עץ יוסף על ויקרא רבה/א

עץ יוסף על ויקרא רבה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על ויקרא רבה - פרשה א

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  טו  

א  [עריכה]

פתח ברכו ה' מלאכיו כו'. משום דבעי לפרש גבורי כח על משרע"ה ששמע קול דבר ה' לבדו והיינו ויקרא אל משה כדלקמן. פתח בהאי קרא ומפרש ואזיל דקרא בנביאים קמיירי. ואגב אורחיה מפרש ברישא גבורי כח בדרשות אחרות והדר מפרש ליה בנביאים לענינו כדרך המדרש:

והלא כבר נאמר ברכו ה' כו'. פי' והלא כבר נאמר בצבא המרום מלת כל ר"ל שכולם יברכו אותו. וא"כ אם ברכו ה' מלאכיו מדבר בעליונים ה"ל לכתוב ברכו ה' כל מלאכיו:

אלא בתחתונים. שנקראו מלאכים ושלוחים של הקב"ה ששלחם לעולם הזה לעשות רצונו:

ע"י שאינן יכולין לעמוד כו'. שקשה להם לעמוד בתפקידיו מפני שאור שבעיסה וכאילו אינם יכולים. ולכן החטא מצוי בהם. לכך לא נאמר כל מלאכיו משום דאין ה' חפץ בקילוסו של רשע כדלקמן פ' י"ו:

ד"א נקראו הנביאים מלאכים. כי המה לובשים מלאכות בעת התנבאם. כי בעת ההיא המה מתבודדים מחומרם כאילו הם בדמות מלאכים. שהם בעלי נפש לבד. וגם לדרש זה ניחא דלא כתיב כל מלאכיו. דגם בנביאים יש שחוטאים כנביא דבית אל שעבר על נבואתו. וחנניא בן עזור שהיה מתחילה נביא אמת כמו שאחז"ל (יפ"ת):

וכי מלאך היה. דבשלמא אי הוה נביא היינו ויעל מן הגלגל אל הבוכים שנאמרת לו הנבואה בגלגל ובא אל הבוכים להגידה לעם שהיה שם כמו שאמרו המפרשים. אבל אי הוה מלאך מ"ט בואו מן הגלגל. ועוד שהמלאך לא ידבר עם עם רב. אלא פנחס היה כדאי' בס"ע שהוא היה המדבר ברה"ק בימים ההם:

כסבורה בו שהוא נביא. אחר שעשתה לו גדי עזים והכינה מאכל לפניו. ועכ"ז אמרה ומראהו כמראה מלאך אלהים מכלל שכל הנביאים היו אז כדמות מלאכים במראיהם. ולכן חשבה שהוא נביא ולא מלאך:

מבית אב שלהן וכו'. ר"ל בנין אב של כל הדרשות האלו שהביאו כאן שנקראו הנביאים מלאכים הוא נלמד מדכתיב ויאמר חגי מלאך ה' וגו'. וזה הקרא הוא אבהון דכולא שממנו נלמד שכל הנביאים נקראים מלאכים. ולא הוצרך לומר טעם בפנחס למה הוא נקרא מלאך. ואף משה רבינו לא נקרא מלאך על שהיה גדול בנביאים שאין כמוהו. אלא נקרא מלאך ע"ש שכל נביא נקרא מלאך כדכתיב ויאמר חגי מלאך ה'. וזה לשון המדרש בב"ר ס"ח והנה מלאכי אלהים אלו משה ואהרן ומנין שהנביאים נקראו מלאכים שנאמר ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה' ע"כ:

במה הכתוב מדבר. דבשלמא אי במלאכים ממש מיירי ניחא דהוו גבורי כח ודאי אבל למאי דפירש קרא בתחתונים מאי גבורי כח דמאי גבורה איכא בעשיית המצות, ומשני ר' יצחק דבשומרי שביעית יצדק גבורי כח שכובש יצרו ושותק וכדתנן איזהו גבור הכובש את יצרו:

אדם עושה מצוה כו'. פי' מצות צדקה:

לשאר ימות השנה. ר"ל אבל שנה תמימה שיהיה נותן צדקה ודאי יקשה בעיניו. וזה רואה לשדהו חרב כל השנה ופירותיו מופקרים לעניים. ונותן ארנונא היינו מס השדה ושותק. ור"ל שלא זה ששדהו בלי זריעה שנה תמימה מוכרח לפרוע מס למלכות אע"פ שאינו נהנה ממנה ושותק ואינו מהרהר אחר ה' אין לך גבורה גדולה מזה:

וזה דבר השמטה. ואע"ג דהיא שמיטת כספים. הא מרבינן בפ"ק דמ"ק מדכתיב השמיטה שמוט דבשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים:

עשייה לשמיעה. וטעם גבורי כח י"ל שהם כובשים יצרם בקבלם כל אשר דבר ה' קודם שישמעו:

א"ר תנחום כו'. ר' תנחום מפרש קרא במשה. וא"ת מאי גבורי כח לשון רבים. כבר אמרו בתנחומא וכן בשמואל כתיב ויבא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל ויאמר דבר וגו'. ולפ"ז יאמר גבורי כח על משה ושמואל שכחם גדול ג"כ שקראם ה' והיה יכול לשמוע הדבור:

כל ישראל עומדים כו'. הכוונה שלהיות קבוץ השלמים מועיל להוסיף כח בשלימותם מאשר היה בהם מתחלה. על כן בהיותם ששים רבוא יחד במעמד הר סיני גדול שלימות הכנתם לקבלת השפע האלהי שם. ע"כ היה אפשר שבסיוע זה אל זה להכניס אל השלימות יותר יוכלו לשמוע קול ה'. ומאחר שעכ"ז אמרו אם יוספים אנחנו וגו'. נראה שלא הספיק כח כלם יחד לשמוע קול ה' ומרע"ה לבדו היה כחו מספיק יותר מכולם:

לא קרא אלא למשה. שאילו קרא אחרים עמו לא היה נודע כחו של משה לגמרי שהיה אפשר שע"י זכות הנלוים אליו היה זוכה משה לזה אבל לבדו לא. אלא שלא קרא אלא למשה. ומ"מ הי' בו כח לשמוע קול הדבור. וע' ביפ"ת:

ב  [עריכה]

רבי אבהו פתח ישובו כו'. רצה לומר דויקרא אל משה אתא למימר דשם שקראו בת פרעה עדיף מכולהו כדלקמן בפירקין ולהכי מייתי האי קרא דדריש ליה בגרים וקאמר ששמות הגרים חביבים לפני ה'. וה"ה נמי שהשם שקראו בת פרעה שנתגיירה היה חביב לפני ה':

אלו הגרים. דמדכתיב ישובו משמע דעד השתא לא היו יושבים בצלו ועתה שבו לשבת בה. ע"כ דאיירי מגרים דבמתן תורה ברחו האומות משבת בצלו של הקב"ה כדאי' בחזית גבי בצלו חמדתי וישבתי. להכי קאמר שעתה ישובו וירצו לשבת בצלו כמו שהיתה הכוונה האלהית במ"ת שקרא לכל האומות אליו ולא רצו (יפ"ת וע"ש):

עיקר כישראל. שהקישן הכתוב לישראל כדאי' בבמ"ר פ"ח. והתם דגרסינן בישראל בבי"ת טעות סופר הוא (יפ"ת):

המד"א דגן בחורים. כלומר כיון דישראל איקרו דגן מקיש להו לישראל. וכן יפרחו כגפן דישראל איקרו גפן. ועיין ביפ"ת:

יחיו דגן בתלמוד כו'. כטעם שאמרו בספרי הדגן זה התלמוד תירוש זו אגדה. ומשום דבעודם בגיותן לא יוכלו להבין בתורה כדאיתא בשמ"ר פ"ל. לה"ק דהשתא יזכו לתלמוד ואגדה:

שמותן של גרים. שלהיות שם הגר נזכר בלי יחוס בית אב. אמר שעכ"ז הוא חביב. שיסתכל ה' בו. ולא בשרשו. כענין היין שהעץ שהוא יוצא ממנו גרוע מכל העצים בקומתו ואיכותו כי לא יצלח לכל מלאכה וכמשה"כ מה יהיה עץ הגפן מכל עץ הזמורה. ועכ"ז היין חביב מצד עצמו ומתנסך על גבי המזבח (יפ"ת):

ולמה נקרא שמו לבנון ע"ש ההר הטוב. זה הלשון אינו מכוון כי לא נתן טעם למה נקרא לבנון משום דכתיב ההר הטוב וגו' דאכתי צריך לתת טעם למה נקרא לבנון ולומר כהני טעמים דבסמוך. ואם לא בא לומר אלא שפי' לבנון היינו בהמ"ק דומיא דההר הטוב הזה והלבנון. ה"ל למימר ואין לבנון אלא בהמ"ק כמד"א ההר הטוב כמ"ש בב"ר פ' ט"ו ולקמן בבמדבר רבה לא מייתי האי לישנא (יפ"ת):

שמלבין עונותיהם. ע"י הקרבנות שקרבין בו:

אם יהיו חטאיכם כו'. כלו' ראיה שכפרת החטא מכונה בהלבנה:

שכל לבבות כו'. דרש לבנון מלשון לב ובאה הנו"ן להגדיל ולאהוב הענין. ולכלול את כל הלבבות כמו אותיות האמנתי"ו הבאה לתפארת הענין (עיין יריעות שלמה) וכאילו אומר הוא לב שלנו. כלומר מקור החיות והשמחה כמו שהלב הוא מקור החיים באדם. כי הוא יפה נוף משוש כל הארץ כי טבע ארצה טוב מאד, ודעת רבנן מפני ששם עיקר ההשגחה האלקית שורה. שזהו מכונה בשם לב. כלב הנותן חיות לכל הגוף. ויען כי הוא מקור הלב לכן אמר לבנון במנין הרבוי:

ג  [עריכה]

ע"ש והיו עיני ולבי. דרש לבנון נוטריקון לב עינים:

רבי סימון כו'. משום דבעי לפרש דויקרא אל משה אתא לומר שנקרא בשם משה ולא בשאר שמות שהיו לו כדלקמן. דרש ואזיל האי קרא למילף מיניה כמה שמות היו למשה:

לא ניתן ד"ה אלא לידרש. משום דאשכחן כמה שמות ואינן אלא אחד כענין ירד ואביגדור וכל הני דמזכיר הכא. וכן ישר ושובב וארדון וזולתם. דמייתי בש"ר פ"א ובצלאל וראיה ושובל וזולתם דמייתי שם פ"מ. ועוד דרוב ענינים הנזכרים בד"ה נזכרו בספר מלכים ושאר דוכתי. להכי קאמר שלא ניתן ד"ה אלא לידרש ששמות רבים נאמרו על אחד לרמוז הדרשות שנדרשו בהם ואינם שמות אנשים מחולפים:

שהעמידה יהודים. שהיתה שפרה שפרו ורבו ישראל על ידה וגם ותחיינה את הילדים כדלעיל ש"ר פ"א:

שהוריד התורה. כי התורה העליונה במציאותה היא למעלה. כנודע. אך נלבשה במאמרים שיכולים התחתונים לקבלה:

שהוריד את השכינה. מרקיע השביעי לארץ. וכדאי' בב"ר פ' י"ט:

לשון מלוכה. ומשה איקרי מלך כדכתיב ויהי בישורון מלך:

וירד. פי' מלך ומושל:

גודרין. פרצתן של ישראל ועושין גדר לתורה ומצות:

שחיבר את הבנים כו'. ע"י הקמת המשכן כמ"ש ושכנתי בתוכם [הגר"א]:

את הפורעניות. וחובר לשון חובר חבר שמעכב פורענות הנחשים ע"י לחישתו. ור"ל שאם לא קבלו ישראל את התורה היה נחרב כל העולם. וע"י קבלת התורה נתבסם העולם. והיינו דקאמר שהעביר הפורעניות מלבא בעולם:

שסוכים ברה"ק. הבטה שאינה בהירה כל כך נקראת בלשון ארמית סכיא. וכל הנביאי' היה בלא אספקלריא המאירה. אך משה היה אבי כל הנביאים באספקלריא המאירה:

מקוים לאביהם. דרש יקותיאל קויתי אל בסירוס אותיות:

שהיה אב למזניחים. כי רבים אחרים עשו כך כגון אסא יאשיה וחזקיהו שהעבירו עבודות זרות ומש"ר הגדיל לעשות מכולם:

וקראתו בנך. כמה שנאמר ויהי לה לבן:

בתיה בת יה. אע"פ שלא מצאנו לה שם אחר. ודרשו טעם לשמה כדרכם ז"ל למידרש שמות:

בעצת אביה. שצוה לאבד ילדי העברים והיא הצילה את משה:

זה הציל את הצאן. ע"י שסכל עצת מרגלים כדכתיב ויהס כלב את העם. ואע"פ שגם יהושע היה עמו. לא היו חוששים לו. ששתקוהו כדאי' בסוטה. ועוד שכלב רימה אותם שאמר להם אני עמכם בעצה. ולכן אמרו נאמן עלינו כלב. וע"י זה היה יכול להשתיקם כדלקמן בבמ"ר פ' י"ו. שע"י דבורו של כלב נתרפו ידיהם קצת מתלונותם. ואלולי זה היו נאבדים מיד:

את הרועה. זה משה:

בן שנתנה לו תורה מיד ליד. דרש בן נתנאל בן שנתן אל לו התורה מיד ליד. וכתב היפ"ת לא ידעתי מי הזקיקם לפרש מקרא זה על משה שלא כפשוטו [שפשוטו מדבר מה שהיה בימי דוד שתיקן כל המשמרות הכתובים בד"ה שם וכתבם הסופר שמעיה והפיל גורלות] דלא דמי לדלעיל מדכתיב אלה בני בתיה איכא הוכחה אל הדרשא:

סופרן של ישראל. שנא' כי שם חלקת מחוקק ספון ומדבר במשה (מת"כ):

שויתר הקב"ה ע"י כו'. ע"ד דאי' לקמן פ' יו"ד שאמר אהרן מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל. ואמר הקב"ה לאהרן אהבת לצדק את בני ושנאת מלחייבם חייך שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכ"ג אלא אתה ע"ש המשל לזה. הרי שאם עשו ישראל בעצמם לא היה להם תקנה ח"ו. אך ע"י שעשה אהרן והקב"ה ידע טוב כוונתו שבנאו לשם הקב"ה כדאי' התם חשב זה לו לזכות וישראל ניצולו ג"כ:

שויתר. דרש אביתר נוטריקון אב יתר כלומר הקב"ה ויתר על ידו מעשה העגל (מת"כ):

הלא אהרן אחיך הלוי. ר"ל דכי היכי דאהרן איקרי לוי ע"ש משפחתו אע"פ שהיה כהן כן יצדק לומר במשה אף למ"ד שהיה כהן:

ד  [עריכה]

פתח אז דברת כו'. ס"ל שויקרא אל משה אתא לומר שהוא לבדו יבא באהל מועד. ומשם למדנו כחו של משה שהוא לבדו מקבל הדבור וכשיטת האגדה דריש פרקין. ומייתי סמך מהאי קרא דכתיב שויתי עזר על גבור דמפרש ליה במשה. והגבורה הוא סבלו הדבור שקשה לששים רבוא כדלקמן. ומכיון דמייתי האי קרא מפרש ליה ברישא בשאר אנפי:

בדיבור ובחזון. שהם שני לשונות קשות במדרגת הנבואה (כדלעיל בב"ר פ' מ"ג סי' ז') שהוא מצד תוקף הדין הקשה. ופירש טעמו בצדו באומרו לחסידך שנקרא חסיד המתחסד עם קונו בהיותו מצד החסד כמו שנא' תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. ובמדת חסדו היה לו כח להמתיק בטוב אל השני מדות של תוקף הדין ונהפכו לטובה. אך שמא תאמר אם היה מצד החסד איך נעשה דין על ידו בהריגת הד' מלכים וחיילותיהם. ע"ז אמר ותאמר שויתי עזר על גבור דכתיב ויכם וירדפם שרדף הרוגים שנהרגו כבר מן השמים. כלו' שלא נעשה הדין על ידו אלא הדבר היה בעזרת האל כי מן השמים נלחמו עמם. ואברהם לא עשה להם מאומה. וממילא נשאר אברהם במדתו מדת החסד כראוי (נזה"ק):

חסד לאברהם. ומדתלי חסד ביה משמע שהי' עושה חסד והוא מדת החסד:

שהרג ד' מלכים. ולכן נקרא גבור שהרג כ"כ בזמן מעט עם היותו במתי מעט דהיינו ילידי בית שי"ח וכ"ש למ"ד זה אליעזר. ומהו שהודיעו ה'. הוא שמאתו היה הדבר שעזרו. וכדר' יצחק שה' הורג ואברהם רודף. ולולי זה לא תועילנו גבורתו הטבעית:

רודף הרוגים. דכתיב ברישא ויכם והדר וירדפם:

בדוד שנדבר עמו ע"י נתן הנביא. וא"ת כיון דלאו ממש עמו דבר מה בצע בהיות הדבור בדבור ובחזון. וי"ל כיון דלצורך דוד באה הנבואה לנתן בשני אלה היתה גדולה לדוד שבעבורו זכה הנביא שגדל כחו לקבל הנבואה בשני המדרגות הקשות:

י"ג מלמות. וגבור בטבע לא יוכל להיות עושה מלחמות רבות ולהצליח בכולם. רק אנכי שויתי עזר על גבור:

לצרכיהן של ישראל. להצילן מהאויבים ולהרחיב גבולם:

חמש לצורך עצמו. היינו א' מה שהכה לפלשתים מאתים איש והביא ערלותיהם להתחתן במלך שאול. והב' מה שהכה להעמלקים שלכדו את צקלג ולקחו נשיו ובניו. הג' מה שלכד את מצודת ציון היא עיר דוד. שאמרו לא יבא דוד הנה. והד' מה שהכה בפלשתים בבעל פרצים שנתקבצו לבקש את דוד. והה' מלחמת אבשלום (יפ"ת):

מה אל פה וגו' במראה. ומראה וחזיון היינו אחד. שחזון נגזר מן חזה ומראה נגזר מן ראה. וחזה וראה ענין אחד הוא. וע' יפ"ת:

בנוהג שבעולם כו'. פרשתי לעיל סי' א':

ה  [עריכה]

רבי יהושע כו' פתר קרא. כלו' פתר קרא דויקרא אל משה בהאי קרא כי טוב אמר לך עלה הנה. ודעתו שנזכר ויקרא אל משה למעוטי אתא שלו לבדו קרא וכדעת האגדה הקודמת. אלא דס"ל שהטעם לפי שמשה היה מקיים בעצמו כי טוב אמר לך עלה הנה. ולכן אמר לו שאין השעה מצפה אלא לו:

רחק ממקומך. ממקום שהיה ראוי לך לפי מעלתך: ואל תעלה. מתחילה אל תעלה לישב למעלה. מוטב שתרחק למטה ממקום שראוי לך כדי שיאמר לך עלה עלה:

השפלתי היא הגבהתי. הלל כיון בזה מוסר כללי בענין ענוה. שאין הכוונה שמתוך השפלה יבא לידי הגבהה וכבוד. כי גם זה אינו מאומה. כי שוא כבוד המדומה. רק הכוונה כי השפלה היא הגבהת הנפש. שהנפש מתרוממת במעלתה אם היא משפלת עצמה לבקש חכמה. כי מדת השפלות נעלה מאד עד שזה ממדותיו יתברך ומכנוייו הגדולים אף שהוא מגביה לשבת עכ"ז משפיל עצמו לראות ולהשגיח בשמים ובארץ:

מה טעם המגביהי כו'. מהאי לישנא משמע דדריש מרישי' לסיפי' ומסיפי' לרישיה. דה"ק המגביהי שבת המשפילי. והמשפילי שבת המגביהי. ועיין בש"ר פ' מ"ה:

א"ל הקב"ה לכה כו'. הרי שהוגבה שא"ל שאין כמותו לגאלם:

ה"א בסוף תיבותא כו'. פי' כיון דכתיב ה"א בסוף תיבותא על כרחינו נקרא אותו לְכָה בקמ"ץ תחת הכ"ף. כלומר עליך הדבר מוטל דווקא ולא לאחר. משא"כ אילו היה כתוב לך בלא ה"א בסוף. אז אפשר לקרותו לך ג"כ [שהוא ההליכה בציוי] אבל לכה אי אפשר לקרות בציר"י הלמ"ד:

בים עמד לו מן הצד. דמדא"ל אם אין אתה בוקעו כו' כדמפרש ואזיל שמעינן שמשה היה פורש עצמו מן הדבר. שמשה היה סבור לפי שהים נברא בב' אינו ראוי להיות נעשה הנס זה ע"י אדם שנברא בששי. ולא חשב שזכותו חשוב מכל העולם. והיה משה סובר שיהיה הנס נעשה ע"י מלאך:

שאם אין אתה בוקעו כו'. דאל"כ ואתה למה לי:

שאם אין אתה עולה כו'. דייק מדכתיב אתה דה"ל למימר עלה אל ה' ואהרן וכו' ומשה היה סבר שאין מעלתו כל כך גדולה ושלימה שיעלה להר סיני. רק שיעמוד בתחתית ההר:

באה"מ עמד לו מן הצד. שסבר שיעמוד בחוץ וידבר עמו ה':

ו  [עריכה]

פתח יש זהב כו'. טעמו לפרש דויקרא אל משה למיעוטא אתא שהוא לבדו יבוא באהל מועד כטעם האגדות הקודמות. אלא דס"ל דמאי דמעטינהו מאהל להורות שמשה חביב לפני ה' אע"פ שלא הביא דבר במלאכת המשכן טפי מכל אותם שהתנדבו במשכן. ולהכי דריש האי קרא בענין זה. וברישא דריש ליה דאשמועינן דדעה עדיפא מכל כסף וזהב. והדר מפרש ליה לענין משה שדבורו היה חביב לפני ד' מכל נדבת הכסף והזהב. ומה שאמר יש זהב הכל הביאו כו' פירושא אחרינא הוא אע"ג דלא קאמר ד"א. כי מצינו כיוצא בו רבים במדרש:

מתלא. פי' משל אומרים:

דעה קנית מה חסרת. ר"ל דקונה דעת לא יחסר כל טוב. וזהו דקאמר קרא וכלי יקר שפתי דעת פי' וכלי יקר דאית ביה כלהו. היינו שפתי דעת. וא"ת לפירוש זה מ"ט להזכרת השפתים. וי"ל משום דמינכרא חכמה בהו כאומר לב חכם ישכיל פיהו:

יש זהב הכל הביאו כו'. כבר כתבתי שזה פירושא אחרינא. דלפירוש קמא אתא קרא לאשמועינן כי טוב לאדם מכסף וזהב קנין הדעת. אבל לפירוש זה אתא קרא לאשמועינן שדבורו של משה היה חביב לפני ה' מנדבת כל ישראל. וא"ת מאי נפקא מינה מאי דהוה הוה. וי"ל דילפינן מזה דה"ה דכל דבור טוב חביב מהקרבנות לפני ה'. ונ"מ לתפלה דעדיפא מהקרבנות וכמ"ש חז"ל גדולה תפלה מהקרבנות שנא' גם כי תרבו תפלה וגו':

וזאת התרומה. לא גרסינן ליה דלית מינה ראיה שהביאו. אלא גרסינן הביאו את תרומת ה':

אלא למשה. לדבר עמו והוא ג"כ מדבר עם ה' שהיה שואל לו כל ספקותיו בשמועותיו:

ז  [עריכה]

מה כתיב כו'. דעת אגדה זו דויקרא אל משה אצטריך כדי שיכנוס לאהל מועד שבזולת הקריאה לא היה יכול ליכנס. וגם לא היה ראוי שיקראנו ה' שיכנס למקום אשר שם השכינה בקבע לולי כל הכבוד שעשה משה שעל כל דבר היה כותב כאשר צוה ה'. ומפני שאין זה מספיק לזכות ליכנס במקום הזה כי מאויים הוא בכבוד המקום מצד עצמו בכל מה שאפשר. לכן הביא משל למלך כו' לומר שאחר שכיוצא בזה יכניסו המלך בהיכלו לכבדו מדרך המוסר. לכן עשה כמו כן הקב"ה משום האנוש מאלוה יצדק:

לפני ולפנים. דמדכתיב ויקרא ה' וידבר משמע שקראו למקום שהיה מדבר עמו משם דהיינו מעל הכפורת וכו':

ח  [עריכה]

י"ח צווין כו'. דעת ר' נתן למפלג אאגדתא הקודמת בתרתי. חדא במה שאמר דכאשר צוה ה' את משה אתא למימר שהיה כותב משה כן על כל דבר ודבר. וקאמר איהו דאינו אלא ספור התורה ונכתבו הי"ח צווין כנגד י"ח חוליות כו'. שנית במה שאמר דויקרא אל משה אתא למימר שיכנס לפני ולפנים וקאמר דלא אתא אלא למימר שהוא חביב מכולם משל למלך כו':

כנגד י"ח חוליות שבשדרה. ורמז שראוי להשתדל בכל עוז במצות ה' ובכל חלקי אבריו ע"ד כל עצמותי תאמרנה. ולכן היו הצווים כמנין חוליות שבשדרה שהן הרכבת גוף האדם שעל ידן יתנועע:

י"ח ברכות. אפשר דקבעו י"ח ברכות כנגד הי"ח צווין וכנגד י"ח חוליות. וטעם קביעת י"ח ברכות כנגד י"ח חוליות אי' בירושלמי שישוח בהם בתפלה. ומה שקבעו י"ח ברכות כנגד י"ח צווין לפי שראוי להתפלל תמיד על בנין בהמ"ק. א"נ משום דהשתא דבהמ"ק חרב התפלה במקום הקרבנות קבעו מנין הברכות כנגד המשכן:

י"ח אזכרות כו'. אי"ח ברכות קאי. שי"ח ברכות הוקבעו כנגד י"ח צווין וי"ח חוליות כנ"ל וגם כנגד י"ח אזכרות כו' דלכולהו איכוון מסדרי הברכות. וע' בפ' תפלת השחר:

לבד מואתו אהליאב. אתא לאפוקי הצווי הנזכר תחלה בבצלאל דא"כ ה"ל י"ט. אלא משם והלאה הם הי"ח צווים. והא דלא מני באמת ההוא ציווי הנזכר תחלה בבצלאל. הוא מפני שהוא כולל כל המלאכות. והציווים שמזכיר אח"כ מואתו אהליאב ולהלן בפרט כל מעשה ומעשה שעשו האומנין הם פירושי הצווי הכולל. ואין למנות הכלל עם הפרטים:

דוכסין ואפרכין ואסטרטליטין. בפסיקתא דוזאת הברכה ויאמר המלך סוב התיצב כה ויסוב ויעמוד א"ר אבא בר כהנא אי הוה דוכוס אתעביד איפרכוס ואי הוה איפרכוס אתעביד איסטרטליטיס. וכתב המוסף הערוך דוכוס בלשון רומי שר צבא. ואיפרכוס בלשון יוני שר הפרשים. ואיסטרטליטיס בלשון יוני נגיד מלחמה ע"כ ובערוך ערך אפרכוס כתב שם המוסף הערוך אפרכוס בלשון יוני שר העיר ע"כ. וכן משמע בילמדנו בסוף אם בחקתי מלך ששלח אפרכוס שלו מי מספיק לאפרכוס צרכיו בני המדינה. אמר הקב"ה אפרכוס שלחתי והן מספיקין להם מן ובאר וענן. הרי ששמע מזה שאפרכוס הוא שר העיר:

עם מה מדבר תחלה כו'. גם בזה בא לתרץ אמאי אצטריך לאשמועינן ויקרא אל משה. ולא ס"ל כתרוצי האגדות דלעיל. לכן מתרץ דאשמועינן שקרא למשה תחלה שמדבר עם מנהיג המדינה תחלה. ועיין ביפ"ת:

אגרונימון. פי' בלשון יוני פקיד ממונה על דברי מאכל ועל שער השוק (מוסף הערוך) וכן כתב בעל כתר כהונה אגרונימון פי' בעל השוק והוא הממונה על המדות והשערים ולפסוק שער שבשוק ולגזור שתמכר האיפה בכך וכך ויש רשות בידו לענוש העובר על גזירתו הן בממון הן במכות כפי מה שיראה:

זו חיה תאכלו כו'. ומכיון דהוה צריך לדעת מיני מאכלים ה"ל כממונה בחיי המדינה שמתעסק במזונותיהם:

ואלה לא תשקצו. שאע"פ שלא נזכרו בעופות ובשרצים אלא הטמאים. דייק מדכתיב אלה שהראה ה' למשה גם הטהורים וא"כ היתה טרחתו מרובה:

ט  [עריכה]

ולאדם לא קרא. דס"ל דויקרא אל משה אתא לאשמועינן דהקב"ה קראו מעצמו לדבר עמו אף שלא בא מרע"ה אל האהל ולא הכין עצמו לקבל הדבור כמו שקורא לאדם ההולך לדרכו. וזו מעלה גדולה שלא היתה לו עד עכשיו. שכל הקריאות שעד עכשיו היתה כשהיה מרע"ה מתעסק להקביל פני השכינה. והוקשה לו לפי שיטתו מאדם שקראו ה' עם היותו בלתי משחר פני ה'. אדרבא היה מתחבא מפני ה'. ולכן היה לו להמתין עד שהוא יבקש פניו. או שהוא לא ידבר עמו כלל אלא יודיענו ענשו ע"י שליח. ומשני אין גנאי למלך לדבר עם אריסו שדרכו לדבר עמו תמיד ואין גנאי שיקראנו המלך מעצמו לדבר עמו. ואדם היה אריס דכתיב ויניחהו בגן עד לעבדה ולשמרה. ואע"ג דהשתא לאו בענין אריסותיה דבר עמו. כיון דהיה רגיל לדבר עמו קראו עכשיו ועיין בענף:

ועם נח לא דבר. דוידבר ה' אליו וויקרא אל משה כוליה חד ענינא הוא. דאתא למימר שה' קראו ודבר עמו מבלי שקדם משה לבקש הדבור וא"כ קשה דמאי רבותיה הלא גם בנח דבר לומר לו צא מן התבה מבלי שקדם נח לבקש מלפניו:

עם נקדודו. פי' רועהו מלשון אשר היה בנוקדים ונח היה רועה שמסר בידו כל הבע"ח בתיבה לפרנסם:

עם פונדקי. וקרי לאברהם פונדק משום שה' היה רגיל להשרות שכינתו באהל אברהם כאומר וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל. ועוד כתיב ויעל מעליו אלהים ואמר לעיל בב"ר פ' מ"ז מכאן שהאבות הן המרכבה. ולכן דומה לפונדקי שרגיל המלך לשהות אצלו ולבו גס בו לדבר עמו. אבל משה עד עכשיו לא שרתה שכינה באהלו אלא בסנה וסיני שהוא מקום השכינה היה מדבר עמו:

ולא כאברהם כו'. אגדה זו אתיא לאשמועינן דלא נטעה מדלא קאמר וירא ה' אל מששה שהקריאה לא היה אלא ע"י מלאך אע"פ שהמדבר היה הקב"ה וכדאשכחן באברהם דאע"ג דהכי הוא באברהם הכא במשה לא היה הכי. דא"כ ה"ל למימר ויקרא מלאך ה' אל משה. ועוד דמאני אני דברתי אף קראתיו שמעינן לה כדר' אבין:

אני אני דברתי כו'. ואע"פ שנבואה זו היא בישעיה. אך מפני שישעיה קבל נבואתו כמשה מפי הקב"ה כדאי' לקמן פ"י לכן למדין ממנו למשה. וע' מה שפי' היפ"ת בזה:

י  [עריכה]

א"ר אלעזר כו'. משום דק"ל דה"ל לומר ויקרא אל משה מאהל מועד וידבר ה' אליו לאמר דבר אל בני ישראל וגו' שלא להפסיק בין וידבר אל לאמר כדרך הכתובים תמיד. גם קשה ליה קושית הספרי דכאן משמע שדיבר אתו מאהל מועד וכתוב אחר אומר ודברתי אתך מעל הכפורת וכן הקשה לקמן בבמ"ר סוף פ' י"ד. לכן מתרץ ר' אלעזר דמאהל מועד אינו דבק עם וידבר. אלא עם לאמר. שר"ל שמאהל מועד ואילך ניתנה תורה לאמר אמירה גמורה דהיינו הוראה. משא"כ עד השתא:

סייג לישראל. לפי שאע"פ שלא היו יכולים לקיים המצות כתיקונן מפני שלא נתפרשו עדיין. מ"מ היו מיוחדים להיות לעם ה' ושומרי בריתו במה שקבלו כללות התורה ונבדלו מאוה"ע להכי קאמר סייג ניתנה כגדר שמקיפן ומבדילם. ועיין בענף:

משל לדיוטגמא. כתב כתוב בו גזירת המלך על בני מדינתו. וצורך המשל הוא לומר שאע"פ שהיו קצת המצות נודעות לישראל תחלה כדכתיב והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו עכ"ז מאחר שלא נצטוו בהוראה עד אהל מועד לא היו נענשים דמצי משתמטי לומר לאו אדעתין. כגזירת המלך על בני מדינתו שאע"פ שהיא כתובה וחתומה ומסתמא ענינה מפורסם לבני המדינה עכ"ז אין מענישין על העובר עד שתתפרש להן בפרהסיא דאל"כ יאמרו לאו אדעתין:

בדימוסי' של מדינה. פי' רחוב העיר. א"נ מקום המשפט (מעריך):

זה סיני. שהתורה נקראת אֵם כאומר כי אם לבינה תקרא ואז"ל אֵם:

הורתי כו' ישראל בהוראה. דרש הורתי לשון הוראה:

יא  [עריכה]

אוה"ע יודעים כו'. משום דבעי למימר מאי דתני ר' חייא שהקול היה נפסק וכו' מייתי נמי הא דריב"ל דהוא מהאי טעמא שע"י שלא היה הקול יוצא מאהל מועד לא היה נשמע לאה"ע וניצולו מבהלתם שהיו נבהלים תחלה כשהדבור היה בא לנביא והיותם שומעים. ולכן אילו ידעו שסבת זה היו בנין אוהל מועד היו מקיפין אותו אהליות וכו':

אהליות. אהלים כמשמעו כדי שיעמוד בחוזק ויהיה לו סמוכים מפה ומפה:

וקסטריות. פי' גזוזטראות:

קול הדבור. כשהיה מדבר עם ישראל וכשהיה מדבר עם משה שהיה בקול גדול:

ונתרזים. פי' הטילו רעי (ערוך) ואין הכוונה שהיו כולם שומעים הקול. כי זה אי אפשר. כי אם המתבודדים החפצים ומייגעים שיבוא עליהם ההתגלות. ולכן מסיים שהיתה הנבואה מצויה באוה"ע והם כשהיו שומעים היו נתרזים. והכוונה בכללה שהנבואה באה בביטול החוש עד שנופל תרדימה על הגוף ונשאר בשכלו לבד כידוע. וידוע עוד שמטבע השפע כשבאה בעולם לפעמים היא מאצלת אף לבלתי ראוים באמצעות איש הראוי כמ"ש ואצלתי מן הרוח. ויהיה זה אם רק מכינים ומתבודדים עצמן לזה. וא"כ אין זה מן הפלא שבעת שהיתה ההתגלות בישראל נאצל מהרוח ג"כ לאוה"ע אך לא היה בהם כח. כי נחלש גופם עד שאחזם רעדה ונתרזו ע"י זה כי כן טבע הרעדה שמביא לידי זה. והוא ג"כ היפך הטהרה כמ"ש ויתד תהיה וגו' ויצאת חוץ כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך. אך אחר שהוקם המשכן נפסק עוד הקול. כי נתייחד רק מקום מוכן לזה:

מתוך פניקטיהם. פי' היכליהם. שהדבור נכנס בבתיהם כדאמר בתנחומא:

אשר שמע כו' כמונו ויחי. ומפרש שכך אמרו מי הוא ששמע כמונו ועמד בבוריו. דודאי נתחלשו. ולכן אנו יראים שאם עוד נשמע הקול נמות מאחר שאין בריה יכולה לסובלו. ופירש ויחי לשון בריאות כמו ויחי מחליו:

דו פרצופים. פי' בשני פנים. ור"ל שהקול היה נחלק לישראל ולאוה"ע לכל אחד לפי ענינו:

שומעים ומתים. כלו' רבים ההם. או היו קרובים למיתה. ודייק מיתורא דאתה משמע אתה היתה שמיעתך משונה. ולהכי ה"פ מי כמוך ששמע ויחי כמוך. שאתה חיית ולא זולתך. ופי' ויחי כפשוטו. וגבי כי מי כל בשר מצי לתרץ דה"ק מכיון דאין מי ששמע וחי זולתינו שנעשה לנו נס א"כ אנו יראים פן נמות בפעם אחרת כשידבר עמנו דלאו בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא:

יב  [עריכה]

נבואה מצויה באה"ע. אין הכוונה בדבור מיוחד בהגלות שכינה. אלא הכוונה על הנבואה הטבעית והוא השגתם מהשפע השופע על השכל כפי הבנתם שמתחלה היתה נבואה זו מצויה באו"ה כי הראוי ומכוין עצמו אליה היה משיג מה שבחקו להשיג. אמנם משהוקם המשכן גם מין השפע הטבעי מהנבואה ג"כ נסתלקה מהם. [ולכן היו מרגישין בקול הדבור ומתחלחלין ממנו (כמבואר בסי' י"א) ומשהוקם המשכן לא הרגישו עוד. רד"ל]:

הרי בלעם מתנבא כו'. לא הוקשה מנבואותיו של בלעם המפורשות שדבר ה' בו בהגלות שכינה. כי ידוע שזה לטובת ישראל להשיבו אחור ממחשבתו הרעה. רק מקשי ממה שהיה מתנבא מתחלה שהיה מפורסם באומות למגיד עתידות וכיוצא ולכן אמר לו בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך. וזה מצד הכנתו בשכלו היה. מכאן הוקשה להם למה לא נסתלקה ממנו השגה זו אחר שהוקם המשכן אם ה' הסיר ההשגה מכל המוכנים לה משהוקם המשכן. והשיב שנבואת בלעם הוצרכו להגיד טובתן של ישראל שאילו אחד מישראל ברכם יאמרו אה"ע שקר דבר. אבל בהיות בלעם השונא המברך את ישראל ישימו אה"ע יד לפה כדאי' בדברים רבה פ"א. ולכן לא הסיר ה' מבלעם כח נבואתו מתחלה כדי שיהיה מוכן באחרונה וגם כדי שיתפרסם באה"ע אמתת דבריו (יפ"ת):

יג  [עריכה]

אלא בחצי דבור. שקשה עליו להאריך עמהם בדברים:

אלא בחצי דבור. עד שאינו יודע האמת על בורי' מזה. כמו מי שמדבר חצי הדברים שאין השומע מבין ממנו עיקר הענין המדובר בו. כן הם לא הבינו על אמיתתו אבל בישראל הוא בלשון ברור שהוא מבין הענין על אמיתתו:

כך יהא שכרן. פי' בתמיה וכי כך יהא שכרן של נביאי אוה"ע:

אלא לשון טומאה. טומאת קרי שנתלבש את נבואתו במדרגת הטומאה טומאת קרי (נזה"ק):

בלשון שמה"ש מקלסין בו. הענין כי הקריאה הנאמר במלאכים הוא הכוונה על ההתקשרות העילה בעלול לקבל ממנו ההשגה הרוממה. וכן הוא הקריאה הנאמר אצל הנביאים. אין הכוונה קריאה פשוטה. כי אם קריאת ההשגה:

רחוק ה' מרשעים כו'. דאם כפשוטו אין זה חידוש שרחוק ה' מרשעים אם לא שמדבר על נביאיהם שהם עכ"פ עוסקים בהתבודדות השכל. אך מעשיהם רע ולכן ה' רחוק מהם דאע"פ שהוא מתגלה להם בנבואה מ"מ נקרא רחוק לפי שהוא דרך מסך מבדיל של מדרגת הטומאה. ולפיכך גם תפלתם אינה נשמעת (נזה"ק):

כאדם שבא מארץ רחוקה. ר"ל שלכן כתיב בהם בלבן ואבימלך ובלעם לשון ויבא אל כו'. שאין זה מקומו הראוי לו ובא ממרחק עליהם ע"י אמצעים רבים והסתרות רבות. והמחזה ביניהם הוא בלתי ברור ואינם מכירים אותו כי אם כמו שמכירים אדם שבא מארץ רחוקה שאינו ניכר בעיניו:

מארץ רחוקה באו אלי. ובהם כתיב ג"כ לשון ויבא:

אבל נ"י מיד וירא ויקרא. ר"ל שנא' וירא ה' אל אברהם אע"פ שהיה חולה וטרוד במילתו נגלה עליו הקב"ה כאילו כביכול האהבה דחק השורה. וכן ויקרא אל משה (מת"כ):

אלא בלילה. אשר אז הוא זמן ממשלת החיצונים. וה"ה במקומות חרבים אשר שם משכנם גם ביום נהפך לו גם מדת היום ללילה. ולפיכך בלעם שהלך שפי ביחידי ביום במקומות חרבים נתדבק בו רוח הטומאה כמו לשאר נביאי אוה"ע בלילה שאינם זוכים לאור הנבואה מאת ה' לגמרי אלא בהתלבשות מדריגת החיצונים שזמנן בלילה או ביום במקומות חרבים כמו בלעם דמה"ט כתיב ביה לשון ויקר. ומאת ה' היתה זאת לגלגל נבואתו גם ביום על דרך זה לכבודן של ישראל (נזה"ק):

בנפול וגו'. שאז דרך בני אדם לפרוש זה מזה:

שהיה הוא ואוהבו כו'. ר"ל כמו המלך שאינו מדבר עם מי שאינו אוהבו אלא ע"י הפסק הוילון. כך גם נ"א המתנבאים בלילה בזמן ממשלת החיצונים אינם מתנבאים אלא בהתלבשות מדרגות החיצונים אשר הם כוילון ומסך מבדיל בינם לבין קונם יתברך. אבל בנ"י מקפל הוילון הוא מסך המבדיל של החיצונים ומדבר עמם פנים אל פנים:

הולך במטמוניות. וכן על נביאי אוה"ע אינו מתגלה אלא בלילה בזמן ממשלת החיצונים בהתלבשות מדרגות החיצונים אשר השפע הקדוש בא אליהם במטמוניות בהסתר דרך גניבה:

יד  [עריכה]

מה בין משה כו'. משום דקאמר לעיל מה בין נביאי ישראל לנביאי אוה"ע והרבה במעלתם שהם מתנבאים בדבור שלם ובלשון ברור ופנים אל פנים כו' ויקשה א"כ מה יתרון למשה רבינו עליהם שאי אפשר שאין למרע"ה מעלה עליהם דבהדיא כתיב אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה וגו'. ומשני יתרון למרע"ה עליהם שהם היו רואים מתוך ט' אספקלריות ומשה מתוך אחד. או שהם מתוך אספקלריא מלוכלכת כו':

איספקלריות. פי' מחיצות. והכוונה שעם היותם שומעים הקול מאת ה' פעמים ולא ע"י מלאך. מ"מ לא היה מגיעים הקול רק מאת ה' מן השמים והרי הם משיגים שה' מדבר עמהם משם. וזה כרואה הדבר מתוך ט' אספקלריות שהתשעה אספקלריות מפסיקין בינו ובין הדבר שמשיג. אמנם משה רבינו היה הדבור מגיע אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים ורואה שה' מדבר עמו משם ואין מפריד ביניהם אלא מקום שמבין שני הכרובים עדיו. ולזה אמר שהוא רואה מתוך אספקלריא אחד:

הה"ד וכמראה גו'. פי' שמונה פעמים כתיב לשון ראיה בהאי קרא. ומראות תרתי משמע הרי תשעה:

איספקלריא מלוכלכת כו'. ר"ל שאף שנמצא בשאר הנביאים ששמעו הקול מה'. מ"מ היה ע"י אמצעי והוא הכח המדמה שבו יחזה הנביא ששומע הקול. משא"כ מרע"ה שהיה שומע הקול מבין שני הכרובים שלא היה בהשתמשות המדמה. וההשתמשות ע"י כח המדמה נקרא מראה מלוכלכת לפי שהוא כח גשמי. והשגת משרע"ה שהיתה שכלית לגמרי נקרא אספקלריא מצוחצחת (יפ"ת). וע' בפ' החולץ דף מ"ט בעין יעקב:

וביד הנביאים אדמה. שהנביאים נבואתם באמצעות הכח המדמה. אבל משה ראה השגה גמורה קאמר ותמונת ה' יביט דמשמע השגה שלימה:

משל למלך כו'. משום שאמרו לעיל שמשה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת וכדכתיב ותמונת ה' יביט וע"ז קשה דהא כתיב כי לא ראיתם כל תמונה א"כ אי אפשר לומר בו יתברך תמונה ותבנית. לכן א"ר הושעיא שזה דכתיב ותמונת ה' יביט אינו כפשוטו אלא דרך משל ע"ד דברה תורה כלשון בני אדם. כמו כמו שהמלך נגלה על בן ביתו בתמונתו ממש. שאינו מדבר עמו מתוך הוילון כדרכו עם שאר העם. אבל לבן ביתו ע"י שלבו גס בו נגלה לו בתמונתו וצורתו בלי הפסק וילון. כן ה' גילה כבודו למשה בלי הפסק דברים אחרים. והיינו המראה המצוחצחת שהשיג מה שאפשר להשיג באמתת מציאותו כל מה שאפשר בחק הנביא ושמע קולו שלא ע"י אמצעי שלא כדרך שאר הנביאים שלא השיגו אמיתתו ולא שמעו קולו אלא ע"י אמצעי כדפירשתי לעיל:

לפי שבעוה"ז כו'. דרך המדרש כמה זימני לסיים במילתא דנחמתא:

טו  [עריכה]

נבילה טובה הימנו. פי' לפי שהנבלה נתנבלה באונסה. וזה הת"ח מתנבל בידיו (מעריך המערכות). או יבואר ע"ד שאמרו בפסחים קי"ז הפוך בנבילתא ולא תיפוך במילי. וזה שאמרו כל ת"ח שאין בו דעה ר"ל שאין לו דעה קיימת ומיושבת עליו שאין בו מוסר ודרך ארץ. אבל הוא הפכפך בדבוריו. נבלה טובה הימנו ר"ל טוב לו יותר להפוך בנבלה (מהגאון מו"ה שאול מווילנא). והרד"ל כתב שלא יתגאה בחכמתו וכדרשת האדר"נ מאם נבלת בהתנשא:

תדע לך שכן הוא. פי' תדע לך שראוי להיות דרך ארץ ומוסר בת"ח ולא סגי ליה בת"ת. דהא מרע"ה שהיה גדול החכמים והנביאים הוצרך ליזהר גם בדרך ארץ:

להלן הוא אומר כו'. הוא דרוש אחר להבדיל בין מלות הקריאה שהיתה למשה בתחילת נבואתו [שגם שמה היתה בלשון קריאה שהיא נבואה גדולה] לבין קריאה הנאמר כאן שהיא מדריגה היותר רמה. כי בסנה כתיב ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה. הרי דמתוך הסנה מפסיק בין קריאה לדבור דמשמע דאתא לומר שמשם קראו והסנה מפסיק ביניהם. והיינו דקאמר ליה אל תקרב הלום. אבל באהל מועד אין כאן הפסקה שקוראו שיבא בא"מ אשר שם האלהים. ולכן אמר מא"מ בתר וידבר לאשמועינן דלא אתא למימר דא"מ מפסיק ביניהם. אלא אתא למימר שהדבור לא היה יוצא לחוץ לא"מ כדלעיל סי' י"א. דלא היה צריך הכנת משה לזה כי היה מוכן תיכף לזה. ודעתם שהיה מדרגת משה אף בתחילת נבואתו ג"כ גדולה. והראיה שנאמ' בל' קריאה. ורק שמה מפני שהיה עת הכעס על ישראל. ולכן היתה זאת סיבה ומניעה לנבואת משה:

כשהוא מצוה את השליח. להוציאו אינו מכניסו אצלו אלא מצוהו מבחוץ. שאין עבדו כל כך חביב בעיניו. וכן ישראל קודם מ"ת היו במצרים כעבד שחבשו רבו בבית האסורים. ולכן כששלח את משה לא דבר עמו אלא מבחוץ. אבל משקבלו התורה היתה השכינה שמחה עמהם כאב עם בניו. וכשצוה משה עליהם היה מקרבו אצלו:

אבל באהל מועד דומה למלך כשהוא שמח עם בניו. כצ"ל (ידי משה):

בין ברכיו וכדרך אדם על בנו. כצ"ל (יפ"ת):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף