלשה כדלקמן וקשה אמאי קרי להו רבים ובעי למימר משום דהוו ימים של צער. מייתי האי קרא דוימים רבים דהיינו משום דהן של צער כדמפרש בסמוך ומכיון דמייתי קרא מפרש כוליה כדרך המדרש:

עזריה בן עידו הנביא. אע"ג דכתיב התם ועזריהו בן עודד היתה עליו רוח ה'. קים להו שעודד היינו עידו הנביא שנתנבא בימי ירבעם ונתן אות שנקרע המזבח וכן היה. וכדאי' בס"ע פ"ך שעידו הנביא נתנבא על המזבח שבבית אל. וע' ביפ"ת:

עתידים ימים. אע"ג דהאי קרא לשעבר מיירי אין תימא שדברי הנביא ידברו בעבר וירמזו בעתיד. ודייק זה מדכתיב התם ואתם חזקו ואל ירפו ידיכם משמע ליה דלעתיד נמי מיירי מכיון דאשכחן חזקו ידים רפות דמיירי לעתיד:

שאין מדת הדין נעשית. ופי' אלהי אמת דין אמת מגזרת אלהים לא תקלל:

שעתידין סנהדרין. שהן מלמדי התורה:

חזקו ידים רפות. אע"ג דלא כתיב הכא. מכיון דכתיב הכא חזקו אל ירפו ידיכם דרמיז ליה קאמר כי כאן משמע האי ענינא. ואע"ג דלעתיד מיירי בישעיה. מ"מ ס"ל שנא' ג"כ הכא:

נראין כאילו רפות. משום דקאמר שנא' זה גבי אסא והתם לא יצדק רפות וכושלות שהרי לא היו בגולה. להכי מפרש נראין כאילו רפות נראין כאלו כושלות. והרד"ל כתב וז"ל נראה שדורש כלפי הקב"ה לר' יודן וכמ"ש צור ילדך תשי. ואמר לישראל חזקו במע"ט שלכם כח ידים וברכים שלמעלה כביכול שנראין כאילו רפין שאין כח הנהגתם מתגלה בעולם בזמן שאין ישראל עושין רצונו עכ"ל:

למפגרי לבא. פי' למשברי לב:

ימהרו חומתה. ת"י יכבשון שורא פי' שישברו החומה:

שהן דוחקין את הקץ. בתפלה ובתחנונים. וע' ביפ"ת:

נקם יבוא גמול אלהים מי שהוא עתיד כו' הוא יבא ויושיעכם. כצ"ל (רד"ל):

וכי ימים רבים היו. משום דפשטיה דקרא במה שעבר מיירי [כדכתבתי לעיל] דהיינו מה שחטאו בימי ירבעם ואביה ולהכי פריך וכי ימים רבים היו כי לא היה כל ימי מלכותם רק עשרים שנה. ומכיון דאשכחן שישראל חטאו ימים רבים טפי מהנך כגון בימי השופטים לא היה ראוי לקרותם ימים רבים:

ימים של צער. כדכתיב והעתים ההם אין שלום ליוצא ולבא וגו':

של צער. והמצטערים מרגישים הרבה בהמשך הזמן. וזה שאנו מבקשים (תהלים צ) שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה:

ג"ח בראשונה כו'. ובתנחומא סדר זו אי' חדש מן הראשונה וכל אותה השנייה וחדש מן השלישית. [וכדפליגו ר"י ור"ע במתני' דב"ב גבי חזקה ע"ש רד"ל]. וכן הוא באסתר רבה. וכיון שלא עברו אפילו החצי לגירסת התנחומא ואסתר רבתי. ולפי גירסתנו לא עבר עכ"פ יותר מהחצי איך קורא אותה ימים רבים. אלא ע"י שהיו של צער דבשני אליהו לא היה תבואה כלל כדאי' בפ' המקבל להכי קורא אותה ימים רבים:

וכי ימים רבים היו. קשה הא באמת ימים רבים היו לישראל. וי"ל שהוקשה להם כיון שכבר נגזרה גזירה ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ולא עבדו כי אם רד"ו שנה. ובתוך אותו זמן אמר ויהי בימים הרבים ההם. וכי רבים הם. ולכן קאמרו ע"י שהיו ימים של צער שגם בלילה לא שכב לבם מעוני ומרוב עבודה והיו מעמידים אותם בקרות הגבר למלאכתן כנודע. לכן קראם ימים רבים שהקב"ה חשב להם לילות וימים (גבול בנימין):

שמונים ומאת יום וכי רבים היו. שאם לענין הסעודה היה רבים. לענין להראות כבוד עשרו הגדול מועטים הם. עד שנצטרכו במדרש אסתר לומר שששה תסבריות [פי' אוצרות] היה מראה להם בכל יום. או שמיני יציאות הראה להם. אך מפני שהיו ימים של צער לישראל בהראות עשרו שהיה שם כלי בהמ"ק ובגדי כהונה גדולה נחשב להם לימים רבים גם לגבי הראות עשרו:

ימים שנים רבים שלשה. ומסיים בת"כ יכול שנים ושלשה והרי ה'. וכי נאמר ימים ורבים. והלא לא נאמר אלא ימים רבים הא כיצד ימים האלו יהיו מרובים על הב' וכמה הן הוי אומר ג' וע' שם בקה"ע:

מכאן ואילך. משעברו ג' ימי הזיבה הרצופים ויכנסו ז' נקיים אע"פ שהיא טמאה לבעלה אין דינה כנדה כאשר היתה בג' ימי הזיבה שמטמאה משכב ומושב וכלים כטומאת הנדה כדכתיב כימי נדתה תהיה. אלא דוה שמה ואינה מטמאה כנדה. וכדי שלא יקשה א"כ למאי הילכתא מקיש לה לנדה כדכתיב שם והדוה בנדתה. מייתי דר' שמלאי דקאמר והתורה קוראה אותה נדה כו'. והרד"ל גריס והתורה קורא אותה דוה ועי' שלהי איכה רבה:

ומשמרת ז' ימי נדה. ז' נקיים שהיא טמאה לבעלה כשבעת ימי הנדה. וזהו צער גדול שאין ימי הזוב עולים לה כלל למנין השבעה כמו בז' ימי הנדה שימי שפע הנדות מצטרפים למנין הז':

ע"י שפירשה מבעלה קורא אותה נדה. שהוא לשון נדוי וריחוק שתרגום נדה רחיקה:

ומה אם האשה כו'. משום דקשה ליה לר"א בנו של ריה"ג ג"כ מה שקשה ליה לר' שמלאי היכי מקיש לה לנדה ומתרץ לה ר"א דלא מקיש רק ימי הזוב ממש לא כל הי"א ימים. ולמאי דקשה לן א"כ מאי קמ"ל הא כבר כתב לה. לה"ק דקרא אשמועינן לשום לב לפרישתינו מבהמ"ק כל כך שנים כי רע הדבר ובעי למבעי רחמי מכיון דדוה בג' ימי הזוב מיקריא נדה מפני שפירשה ג' ימים אנו שפירשנו מבית חיינו כו':

ו  [עריכה]

יכניה בן יהויקים. וכדמפרש לקמן:

להחריב את ירושלים. אע"פ שלא החריבה בפעם ההיא ולא בקש רק נפש יהויקים. היינו ע"י שהסנהדרין שחרו פניו והודו לבקשתו נתפייס אז. אבל לעיל בב"ר פ' צ"ד גרסינן שעלה לכבוש את יהויקים:

בדפני של אנטוכיא. שפם הרבלה תרגם יונתן דפני אנטוכי. והמוסף הערוך כתב שם מגרש עיר אנטוכיא. וגם מקומות אחרים נקראים על שם אילנות דפני הנטועות שם:

הגיע זמנו כו'. דרך שאלה וקובלנא ברוח נשברה אמרו לו אם דעתו להחריב את בהמ"ק ולפי שכבר ידעו מהנביאים שהיה עתיד ליחרב ולכן אמרו לנ"נ האם הגיע זמנו כלו' אם ה' שם בלבו להחריבה:

דוחין נפש מפני נפש. שאתם מוסרין נפשי להנצל נפשיכם:

לא תסגיר עבד. שאע"פ שלא יהרגני נ"נ רק שיחבשני בבבל מ"מ אין לכם למסריני משום לא תסגיר. דלא גרע אני מעבד של נכרי שברח שאין מוסרים אותו להיות עוד עבד. וכן אני שמרדתי במלך בבל אין להסגיריני שיכביש אותי לעבודתו ולהוציאני ח"ל:

זקנתך. צ"ל עשו אבותיך. או צ"ל עשה זקנך. והוא דוד שביקש שיתנהו לו שבע בן בכרי. וכן עשו מפני שהדין כך למסור מי שייחדוהו בשם. ואע"ג דההוא בדין הוה שמרד במלכות. הא גם יהויקים מרד בנבוכדנצר. וע' מ"ש בב"ר פ' צ"ד:

שלשלוהו. פי' מע"ג החומה כמ"ש בירמי' סחוב והשלך להלאה משערי ירושלים (רד"ל):

ויתנוהו בסוגר בחחים. דביהויקים מיירי כמו שאמרו המפרשים. ולא כפירוש רי"א:

בחיים כתיב. אין תימה מה שאין כן בספרים שלנו. שכמה פעמים התלמוד חולק על המסורת שלנו כמ"ש התוס' בפרק במה בהמה גבי מעבירם כתיב. והרד"ל כתב וז"ל בחחיים כתיב כצ"ל בשני יודי"ן לכן דרש בחיים וע' מנחת שי שם עכ"ל:

למען לא ישמע קולו עוד. דמשמע דתיכף כשנתן בסוגר לא היה קולו עוד נשמע. ורבי שמעון לא חייש למאי דכתיב בחיים כיון דקרינן בחחים. ור' אליעזר מתרץ למען לא ישמע קולו דהיינו פחדו ומוראו שהיה מתחלה בארץ כמ"ש ותשם ארץ ומלואה מקול שאגתו:

ומת בידם מצרתו. וקשה להני דס"ל דמת שלשלוהו סוגר וחחים ומצודות למה ועוד דבד"ה כתיב ויאסרוהו בנחשתים להוליכו בבלה. וי"ל דבעודו חי אסרוהו סנהדרין על פיו של נבוכדנצר ופי' ויאסרוהו בצוויו ואז היתה כוונתו להוליכו בבלה ולא עלתה לו שמת קודם שבא לידו. ולר' שמעון מת בידם של סנהדרין ומ"מ שלשלוהו אותו בהיותו אסור בהם להראות לנ"נ שעשו צוויו שבחייו אסרוהו. ולריב"ל בשעת מסירתו היה חי ומיד היה מת:

מה עשה לו נ"נ. אליביה דר"א דאמר חי שלשלוהו קאמר. ואין זה לשון שאלה דאפשר שהרגו מיד. אלא קמפרש דלר"י ור"נ לא הרגו מיד אלא תחלה החזירו בכל ערי ישראל. והכי גמירי לה. או דס"ל שפי' סחוב והשלך היינו בהיותו חי שהיו מחזירים אותו ממקום למקום:

בפרדימוס. פי' דין קשה ויותר מדאי. ולשון יוני הוא (מעריך) או הוא שם כלי זיין שהרגו בו נבוכדנצר בידו (יפ"ת) ובילקוט ירמיהו גרס החזירו בכל ערי יראל בפרדימס. ומצאתי פירושו חמור של עץ (מת"כ). ומ"ע פי' חצר שלפני הבית:

והכניסו לתוכו לבזותו. ופי' קבורת חמור שהחמור יהיה לו לקבורה:

הוא שהנביא כו'. כלו' כל הרעה הזאת היתה ראויה לו כי הוא מי שנאמר בו ויתר דברי יהויקים וכל אשר עשה דהיינו התועבות דמפרש ואזל:

ויתר דברי יהויקים ותועבותיו והנמצא עליו. כצ"ל והוא המקרא שבד"ה. וה"ג ג"כ בילקוט:

ג' אמוראים. מחולקים בפי' והנמצא עליו ח"א שהיה לבוש כלאים וזהו והנמצא עליו משום דלבוש עליו [ודרך רמז י"ל מ"ש ריש צפניה ופקדתי וגו' ועל בני המלך ועל כל הלובשים מלבוש וגו'. דהיינו לבוש כלאים] וח"א שהנמצא עליו היינו שמשך לו ערלה. וח"א דהיינו שנמצא כתובת קעקע על בשרו דהיא עבירה שעל בשרו. ואהא לא גילה ר' יוחנן סברתו. שבוודאי דעתו כמו שאמר בפ' חלק שחקק דמות ע"ז על אמתו או שחקק שם שמים על אמתו:

ר"י אמר ע"י שבא כו' ריב"ל אמר כו'. ר"ל ר"י וריב"ל מפרשים מאי תועבותיו. וקאמרו עריות וש"ד דאיקרו תועבות. ומה שהזכיר תחלה פי' והנמצא עליו והדר פירש תועבותיו שלא כסדר הכתוב. מפני שרצה ר' יוחנן להזכיר תחלה דברי האמוראין שקדמוהו בפי' חטאת יהויקים:

א"ר יוחנן כללו. כצ"ל וכן הוא בילקוט. ומלתא אחריתי הוא דקאמר שעיקר תועבותיו שבעבור זה נענש כשם שנזכר לעיל הוא מפני שנכנס בפתח שיצא בה דהיינו שבא על אמו. כי אין בזה שום הנאת יצרו ולא עשה אלא להכעיס וכדאמרו בפ' חלק על אמון. וכן בכל הדברים הנזכרים לעיל לא עשה אלא להכעיס כמו לבישת כלאים וכתובת קעקע:

שהושיב בירניות כו'. גי' הערוך באות בי"ת ע"י שהושיב יהויקים נשים בירניות בירושלים. מהו בירניות ברין ציירין שהיה הורג בעליהן כו'. וכתב המוסיף הערוך בירן פי' כמו שדה בור שאינו נזרע. צריין פי' צרורות ומעוגנות עכ"ל וכן פי' המת"כ. והמעריך מפרש בירניות גבורים ורוצחים שהורגין אף בעליהן. ולפ"ז אין צריכין להגיה במדרש. וזהו שמפרש המדרש מהו ברניות ביירין פי' אנשים רקים כמו שדה בור. ציירין שמצירים אנשים בכעסן. וגי' הילקוט מלכים. ציידין יותר נכונה שפי' שצדין אנשים והורגים אותם:

לטמיון. לאוצר המלך:

וידע אלמנותיו. גבי ויתנהו בסוגר כתיב וביהויקים מיירי. ופי' וידע לשון שבירה ואלמנותיו פי' אלמנות ממש. ור"ל שהיה מצערן כנזכר והוא מגזרת ויודע בהם את אנשי סכות. או שהוא מגזרת והאדם ידע והוא מה שהיה מענה אותם. והרד"ל כתב וז"ל הה"ד וידע אלמנותיו לעיל מיניה כתיב אדם אכל ובתריה כתיב ועריהם החריב ותשם ארץ וגו'. ודרש אדם אכל שהרג בעליהם. וידע אלמנותיו שהיה מענה נשיהם. ותשם ארץ שהיה מכניס ממונן לטמיון עכ"ל:

גור. כלב קטן. ומשל הוא בפי הבריות אפי' כלב קטן שהוא טוב לא תגדלנו בביתך אם הוא בא מכלב רע. מכ"ש כלב שהוא רע ובא מכלב רע שלא תגדלנו (מת"כ) ויכניה רע היה כדכתיב ביה ויעש הרע בעיני ה' ככל אשר עשו אביו ואמו. רע לשמים ולבריות הוה כדלעיל:

הואיל ולא זכינו. אמר זה דרך עגמת נפש אולי ירחמו מן השמים. או כמטיח דברים הטוב לו להחריב ביתו מלהאמינו בידם:

עוד לא ירדו. שנעשו נס שנשארו שם באויר ושם היו גנוזים. ולמ"ד יד נטלם פי' שניטלו למעלה (כבוד חכמים) וזה היה לרמוז להם כי אין לה' חפץ בעבודתם:

ונופלים מתים. שלא היה מתפייס ביכניה לבדו אלא באה העיר במצור והגלה כל ירושלים וכל השרים וכלי חמדת ה':

וגלתה סנהדרי גדולה. היינו החרש והמסגר שהוליך בגלות זה כדאמר לעיל פ' י"ח אלו ת"ח:

העצב נבזה כו' עד שאלתיאל ששאל הקב"ה כו' את נדרו. הנה עיקר דרש זה אי' לעיל פ"י סי' ה' ולא שייך זה כאן אלא מה שנזכר שם אסיר שהיה בבית האסורי' שמזה ראיה שחבשו נבוכדנצר ליכניה בבית האסורים ושם הוליד בן למלוכה כדלקמן. וגם איתא דרשה שם אסיר שאסר הקב"ה עצמו בשבועה וכדכתיב העצב נבזה נפוץ וגם כתיב בתריה כתבו את האיש הזה ערירי. לכן הביא זה לכאן בקיצור וסמך על המעיין שם:

כעצם הזה כו'. מפרש עצב כמו עצם. ומפרש נפוץ על מה שמנפצין העצם להוציא המוח ממנו. ור"ל שהקב"ה גזר עליו שלא יהיה לו תקנה עוד כעצם הזה של מוח שבשעה שאתה מנפצו אין יפה למאומה:

לגדלת. יש מפרשים אומנת. ויש מפרשים גודלת שער.כמו גדלת דפ' האיש מקדש:

שם אשתו. מפני שהטיבה לעשות מזכיר שמה לטובה:

ויכניה אינה מלך. בתמיה. ודרך המלכים שלא לחסר די מחסורם של מלכים החבושים בידם:

תפקידך. עונת תשמיש:

וכיצד שלשלוה. דמכיון דאסיריו לא פתח ביתה נא הכניסוה דרך הפתח. אבל מאכל ומשתה האסורים לא קשה ליה דפשיטא שאפשר דרך חורין וחלונות:

דרך קנקלים. פי' דרך החלונות [מעריך המערכות] שהחלונות היו רחבים שתכנס האשה בהם. ומ"מ לא היו פחד שהאסורים יצאו משם שהיו בגובה הכותל ולא יכלו לעלות שם בלי סולמות:

המעזיבה. פָאלא"פ בלע"ז:

הלכה וספרה שבעה נקיים אחר ג' ימי הזיבה. ובי"א ימי זיבה הוה קאי. וזהו שקאמר לעיל ומי קיים מצות זיבה ולא קאמר ומי קיים מצות נדה:

אותו הדם שנזכר בסיני. שמפרש בדם בריתך על דם הברית שע"י כרת ה' עמם ברית כדכתיב (שמות כד) הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם. וקאמר שנזכרתם אותו הדם שנכרת בו ברית על כל התורה ותבקשו עכשיו לקיימה:

בשביל כן שלחתי אסיריך. דהיינו גאולת ישראל דבהכי משתעי קרא. ונקט לה הכא לפי שנתקיים הדבר ביכניה שנזכר דם שבסיני ובזכות זה זכה לצאת ממאסרו שאויל מרודך הוציאו כשמת נבוכדנצר:

שמחל לו הקב"ה. משום דאיתא בילקוט שנעשה לו נס ונתעברה אשתו מעומד. ולכן אלולי שנמחל עונו לא זכה לנס. וצורך הנס הזה נראה שבית האסורים היה מקום צר ולא יכולו ליזקק אלא מעומד. וענין הנס דגמירי אין אשה מתעברת מעומד כדאי' בגמרא בענין חלקיהו אבי ירמיהו:

על אותה שעה כו'. תחת אשר תחלה נאמר עליו ככלי אין חפץ בו. חזר ואמר עליו שאח"כ מצא חן בעיני ה' כלך יפה ומום אין בך. [או י"ל מפני שלעיל פ' י"ח אמר ממקרא זה דכלך יפה כו' שלא היה בהם זבים ומצורעים וכשחטאו נמצאו בהן זבין וכו' לכך כאן שאמרו שיכניה קיים מצות זיבה לכן אומר שעל אותה שעה נאמר כלך יפה כו' (רד"ל):

יצאת ב"ק ואמרה להם לישראל שובו בנים שובבים. שימחול להם כמו שמחל ליכניה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף