עץ יוסף על בראשית רבה/עג

עץ יוסף על בראשית רבה עג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על בראשית רבה - פרשה עג

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  

א  [עריכה]

ויזכור אלהים את רחל זכרני ה' כו'. שכשירצה ה' את עמו דהיינו בר"ה שמובטחים שהם נזכרים לטובה כמו שאמר לקמן בויק"ר פ' כ"ט ובירושלמי פ"ק דר"ה יזכרהו ה' עמהם דזכות הרבים עדיף. והיינו נמי פקדני בישועתך (יפה תואר):

בר"ה נפקדה. פי' בא זכרונן לטובה ונגזר עליהן הריון (רש"י):

ב  [עריכה]

ויזכור אלהים את רחל זכר חסדו כו'. דריש ויזכור אלהים את רחל ע"י זכות אבות ע"ד זכור לאברהם. והביא סמך לזה מקרא זכר חסדו וגו':

זה אברהם. שמדתו חסד שנא' חסד לאברהם:

ואמונתו זה יעקב. שמדתו אמת שנא' תתן אמת ליעקב. ולא נזכר פה גם יצחק. כי מדתו הוא גבורה ודין הנקרא פחד כדכתיב ופחד יצחק. ובמדת הדין לא תהיה לנו תקומה ח"ו ועבור זה לא נזכר יצחק בפסוק כי אתה אבינו וכדמפרש לעיל פ' ס"ז סימן ו':

לבית ישראל ישראל סבא כו'. משום שהיא המבקשת על הישועה והנעתרת בזה כאומר רחל מבכה על בניה. ואמר שרחל נענתה אז בזכות האבות. ודייק זה דלבית ישראל מיירי ברחל אשת ישראל סבא דבית זו אשה:

ד"א זכר חסדו כו' ויזכור כו'. דריש ע"ד הרמז על רחל שזכר הקב"ה מדת חסד של אברהם ומדת האמת של יעקב. לבית ישראל זו רחל שפקדה בבנים:

ג  [עריכה]

פדה בשלום כו'. שבהרבה תפלות נפקדה כדמסיק ועל קבלת התפלה יצדק לשון זכירה שע"י התפלה הם כמזכירים עצמם לפני ה' ובכן יעלה זכרונם לפניו ע"ד אמרו לפני זכרונות כדי שיבא זכרוניכם לפני לטובה (יפה תואר):

זה יעקב. דריש ליה ביעקב כי יצדק ענינו ג"כ ביעקב. אבל קשה דהל"ל זה רחל כי היא הנפדית מיד עשו. לכן נראה דגי' הילקוט עיקר דגרס זה רחל דפי' של רשע זה עשו (נזר הקודש):

של רשע. הוא לבן (מתנות כהונה):

דא"ר יודן כו'. ופי' כי בזכות רבים שהיה עמי נפדתי (יפה תואר):

רחל בזכותה. שהכניסה צרתה לביתה:

את רחל בזכות אחותה. דאתין וגמין רבויין וריבה את אחותה שהתפללה עליה כדאמר בגמרא גבי ואחר ילדה בת (יפה תואר). או פירוש בזכות אחותה שתיקתה לאחותה:

בזכות יעקב. דאל"כ וישמע אליה אלהים למה לי בויזכור אלהים את רחל סגי (יפה תואר):

בזכות האמהות. שכולן התפללו עליה כדלעיל ס"פ ע"ב:

אוי להם לרשעים כו' ואשריהם הצדיקים כו'. לעיל בפרשה ל"ג ושם פירשתי:

ד  [עריכה]

מה זכירה זכר לה. דלשון זכירה נופל יפה על זכירת הזכות כדאי' לעיל:

והדין נותן. מדקאמר ויזכור אלהים דהיינו שמדת הדין נהפך לה לרחמים ולכן אמר זה שהכניסה צרתה לביתה שנתנה שפחתה לו לאשה כי זה זכות יותר גדול. ולכן נפקדה כדלעיל בפ' ע"א (יפה תואר):

דן יוסף ובנימן. מקרא הוא בד"ה דחשיב להו הכי ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר וזבולן דן יוסף ובנימן נפתלי גד ואשר. ומדלא חשיב להו כסדר תולדותם ולא כסדר חשיבותם לדרשא אתא לומר בזכות דן נפקדה רחל שילדה יוסף ובנימן דהיינו בזכות שהכניסה צרתה לביתה שילדה את דן. ולא הזכירה את נפתלי. שאפילו לא ילדה את נפתלי היה מספיק שתזכה רחל מאחר שהעמידה שבט בישראל (יפה תואר):

ג' מפתחות ביד הקב"ה. שאין מסורות לאחר. ובפ"ק דתעניות גרסי' ג' מפתחות לא נמסרו ביד שליח. ויש שפירשו שלא נמסרו לשליח אחד ביחד. ובתוס' כתבו שלא נמסרו לשליח להיות לעולם ממונה עליהם. והיפ"ת הרבה להקשות על כל הפירושים ע"ש באריכות:

מפתח של קבורה. היינו תחי'. אלא נקט לישנא דקרא:

ומפתח של רחם. היינו פקידת עקרות כלישנא דקרא ועיין דברים רבה פ"ז. אבל גיר' הגמרא מפתח של חיה ומשמע דעת לידת כל יולדת קאמר כי יש בפתיחת רחמה דבר פלא שיפתח כדי שיצא הולד:

פותח את ידך. ולא שליח (רש"י) ולמאן דלא חשיב פרנסה כבר תירצו בגמרא אמר לך גשמים נמי היינו פרנסה. ופרש"י שזורעים ופירות גדלים מהם לפרנסת העולם:

ה  [עריכה]

עד שלא תלד כו'. וז"ש אסף אלהים את חרפתי דהיינו סורחני אם יקרה שישבר איזה כלי שיש לי לתלות בבני:

מאן אכל הא מקמתא. מלאכת רעהו ת"י מקמתא דחבריה (מוסף הערוך). אבל אין בת"י שלפנינו כי תרגם עיסקא דחבריה. ורש"י במדרש פי' מקמתא שם דבר ור"ל איזה דבר שיהיה הן מאכל או כלי נקרא כן (בל"א עטוואש איין זאך) ואולי כן הוא:

ברך. בנך:

מאן תבר כו'. מי שבר כלי זה:

אסף אלהים את חרפתי בפלגש בגבעה. מרבויא דאת דריש שדברה ג"כ על העתיד בנבואתה. וכן מ"ש בימי ירבעם. דשוות הן הדרשות ויבואו שתיהן:

בפלגש בגבעה שאמרו כו'. ונסתלקה חרפה זו ע"י בנות יוסף. והן בנות שילה המחוללות שחטפו לנשים וידוע שיושבי שילה מיוסף היו. וה"ק ע"י בן זה אסף אלהים את חרפתי מבנימן. ואמרה כן להזכיר חיבת הבן הנולד לה (יפה תואר):

אסף אלהים את חרפתי בימי ירבעם. . אמרה כן לומר שחבה יתירה נודעת לה שה' קנא קנאתו והמית את אביה מפני שביזה את ירבעם שהוא מיוסף ואסף חרפתו. ולהכי מייתי הכא פירושא דויגפהו ה' (יפה תואר) וע' לעיל פרשה ס"ה סי' ט"ז:

ולמה ניגף כו'. הנה חשב ד' סבות. אחד מפני שהרג לישראל והעביר צורתן. הב' על שחרפם ברבים ולא זכר כי ישראל בכלל המה טובים. הג' מפני שתלה ממלכת ירבעם (שהיה באמת ע"פ ה' ע"י אחיה השלוני) בהתחזקות רקים ובבני בליעל המתפרצים. וכן על שלא ביער ע"ז מביתו. כי אח"כ כתיב שאחריו אסא ביערם:

ק"ו. זה ציור מוסרי לקחת ממנו מוסר השכל:

ו  [עריכה]

בן אחר לגלות. דאחר משמע לחלק ומ"ש כי שת לי אלהים זרע אחר נדרש לעיל (יפה תואר):

אחר לגלות. שלא גלה בנימן למקום שגלו עשרת השבטים שנקראו בשם יוסף ואפרים בסתם. וזכר זה אצל לידתם לרמז שהנולד עוד יהיה משובח מהראשון שיזכה שלא יגלה למרחוק (יפה תואר):

למחלוקת. שנבדל מיוסף ולא חלק על מלכות בית דוד עם ירבעם הבא מיוסף. וזכר זה אצל לידתם לרמז שיהיה משובח יותר מהראשון ולא יהיה מבעלי המחלוקת (יפה תואר):

מתפלתה של רחל לא חלק יהודה ובנימן עם עשרת השבטים. נראה דה"פ מתפלתה של רחל לא חלק יהודה ובנימן זה מזה להיות בנימן עם עשרת השבטים. אלא יהודה ובנימן שניהם היו באגודה אחת. וכצ"ל לא נחלק שבט בנימן מיהודה להיות עם עשרת השבטים (אלא נתחברו באגודה אחת). ומ"ש אחר שעשה מעשים ר"ל לפי שזרע בן הראשון עשה מעשים אחרים כירבעם וחביריו. וזרע בן השני הוא בנימן נבדלו מהם לכך נקרא אחר לגבי בן הראשון שלא תפס דרכו:

ז  [עריכה]

כיון שנולד יוסף נולד שטנו של עשו שנא' כו' אמר ר"פ כו'. גירסת הילקוט יותר מחוור דגריס דאמר ר' פנחס בשם כו' (וכן הוא בקצת מדרשים) ולפי זה בא לתת טעם מאי שנא דווקא אחר שנולד יוסף בקש ללכת לבית אביו ואמר לפי שנולד שטנו של עשו שהוא ירא ממנו ומייתי ראיה דיוסף הוא שטנו מדכתיב אם לא יסחבום צעירי הצאן. ומצינו שעמלק נפל ביד יהושע וביד שאול והמן ביד מרדכי:

שהם צעירים שבשבטים. שנקראו צאן שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי. ואפרים ומנשה שהם בחשבון השבטים נולדו גם אחרי בנימן והמה אחרונים:

ח  [עריכה]

נסיתי ובדקתי. כדמתרגמינן נחשתי נסיתי והוא נחש ינחש מתרגמינן והוא בדקא מבדק. ור"ל נסיתי ובדקתי בניחוש שלי וכדפרש"י בחומש וכ"כ הרמב"ן שכל ניחוש נסיון:

סכום קטע פרש. כלו' פרש לי סכום קצוב. והא דמסיק אמור הסכום כו' אין זה מלשון המדרש אלא מדברי המבאר בגליון (מתנות כהונה):

מעט שבעים נפש. מלת נפש הוא מיותר כאן כי אין הכוונה על שבעים נפש אדם דפשטיה דקרא לא משמע אלא מיעוט המקנה מבהמתו. וכן אינו מסיים רק אף כאן שבעים:

ברכה משתלחת. ואין להקשות מאברהם שקדמו רעבון כשבא לארץ כנען. כי זה היה אחד מהעשרה נסיונות (יפה תואר):

ברכה משתלחת. הוא ציור והתבוננות להתבונן במעשה הצדיקים איך שמצליחים בכל דרכיהם. וקרי התעסקם ופעולתם רק רגל להיותם כל עיקר פניותם רק בעבודת ה' והגיונם רק בחכמה. רק באגב רגליהם מוליכות אותם לפעול מעט בארץ:

שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא. מיתורא דארץ ההיא דריש כי לכל הארץ הועיל בזריעתו שנתברכו בגללו (יפה תואר):

ראובן בעי בי. כלומר מבקש ממני ספוק צרכו. וכן שמעון וכל בני מבקשים ממני עזר וסיוע ולא ממך:

ט  [עריכה]

למחר בתך כו'. כלו' לאחר זמן וכמוהו הרבה במקרא:

יוצאה ומתענה. כד"א וישכב אותה ויענה. והוא נגד לשון וענתה בי. ולולי שהיה לו חטא מעט לא אירע זה. כי חונה מלאך ה' סביב ליראיו:

היה חוזר בו עשרה פעמים למפרע. כלו' היה חוזר להפריע ולבטל להפך דברו. ומפרש ותחלף את משכורתי עשרת מונים היית משנה תנאי שבינינו מנקוד לטלוא ומעקודים לברודים עשרה פעמים ומביא ראיה מהן לו יהי כדברך. דלשון הן הוא קבלת דבריו והודאה עליהן. ומלת לו היינו לשון שמא כמו לו ישטמנו יוסף. וא"כ הן תשובות סותרות שבתחלה הודה ואמר הן ושוב חזר בו ואמר שמא יהי כדברך. ומהשתא שמעינן דותחלף את משכורתי היינו חזרה מהתנאי היה עשרה מונים דהיינו פעמים (יפה תואר). או דייק כן משום דהמתרצה לאיזה דבר מספיק לתשובת הן. או בתשובת לו פירוש הלואי תהיה כמו שאמרת. או בתיבת יהיה. או במאמר כדבריך. ולמה נאמר ד' תשובות כאחד. אלא ע"כ שהיה חזרה למפרע בין כל תשובה ותשובה (הרי"מ):

היה חוזר בו עשרה פעמים. ומפורש בזוהר וישלח הטעם מפני שיש עשרה מדרגות בטומאה ובכל המדרגות עמד לבן כלפי יעקב ולא היה יכול לו:

רבנן אמרי עשרה פעמים. דעשרת מונים היינו מאה פעמים דמונים פי' מנינים ומספרים. שהמספר הכולל הוא העשרה שאז הוא נכנס בגדר המנין:

מנהון בישין. פי' מהם רעים. מנהון עקרין פי' מהם עקרות. ומנהון קווסרין פי' עקומות כקשת הנקרא בערבי קווס (מעריך). והמוסף הערוך כתב שפי' בלשון רומיי חלשים מפני חולי פנימי והולכים ודלים ויש בהם טורח גדול לרעותן. ועוד שהחולות אין דרכם ללדת. ודייק זאת מדכתיב הנותרות חסר וא"ו לכן דרשינן ליה לשון נפילה כמו נתר ככיה כו' במסכת חולין. ופירושו שם שנפלו שניו הגדולים והקטנים:

י  [עריכה]

חוטר חיור דלוז ודדלוף. ה"ג בספרים המדויקים חוטר חיור ולוז ודלוף כלו' מקל לבנה היינו חוטר חיור פי' לבן. וכן מקל לוז. וכן ערמון שהוא דלוף. וא"כ הא דכתיב ויפצל בהם פצלות לבנות קאי אלוז וערמון. אבל במקל לבנה דרישא מתרגם יונתן חוטר דפרח לבן. כלו' חוטר שיש עליו קצת פרחים לבנים בעודו לח. וממילא היה נראה כמנומר גם בלא פיצול פצלות (נזר הקודש):

כך היה אבינו יעקב עושה נותן את המקלות. כצ"ל (יפה תואר):

ונרתעת לאחוריה. מפחד המקלות והזכר רובעה ויולדת כיוצא בו והיו עקודים וטלואים ממראה המקלות המפוצלות. שע"י הרתעתן ממראיתן נשאר המראה בדמיון בעת ההרבעה וע"י זה נוצר הולד עקוד וטלוא שהדמיון פועל בעת ההריון וכמעשה הכושי דבסמוך:

נעשו המים זרע כו'. וזהו דכתיב ויחמנה בבואן לשתות דמשמע שהשתיה לבד היתה סיבה החמימות שהיה הולד נוצר מהם ומראהו כמראה המקלות שראו בעת ההשקאה. ומ"מ יעקב לא כיוון לזה דמנא ליה שיעשה לו נס כזה. אבל כוונתו היתה שישאר מראה המקלות בדמיונם בעת רביעתם (יפה תואר):

מכאן היה לך בן לבן. שבשעת תשמיש נסתכלה באותם הצורות שהם לבנים ונוצר הולד בדמותן:

עולים על הצאן אכ"כ. דהוה משמע כפשטיה דרך עיבור. אלא העולים דמשמע מאליהן היו עולים והיינו ע"י מה"ש. ובאשר יעקב מתחלה לא ידע סיבת הריבוי גלה לו הקב"ה בחלום כי הוא נס ע"י מה"ש (נזר הקודש):

שטף של גשמים. הביאו אותן העתודים מעדר לבן לעדר יעקב. כדאת אמר ואד יעלה וכאן כתיב העולים (מתנות כהונה):

ענני כבוד. כד"א ובהעלות הענן. ור"ל דענני כבוד היו מביאים הצאן כמו שהיו נושאים את ישראל במדבר ממקום למקום כמחז"ל:

בכיריא דלבן. מפרש העטופים כמד"א ועמקים יעטפו בר כלו' שנתקשרו ליזקק בזכר ראשונה. ופי' בכיריא שנולדו ראשון:

לקישיא דלבן. המאוחרות דלבן כד"א בהתעטף עלי נפשי לשון יגיעה ועייפות ולא היה בהן כח לקבל הריון מהרה (מתנות כהונה):

יא  [עריכה]

פרץ לו פרצה כו'. שכל לשון פרץ לרבנן מלשון פריצת גדר. והכוונה שנפתח לו פתח מעין עולם הבא שיתברכו מאד שלא כמנהג העולם. והביא דוגמא לזה עלה הפורץ לפניהם המדבר לעתיד שפירושו שיפרוץ גדרו של עולם (יפה תואר):

מאה ותרתין רבוא ז' אלפים ומאתן עדרין. רש"י כתב מאד מאד דריש כפלים כדגלים. ונראה דגריס מאה ועשרים רבוא וז' אלפים ומאה כסכום הדגלים תר"ג אלף ותק"ן אנשים הוו (יפה תואר). בילקוט עלה הפורץ איתא עלה הפורץ מדבר ביעקב שכתוב בו ויפרוץ האיש מאד מאד ר"ת ב"א אמר מאה ועשרים רבוא שכתיב וירב העם ויעצמו מאד ושם היו ששים רבוא וכאן שני פעמים מאד בכפלים. ובספר הישר איתא שהיה לו מאתים עדרי צאן. ובפדר"א פ' ל"ז איתא שהי"ל חמשת אלפים וחמש מאות. שהמנחה ששלח היה מעשר מכל צאנו:

ולא פליגי. רבי לוי ורבנן במנין העדרים דלתרווייהו ס' רבוא עדרים היו הצאן. אלא דלמר היה מספיק לכל עדר כלב אחד. ולמר לכל עדר ב' כלבים אחד מלפניו ואחד מאחריו (יפה תואר):

יב  [עריכה]

לא נפקד בזכרים. שאילו היה לו בנים לא היה שולח בתו עם הצאן כדפרש"י ועיין במדבר רבה פ"ך. ובספר הישר אי' שבשנה ד' שבא יעקב ילדה עדינה אשת לבן ג' בנים:

אין כבוד אלא כסף וזהב. דאי אפשר לפרש כבוד ושררה כסתם לשון כבוד. כי לא הלך יעקב בגדולות ושררות. אע"כ כבוד דהכא הוא כסף וזהב כלו' הון ועושר המד"א בוזו כסף כו' כבוד מכל כלי חמדה ונקרא העושר כבוד כי בו יתכבד האדם (יפה תואר):

לב אדם ישנה פניו. כלומר אף שרוצה להתנכר לבו ישנה פניו בין לטוב ובין לרע. והבקי יכיר מתוך פני האדם מה שבלבו. ואמר זה לאשמועינן שפי' וירא יעקב את פני לבן שהכיר משנוי פניו כי לבבו לא נכון עמו. לא שהיה מראה לו פנים זועפים ממש דא"כ והנה אינם עמו מיבעי ליה:

א"ל הקב"ה חמיך כו'. פירוש שאינו מסביר לו פנים כבתחילה כי לבו משנה פניו:

ואת יושב כאן. דכשהסביר לך פנים נדחה כבוד אביך מפני כבוד חמיך משום שהפותח פתח לחבירו נפשו חייב לו וחייב בכבודו יותר מאביו ואמו כדאי' בש"ר פ"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף