עץ יוסף על ויקרא רבה/ב

עץ יוסף על ויקרא רבה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על ויקרא רבה - פרשה ב

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  

א  [עריכה]

עשרה נקראו יקרים. לא קאמר י' הם יקרים שלפי האמת אין כולם יקרים. שהעושר אינו יקר מצד עצמו. אבל נקרא יקר מאחר שהאנשים ייקרוהו. והצדיקים אע"ג דמבני ישראל הם ומני ישראל. מ"מ חשיב נמי צדיקים. משום דאין חשיבות הצדיקים כחשיבות ישראל מצד כללותם שצדיקים דחשיבי מצד עצמם עדיפי טפי. והרב מוהר"א שי"ק כתב וז"ל מלת יקר הוראתו כפולה. וכוונתו אחד. אחד על דבר יקר ונכבד מאוד. והשני על שהוא יקר המציאות וכבד להשיגה בטבע. ומובנו אחד. לפי שטבע הדבר הנכבד להיות ביוקר המציאות וכל דבר השפל הוא קל המציאות. והנה חשב כאן כמה דברים. מהם נפשיים ומהם עניינים גופנים כעושר. ואבאר אותן בדרך קצרה מאוד. התורה שהיא החכמה העליונה. היא יקרה מאוד ויוקר המציאות. כי נתנה מלמעלה לא בדרך הטבע. והנבואה. שהיא רק מלמעלה. והתבונה להבין דבר מתוך דבר להוציא האמת הברור הנכסה בטבע מעין הנפש. והדעת היא הרגשה הזכה. הנוצץ מהמושכלות הראשונות המודיעים לאדם האמת הברור. והסכלות כנוי לתמימות בטבע שאינו מרגיש מעלתו ולכן איננו מתכבד בו [ולכן על הרוב התמימים נקראים בעולם בשם אטומי שכל. כנאמר ודובר תמים יתעבו. ונאמר וסר מרע משתולל. כי מתראים כאילו אין להם לב להבין]. ולכן אמר הכתוב יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט. לפי שמטבע החכמה למצוא הגבהה בנפשו וא"כ מצורף תיכף הכבוד המדומה לחכמה. אך יקר משניהם הוא הסכלות מעט שאם הוא סכל מעט מבלי שירגיש בכבוד חכמתו זהו דבר יקר ונעלה מאוד. והעושר אם היא מפיקה לתועלת האדם לחיות חיי מנוחה ועי"ז יוכל לפנות מחשבתו לתורה וחכמה. והצדיקים במדות ובמחשבות טהורות. ומיתתן של חסידים הוא דבר יקר ונכבד עד שיקר וכבד אצל ה' כביכול לסלקם מן העולם. או באורו להיפך שיקר ונכבד המיתה להם כי שמה יגיעו למנוחתם ולתענוגם האמיתי ושמה יתענגו עדי עד. והחסד הוא מדת החסד שהקב"ה מנהיג עולמו בחסד אף שאינם כדאים ואלולי החסד כבר הי' העולם נכלה בחטאיה ולכן הוא דבר יקר ונכבד. ודע דלא חשב כאן חכמה לפי שנכלל בכלל התורה שהיא החכמה העליונה עכ"ל:

ולי מה יקרו רעיך אל. קמפרש על הצדיקים שהם כשותפים להקב"ה במעשה בראשית כמ"ש ז"ל בכמה דוכתי:

הבן יקיר לי אפרים. וכל ישראל אקרו בשם אפרים: בנוהג שבעולם כו'. צריך לומר ביוקר ישראל עומדים לי הה"ד אדם אחד מאלף מצאתי בנוהג שבעולם כו' לתלמוד יוצא מהן אחד. דבר אחר אדם אחד מאלף מצאתי זה אברהם כו'. וכוונת בעל המאמר למימר שישראל עומדים ביוקר ומייתי סמך מאדם אחד מאלף מצאתי שפירושו זה אברהם כדבסמוך וא"כ ישראל עומדים ביוקר כי כמה דורות נאבדו עד שנמצא אברהם שורש יחוסינו. ואיידי דמייתי קרא מפרש ליה ברישא על מה שאלף נכנסים למקרא כו' כדרך המדרש דמפרש ברישא קרא דמייתי בדרשות אחרות. ושוב דריש ליה בענינא דשייך להכא:

יוצא מהן ק'. פירוש שיודעים מקרא. ואותן ק' כשנכנסין למשנה שהיא יותר עמוקה אינם מצליחים בה אלא עשרה. ומאותן העשרה כשנכנסין לתלמוד שהוא יותר עמוק אינו מצליח אלא אחד להוראה. וזה לבדו החשוב שיוכל לדון ולהורות. אבל בעלי המשנה אינן יכולים להורות שאין פוסקין הלכה מתוך המשניות. לפי שיש משניות שסותרות זו את זו וצריכין לתרצן וזה התלמוד:

יוצא מהם אחד. ואמרו ואשה בכל אלה לא מצאתי לפ"ז פירושו שלא תצליח אחת מהן לתלמוד שדעתן קלה:

זה אברהם. שבאלף הדורות לא נמצא הגון לקבל המילה אלא אברהם שהיה הגון מכל קדומיו ועיין בענף:

זו שרה. שעם היותה צדיקת לא היתה בשלימות. שהרי צחקה על בשורת הזרע ואמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה כמסופקת בדבר ולא האמינה בנפלאות ה' ונמצא אם כן שבכל אלף הדורות לא נמצאת אפילו אשה אחת צדיקת בשלימות:

זה עמרם. שהיו בו ב' מעלות שלא נמצאו בזולתו שתיהם יחדיו. האחד שהיה גדול הדור וכדאי' בפ"ק דסוטה. והשני שלא חטא כלל שבעטיו של נחש מת כדאי' בפ' במה בהמה. ולכן יצדק יפה לומר בו אחד מאלף מצאתי להיותו שלם בחכמה וביראת חטא:

זו יוכבד. שאע"פ שהיתה צדיקת כדאי' בפ"ק דסוטה. לא היה נקיה מהחטא לגמרי מכיון דלא נמנית עם המתים בעטיו של נחש:

זה משה. שהוא לבדו נמצא עד היום ההוא שלם בקדושה וענוה כמו שהעידה התורה עליו:

נשי דור המדבר. שאע"פ שהיו כשרות כדאמר רבי בסמוך. מ"מ לא נמצא באחת מהן מעלה זו שנמצאת במשה:

אסורות לבעליהן. פי' שעבדו את העגל והשתחוו לו. והנשים לא עבדוהו (מת"כ). או פי' שהן אסורות כשהיו נשואות לאסורות להן כשנצטוו על העריות כמ"ש ז"ל גבי בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו (יפ"ת):

לא הייתי נותן לו. בתמיה. והכוונה משום שאין ה' חפץ אפילו במיתתן של רשעים. ולכן היה הקב"ה נותן לו כמה אבנים טובות כדי שישלח את ישראל כדי שלא יצטרך לבוא עליו בפורענות ומיתה. אלא שראה חכמתו יתברך שלא היה רוצה לשלחם בשום צד. ולכן הוצרך להכריחו ע"י המיתה ומכות. וא"כ שפיר קאמר ביוקר עומדים כיון שהוצרך להשחית המצרים שזה קשה בעיני ה' מנתינת כמה ממון:

הלא בדמים נטלן כו'. ר"ל שאע"פ שלא נתן לו מעות. המכות ששלח עליו הוא נחשב לקושי יותר ממעות ואבנים טובות. כי ידוע שה' אוהב משפט הטבע ולא ישנהו כל שאפשר. וא"כ משפחות הכנים והערוב שהן נס כנגד הטבע קשה בעיני ה'. אלא שעשה כן להכרח הצלת ישראל וזה כמוציא ממון:

ב  [עריכה]

בכל מקום שנא' לי כו'. הטעם שבאומר לי הוא תולה אותו בהקב"ה וכשם שהוא קיים כך זה שנאמר בו לי קיים:

אינו זז כו'. שמעלתם וקדושתם אינה יורדת לעולם. שהשגחתו יתברך מדובק בו הן בעניני עולם הזה להחיותו. והן בעניני עוה"ב להשלים נפשו ולזכותו בנצחיות הנפש ובדבקות ה' עד שיהיה מדובק בו יתברך. וזהו מלת לי המורה על זה. וחשב הכהנים והלוים וישראל והבכורים והסנהדרין. שלכל אחד סגולה מיוחדת למעלה הזה להדבק בהם הקב"ה. ולהיותם מושגחים מאתו יתברך. והתרומה והקרבנות הן המה האמצעיים שעל ידם יתקרב האדם להקב"ה ולכן כתיב לי בהם. והמקום המקודש שע"י יהיה ההשראה ודיבוק ההשגחה כמקדש והמזבח. והביא כל זה על הכתוב הבן יקיר לי אפרים להורות על יקרתו עד שנכתב בו מלת לי כי מורה על התמידות:

והיו לי הלוים. שמעולם לא תסוב הלויה לשבט אחר:

כי לי בני ישראל. שנשבע ה' שלא להחליפם באומה אחרת כדאי' באיכה רבתי על פסוק על אלה אני בוכיה:

בתרומה ויקחו לי. שמפני שג' תרומות נאמרו שם ואחד מהם בקע לגלגלת לקנות מהם קרבנות צבור כמ"ש ז"ל. לכן קאמר לי דאין תרומה זו לצורך האדנים והמשכן הצריכים לאותה שעה לבד. כי יש כאן תרומה שהיא מצוה לדורות תמיד:

כי לי כל בכור. ואע"ג דהבכורים נדחו משהוקם המשכן וניתנו הכהנים במקומם. מ"מ לא פקעה קדושתם. דהא צריכי פדיון וכדאמר בבמדבר רבה פ"ג:

אספה לי. שהסנהדרין אחר שנתמנו אין מורידין אותם מגדולתן. דמעלין בקודש ולא מורידין:

כי לי כל הארץ. תיבת כל מיותר וצריכין למחקו. והכוונה על קרא דויקרא כ"ה כ"ג. וכן הוא בתנחומא פ' תרומה שמביא פסוק זה. ור"ל שקאמר כי לי הארץ שאין קדושה ניטלת ממנה. וכן השגחת ה' כאומר תמיד עיני י"י אלהיך בה:

העיר אשר בחרת לי. שאחר שנבחרה שוב אין ארץ אחרת נבחרת במקומה. כנוב וגבעון ושילה שהיה המשכן בהם תחלה ושוב הובא לירושלים שנקראת נחלה כדאי' בזבחים:

לי מלך. שאין המלכות פוסקת מזרעו של דוד כמו שנפסק משאול:

במזבח מזבח אדמה כו'. שאע"פ שבבנין שלמה נסתלקו. מ"מ הם קיימים לעולם במקום שנגנזו ולא יהיה בהם הפסד. עוד י"ל אע"פ שנחרב מ"מ קדושת המקום לא בטלה. וכדעת הרמב"ם בפ"י מהלכות בית הבחירה הלכה י"ד ע"ש:

בקרבנות תשמרו להקריב לי. שלעולם הם קיימים אפילו כשאינם נעשים בפועל אחר החורבן ע"י שמתעסקים בדיניהם כדאיתא בספרי א"ל הקב"ה הואיל ואתם מתעסקים בהם כאילו אתם מקריבים אותם:

שמן משחת קודש יהיה זה לי. וכדאי' לקמן פ"י שכולו קיים לעתיד לבא:

ג  [עריכה]

ריב"ל אמר כו'. מלת אפרים קדריש לשון חשיבות כמו איש אפרתי וכדמפרש ואזיל. ועיין בענף:

פלטיאני. לשון פלטין כלו' מגדל בפלטין שהוא איש כבוד וחשיבות:

אבגינס. פי' מיוחס הרבה. והערוך גרס אוגעסטטו (מוסף הערוך):

א"ל אפרים ראש כו'. פי' אמר לו. אפרים בני כל מי שיהיה חשוב ראש השבט וכן ראש הישיבה וכן היפה ומעולה דהיינו שופט ושר. כל אחד מהם יקרא על שמך. ומייתי ראש ישיבה משמואל שנא' בו בן תוחו בן צוף אפרתי. וראי' לראש השבט מדוד בן איש אפרתי. דישי אבי דוד היה ראש שבטו כדכתיב התם ודוד זקן בא באנשים ואז"ל נכנס ויוצא באוכלוסא. וראי' לשר ושופט אפרתים מבית לחם יהודה:

בן שתים בן שלש. פי' כשנכנס לשנה שניה או שלישית. שיש שמתחיל להשיח קצת כשנכנסים לשנה שניה ויש כשנכנסים לשנה שלישית. שאע"פ שאלו עדיין אינם יודעים להשיח שיחה שלימה רק בלעגי שפה. מ"מ האב משתעשע בו בשומעו הדבור והרמזים בהם. ולענין הנמשל אף שישראל אינן מבקשים מאת ה' כי לא ידעו לבקש צרכם מאתו. ה' ירחמם כאב את בן ירצה שמשתעשע בו אף שאינו יודע לשאול:

בן ד' בן ה'. פי' כשנכנס לשנה ד' או ה' שאז יש ילדים שיכולים לדבר שיחה נאה יש כשהוא נכנס לשנה ד' ויש כשהוא נכנס לשנה ה'. ואז בשיחתו מתגעגע על אביו ומבקש ממנו דבר פלוני. ולענין הנמשל עיקר חיבתם של ישראל כשהם מתפללים שה' מתאוה לתפלתם ואז מפיק רצונם כבן שיש לו געגועין על אביו. ועיין בענף:

די דבורי שנתתי בו. היינו התורה. וה"ק מפני שדבורי דהיינו מתן תורה היה בו מפני זכות זה אזכרנו עוד:

אפילו בשעה שאני כו'. בא לדבר עמו קשות איני יכול להתאפק ולהראות אהבתו הקדומה וזכור אזכרנו עוד זכיותיו הקדומים ועל כן המו מעי לו:

כי בודאי דבורי בו. זה פי' אחר בכתוב. וה"ק קרא משום כי מדי דברי דברי אינו אלא בו ולא לאחר שכל המצות שצוה למשה לא היו אלא לישראל. ששום אומה לא רצה לקבל דברי. לכן זכור אזכרנו עוד זאת לו אפי' בעת שיחטא וכדאי' בריש רות רבה:

ד  [עריכה]

פרקסין. לבוש התחתון שעל הבשר:

אוותנטיאות. מלכות ושררה. כענין אוותינטין של נהרות דב"ר פרשה י"ו:

פירפורין. יש מפרשים בגד חשוב. וכן נראה מכמה דוכתי שהוזכר בלשון חז"ל. אע"פ דבב"ר פ' ע"ה משמע אדרת:

לזקן ת"ח. ראש ישיבה נקרא זקן:

ה  [עריכה]

מעפורת. פי' הערוך בגד צמר שמתעטפים בו בארץ פלשתים. וי"א סודר שמעטף ראשו וכשמגלח מניחו על ברכיו שיפול שם שערו. ובעלי מקרא מפרשין אותו אחד ממיני מסוות. והוא מה שמכסים הראש עם הפנים והכל מכוסה זולת העינים לבדהן:

ה' פעמים. והיה מספיק בפעם הראשון ואח"כ בכנוי דהמ"ל לעבוד עבודתם ולכפר עליהם ולא יהיה בהם נגף בגשתם. אלא שמחבתם מעלה שמם על פיו כל זימני:

משל למלך כו'. רשב"י בא לתת טעם לרבוי המצות לישראל שהוא לאהבתו אותם ולזה ישגיח בכל צרכי שלמותם כמלך המצוה על כל צרכי בנו יחידו:

משל לאחד כו'. הכוונה שמפני שמשה היה מרבה לספר בשבח ישראל לפני הקב"ה להליץ בעדם. וכמו שאמרו בש"ר פ"ל שנתן נפשו על ישראל. לכן המשילו למי שהיה עושה העטרה מעצמו. אלא שה' הוסיף להזהירו לתוספת בעלמא כעובר באקראי ומזהיר לעשות העטרה. שהוא היה עיקר מתחלה:

זמרגדין. פי' בלשון יוני ורומי מין אבן יקרה והיא ירוקה (מוסף הערוך):

ויאמר לי עבדי אתה. אע"ג דקרא בנביא משתעי. מ"מ מכיון דקאמר ליה ישראל אשר בך אתפאר משמע שמתפאר בישראל וקאמר ליה לנביא שיתפאר בו כבכל המון ישראל שהוא שקול ככולם. או ששבחו להיות מזרע ישראל:

ו  [עריכה]

אף הכתובים חלקו כו'. קשה דמשמע דאיכא רבותא בכתובים מהקב"ה גופיה. והא מכיון דהקב"ה בעצמו חולק להם כבוד כדלעיל לא יהא כח הכתובים יפה מכח ה' שלא יחלק להם כבוד. ועוד דלעיל נמי כתובים היו כי מה שנזכרו ה' פעמים בפרשה אחד המה בכתובים. וי"ל שהחדוש שאצ"ל מה שיחלוק הקב"ה כבוד במאמרו לשבחם. אלא אפילו מתוך שינוי הכתובים נראה כבודם. דאית הכא רבותא משני פנים. הא' שיהיו הכתובים בלתי מדויקים בלשונם שהראוי להשוות מדת הלשון בכולם כאחד. ועכ"ז מפני כבודם אינו חושש. ועוד שבענין המצות ראוי שיכתבו הדברים כראוי למצוה ולא בשום שינוי שיבא לטעות. ומכיון דבאמרו אדם כי יהיה סתם אפשר יובן כל אדם אפילו נכרי והוא שקר כי אין הדין רק בישראל. לכ ה"ל למימר מכם. ועכ"ז משום כבוד ישראל לא קאמר הכי (יפ"ת):

תרתין שטין. פי' שיטות. כלומר שמועות מזה הענין:

אלה יעמדו על הקללה. ר"ל שר' ברכיה הוסיף לומר דאף מקרא דקללה ילפינן דחלק להם כבוד. דנהי דלא מצי למימר לקלל את העם מיהו המ"ל אלה יעמדו לקלל סתמא. אלא דאתא למימר דצדיקים יעמדו על הקללה לכבשה. וזה כבוד ואהבה לישראל שישנה ה' גזרתו מפניהם. ע"ד צדיק מושל יראת אלקים שאחז"ל הקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה (יפ"ת):

ז  [עריכה]

א"ר ברכיה אדם זה אדה"ר א"ל הקב"ה לישראל יהא קרבנך דומה. כצ"ל (יפ"ת) ודייק דאדם דכתיב הכא הוא אדה"ר מדלא קאמר איש כי יקריב כמו ויקחו להם איש שה. וכן בכמה דוכתין ש"מ דרמיז אאדה"ר:

לקרבנו של אדה"ר. דמותיטב לה' משור פר ילפינן שהקריב אדה"ר ששור כדאמרינן פ"ק דע"ז יום שנברא בו אדה"ר כיון ששקעה עליו החמה אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשך בעדי וחוזר לתהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי היה יושב ובוכה כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא. עמד והקריב שור שקרניו קודמות לפרסותיו שנא' ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס ברישא מקרין והדר מפריס. דאמר מר כל מעשה בראשית בקומתן נבראו שור עם קרנותיו מגודלים. וכיון שיצא ראשו תחלה נמצאו קרנותיו קודמות לפרסותיו. ואמר דוד ותיטב לה' תפלתי משור שביום שהיה שור דהיינו אותו יום שנולד כדכתיב שור או כשב או עז כי יולד. והיה עשוי ונגמר כפר שהוא בן שלש שאפילו מקרניו לא חסר כדמפרש מקרין והדר מפריס. כן פרש"י שם. והיינו דקאמר הכא ואם עשית כן ותיטב לה' משור פר לומר דעדיף מקרבן אדה"ר כמו שמפרש לקמן בסמוך:

ומן החמסים. חמס היינו דיהיב דמי ושקיל בע"כ כדאי' בפרק הכונס. ואע"פ שנתן דמיו לכתחילה לא יקריב. ובדיעבד כשר:

ואם עשית כן ותיטב לה'. שהיה קרבנו של אדה"ר כדלעיל. וזה שלך עדיף אחר שאין הכל שלך והיה אפשר לך להביא מן הגזל ולא הבאת אלא משלך. אבל אדה"ר שהיה הכל שלו אין להחזיק לו טובה כל כך. ואע"ג דהאי קרא ותיטב לה' וגו' תפלת דוד הוא כמו שזכרתי לעיל בשם רש"י וא"כ היכי רמיזא הא דקאמר ואם עשית כן כו'. י"ל דיליף בג"ש נאמר כאן לה' ונאמר להלן ותיטב לה'. והא דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן. היינו לענין דינא (יפ"ת):

ח  [עריכה]

אדם זה לשון חבה. דמ"ש אדם כי יקריב ולא קאמר איש הוא משום דאדם הוי לשון חבה שמלת אדם הונח על מדרגה רמה. ומורה על מעלת הנפש שהיא חביבה בעיניו:

ולשון אחוה. כי המרכבה העליונה מכונה בשם אדם. כי היא כדמות אדם מלמעלה. והאדם במעשיו הטובים מתחבר למעלה. ולכן אמרו האבות הן הן המרכבה. וזהו לשון אחוה ולשון ריעות שהם מתחברים יחד ופועלים זה בזה. ואע"ג דאיקרי נמי איש ה' איש מלחמה. היינו על שם המלחמה. אבל איש סתמא לא איקרי. וכן מצינו שקרא הכתוב תמיד ליחזקאל בן אדם. לא לגנותו אלא לשבחו. ופי' בן אנשים כשרים היינו במה שבינם לחבריהם. ובן צדיקים היינו בינם למקום. ובן גומלי חסדים היינו דמלבד מה שלא חטאו לחבריהם. גלו להם חסדים:

בן שמבזים עצמם כו'. אע"ג דאין זה במשמע בן אדם. כיון דמבן בוזי שמעינן לה. כדאי' בתד"א ח"א פ"ז. איידי דקאמר הכא שהיו כשרים הזכיר מכשרותם היותם מבזים עצמם:

ועל כבודן של ישראל. כל ימיהם כצ"ל:

בן אדם למה"ד כו'. ופי' בן אדם בן ישראל שנקראו אדם. ולהכי מייתי לה הכא דגם לפ"ז שמעינן דאדם לשון חבה דקרי לישראל סתם הכי:

שמרדה עליו אשתו. קשה דבנמשל אינו כן. דיחזקאל שהוא משל הבן שקרא המלך. לא מרד ולא נדחף. ובתד"א גרסי' למלך שכעס על אשתו והיה לו בנים ממנה עמד ודחפה והוציאה מביתו לימים שלח והביא בן מאצלה (יפ"ת) אבל בתד"א שלפנינו הגירסא כמו כאן:

זו שיטה ראשונה. כלו' דרך שהראהו ראשונה במראה ראשונה:

שהגבהתי אתכם כו'. פי' קודם שחטאו ישראל וקודם שגלו לבין האומות:

פיחת כבודי. פי' אפילו לאחר שגלו. ואע"ג דכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם כדאי' בש"ר פ' ט"ו. אין זה פחיתת כבודו כי הוא יתברך ברצונו מגלה שכינתו עם ישראל באהבתו אותם. ואע"ג דאמרו בפ"ב דחגיגה שאחר החורבן נתמעט פמליא של מעלה. אין זה פחיתות בכבודו כיון דה' הוא שרוצה לעשות כן לחיבת בהמ"ק כדאי' התם:

וששה אלפים של מה"ש. ובתד"א אי' וששה אלפים רבבות. ובילקוט יש גרסא אחרת:

ואצ"ל ע' לשון שבאדם. כמ"ש ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי. דאע"ג דטעו בע"ז. כולם מודים בסבה ראשונה יתברך:

דברים המכוערים. פי' דברים האסורים מן התורה. ודברים שאינם ראוים. פי' שאינם ראוים משום דרך ארץ אע"ג דאין בהם איסור תורה כגון דת יהודית:

מכעיסים אתכם ביסורים. בתד"א אי' ומבעטים אתם ביסורים כו'. וכן נכון:

ט  [עריכה]

למה לא נאמר איש. כמ"ש להלן דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות אף כאן יאמר הכתוב איש כי יקריב מכם קרבן כו' למה נאמר אדם כצ"ל. (יפ"ת) וכן הוא בתד"א:

להביא את הגר. לאו משום דאדם משמע רבויא אלא מדשני למכתב אדם לרבוי אתא גרים:

מכם פרט למומר. לע"ז שאינו מביא עולה כצ"ל. וכן הוא בתורת כהנים והובא בילקוט סי' תל"ד [זקוקין דנור] אבל נכרי מביא עולה. ועיין פרק קמא דחולין. וכן כתב היפה תואר:

ארשב"ג ז' דברים. הני תיבות בן גמליאל הוא מיותר. וצ"ל רבי שמעון סתם והוא רשב"י:

ז' דברים התקינו כו'. משנה היא במס' שקלים פ"י וע"ש שלא הביא המשנה כאן כצורתה. גם לא גרסינן במתניתין גוי שהביא עולתו. אלא ששלח עולתו. ונראה דאילו הוא בעצמו הביאה לא היו צריכים להביא נסכים משל צבור שהיו מלמדים אותו שיביא נסכים. אם לא רצה ממשכנים אותו. ומה שהוצרכו לתקן כך משום דכל עולה לא סגי בלא נסכים כדילפינן במנחות מככה תעשו אותו:

משל צבור. מתרומת הלשכה:

ושלימה היתה קריבה. ולא כמו בחייו שמחציתה בבקר ומחציתה בערב כך היה נראה לפרש. אבל בירושלמי גרסינן ר' יוחנן בעי מאי שלימה. שלימה בשחרית ושלימה בין הערבים. או מחצה שחרית ומחצה בין הערבים. או שלימה שחרית ומחצה בין הערבים:

ארשב"ג פעם אחת כו'. ובתד"א שם ליתא לתיבת ארשב"ג. והוא לשון אליהו זכור לטוב. והמעתיק טעה וסבר שהמדבר הוא ר"ש דלעיל להכי מוסיף. וגרע:

פעם אחת כו'. איידי דדריש הכא אדם להביא את הגר. מייתי הכא הך מילתא דתני דגרי הדור מחייבים האומות:

בזרוע. שבא בכעס ובטרוניא בכח טענתו:

ז' נביאים. בלעם ואביו איוב אליפז התמני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהו בן ברכאל הבוזי כדתני בפ"ק דב"ב וע"ש:

מעידין בהם. שנתנבאו להם ולא קבלו מהם וזה מספיק לחייבם (מעריך):

ואמרתי לו. בני כך הוא. אמר לי מז' דורות כו'. כצ"ל:

מז' דורות ואילך. פי' האומות שנולדו אחר ז' דורות שהיו בהם ז' הנביאים יכולין לטעון כי לא ניתנה להם התורה שניתנה לישראל שיהיו חייבים בשמירתה. ועל הנביאים הנזכרים יכולים לטעון כי הם לא ראו אותם ולא העידו בהם:

אמרתי לו בני כו'. ר"ל שהשיב לו שאחר שפושטים יד לגרים ליכנס תחת כנפי השכינה הרי אנו מודיעים להם שגם להם ניתנה התורה אם יבואו להתגייר וע"כ גרי הדור מעידים בהם ולא מצי טעון שלא ניתנה להם התורה:

מקבלין מיני זבחים. ר"ל דה"ק אם נאמר מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן למה לי אלא להכי אתא מן הבקר ומן הצאן כי היכי דנייתר לן מן הבהמה למדרש בני אדם הדומים לבהמה. וע' בפ"ק דחולין:

חוץ מן העע"ז. דההוא אימעוט ממכם כדלעיל. והמנסך יין ומחלל שבתות בפרהסיא. משום דעובד ע"ז ככופר בכל התורה כדמפרש בפ"ק דחולין. והאי תנא חמירה ליה שבת כעע"ז דעע"ז כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשה בראשית שהוא מעשיו של הקב"ה ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית:

י  [עריכה]

שספר עצמו עם הצדיקים. פי' הדמה עצמו אליהם בספורי כדלקמן אשרי תמימי דרך וכתיב הצור תמים פעלו לג"ש. וזה שאמר המדרש והשוה את שמם כו' (מת"כ) והיפ"ת כתב שצ"ל שספת. והוא לשון חבור כמו מילתא ספת על נבוכדנצר. וענינו שחבר ושתף הקב"ה כבודו עם הצדיקים שקרבן אליו והשוה שמם לשמו כדלקמן:

משור פר. ע' מ"ש לעיל סי' ו':

ויבן נח מזבח. וכתיב ויקח מכל הבהמה הטהורה ומנא ידע טהורה וטמאה. אע"כ שעסק בתורה. ולא ס"ל כמ"ד בפ' פרת חטאת כל שהתיבה קולטתו טהור כו':

שנא' עקב אשר שמע אברהם וגו'. וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי. ועיין בב"ר פ' צ"ה ובתנחומא ריש סדר לך לך:

שהוא עושה קרבן. נראה דגרסינן ועוד שהוא עשה כו' (יפ"ת):

והקריב איל. פי' שעשה בנו קרבן והקריב את האיל תחתיו ונחשב לו כאילו הקריב בנו:

יצחק קיים מה שכתוב בתורה. בפ' הממונה דריש ויהי כי זקן יצחק שזקן ויושב בישיבה היה:

והשליך עצמו לפני אביו כו'. פי' וכמו שמסר עצמו למיתה בעבור אהבת השי"ת. ממילא ידעינן שקיים כל המצות שבתורה אם באו לידו ויכולת בידו לקיים בעבור אהבת השי"ת:

שנא' ויתנו אל יעקב. ומהכא יליף לעיל בב"ר שהיה בקי בדקדוקי ע"ז טפי מינן. וגם אמרו חז"ל כל הכופר בע"ז מודה בכל התורה כולה. ואין להקשות דהא ע"ז הוא מז' מצות המוזהרות עליהם. די"ל דעיקר האיסור הוא העבודה להם. אבל איסור הנאה נאסר אח"כ ממצות התורה. והוא קיים תחלה לאסור אף בהנאה:

שנא' כבד את אביך. שאע"פ שנסתכן מפני מצות אביו לא נמנע. וכדאמר לעיל בב"ר פ' פ"ד:

לא תרצח. שאשת פוטיפר בקשה להרוג לפוטיפר ולא רצה יוסף כדאי' בב"ר פ' פ"ז. ועוד לאחר שמלך במצרים ואחיו נפלו ביד והיה בידו יכולת לנקום מהם ולהרוג אותם כמו שבקשו לו לאשות. אפ"ה לא נקם מהם אלא אדרבה גמל להם טובה תחת רעה. עוד יש לפרש ע"ד מה שאמרו בתד"א הובא בילוט ואתחנן וז"ל כבד את אביך ולא תרצח מה ענין זה לזה. אלא ללמדך אם יש לו לאדם ואינו זן ומפרנס אביו ואמו כאילו הוא רוצח לפני המקום עכ"ל וכבר ידוע שיוסף זן ופרנס את אביו עם כל בני ביתו. לכן אמר שפיר שיוסף קיים לא תרצח:

לא תנאף. מבואר שלא ניאף באשת פוטיפר. ועוד מבואר ע"ד מ"ש שם בילקוט כבד את אביך ולא תנאף ללמדך אם יש לו לאדם ואינו מכבד אביו ואמו כאילו הוא נואף לפני המקום. וכבר ידוע שיוסף כיבד את אביו וכיבד אמו ג"כ כדכתיב בן פורת יוסף ודרשו חז"ל שהגביה קומתו לפני אמו שלא יתן עשו עינו בה כדאי' בב"ר פ' ע"ה:

לא תגנוב. כמאחז"ל כל הנואף עם אשת חבירו נקרא גנב שגונב מקור חבירו. וגם שלא גנב ממון פרעה כדכתיב (בראשית מ"ז) וילקט יוסף את כל הכסף כו' ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה. גם יש לפרש ע"ד דאי' בילקוט הנ"ל למדך אם יש לו לאדם ואינו מכבד אביו ואמו ואינו עושה רצון אביו ואמו נקרא גונב נפשות לפני המקום:

לא תענה. כדאי' ברבה ובתנחומא סדר נשא שהנואפת מעידה עדות שקר ואומרת לבעלה ממך אני מעוברת וגם הנואף מעיד עדות שקר ואומר שלא בא עליה. גם יבואר ע"ד דאי' במכילתא ובילקוט כיצד ניתנו עשרת הדברות חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה. זה כנגד זה כו' זכור את יום השבת לקדשו כנגד לא תענה מגיד הכתוב שכל מי שהוא מחלל שבת מעיד לפני הקב"ה שלא ברא עולמו לששה ימים ולא נח ביום השביעי וכל מי שהוא משמר את השבת מעיד לפני הקב"ה שברא עולמו לששה ימים ונח בשביעי עכ"ל. ויוסף שמר את השבת כדאי' בב"ר פ' צ"ג וע"ש מ"ש. עוד יש לפרש ע"פ דאי' בתד"א ובילקוט כבד את אביך ולא תענה ללמדך כל שאינו זן ומפרנס אביו ואמו ויש לו יכולת. כאילו הוא מעיד עדות שקר לפני המקום. וממילא הוא מבואר:

לא תחמוד. לא תחמוד אשת רעך מבואר. גם לא תחמוד בית רעך יבואר ע"פ מאי דאי' ברבה ובתנחומא סדר נשא שהנואף אשת חבירו חומד כל אשר לבעל:

עד שלא נתנה תורה להם. ואע"ג דרציחה וניאוף וגניבה מז' מצות הן. קאמר הכי משום שארי דבורים של עשרת הדברות:

והשוה את שמם כו'. עיין בזקוקין בתד"א ח"א פ"ז:

אשרי תמימי דרך. הרי שהשוה שמם לשמו שקראם תמימים כמו ששמו תמים:

הצור תמים פעלו. וכיון דפעלו תמים מכ"ש הוא דהוי תמים כדקאמר לעיל בב"ר פ' מ"ד. והא דנסיב ב' קראי. חד לתמימותו ושלמותו במעשיו ביצירותיו. והיינו הצור תמים פעלו. וחד לשלמותו בהנהגתו עם ברואיו והיינו האל תמים דרכו:

יא  [עריכה]

ובאיל הוא אומר. פי' מכיון דבבן בקר כתיב ושחט לפני ה' ובאיל שהוא בן הצאן אומר צפונה לפני ה' שמעינן דלפני ה' דקאמר נמי בבן בקר היינו ירך המזבח בצפון וכמ"ש הרמב"ן. וא"כ קשה אמאי כתבי' רחמנא התם לכתבי' בבן בקר דכתיב ברישא והדר ליליף בן צאן מיניה. ומשני משום דכבשים התקין ה' זכר לעקדת יצחק שנזכר כשאומר צפונה לפני ה' להכי כתב ליה בעולת הצאן שהוא מין כבשים:

בשעה שעקד כו'. וא"ת והרי קדמה תורה אלפים שנה לעולם ומאז כתיב בה קרבן תמידים. וי"ל שנכתב על התנאי שיעקוד אברהם את יצחק. וכה"ג מתרץ הגמרא בפ"ק דע"ז:

שני כבשים. זכר ליצחק וזכר לאיל שהקריב תחתיו:

וקורין. לאו דוקא. שלא היו צריכין לקרות המקראות על הקרבן אלא כלו' שמקיימים המקרא שעושים הקרבן כמצותו. אי נמי או קורין קאמר והיינו בזמן החורבן שאין קרבן קורין מקרא זה במקום קרבן ומהני כדקאמר בסמוך מעידני עלי כו':

שנא' צפונה לפני ה'. דצפונה רמז ליצחק שהוא צפון לפני ה'. ואע"ג דבג' אבות קאמר בסמוך שהם צפונים לפני ה'. יצחק עדיף טפי להקרא צפון לפני ה' שרואה כאילו אפרו צבור ע"ג המזבח כדלעיל בב"ר פ' צ"ד:

כנגד מעשיהם של אברהם כו'. כי מעשיהם הטובים ושכרן הוא צפון לפני ה':

ומנין שהלשון הזה. כלו' מנין דלשון צפונה נאמר על האבות. ומשני מדקאמר ישנים הם האבות הראשונים וצפנתי אישנים בלחוד קאי. דה"ק הנה לי צדיקים חדשים בעין מלבד הישנים שהם צפונים אע"ג שאינם עכשיו בעולם:

אברהם יצחק ויעקב ישנים. דריש קרא דעל פתחינו כל מגדים על פתוח חרצובות הגלות לגאול אותם בגאולת מצרים. וקאמר דזכות הישנים דהיינו ג' אבות. וזכות החדשים דהיינו עמרם וכל הכשרים שבמצרים עמדה להם. ואח"ז דריש בגלות בבל וקאמר בזכות הישנים דהיינו חבורת משה כו'. וזכות החדשים דהיינו חבורתו של עזרא והבאים אחריו בבית שני דהיינו חבורת הלל וריב"ז ור"ג וחביריו עמדה להם:

בשור הוא אומר כו'. כדכתיב בריש סדר ויקרא אם עולה קרבנו מן הבקר וגו' וקרבו וכרעיו ירחץ במים והקטיר הכהן וגו' ואח"ז כתיב ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו וגו' והקרב והכרעים ירחץ במים והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה וגו' וקשה לבעל המאמר למה באיל כתיב והקריב ובשור לא כתיב והקריב. ומתרץ אמרו חכמים הא דלא כתיב והקריב בשור משום דילפינן לה בשור מאיל כי היכי דילפינן להפשטה ושאר מילי לאיל מן השור. וכצ"ל אמרו חכמים למדנו הקרבה לשור מן האיל והפשטה לאיל מן השור. ור"ל דלהכי כתיב ואם מן הצאן וי"ו מוסיף על ענין ראשו שילמוד תחתון מעליון ועליון מתחתון כדאמר בפ' איזהו מקומן לענין צפון. ובידי משה כתב שצ"ל והקטרה לאיל מן השור. וטעה בזה שהרי גם באיל כתיב הקטרה מפורש:

יב  [עריכה]

אמר להם רבותי. בתד"א אי' אמרתי להם. והוא אליהו:

לזה עולה לזה עולה. פי' פר ואיל וכבש שנא' בפרשה נשיא פר אחד בן בקר איל אחד כבש אחד בן שנתו לעולה:

לזה חטאת. פי' שעיר שנא' שעיר עיזים אחד לחטאת:

לזה אשם כו'. זה לא גרסינן כי בקרבנן לא היה אשם. ובתד"א ג"כ ליתא זה:

לזה שלמים כו'. כמו שנא' ולזבח השלמים בקר שנים וגו' וכן כתיב בכל הנשיאים:

ונאמר להלן הקרבה כו'. פי' ונאמר שם בכל הנשיאים הקרבה בשור ואיל שכתיב שם ויהי המקריב וגו'. וכוונת אליהו לומר דלא מצינו למימר דלמדנו הקרבה בשור מאיל דהא הקרבה לשור ילפינן מהנשיאים דכתיב שם הקרבה בשור ואיל. ואע"ג דבנשיאים לאו הקרבה ממש במזבח. אלא נדבתם והבאתם. שהרי הקרב על המזבח אינה אלא לכהן. והכא הקרבה ממש על המזבח. וא"כ איך מצינו למילף הקרבה בשור כאן מן הנשיאים. י"ל דה"ק מכיון דלזה עולה כו' אמאי אכפל קרא למימר בכל אחד פרטי קרבנו. לא הו"ל לפרט רק של נשיא ראשון ולימא וכן הקריב נשיא פלוני ונשיא פלוני כיון דכי הדדי נינהו. אלא להכי אכפל לאשמועינן דאיכא הקרבה נמי בשור כבאיל דאם אינו ענין להקרבה בנשיא תנהו ענין להקרבה דכהן. ואע"ג דבאכפל דחד הוה סגי. איידי דאכפל בחד אכפל בכולהו. וא"כ כיון דילפינן מהתם הקרבה לשור ואיל למה שינה כאן וכתב הקרבה לאיל ולא לשור. אלא כדי שלא יאמר אדם בעצמו ר"ל בקרב לבו אלך כו':

והריני עמו ברחמים. כלו' ארבה ברחמים ובתפלה לפניו עד שיקבלני בתשובה. ואע"פ שדעתו לשוב כיון דעל סמך זה חוטא אינו הגון. דהאומר אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה כדתנן בפרק יוה"כ. ובילקוט גרס ואביא שור שיש בו בשר הרבה ואעלה אותו ע"ג המזבח. מה אם ישא לו הקב"ה פנים אלא יעשה אדם מעש"ט וילמוד תורה ויביא איל שהוא כחוש בבשר וכולו לאשים ויעלהו עולה ע"ג המזבח והריני עמו ברחמים ומקבלו בתשובה. לכך נאמר הקרבה באיל ולא נאמר הקרבה בשור. פי' שע"י האיל עם התורה והתשובה ומעשים טובים הוא נעשה קרוב להקב"ה. ולא ע"י השור כשעושה דברים מכוערים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף