עץ יוסף על בראשית רבה/פד

עץ יוסף על בראשית רבה פד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על בראשית רבה - פרשה פד

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  טו  טז  יז  יח  יט  כ  כא  כב  

א  [עריכה]

בזעקך יצילוך כו'. דריש דרמיז ביה ליעקב שאירע לו כזה שמתחל הוצרך לברוח מפני עשו. אבל בשובו לארצו עם קיבוץ הרבים אלו בניו נדחו עשו ואלופיו ממנו ומפניו בכח תפלתו. היינו דקאמר כנוסו וכנוס בניו כלו' תפלתו ותפלת בניו שהתפללו בקיבוץ הצילו מיד עשו ואלופיו עד שכולם נדחו מפניו מן הארץ ועז"א ואת כולם ישא רוח. והחוסה בי ינחל ארץ זה יעקב שמאז נשאר לו לבדו נחלת הארץ דעליה כתיב וישב יעקב וגו' שנתיישב שם בישיבת שלוה וסמיך ליה אלה תולדות יעקב לרמוז שעמד לו קבוץ הרבים היינו קבוץ בניו. והיה מעשה האבות סי' לבנים (יפה תואר):

ב  [עריכה]

נסו ואין רודף כו'. שהקב"ה מסבב שהרשע ינוס אע"פ שאין לו רודף כדי שהצדיקים ישבו במקומם בטוח ושקט ככפיר. וכן קרה לעשו שנס ואין רודף לו כי אף למ"ד מפני שט"ח אין לו רדיפה כי לפי האמת לא היה חל עליו חובת הפרעון כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק (יפה תואר):

מפני שט"ח. נתבאר לעיל פ' פ"ב סי' י"ד:

ג  [עריכה]

גזור די יסב כו'. כלו' משל למלך שגוזר על אחד שיקבל ק' מכות ויקבל מאה דינרין. מגלבין פי' מכות ברצועה:

דין סכום כו'. מנין המכות מכוונים נגד מנין הדינרין אם יקבל המכות יקבל הדינרין. ואם לא יקבלם בשלימות לא יקח כלום והמוכה לא יוכל לסבלם כולם או מת בתוכם. ולפיכך לא יקח כלום ונשאר בלעג ובחרפה על היסורים ששקבל בחנם (מתנות כהונה). וכן איוב התרעם ע"ד היסורים שבאים על האדם ע"י קטרוג השטן כדי לנסות האדם כאשר אירע לו. אע"פ שלפעמים היא לטובתו בהיותו עומד בנסיון של היסורים. מ"מ כמה פעמים אינו יכול לעמוד ביסורים ונמצא שנלקה ביסורים בחנם. והיינו דמייתי להא מילתא הכא משום דדריש הכא אר"א בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה וכו' השטן בא ומקטרג וכו' דשייך לענין הפרשה ביעקב (נזר הקודש):

בשעה שהצדיקים כו'. כלו' שכבר יש להם שלוה ומבקשים שלוה יתירה מאז השטן בא ומקטרג:

וישב יעקב כו'. דיעקב בכל דרכיו היה טרוד ומצטער מעשו ומלבן ומדינה. וגם עתה שישב מעט בשלוה שניצול מהצרות ההן. קפץ עליו רוגזו של יוסף:

לא שלותי מעשו ולא שקטתי מלבן. ולפי גירסתינו דגרס מעיקרא עשו משמע דקאי על מה שהוצרך תחלה לצאת מבית אביו מפחד עשו. אבל בילקוט איוב גרס לא שלותי מלבן ולא שקטתי מעשו כו'. דס"ל דתחילת יציאתו מבית אביו לא נחשב לצרה כיון דהלך לשם לקחת לו אשה אבל בצאתו בית לבן ופגע בו עשו בדרך עם ת' איש ובקש להרגו ולהכותו אם על בנים מאז נאמר ויירא יעקב מאד ויצר לו שאז היה בצרה גדולה (נזר הקודש):

ד  [עריכה]

ד"א וישב יעקב כו'. מפרש קרא דנקט מגורי אביו ולא קאמר ישובי אביו. דקרא הכי מידרש וישב יעקב בארץ שהיתה מגיורי אביו דאגב אורחיה אשמועינן שיצחק אביו גייר גרים לפי שלא שמענו אותו במקום אחרכמו ששמענו באברהם וביעקב (יפה תואר):

אם מתכנסין כו'. פירשתי לעיל פרשה ל"ט:

אלא אשר עשו. ל' רבים שגם שרה היתה מגיירת ופי' ר' חוניא שהנשים הוא שהיתה שרה מגיירת. ולעיל בפרשה ל"ט אחזו דרך קצרה:

ומה ת"ל אשר עשו. דאע"ג דהמקרב את הגר כאילו בראו. לא ניחא לשון מעשה דמשמע מעשה בידים. ומשני שעשו מעשה בהכנסתן ואכילתן ושתייתן (יפה תואר):

הסירו את אלהי הנכר ויתנו וגו'. ולא מסתבר שבבני ביתו יהיה אלהי נכר. אלא אנשי נכר היו שנספחו על בית יעקב וגיירם והסיר מהם אלהי נכר (יפה תואר):

ה  [עריכה]

מה כתיב למעלה כו'. שמפני יראת יעקב מעשו ואלופיו נתיישב שם. ורמז המורא בלשון מגורי מגזרת מגור מסביב. ואמר שזה דומה למי שראה כת של כלבים שמיראתו ישב ביניהם לפי שמטבעם לחרוץ לשונם ולרדוף את הבורח מהם. אבל כשישב ביניהם ישתוקו. וכן מתחבולו' הערום להראות א"ע כבוטח באהבת הרשע כדי שלא יזיקנו. משא"כ אם יברח וישמור ממנו שמראה שאינו בטוח בו. ולכן ישב יעקב בין שעיר ואלופיו. ולא דוקא ביניהם ממש. שהרי הם בהר שעיר ארץ אחוזתם היו ויעקב בארץ מגורי אביו ארץ כנען. אלא ר"ל קרוב להם. לפי שהר שעיר קרוב לארץ מגורי אביו (יפה תואר):

משל לנפח כו'. דה"ק וישב יעקב וכו' ותמיה מי יחיה מפני אלופי שעיר. השיבו ה' שהרי יוסף בתולדותיו שהוא יספיק לכלותם. ומפני שמביא על זה הענין כתוב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה עשה נגד זה במשל ג"כ ב' חלוקות שונות מאב ובנו:

פלטיא. רחוב גדול כמו סרטיא ופלטיא דמס' ערובין:

ופתח בנו זהבי פתוח כנגדו. כצ"ל זהבי פי' צורף הזהב:

גץ. ניצוץ:

כך אמרו חכמים כו'. השתא אתי לתרוצי מאי שנא דנקט יוסף בתולדות יעקב משארא:

התולדות הללו כו'. כדמפרש ואזיל:

היו ממתינות כו'. שעד יוסף היה יעקב מתירא מעשו ולא היה בא לבית אביו. אבל כשנולד יוסף אמר אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי. לכן הו"ל כאילו הוא המוליד כי על ידו מתקיימים בעולם. וכן מה שנקרע הים והירדן בזכותו ה"ל כאילו הוא סיבת התולדות. כי הוא שנתן להם קיום בעולם. וכן מה שהורידן למצרים וכלכלן (יפה תואר):

שנולד שטנו. כדלעיל פ' ע"ג:

מי הורידן למצרים. ר"ל מי הורידן למצרי' בכבוד יוסף. שאילולא יוסף היו באים למצרים בשלשלאות וכדאי' באגד"ב:

הים לא נקרע כו'. שבזכות עצמותיו שהיו עמהם נקרע כדלקמן פ' פ"ז:

אף הירדן כו'. דכתיב מה לך הים כי תנוס הירדן תסוב לאחור. ואמר בשוח"ט כיון שראה הירדן שברח הים אז גם הוא ברח. ומשמע שמי שסיבב קריעת ים סוף סיבב קריעת הירדן (יפה תואר):

וישב יעקב כו'. דריש וישב לשון נחת וישוב שלא נתיישב דעתו עד שגר במגורי אבותיו:

רנ"ט (עיין ביפ"ת). והמגי"ה של המת"כ כתב שר"ל משנולד אברהם. ופירש שאמר לאברהם ר"ל על אברהם וכו' רנ"ט שנים כי בן ק' היה כשנולד יצחק. ויצחק בן ס' כשנולד יעקב. ויעקב בן ס"ג כשנתברך. וי"ד שנים נטמן בבית עבר וכ' שנה בבית לבן ושני שנים איחר בדרך סך הכל רנ"ט שנים עד שנתיישב. עכ"ל וטעם הרמז הזה. שעכשיו הגיע השנה לגלגל הדברים לקיים הגזירה ההיא. ולכן אירע ענין יוסף (יפה תואר):

ו  [עריכה]

לא היה צריך. לא היה ראוי לומר אלא אלה תולדות יעקב ראובן וכל הבאים אחריו ולמה פרט רק את יוסף לבד. ועז"א לפי שכל מה שאירע לזה אירע לזה. וא"כ תכונותיהם שוות אחר שמקריהם שוות. ולכן ייחס יוסף לתולדות יעקב כי הוא העיקר והתולדה ממנו בכל כחותיו:

מה זה נולד מהול. כדילפינן מדכתיב ויעקב איש תם. אף יוסף יצא מהול:

מה זה בכור. שלקח הבכורה מעשו אף זה בכור לאמו וגם נתנה לו בכורת ראובן:

נתקשת אמו בלידה. לא קאמר כאן בשעת לידה כדקאמר ביוסף. משום שרחל נתקשית בשעת הלידה ממש. אבל ברבקה לא מצינו קושי אלא בענין הלידה דהיינו בעיבורה דכתיב ויתרוצצו הבנים בקרבה:

מה זה אחיו שונאין אותו. כדכתיב וישנאו אותו. אף עשו שנא את יעקב על הבכורה (יפה תואר):

זה נשטם. דכתיב וישטום עשו את יעקב. ואחי יוסף נמי היו משטימים אותו כדכתיב וישטמהו בעלי חצים. ובבמדב"ר גרס במקום נשטם נטמן. וע"ש ביאורו:

זה נגנב ב"פ. גנובתי יום וגנובתי לילה (רש"י) ור"ל שכתוב בו לשון גניבה ב"פ וכ"ה בתנחומא בהדיא:

וזה נגנב ב"פ. כי גונב גונבתי הרי גניבה כפולה:

זה לווהו מלאכים. כדדרשי' גבי והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים. וגבי ויפגעו בו מלאכי אלהים. וזה לווהו מלאכים דג' מלאכים נזדווגו לו כדאמרינן לקמן:

זה נתגדל ע"י חלום. שבירכו ה' בחלום הסולם. וזה נתגדל ע"י חלום פרעה:

זה נתברך בית חמיו. ויברך ה' אותך לרגלי. וביוסף ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף. והמצרי היה חמיו כמו שאחז"ל כי פוטיפרע הוא פוטיפר:

זה כלה את הרעב. כי כשהלך יעקב למצרים נסתלקו ה' שני הרעב שהיו נשארים כמשאחז"ל. ויוסף כלה את הרעב כדאי' לקמן פ' פ"ט ר' יהודה אמר י"ד היו כו' ר' נחמיה אמר כ"ח שנים היו כו' רבנן אמרי מ"ב שנה היו אלא שגזר יוסף ונעשו ז' שנים והיו ז' שני הרעב:

זה משביע. את בנו שיעלהו ממצרים. וזה משביע אחיו שיעלו עצמותיו:

זה מצוה. הוא הבטחת הגאולה שיעקב הבטיחן באומר אשר יקרה אתחם באחרית הימים. ובלא יסור שבט מיהודה שהבטיח' על ימות המשיח. וביוסף כתיב ואלהים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם וגו' (יפה תואר):

זה העלו עצמותיו. אע"ג דכל גופו העלו. משום דביוסף צריך לומר עצמות נקט כן גם ביעקב דבעצמות מיהו היו דומים (יפה תואר):

ז  [עריכה]

ואת אמר והוא נער. אע"ג דאשכחן לשון נער אף יותר משיעור זה כמו ביהושע ואבשלום ורחבעם ודוגמתן. מ"מ דייק לה מיתורא דבאמרו שהוא בן י"ז כבר ידענו שהוא נער ומה ת"ל והוא נער (נזר הקודש):

חשודים הם כו'. טעות יוסף היא שראה את אחיו אוכלים בן פקועה בלא שחיטה דשרי כדאי' בפרק בהמה המקשה ויוסף לא ידע שהיה בן פקועה:

תולים הם עיניהם כו'. לפי שראה יוסף אותם נושאים ונותנים עמהם ולפי קדושתו ראה למתרחק מהכיעור לגמרי וחשב שאין זה אלא להיות נותנים עיניהם בהן:

מזלזלים הם כו'. היינו שלפי שבני הגבירה לא היו מתחברים עמהם כמוהו שאינם כל כך מכובדים בעיניהם כמותם. חשב יוסף כי זה היה לפי שהיו בעיניהם לעבדים ומחזיקים את אמותיהם לשפחות והרי הוא כאילו קורין אותם עבדים ממש:

פלס ומאזני משפט. הזכיר זה הכתוב לומר שנדון מדה כנגד מדה כי כן הוא המדה לתת לאיש כמשקלו ממש:

חייך אפי' בשעת כו'. ר"ל אתה אמרת חשודין הם בניך על אבר מן החי חייך שמגיע תקלה על ידו ואפילו בשעת הקלקלה מעיד אני עליהם שלא יאכלוהו חי כמו שאמרת לאביך (רא"מ):

וישחטו שעיר עזים. דהוה מצי למימר סתמא ויטבלו את הכתונת בדם שעיר ודייק למימר וישחטו שעיר עזים משמע דאתי לאשמועינן ששחטוהו ממש. שהתנהגו עצמם בשחיטה כמו לאחר מ"ת (נזר הקודש):

ותשא אשת אדוניו. שאילולא זה היה ה' מבטל דעתה שלא להזמין תקלה לפני הצדיק כמ"ש לא יאונה לצדיק כל און וכן נאמ' לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (נזר הקודש):

ח  [עריכה]

זו איקונין. נוטריקון של זקונים. ופי' מראות פניו (מתנות כהונה). והכלל האנשים הדומים בצורתן אות הוא על תכונותיהם השוות ומתדמות. כי תכונת הזיו כפי ערך הנפש כנודע מחכמות הפרצוף. שעל ידיה יוכר התכונות הנפשיות אשר בו. ולכן היה אוהבו מאד כאהבתו את עצמו. ובספר קנה חכמה כתב שר"ל שצלם אלהים החקוק על פניו היה דומה ליעקב. וז"ש זיו איקונין זיו דייקא:

שכל הלכות שמסרו כו'. שי"ד שנה היה לומד בבית עבר כדלעיל פ' מ"ח מסרן יעקב ליוסף. ור"ל לא שהיה אהבתו אהבה טבעית לבד כי אם אהבת שכלית מצד שראה כי שכלו ותבונתו גדול מאד. כי מקבל כל חכמתו ממנו ומבין בה. וזה כדרך התרגום שתרגם הרי בר חכים הוא ליה. וזה על דרך שאמרו בפ"ק דקידושין גבי והדרת פני זקן אין זקן אלא זה שקנה חכמה:

שלא לשנות. פי' כל אדם צריך לנהוג כן שלא לשנות כו'. ודייק זה מדאכפל קרא למימר ששנאוהו בשביל כתונת הפסים (יפה תואר):

וישנאו אותו. ונתגלגל הדבר שירדו אבותינו למצרים כדאי' בפ"ק דשבת:

מגעת עד פס ידו. פי' עד כף ידו כשהיד תלויה למטה. ודרש פסים מלשון פס ידא (יפה תואר):

שהפיסו. שהטילו גורל עליה איזה מהם יוליכה ליעקב לפי שהיו מתרחקים להוליכה שלא לבא לפניו בדבר רע ולשקר ולומר זאת מצאנו. ועלתה הגורל ליהודה. והא דכתיב ויבאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו. היינו ע"י יהודה שהיה שלוחם. ומ"ש ועלתה ליהודה היינו מדרשת ר"י דאמר אתה אמרת הכר נא חייך שתמר אומרת הכר נא כדלקמן בפירקין פ' פ"ה:

שהפיסו. וזהו נבואה על העתיד. כאילו ניבא ולא ידע מה ניבא. וכן ע"ש צרות כאילו לבו חזה לו כל זאת:

פ' פוטיפר כו'. ודאמר בסוף פירקין ד' אנניות נכתבו לו כו'. ומכירת מצרים הוא פוטיפר שהוא השר הנקרא בשם מצרים:

מ"ם מדינים. צ"ל מדנים (נזר הקודש) ועי' מ"ש בסוף הפ':

לכו וראו מפעלות אלהים וגו'. וקרא זה נדרש על מכירת יוסף כדגרסי' בפסיקתא אריב"ק בשעה שאתה עושה נוראות לי בעלילה באת עלי. אפשר שבשביל לשון של ארגמן ירדו אבותינו למצרים אלא לקיים גזירת כי גר יהיה זרעך ותלה העלילה בהם. הוי נורא עלילה על בני אדם. וכתיב בתריה הפך ים ליבשה וכי מה ענין זה לזה. ולכך דריש כאן למה וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם. והיינו כדאמרינן לעיל סי' ד' הים לא נקרע אלא בזכות יוסף. ושכן נמי אמרי' הים ראה וינס ארונו של יוסף ראה וינס בזכות וינס ויצא החוצה. וממילא לכך סיבב ה' בעלילה שישנאו אותו השבטים וימכרוהו כדי שיתגלגל על ידו קריעת ים סוף:

פס ים. ר"ל קריעת ים סוף פס לשון חתיכה כמו פס ידא (יפה תואר):

ט  [עריכה]

מתוך גנותן. כלו' לא תימא שזה גנות גדול להם שעל קנאה מועטת הרבו השנאה עד שאפילו השלום אספו ממנו כי אין זה אלא שבח מעורב עם הגנות כי לא החניפו אותו:

להלן. גבי מעשה אמנון ותמר כתיב ולא דבר כו':

די בלביה בלביה. מה שהיה בלבו עליו היה נשמר בלבו ולא הוציא בפיו מאומה. ולכן היה סבור אמנון שלבו שלם עמו ולא שמר עצמו מאבשלום:

ולא יכלו דברו לשלום. לשלום לא יכלו לדבר עמו. אבל דברו עמו דברי ריב ומצה ולא גנבו את דעתו לדבר אחד בפה ואחד בלב. אלא מה שבלבם פי' השנאה שהיה בלבם לא היו כובשין אותה אלא היו מוציאים אותה בפיהם:

י  [עריכה]

כך יהיו הנביאים כו'. שרמז להם שהנביאי' יוכיחום בלשון זה שמעו נא את אשר ה' אומר. וטעם הרמז הזה שלפי שהוא היה מבקש אהבתם ומספר להם חלומו כדרך האהובים והם שונאים אותו. קנתרם כי זה דרכם שהרי הנביאים יוכיחום בזה כמה שאמר שם עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך וגו' כי העליתיך מארץ מצרים וגו' (יפה תואר) ואית דגרסי אמר הקב"ה כך יהיו נביאים מוכיחים אתכם שמעו נא וגו'. וכ"ה במת"כ דרמיז שמעשה האבות סימן לבנים שכך יהיו הנביאים מוכיחים אותם שמעו נא וגו' (נזר הקודש):

והנה אנחנו מאלמים אלומים וגו' והנה קמה אלומתי וגם נצבה אתם כונסים פירות ואני כונס פירות. שלכם רקובים ושלי עומדים. ר' לוי ור' אחא כו'. כצ"ל ור"ל שהת"ק דורש סוף הפסוק והנה קמה אלומתי שאלומתי יהיה לה קיום והעמדה שלא ירקבו. ור' לוי דורש רישא דקרא מאלמים אלומים מרמז אלילים אלמים. ור' אחא דריש כל הפסוק כולו מאלמים אלומים עתידים אתם להעלים עלי דברים כו' והנה קמה אלומתי משתיקותא דאמא זכות אמי ששתקה לאחותה היא שעמדה לי להצילני ולהמליכני:

פירות שלכם רקובים. כי כשהודיע יוסף ענין הרעב נשמע בכל העולם והכל צברו בר בשני השבע אלא שהרקיב כדלקמן פ' צ"א:

עתידים אתם כו'. וה"ק יוסף להם אין לכם לתלות הסרחון בירבעם הבא משבטי בעשותו עגלים לאלילים למכשול העם כי הלא עתידים לעשות אלילים אלמים לפני עגליו של ירבעם. כלו' שיעשו עגל במדבר קודם בזמן לעגליו של ירבעם ולומר לפניו אלה אלהיך ישראל. וממילא הוא לא חידש הדבר אלא צרעת נושנת היא מימי קדם (נזר הקודש):

ומאן קאים לי. מי עמד לי להצליני ולהמליכני זכות אמי ששתקה לאחותה. וזהו והנה קמה אלומתי:

משתוקיתא דאמא קאים לי. והנה קמה אלומתי וגם נצבה. והנה תסבינה אלמתיכם וגו' כנגד חמשה. כצ"ל שמתחיל לדרוש סיום המקרא דמאלמים אלומים הנ"ל ויצרף להם עוד ג"פ. אלומתי. אלומתיכם. לאלומתי. ויהיה ה' פעמים לשון אלומה כנגד ה' השתחוואות העתידות. א' בפעם ראשון. ב' בפעם שני ויכינו את המנחה. ג' כשחזרו העירה עם הגביע. ד' אחר מות אביהם וילכו גם אחיו ויפלו לפניו. ואולי כי וישתחו ישראל על ראש המטה הוא הה':

רשעים. ירבעם ואחאב משבט יוסף קאתו:

הוא מעמיד מלכים. ולולא זה לא היה מעמיד רק שופטים. או שלא ירמוז החלום רק עליו בעצמו:

יא  [עריכה]

מי גילה לו. ליוסף ששמי שמש שנא' כי בא השמש ודרשו חז"ל שאמרו המלאכים זה לזה אתא שמשא. ולפיכך החליט יעקב שחלומו היה חלום אמיתי. ועי' פ' ס"ח:

עבדא בישא. עבד רע ומורד וכן אתה עבד נמכר לאבי יוסף. דכתיב והנה השמש והירח וגו' ועיין מ"ש לעיל פ"ו:

כך תהיו גוערים בנביאכם. כמו שגער יעקב ביוסף שהיה מנבא מה שעתיד להיות. ובאמת יעקב לא גער בו מקוטן אמנה. אבל גערתו מפני שהיה מטיל שנאה עליו ולהוציא מלב בניו:

שתחה"מ כו'. שהרי האמין כל דברי חלום כמ"ש ואביו שמר את הדבר ואעפ"כ אמר הבוא נבוא אני ואמך להוציא מלב בניו באומר כי אין לשום לב לדברי חלומות. אבל הוא שמר את הדבר וכפרש"י היה ממתין ומצפה מתי יבא בחשבו שתחיית המתים מגעת בימיו:

שגדלתו. ליוסף כאילו היא היתה אמו:

יב  [עריכה]

נטל קולמוס. מדאמר שמר את הדבר משמע ששמרו וכתבו בפנקסו:

ורוה"ק אומרת כו'. דאביו שמר את הדבר רמיז שאביו שבשמים א"ל שמור את הדבר שעתיד להגיע ולא תחשוב שהוא דברי חלומות:

כך אבינו יעקב כו'. שלא נתקנא בו אלא שמר את הדבר לקבלו עליו ברצון. משום שראה הדברים שממשמשים ובאים היות יוסף הולך וגדול ואחיו לפניו הולכים ודלים. ואמר יעקב אם נתבקרה פנקסו של יוסף לטובה מן השמים מה אני יכול לעשות נגד רצון שמים. אלא ראוי לקבל באהבה וברצון (נזר הקודש):

יג  [עריכה]

נקוד על את. כלו' הנקודה עוקר את המלה. והוה כאילו אמר שאחיו הלכו לרעות מצאן אביהם בשכם. שהלכו לרעות את עצמן לא לרעות את הצאן. ומפרש בבמדב"ר פ"ג שלא הלכו לרעות אלא לאכול ולשתות ולהתפתות כלומר להתפתות זע"ז מתוך אכילה ושתיה במכירת יוסף שנא' וישבו לאכול לחם:

נהג בו בכבוד כו' ויאמר לו הנני. לשון ענוה וזריזות שנזדרז למצות אביו אע"פ שהיה יודע באחיו ששונאים אותו. והיינו דקאמר ר' חמא הדברים הללו היה אבינו יעקב נזכר כו' עד והיית אומר לי הנני:

אלא מאי את שלום הצאן. כלו' דלא הוה ליה להזכיר שלום מיוחד בצאן. אלא הדא אמר שאדם צריך לשאול בשלום דבר שיש בו הנייה ממנו. כלו' שראוי להזכיר עליו שלום מיוחד כמו על אדם (נזר הקודש):

אין חברון אלא בהר. כדכתיב (יהושע י"א כ"ח) ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון וגו'. הרי מבואר שחברון היא בהר:

הלך להשלים כו'. ומ"ם מעמק חברון מ"ם הסבה (יפה תואר):

העצה העמוקה. כן דרך הכתוב לקרא גזרת ה' ע"ד מי יעץ זאת על צור וגו'. ומ"ש שנתן הקב"ה בינו ובין חבר הנאה היינו שגילה אותה לאברהם:

שהיה קבור בחברון. דרש חברון לתרי אנפין. חברון ממש וחברון נאה בנוטריקון. וטעם חבר נאה כי הצדיק נקרא ריע אהוב ע"ד למען אחי ורעי:

יד  [עריכה]

ג' מלאכים. דייק זה מדכתיב ג"פ ל' איש. והוצרכו ג' האחד להצילו מהריגת אחיו. והשני להצילו מנזק השלכ' הבור המלא נחשים ועקרבים כדלקמן. והג' להזמין מכירתו למצרים אשר היה מוכן שם לעלות לגדולה:

ממדותיו של מקום. דהיינו רחום וחנון והם אכזרים עליך. ופי' מזה ממדות ה' שנקרא זה אלי ואנוהו:

ונשסה בו את הכלבים. מפני שויתנכלו אותו משמע שחשבו להמיתו באיזה אופן ותחבולה לכן אמר שהתנכלותם היתה להרוג אותו ע"י שסוי הכלבים ובעוד לא קרב אליהם כלל וזה מכוון בכתוב בסירוס. ויתנכלו אותו להמיתו בטרם יקרב אליהם. ומ"ש אח"ז לכו ונהרגהו אולי עשו כן ולא עלתה בידם התנכלות הנ"ל ואז בהתקרבו להם בקשו להמיתו בידים (יפה תואר):

ונשסה. על מה שסיפר עליהם לש"ה כדאמרי' בפ' ע"פ כל המספר לש"ה ראוי להשליכו לכלבים (נזר הקודש):

היידי ליה אתי. זהו שהחלומות שלו והוא אדון להם (מתנות כהונה) והוא בא לספר לנו את חלומו כדרכו תמיד:

להשיאנו לבעלים. פי' שנבאו על ירבעם שהוא מזרע יוסף שישיא אותם לעבוד את הבעלים. ודרש בעל לשון בעלים:

אתם אומרים ונהרגהו ואני אומר ונראה. כצ"ל וכן הביאו רש"י בחומש ע"ש:

טו  [עריכה]

וישמע ראובן ויצילהו והיכן היה כו'. דוישמע ראובן משמע שלא היה שם בשעת מעשה ואח"כ שמע הדבר ועז"א והיכן היה:

אני בכור. פי' ויתלו את הסרחון בבכור שהיה לו למנעם מבא בדמים:

הוא מונה אותי כו'. שנתן אל לבו שהוא מונה אותו עם אחיו. ואם הוא חלום אמיתי אין ראוי לשנא אותו מאחר שרוח ה' נוססה בו. ואם מעצמו בודה הדברים חביבותי גביה שהוא מונה אותי עם אחי (יפה תואר):

אותו מעשה. של בלהה:

א"ל הקב"ה כו'. מילתא באנפי נפשה היא וכדאמר בפ' הגולין מפני מה זכה ראובן להמנות בהצלה תחלה כו' שנא' וישמע ראובן כו' ועיין שם ברש"א:

בצד במדבר וגו'. לראובני:

טז  [עריכה]

בקילוס. שבא בשבח והלל שהיה משבח אחיו וברכה בפיו. ודייק זה מדכתיב אל אחיו שבא לקראתם בקילוס ברכה דרך אחוה וריעות:

זה הפינס. מדכתיב את כתנתו את כתונת הפסים משמע ודאי דתרתי נינהו ומדכתיב ויפשיטו את יוסף משמע עוד מלבוש העליון זה הפינס. ופי' המת"כ בשם הערוך קוטייא:

זה חלוק. כגון כתונת דכהנים:

זה הפרגוד. מעיל מצוייר בציורי משי (יפה תואר):

זה פמלניא. פרש"י מכנסים אולם בפר' כ"ו דכלים אמר ופמלנייא ומכנסים. הרי חושבם לשני מינים ואולם יש מכנסים תפורים בתמונות שונים:

ויקחהו כתיב. ויש אם למסורת:

ואימתי פרע כו'. כלו' תדע דהוא שמעון ולא אחר דהינו שפרעו לו להלן. דאל"כ מאי שנא דאסר את שמעון:

מים אין בו אבל כו'. וכדאמר בפרק ב' דשבת ממשמע שנא' והבור רק יודע אני שאין בו מים כו':

ב' בורות היו כו'. דדריש יתורא דאין בו מים לב' בורות. מדלא קאמר וישליכו אותו הבורה והוא רק וענין ב' הבורות ע' לעיל סי' ו':

בורו של יעקב. כלומר זרעו ריק מחכמת התורה. ונקרא משך הזרע בור לפי שהוא נובע מים כמו שנמשל משך הזרע למים וממי יהודה יצאו:

יז  [עריכה]

זכורה היא. פירוש זכירה ופקידה טובה. ותקוה פי' תקוה ואחרית טובה לעולם שע"י זכירה זו ירד למצרים והציל כל העולם בבר ולחם:

מאכיל לחם כו'. קרי ביה וישבו להאכיל לחם (מתנות כהונה):

אין דרכן כו'. והיינו כדמפרש' בחומש שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן ולזה נזדמנו בשמים לפי שהערבים ריחם רע גם מצד עצמן באשר תמיד דרכן לשאת ולהתעסק בדברים המוסרחים ונזדמן לאותו צדיק שקים מלאים בשמים כדי שתהא הרוח נושבת בהן מפני ריחן של ערביים הנקלט בהם תמיד:

בשבח יהודה. שלכבודו שמעו לדבריו אע"ג דלא היה ניחא להו. אבל בעצת ראובן מטוב חפצם ורצונם עשו כן ולא לכבודו (נזר הקודש):

בג' מקומות כו'. חדא הכא. ואידך ויבא יהודה ואחיו שהוא נכנס תחילה. וכן היה שם ראש המדברים. ואידך ויגש אליו יהודה שהוא לבדו נתקרב אליו שחלקו כבוד ליהודה ושמו דבריהם בפיו. והכי נמי אמרי' לקמן פ' צ"ג שאמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו (נזר הקודש):

נלך ונתפוס כו'. מלת לכו קדריש דה"ק זה הדרך לכו בו דמכיון דנח קלל בעבדות נראה שהוא דרך העולם (יפה תואר) וחטאו הוא הוצאת הדבה וכפרש"י:

יח  [עריכה]

עברו. אותן הדיינים ורש"י גריס המדינים ופי' המחלוקות שביניהם שמיד שמכרוהו נתחרטו על המכירה שעברו הקטטות מלבם. והינו דקאמר ר"י בר סימון כשרצית נתת בלבם לאהוב כי מה' היתה להם שיהפך לבבם:

למה תתענו כו'. שה' מטה לב האדם קצת. ולעולם הבחירה בידו כענין אחי יוסף שה' נתן בלבם לשנאתו וזו היתה סיבה שמכרוהו אע"פ שלא היו מוכרחים עליה:

נתת בלבם לשנוא. כדי לקיים גזירת ועבדום וענו אותם. ולכן תיכף אחר המכירה הלכה השנאה מלבם:

אתם מכרתם. משום דק"ל מה צורך להודיענו כסף מחירו:

בנה של רחל. שהיה בכור לה. ובתנחומא כי תשא גרסי' לפי שמכרו בכורה של רחל. וכן לקמן בבמדב"ר פ"ד:

שהן ה' סלעים. שכל סלע ד' דינרין:

יהיה כל או"א. מפריש כו' אין זה טעם לפדיון הבכורות. אלא טעם ערך הפדיון קאמר (יפה תואר):

בקע לגולגולת. שנטלו סך הכל כ' כסף שהוא כ' דינר דהיינו ה' סלעים ונמצא א"כ מגיע לכל אחד בקע דהיינו חצי שקל שהוא ב' דינרין:

יט  [עריכה]

ובתעניתו. היה עסוק. על בלבול יצועי אביו. ולפי שישבו לאכול לחם נפרד מהם:

הה"ד וישב. לשון תשובה. ועיין מ"ש לעיל סי' י"ד:

מעולם לא חטא כו'. דקין ואדה"ר לא עשו תשובה אלא מתוך הדחק והעונש שנענשו (יפה תואר):

זה הושע. דבארה נזכר בבני ראובן בד"ה. ובארה היינו בארי כדלקמן בויק"ר פ"ו. ור"ל דהושע הוא שפתח במעלת התשובה שלמדנו שתשובה מגעת עד כסא הכבוד ושזדונות נעשו לו כשגגות וכיוצא (יפה תואר) וע' לעיל פ' פ"ב:

טרחתו של בית. ר"ל בטרחת ביתו בנכסיו:

למה שעיר עזים. שדמו מועט והיה להם לשחוט כבש או איל שדמם מרובה לטבול הכתונת ביותר:

אתה אמרת כו'. כדאי' לעיל פסים שהפיסו עליה אי זה מהם יוליכה לאביו ועלה ליהודה והוא אמר לאביו הכר נא וגו' וציער את אביו. כן הוא נצטער במאמר זה שעל ידו נתבייש בדבר. ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר לקמן שנסמכה פרשה זו לפרשה הסמוכה כדי לסמוך הכר להכר:

לית אנא ידע כו'. שהיה דבריו בגמגום וספק כאומר לא ידענא מה זה כי אני רואה חיה רעה אכלתהו היינו אשה תצערהו. ומהכתונת הזו נראה שטרוף טורף יוסף:

נצנצה בו רוה"ק. היינו שראה ולא ראה ראיה ברורה:

כ  [עריכה]

והיכן נפרע כו'. שאפי' בענין הקריעה נפרע להם כדמותו ואע"ג דבנימן הוי נמי בהדייהו בהדי הוצא לקי כרבא:

יוסף גרם כו'. אע"ג דמה שיוסף גרם לשבטים לקרוע ע"צ העונש היה. מ"מ גם הוא נענש ע"י שמגלגלים חובה ע"י חייב. וגם ענוש לצדיק לא טוב:

בנימן גרם כו'. שבנימן ידע מזה כמבואר בספר הישר סדר מקץ:

מנשה גרם כו'. כי אשר על הבית שרדף אחריהם היה מנשה:

את השק. בזמן צערו:

בבני אדם גדולים. ובודאי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. אלא בבני אדם גדולים. וגם הם לא זכו לזה אלא מיעקב שלא הנחיל מורשה מדרגה זו אלא לממלאים מקומו בחכמה וביראה (נזר הקודש):

וילבש שק ואפר. ומשק ואפר יוצע לרבים לא קשה. דבחזית פסוק זאת קומתך מבואר דרוב אותו הדור צדיקים היו:

ימים רבים כ"ב שנה. והם כלפי כ"ב שנים שלא קיים יעקב כיבוד אב ואם וכדמפורש בפ"ק דמגילה ושם מבואר החשבון ע"ש:

כא  [עריכה]

כנעניות היו. בנותיו שהם כלותיו כדמפרש ואזיל. אפשר לפרש כוונתו שלא נשאו אחיותיהם כדעת ר' יהודה אלא שנשאו מנשי ארץ כנען אבל היו מן הגרים והתושבים הבאים מכל הארצות מיתר העמים:

והלואי קברה. שלא היה מצטער עליה בשכם:

לאחיותיהם נשאו. לא שנשאו אחיותיהם מן האם שהן אסורות לבני נח. אלא שנשאו אחיותיהם מן האב. כגון בני לאה לקחו בנות רחל בלהה זילפה. ובני רחל בלהה זילפה נשאו בנות לאה:

כי יהודה גבר כו'. כלו' כיון דקרא משבח ליהודה דהוה רב גוברין. וממילא ודאי כל מעשיו היה בדעת ובהשכל ויש ללמוד ממנו מוסר שראוי לקבל תנחומים ולכן פלא על יעקב שהיה אביהם של כולם איך לא נזהר בהם:

מתנחמים על המתים. לפי שנתיאשו מהם וידעו שאין תועלת בדאגה אבל על החיים שלא יתיאשו מבקשתם לא ינתחמו כי הזכרון מהם לתועלת שישתדלו בבקשתו:

זה יצחק. דייק מדכתיב אותו חסר וי"ו קרי ביה אתו (האב"א):

הולך ורוחץ כו'. משום שהיה יצחק יודע שיוסף חי:

א"ר סימון ע"ש כו'. ר"ל שר"ס בא לפרש דבריו ודברי ר"ל שאמרו שלפניו היה בוכה הוא משום כל המתאבלים עליו פירוש כל מי שהוא קרוב שאילו ימות מתאבלים עליו כגון אח ובן אם מת לו מת שמתאבל עליו מתאבלים עמו בפניו מפני כבודו:

כב  [עריכה]

כמה אוניות. כלו' כמה פעמים נמכר. ולפי שדרך לכתוב שטר מכר בממכרת עבדים. ונקרא אוני. בעי כמה אוניות נכתבו לו:

אחיו לישמעאלים. כדכתיב וימכרו את יוסף לישמעאלים:

וישמעאלים לסוחרים. וכדכתיב ויעברו אנשים מדינים סוחרי' ר"ל מדינים שהם סוחרים:

וסוחרים למדנים ומדנים מכרו אותו אל מצרים. כצ"ל (נזר הקודש) וכדכתיב והמדנים מכרו אותו אל מצרים הרי שהמדנים מכרו אותו אל מצרים. וומסתמא הם לקחו אותו תחלה שהמדינים שקראם בשם סוחרים ואח"כ מכרו אותו אל מצרים. והא דכתיב ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים כבר פירשו לקמן פ"ו שהיו ערבים. והא דכתיב אשר הורידוהו שמה אפשר אחר שהורידוהו מצרימה הוא שמכרוהו לסוחרים. והסוחרים למדנים והמדנים כו':

לדימוסיא של מדינה. שר הממונה מאת המלך לראות צרכי המדינה:

בא פוטיפר ולקחו. והוה ליה כאילו כתוב והמדנים מכרו אותו אל מצרים ומצרים לפוטיפר. והא דכתיב ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים כבר פירשתי על ערבות:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף