עץ יוסף על ויקרא רבה/יח

עץ יוסף על ויקרא רבה יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על ויקרא רבה - פרשה יח

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  

א  [עריכה]

וזכור את בוראך כו'. משום דבעי לאתויי וישוב העפר אל הארץ כשהיה דדרשינן ביה אימתי הרוח תשוב אל האלהים כשישוב העפר אל הארץ כשהיה ואם לאו ואת נפש אויביך יקלענה וכל זה בימי זקנותו אבל בימי בחרותו אם חטא לוקה בזיבות ובצרעת. ומסיים על זה שפיר לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם איש כי יהיה זב מבשרו. ור"ל דלכאורה מבשרו יתירה הוא. דהוה סגי ליה דלכתוב כי יהיה זב. בעי למדרש שבחטאו מלקהו ה' בדבר שיוצא מגופו. שלא יצטרך להביא עליו מכה מבחוץ כדרך ב"ו. ודרך אגב מייתי המדרש כל הני קראי דסמיכי לקרא וזכור את בוראך ומפרש להו. כדרך המד':

הסתכל בשלשה דברים. כי כל התנצלותו של אדם שאינו יכול להכניע ליצה"ר להנצל ממנו. לכך אמר הסתכל באלו שלשה דברים ותכניע את יצרך ותנצל ממנו:

מטפה סרוחה. ואף אם הטפה מתחלתה אינה סרוחה. בהיות כי היא מעותדת להסריח אם תעמוד שעה אחת חוץ לרחם. כי כן טבעה להסריח מיד כשהאויר מקיף בה. כמו שזכרו זה חכמי התולדה:

ולאן אתה הולך. לא אמר ואנה תלך. להודיענו שבכל שעה ובכל רגע אדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה. כי יום המות מיום הולדו. שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה. ועל כן נקט לשון הווה ולא נקט לשון עתיד:

רמה ותולעה. רמה רומזת לשקצים שיבואו מבחוץ. ותולעה רומזת לתולעים שיצא מגוף האדם כמו וירום תולעים. וע"כ זכר רמה ותולעה. שהם שני ענינים:

ליתן דין וחשבון. הקדים דין לחשבון. לפי שהאדם כשהולך לבית עולמו קודם שיתן חשבון. מודיעים לו כל דיני התורה. ואח"כ שואלין אותו הבא על אשת חבירו מה דינו. העושה מלאכה בשבת מה דינו. והוא משיב על הן הן. ועל לאו לאו. וכן שואלין אותו על כל עבירות שעשה אחת לאחת והוא משיב כדינו. ואח"כ מזכירין אותו כי הוא אשר עשה כן העבירות אשר שאלו ממנו ואומרים לו אתה האיש. באופן כי מתחלה הוא נותן דין ואח"כ חשבון והוא נותן את שתיהן:

דרש ר' עקיבא מתוך תיבה אחד. כצ"ל וכן הוא בקהלת רבה (יפ"ת) ואפשר שצ"ל עקביא במקום עקיבא:

וזכור את בוראך. ר"ל מדכתיב בוראיך ביו"ד יתירה דריש דלרבויי אתא דדרשינן ביה כל דאפשר:

בארך זו ליחה סרוחה. דבאר בכל מקום יש בו מים ולא ירמוז אל מקור הטיפה סרוחה:

בורך זה רמה ותולעה. דבור יוצדק על חפירה בלי מים כמו כי יכרה איש בור. כי שמו אותי בבור. ולכן ירמז על הקבר אשר בו רמה ותולעה:

בוראך זה מלך כו'. שברא העולם בדין כדלעיל בב"ר ריש פ' י"ד:

ביומי טליותך. נערותיך דהיינו ימי הבחרות. וכוונת הכתוב שבעודו יכול לעסוק בתורה ובמצות יעסוק בהם קודם שיבואו ימי הרעה אלו ימי הזקנה שיהיו עליו לטורח. ולכן אמר עד דחילך עלך פי' שכחך עליך. וזהו כשהוא עדיין בחור בשנים:

אלו ימי המשיח. ר"ל שקרא תרתי קאמר. חדא ימי הבחרות כפשוטו ואידך העוה"ז דהוה כימי הבחרות שיש בהם כח לעשות לגבי עוה"ב. וה"ק קרא תן צדקה בימי בחורותיך דהיינו בעוה"ז שמצוי לך עניים לעשות בהם צדקה. שמא למחר יבא משיחנו ולא תמצא עניים לזכות בהם כי כולם יהיו עשירים. וזהו שאמר המדרש שאין בה לא זכות פי' לא דבר לזכות בו שכולם יהיו עשירים. ולא חובה לאמץ ולקפוץ יד:

קלסתר פנים. דזולת המצח והחוטם איכא קלסתר פנים בפנים לחודייהו:

זו המצח. שהוא חלק ומצהיב:

זה החוטם. שהוא תואר בני אדם:

לסתות. לחיים. ובפרש"י דקהלת פי' אלו הלסתות רומני דאפי שקורין פומי"ש [והוא פאה. ובל"א דער אבערטהייל דער באקע] של לחיים שמצהיבים. הרי המצח הוא העיקר המיפה. והחוטם ג"כ מיפה אבל בערך הירח נגד השמש. וכן הראשי לסתות ג"כ מייפים אבל בערך הכוכבים שהם קטנים:

חדא לחבריא כו'. פי' אחד לחכמים ואחד לטפשין. ומפרש חדא לחבריא בא לבכות כו' כי הם ידעו ויחושו לענין זה. אבל הטפשין לא יבינו זאת ולכן פירש להם בהטלת הגללים שהוא דבר מפורסם ומצער יותר בזקנים ולכן יחושו לו:

בא לבכות כו'. כלו' לעת הזקנה ירך לבבו ובוכה במהרה שאינו יכול להתאפק וע"י הבכי בא לתשות כח וצרות רבות באות עליו ובא לחשכות עינים:

הגללים מקדימין. ע"י חולשתו והתר קשריו כשיבא להטיל מים ימהר צואה להפתח ויהיה נתרז בגללים. וקמפרש העבים על הגללים שהם עבים. והגשם על מי רגלים. אבל לפי פי' על חבריא קמפרש העבים על חשכת העינים שבא לו אחר הגשם היינו אחר הבכי:

שומרי הבית אלו ארכובותיו כו'. לכאורה נראה שצריך להיות להיפך שומרי הבית אלו צלעותיו. והתעותו אנשי החיל אלו ארכובותיו. שהצלעות שומרים לבני המעים. והאנשי החיל הם ארכובותיו שכחו של אדם נסמך עליהם. מיהו המתרגם תרגם ביומא די יזועון ארכבתך ויתנקשון אדרעך (יפ"ת). ולפי גירסא דכאן מפרש שיזועו שומרי הבית אלו ארכובותיו שזעין ומתפרקין ממקומן ואינו יכול להלוך כראוי:

אלו זרועותיו. שהם עושי חיל:

זה המסס. שהוא טוחן המאכל:

אלו השינים. שלעת זקנה נושרות רוב שיניו. ואע"ג דכי מעטו אטוחנות קאי. שינים נמי טוחנות מיקרו. ובשני מיני טוחנות מיירי קרא. והוזקק לומר כן דאל"כ בתר שקאמר בטלו מאי כי מעטו. לכן דרשו כי מעטו אלו השינים. וה"ק קרא ובטלו הטוחנות זה המסס משום כי מעטו אלו השינים מקודם. דתחלת עכול הוא בשיניו כדאי' במס' עירובין. הילכך ע"י שנתמעטה לעיסת השינים סבה לבטל טחינת המסס. והרד"ל כתב י"ל כמ"ש בנדה ס"ה כיון שנתקו שיניו של אדם נתמעטו מזונותיו. לכן כי מעטו השינים בטל המסס לטחון המזונות:

אלו העינים. ופירש בארובות כמדתרגמינן דמסתכלין בחרכי רישך:

אלו כנפי הריאה. דריש הרואות לשון ריאה. וענין חשכתם הוא עמיות הקול היוצא מהם. ופי' בארובות הן חלל הסמפונות שבתוכן שהם פתוחים בארובות. ועל ידי הזקנה מתמלאים ליחות ונוחר קולו. והוזקק לפרש כן ולא פירש הרואות עינים כפשוטו. משום דכבר נאמר ושבו העבים דהיינו כהות עינים כדלעיל:

בשביל שאין המסס טוחן. פי' סוגרו דלתים דהיינו עצור נקביו מפני שאין מאכלו נטחן כהוגן בהמסס. וזהו בשפל קול הטחנה קול רחים הטוחנין מאכל שבמעים והוא ההמסס:

כד שמע קל צפרין כו'. פי' כששומע צפרין צועקים אומר לסטים באים עליו לגוזלו:

אלו שפחותיו. פי' שימנעו מהשירות וכדמתרגמינן ויתרפסון שפוותך מלמימר שירתא:

הכליות שהן חושבות כו'. מפרש בנות לשון בינה. ומפרש השיר לשון אשורנו ולא קרוב. ומפרש ליה על המחשבה שמעיינת מרחוק בדברים. והרד"ל כתב וז"ל הרואות בארובות כו' אלו כנפי הריאה כו' בנות השיר כו' אלו הכליות שהן חושבות והלב גומר. נראה דהני ב' מימרות צ"ל בהיפך. הרואות בארובות דריש אלו הכליות שמחשבות. וזהו רואות לשון ראיתי אני בלבי. וזהו שמסיים והלב גומר ראיית המחשבה. ובארובות דרך משל על השקפת החכמה אולי מפני שהם טמונים בכיס קראן בארובות. ועל בנות השיר דרש אלו כנפי הריאה שמשם הקול יוצא עכ"ל:

הדין סבא כו'. הזקן הזה כשקוראין אותו לך למקום פלוני הוא ששואל ואומר יש שם מעלות יש שם מורדות שהוא מפחד מהם שהוא נלאה לעלות ולירד:

חיתותא. מורא ופחד:

מתווה תוואים. פי' משים סמנים [כמו תתאו לכם] ואומר עד מקום פלוני יכולני לילך ועד מקום פלוני יותר מעט לא יכולני לילך:

וינאץ השקד זה לוז של שדרה. כצ"ל וכן הוא בקהל' רבה והיא חוליא קטנה שבסוף החוליות וכל החוליות מתכחשו' ומושפלות ע"י הזקנה. וזו בולטות כשקד לפי שהיא יותר חזקה מכולן ואינה מתכחשת בזקנה. ומייתי לראיה עובדא דאדרינוס לומר שלוז זה קשה מכל האיברים. ויתכן דס"ל דוינאץ השקד רמיז אגב אורחי' שממנו מציץ האדם לעתיד לבא ולהכי מייתי הכא מילתא דאדרינוס:

ויסתבל החגב. אלו קרסולות כצ"ל ואף לפי גירסתינו לא שייכא כאן אלא בתר עובדא דאדרינוס גרסינן ויסתבל החגב אלו קרסולות. וכן הוא בקה"ר ופירושו שמפני שהן סובלות הגוף קאמר ויסתבל שיהיו נלאות מלסובלו [ופי' המלה הפך הענין כמו ודשנו את המזבח] וטעם קריאת הקרסול חגב נראה מפני שיש לו קרסולים מלבד הכרעים כדאיתא בפ' אלו טריפות:

שחיק עצמות. ישחקו ויטחנו עצמותיו. והוא לשון קללה:

מציץ. לשון ויצץ ציץ. מניצו מן העפר לעתיד דכתיב ויציצו מעיר:

מן הן. מהיכן אתה מודיעני שאותו עצם לוז קיים עד אותו זמן ואינו נרקב כשאר עצמות:

אייתי כו'. ר' יהושע הביא עצם לוז לפני אדריאנוס:

זו התאוה. תאות נשים שאינו נזקק לתשמיש. ודרש אביונה לשון תאוה. ולפי שהתאוה מכמה פנים שאפשר תאות המאכל או תאות שררה וכיוצא. לכן הוסיף ואומר שהיא מטילה שלום בין איש לאשתו. לומר דאביונה נדרש לשון חבה ואהבה נמי. ולזה ע"כ נדרש בתאות נשים שהיא סבת אהבה ושלום בבית. משא"כ שאר התאות:

בכל ירח וירח. בכל חדש וחדש כמו שאחז"ל [ר"ה י"ז] שחייב אדם להקביל פני רבו בר"ח שנא' לא חדש היום (מת"כ). ואפשר הוה מהדר תלמודא כל תלתין יומין (רד"ל):

כיון דסב. כיון שהזקין:יתב ביה כו'. ישב לו בביתו ולא היה יכול לעלות אליו:

יומא חד סליק כו'. יום אחד עלה ר"ש לרבי א"ל מה עסקך כלו' ענינך ומה טעם יש בו שאין אתה בא אלי כמקדם:

ומטיל שלום בבית בטל. אע"פ שאין זה מעלה ומוריד להמנע מקבלת פני רבו. הזכיר זה לומר שקפצה עליו הזקנה מאד ולכן לא יוכל לצאת ולבא:

אילין עינ"א כו'. אלו הן העינים שהיו רואות מרחוק:

כדו כו'. פירוש עתה אפילו מקרוב אינם רואות:

אלין אודניא כו'. אלו האזנים שהיו שומעין בפעם אחד או בשני פעמים. ועתה אפילו במאה פעמים אינן שומעות:

חוטרא. מטה שהוא נשען עליו:

עולם בפני עצמו. מדלא כתיב אל בית העולם ש"מ כל אחד יש לו עולם בפני עצמו. ולפי זה כי הולך האדם אל בית עולמו דבוק למה שאמר וזכור את בוראיך. שאחר שהזהירו שלא ימתין לזמן הזקנה שאין יכולת בידו לעשות. הזכיר התועלת שיגיענו בזכירת בוראו וקיום מצותיו דהיינו שיזכה למדרגה כפי צדקתו:

דוכסין ואפרכין כו'. שמות מיני שררה הם:

בפילון. בשער:

שרוי. נח ולן בבית אושפיזא לפי כבודו:

אלו התולעים. לא מצאתי טעם להמשיל התולעים לסופדים. ושמא הכי פירושו שסבוב הסופדים הוא על התולעים. שאע"פ שהולך האדם למנוחתו יסבבו הסופדים אותו מפני כליון הגוף שנעשה רמה ותולעה והוא צער למת כי קשה רמה למת כמחט בבשר החי:

זה חוט השדרה. בפירוש קהלת פרש"י שהוא לבן ככסף ובמותו חסר מוחו ומתרוקן ויבש ומתעקם בתוך החליות ונעשה כשלשלת:

גולגולת. דרש גולת כמו גלגלת. ולפי שהיא הדבר היותר חשוב שבאדם קראה זהב:

שמגלה את הזהב. כצ"ל וכן הוא בקהלת רבה. ודרש גולת לשון גלות. ודרש ותרוץ הרצאת מעות והכוונה שהגרגרת סבת הוצאת המעות ואבדתם ע"י שאוכל ושותה תמיד:

זו כרם. פרש"י שהיא עבה ונבקעת במותו:

לאחר ג' ימים כריסו כו'. הוא ע"ד המליצה דרך מוסר לפי שאחר ג' ימים מתחיל עיכול הבשר ומגיע סרחונה לפה ה"ל כאילו אומרת איך לא התבוננת מה שיהיה אחריתך כי מה ישאר לך ממה שהשבעתני בגזל ובחמס:

ואפילו פרש חגיכם. כן הוא הנוסחא במד' שעם פי' היפ"ת. וכתב היפ"ת ביאורו וז"ל משום דקרא ודאי במבזי הקרבנות מיירי שיענשו בכמה מילי כדכתיב התם. וא"כ קשה מאי טעמא אל בקיעת הכרס אחר המות הנוהג בכל אדם. ולכן אמר ואפי' פרש חגיכם. ולפ"ז קרא ה"ק כשם שזריתי פרש על פניכם לאחר מיתה לומר הילך מה שגזלת. כן אזרה על פניכם אפי' פרש חגיכם עכשיו. שאלו הקרבנות שאתם מביאין בבזיון אזרה פרשם על פניכם לומר הילך מה שאתם מבזים אותי בהם בהביאכם לי הפסח והחולה. ומדכתיב פרש ב' זימני דריש דתרתי קאמר עכ"ל. אבל המת"כ לא גרס תיבת ואפילו. וכן בקהלת רבה ליתא. וכתב ביאורו כמו שדרשו חז"ל פ' שואל אלו בני אדם שעושים כל ימיהם חגים במאכל ובמשתה:

ר' אבא כו'. איידי דקאמר הכא לאחר ג' ימים כריסו של אדם נבקעת מייתי נמי הא דכל תלתא יומין נפשא טייסא וכו' והא דעד ג' ימים תקפו של אבל כו':

טייסה. פורחת:

דאשתני כו' היא אזלת לה. מה שאמר אזלת לה לא לגמרי. דהא אי' בפ' השואל כל י"ב חדש נשמה עולה ויורדת. אלא שבג' ימים הראשונים עדיין היא משתוקקת בחשק עצום לגוף. ולכן אינה נפרדת ממנ8ו אלא מתעפרת עמו ובאהבתו תשגה תמיד אבל אחר ג' ימים שנשתנה הפרצוף מתייאשת מהאבידה ולכן עולה ויורדת עד י"ב חדש. ועולה ואינה יורדת [נשמת חיים וע"ש עוד]:

שצורת הפנים קיימת. והדבר שהוא במציאות בטבעו לעורר הנפש אף שאינו לעומת פניו. והוה כחי ואין מקבלין תנחומים על החי:

כאילין גלגלין דצפורי. פי' גלגלים העשוים על פי הבארות ובהם חבל ארוך שמגלגלין ומושכין בו מים מהבאר. ציפורי יושבת בהר ובארותיהם עמוקות והיו צריכין לאותן גלגלים. ומ"ד זה מפרש הגלגל אל הבור כפשוטו גלגל הדולים בו מים מן הבור. והכוונה בזה ירידת הגוף לקבר כגלגל אל הבור וכדמתרגם וירהט גופך גו קברך. והרד"ל כתב וז"ל נראה שבצפורי היו גוללין אבנים לכסות בור הקבר [ומשמע לפ"ז קצת כפרש"י שגולל הוא כסוי הארון] ובטבריא היו מכסין ברגבי עפר שהיו עגולים ג"כ לכן נקרא גלגל עכ"ל:

כאילין רגביא דטבריא. מפרש הגלגל לשון אבן גלל שהיא האבן הקשה הנקרא מרמיר ורגבי טבריא היו כן. וכוונת הכתוב השלכת האבנים לקבר המת:

מתקו לו רגבי נחל. שהוא משל אל עמדו במותו בין רגבים כאילו מתוקי' אצלו:

אימתי והרוח תשוב. משום דקשה ליה דבתר דכתיב ותשבר כד על המבוע ונרוץ הגלגל אל הבור דמיירי בבקיעת הכרס וירידת הקבר כדלעיל מה צריך לומר תו וישוב העפר על הארץ שהרי יציאת הרוח מהגוף סיבת לכשישוב העפר על הארץ. לה"ק דהכא מלתא אחריתי אתא לאשמועינן דחזרת הרוח אל האלהים תלוי בהחזרת העפר אל הארץ כשהיה. פי' מנוקה מכל עון ואשמה ופשע כמו שהיה הגוף נקי בעת לידה. ואם לאו שלא ישוב העפר היינו הגוף כשהיה נקי בשעת לידתו אז תקולע הנפש. ואין לנשמה התנצלות לומר הגוף עבר על כל המצות והא ראיה שמיציאתי ממנו שמא חטאתי. וכדאי' כל זה בתנחומא וברבה פ' ויקרא:

ר' ישמעאל בר נחמן. נראה דצ"ל ר' שמואל בר נחמן. וכן אי' בקהלת רבה. אבל בפ' המפלת אי' תנא דבי ר' ישמעאל אומר משל לכהן כו' ע"ש:

הריני טורפה לפניך. זהו כדמות מאמרם זקני ע"ה כל זמן שמזקינים דעתם מטורפת. כי הנפש אף שחזקה בשכלה על כל זה מרוב ההרגל וההשתקעות ברעה ובתאוות. בבואה ברוב ימים אשר אין לו עוד חפץ התאוה. ובחכמה וביראה לא הרגיל נפשו. אז הוא כמטורף בדעתו תמיד. וזהו הריני טורפה לפניך. כאילו משליך אני אותה לפניך וראי מה תעשו בה. כי אין לה מה לעשות. ולכן מסיים שכל זה בימי הזקנה. אבל בימי ילדותו אם יחטא ילקה בצרעת כדי שיזכור עונו וישוב לה'. והרי זה טובה לו לזכור מזה וישוב לה':

אבל בימי בחרותו כו' לוקה בזיבות. וז"ש זכור את בוראך בימי בחורותיך כשמלקה אותך בנגעי הבחרות זיבה או צרעת וכיוצא בהן [רמז לדבר ז"ב ר"ת זכור בוראיך] עד אשר לא יבואו ימי הזקנה שאז עונשין אחרים יורד והולך כדלעיל (רד"ל):

לפיכך משה מזהיר את ישראל כו'. ע' מ"ש בריש הסימן. וגם מרומז בל' איש כי יהיה כו' שלשון איש מורה על שהוא בכחו וגבורתו ובילדותו כמאמרם אשרי האיש. אשרי כשהוא עושה תשובה כשהוא איש:

ב  [עריכה]

זש"ה איום ונורא הוא. משום דדרש מבשרו שמלקהו בדבר היוצא מגופו כדלעיל ריש סי' א'. מייתי סמך לזה ממנו משפטו ושאתו יצא וכדמסיים בסוף סי' זה שלקו בזיבות ובצרעת. ואיידי דמייתי קרא דריש ליה בריא בכמה אנפי כדרך המדרש:

אחור וקדם צרתני. דקדם הוא רוח מזרחית כדכתיב קדמה מזרחה. ומדמזרח קרוי קדם מכלל דמערב קרוי אחור. ומן הצפון לדרום שנא' ולמקצה השמים כו' דדרום וצפון נקראו קצוות בפי התוכנים. שגופו של אדם ממלא העולם מכל הצדדים ממזרח למערב מצפון לדרום. וכן קומתו ממלא החלל מהארץ עד לרקיע. וע' בב"ר פ' ס' מה שכתבתי שם:

ותשת עלי כפך. וזהו עד השמים כד"א וימיני טפחה שמים:

זו חוה שהיתה מצלעותיו. שחוה נתכוונה שימות אדם. שכשהיא אכלה מיד הרגישה שתמות ורצתה שימות גם הוא והכריחתו לאכול דאמרי' בב"ר פ' י"ט התחילה מיללת עליו בקולה. וה"ל כאילו המיתה אותו בידים. וזהו שאמר ממנו משפטו ושאתו יצא פי' ממנו יצא ענשו ומכתו. ושאתו לשון שאת או ספחת או לשון כויה מגזירת וישאם דוד. וכן בכל הני דבסמוך:

הה"ד כו' החמודות. ודרשינן לעיל בב"ר שחמדן מנמרוד והרגו. הרי שהיה גבור איום ונורא. ומיהו בתנחומא מייתי ראיה מדכתיב ביה דחילא ואימתני ותקיפא:

גר אדומי היה. אין זה נודע אלא בקבלה כמ"ש ר"י אברבנאל. והא דאמרו חז"ל אין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות בישראל. היינו בקבע. אבל הכא אקראי בעלמא הוא שלא נתנבא אלא נבואה קטנה זו לצורך השעה שלא נמצא כמוהו מובן לנבואה וכדי שינבא פורעניות עשו יוצאי יריכו:

חירם בעל אמו של נ"נ היה. פי' נ"נ היה בן אשתו של חירם:

היא אכלתך ד"א איום כו' זה נ"נ. כצ"ל:

ואתה אמרת בלבבך. אע"פ שלא נתקיימה מחשבתו. מ"מ ילפינן מיניה שהיה איום ונורא שעל כן גבה לבו לחשוב כזאת:

כל אותן ז' שנים כו'. בס"ע רבה יליף לה מדכתיב ויהי בל"ז שנה לגלות המלך יהויהין בי"ב לחדש בכ"ה לחדש (ירמיה נב) וכתוב אחד אומר (מלכים ב' כה) בכ"ז מה ת"ל בכ"ה ומה ת"ל בכ"ז. אלא בכ"ה מת שטנו נ"נ ונקבר. ועכ"ז הוציאו אויל מרודך מקברו וגררו כו':

והיה בא ודוקרו. אפשר שמאויל מרודך היה שדקרוהו כדי לראות אם מת באמת. ובטענה זו היו דוקרים אותו כל אויביו:

דכתיב אני אמרתי. ודרשינן ליה בישראל כדלעיל ש"ר פ' ל"ב:

שלקו בזיבות ובצרעת. כשעשו את העגל כדלקמן. ונדרש ממנו שהן עצמן גרמו להן בחטאן וכמ"ש לעיל ס"פ ט"ז מאדם יהא שלא יבואו עליו. ודרש שאת על צרעת כד"א לשאת ולספחת (רד"ל):

ג  [עריכה]

זש"ה ביום נטעך כו'. גם טעם אגדה זו לפרש זב מבשרו שהזיבה לעונש לישראל כטעם האגדות. ולהכי מייתי מהאי קרא דמשמע שבעון העגל נתחדש להם מכה זו כדמפרש ואזיל:

ביום שנטעתי אתכם. היינו ביום נתינת הלוחות למשה כי אז עשו פסולת דהיינו העגל כדכתיב ויתן אל משה ככלותו וגו' וירא העם וגו'. וקרי ליה יום נטעך מפני שע"י הלוחות היו קיומם בעולם כנטיעה בל יסע לעולם. שאילו לא חטאו בעגל. אז היה מדריגתם גדולה לעולם:

סיגים כסף היו. ופי' תשגשגי לשון סיג בחלוף השי"ן בסמו"ך:

שגישתון אורחא. גם לפי פי' זה מפרש יום נטעך היינו יום נתינת הלוחות. אלא שמקודם פי' תשגשגי לשון סיג. והשתא מפרש תשגשגי מלשון נסיגה כלו' שמעוות הדרך. וכן כסף סיגים מצופה על חרש דמייתי משמע ליה לשון נסיגה ועוות. וענינו שבהיותו מצופה על חרש הוא שלא כדרכו. ומשום שלפי הב' הפירושים ליכא חילוק בפירוש יום נטעך. להכי לא קאמר ד"א תשגשגי שגישתון אורחא:

ד"א תשגשגי שגישתון בי. כן הוא הנוסחא בהמדרש שנדפס עם היפ"ת והוא לשון הטעאה ואונאה. ולפי פי' זה יום הנטיעה הוא יום מעמד הר סיני כי אז פתוהו בפיהם כדר"מ לעיל ש"ר פ' מ"ב. ולפי שאז סלק השי"ת מלאך המות מעליהם כדלקמן קרי ליה יום נטיעה. וע' בענף. והרד"ל גרס שגישתון אורחא [וע"ז אין צריך ראיה שהוא פשט המקרא] ד"א תשגשגי שגשתון בי כד"א כסף סיגים מצופה על חרס שפתים דולקים ולב רע הה"ד ויפתוהו כו' ע"כ:

ערוגת ירק מלאה. כלו' כבר נגמר בשולה. ולכן כשהניחה לבקר מיד הוריקה ונפסדה. ופי' תפריחי שנגמר צמיחתה שאע"פ שזה טוב היה לרעה מצד שנפסדת מהר כשלא נלקטה:

נדנדתם עליכם כו'. ר"ל שמכל אלו הג' היינו מלכות ויסורין ומלאך המות הייתם בני חורין מהם וניצולים מהם כדמפרש מחרות על הלוחות. אבל במעשה העגל נדנדתם עליכם פי' הבאתם עליכם אלו הג'. ומכנה לג' דברים אלו בלשון קציר ע"ש ששלש אלו מקצרים ימיו של אדם. ויתכן שהוא לשון ענף כמו תשלח קציריה. על שם שהם מתפשטים בעולם כו' או ע"ש לשון ממשלה כמו שדרשו בערכין ל"ג מפסוק גם יהודה שת קציר ע"ש:

קוזמוקטר. פי' הערוך שליט ומושל תופס העולם:

ונהורא עמיה שרא. ס"ל כדאי' במכילתא שהרכין הקב"ה שמים העליונים על ראש ההר ודבר עמהם מן השמים. ומכיון שנגלה להם כבוד ה' על ההר ההכרח כי לילה כיום יאיר ולא יראה הענן והחשך כיון דנהורא עמיה שריה:

שקרוי חשך. בתנחומא סדר וישב וחשך על פני תהום זה מלאך המות שמחשיך פניהם של בריות. וכשמעכם את הקול מתוך החשך לומר שגם החשך לא יחשיך מהם קול הדבור שהיו חיים לעולם (רד"ל):

אל תקרי חרות. משום שקשה מאי חרות על הלוחות. כי מהראוי יאמר חרות בלוחות. כי על הלוחות אויר עולם ומי נתן חריתה באויר. לכך אמר אל תקרי חרות אלא חירות. וכמו שמפרש ליה ר' יהודה ור' נחמן ורבנן כל אחד לפי שיטתו. שהוא על הלוחות כלו' על דבר הלוחות ע"ד על דבר שרי (בראשית י"ב) על חלומותיו ועל דבריו (שם ל"ז) שבזכות תורת הלוחות אם היו בלא מכשול העגל היה חירות (אלשיך):

חירות מן היסורים. הבאים לגוף מחלאים ועניות וכיוצא:

ביום שהנחלתי כו'. ר"ל שביום ההוא נתעוררו האויבים לבוא עליהם כי סר פחדם מהם:

מכה מגרת. פי' מפלת מגזרת וכסאו לארץ מגרת. ומתשת פי' הודסת מגזירת ותותש בחימה. ודריש אנוש מענין נטישה. ואע"פ ששרשם מתחלף אין דרכם לדקדק כן בדרשות:

גברתנית. הם דרשו אנוש לשון אנושות ולכן אמרו גברתנית מענין גבר:

זו זיבה וצרעת. שכיון שחטאו באו עליהם כדאמר בסמוך. ולהכי מייתי הא דרשב"י ומהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וכו' משום רבנן דאמרי מן העגל. ואגדה זו ס"ל כוותיה:

לא היה בהם זב כו'. מפני שאין כבודה של תורה להנתן לדור בעלי מומין כדמפרש לקמן בבמד"ר פ"ז והתם יליף כולהו מקראי. והרמ"ע כתב שהטעם לפי שמי שיפקד ממנו חוש מחושיו תפקד ממנו ידיעה מידיעותיו. לכן היו שלמי החושים להיות שלמי הידיעה:

ד  [עריכה]

עד שנמצאו בהם זבים ומצורעים כו'. וה"ה חגרין וסומין וכל הנזכר. דכיון משום קבלת התורה נסתלקו כשחטאו ראוי שיחזרו למומן. כי בסור הסבה יסור המסובב. וכמו שנסתלק מהם מיד חזרו:

מהיכן נתחיייבו כו'. ר"ל כיון דזיבה וצרעת היזק לכולם שהטהורים מטמאים בהם מסתבר שאין לחזור מום זה מכיון דנתרפאו אלא א"כ יתחדש להם חטא מחייב עונש זה:

גדוליהם משה ומרים. ואהרן ג"כ לקה שנא' ויחר אף ה' בם. אלא שנתרפא מיד (מת"כ) שהיו מגנין אותם שהיו מצורעים תחלה:

ללמדך. כלו' מכאן אתה למד:

מן העגל. שאפי' לא היו מצורעים מתחלה ראוים עתה לכך בעון העגל:

שפרחה בהם צרעת. שמאותם שהיו ראוים למות בעגל לקו בצרעת ולא מתו דמצורע חשוב כמת:

ממתאוננים. שקצתם היה להם השליו סבת צרעת והיה במקום מיתה:

לזרנא ולבוטנא. לזרנא ענין הרחקה כדמתרגם סורה אלי זר לותי [ערוך ערך זר] בוטנא מין שחין נפוח. והמעריך פי' לזרנא ובוטנא קיא ושלשול:

לאסכרה. ונקרא זרא לפי שהיא חולי זר ומשונה כמ"ש בפ"ק דברכות קשה מכל אסכרה:

לאזהרה. הוא לשון זיהרה פי' ארס (מת"כ) ובבמד"ר מפרש שמכאן ואילך יזהרו להם:

לקדרא. מין תולעים הנושכים בבשר וקשה להפרידן (א"א). או ענינו רעי ומיאוס. כמו נפישי קטילי קדר דפ' במה מדליקין. ועניינו שישוב הבשר הזה להם למיאוס ורעי. ופי' לזרע ענין זרות וסרחון. אבל הערוך גרס לדרריא. וכתב המוסיף הערוך פי' בלשון יוני ורומי חולי המשלשל:

מרחקין ביותר. מפרש לזרא לשון רחוק שיהיה ההרחקה יותר ממה שהיה הקירוב קודם החטא. ומדלא כתב לזר משמע ליה שיהיה הריחוק גדול (ידי משה):

מכאן. פי' מן אותו זמן שנא' להם והיה לכם לזרא. ודרש ג"כ לשון הרחקה (ידי משה):

לאוהל מועד. והא דנקט אוהל מועד הא זבים וזבות משולחים אפילו ממחנה לויה ומצורעים משולחים אפילו ממחנה ישראל. י"ל משום דתליא מלתא בנטיית אוהל מועד כדאר בפ' סדר תעניות שכל זמן שאהל מועד נטוי אמרה תורה וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב. הוגללו הפרוכת הותרו זבים ומצורעים ליכנס לשם. לה"ק זרים לאהל מועד:

ה  [עריכה]

אכסיריה. פי' נדוי ונזיפה ושילוח:

טירודא. נטרד מבני אדם לישב בדד. אפי' לא עם שארי טמאים:

קטרפרס. עונש ותוכחה של מכות:

קטירקי. עונש ממון:

דונטיבא. מנות פרס מזון מבית המלך:

פרוקופי. כבוד:

אנונס. חק פרנסה:

ב"ו מכה על ידי עדים. צ"ל ע"י עבדיו היינו על ידי סרדיוט שהוא שר הטבחים. ועניינו כי מלך ב"ו לא יוכל לנקום נקמתו בעצמו אלא ע"י עבדיו שיסייעוהו אבל הקב"ה אינו כן כי אינו צריך לבריה שהוא בעצמו ינקם כשירצה ואם יהיה על ידי אחרים לפעמים הוא בשליחותו שאינו רוצה ליטפל בעצמו. ומייתי ראיה ממחצתי ואני ארפא שעניינו אני בעצמי מחצתי דאאני אני הוא ואין אלהים עמדי קאי. והרד"ל כתב וז"ל וכמדומה שיש כאן חסרון וכצ"ל מכה ע"י סרדיוט ומרפא ע"י רופא. והקב"ה מכה ע"י עצמו ומרפא ע"י עצמו שנא' מחצתי ואני ארפא עכ"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף