עץ יוסף על בראשית רבה/עד

עץ יוסף על בראשית רבה עד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על בראשית רבה - פרשה עד

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  טו  טז  יז  

א  [עריכה]

כתיב זעקתי כו'. בילקוט תהלים קמ"ב מבואר יותר וז"ל מדבר ביעקב זעקתי אליך ה' אם יהיה אלהים עמדי. אמרתי אתה מחסי ושמרני בדרך הזה. חלקי בארץ החיים ושבתי בשלום אל בית אבי. אמר יעקב איני יוצא אלא ברשות. א"ל הקב"ה כו' הרי לך רשות שוב וגו' ע"כ:

תמן שובעא כו' אלא כו'. כלו' היתכן שחשקו ומגמתו וחפצו היה בחמודות העה"ז ותענוגיה ולזה קרא חיים. דבזה צור וחברותיה משובחים ממנה. רק מגמתו היה על חיים הנצחיים הנפשיים וקראה ארץ החיים אף שגם המיתה שולטת. עכ"ז באחרית הימים יתנוצץ שמה התחיה תחלה וראשונה:

נותן נשמה לעם עליה. היינו מתי ארץ ישראל. ורוח להולכים בה היינו של שאר ארצות. ור"ל שמתחלה נותן נשמה לעם עליה. ואח"כ ורוח להולכים בה (יפה תואר):

חלקי בארץ החיים. דרשינן ליה ביעקב שיעקב הוא שאמר כן כדאיתא לקמן שיעקב אמר כל ספר תהלים. ודוד התפלל אח"כ כמוהו כדאי' בילקוט הנ"ל (יפה תואר):

שוב אל ארץ אבותיך. שמפני שכל עיקר מגמת יעקב היה מצד קדושת הארץ לפיכך גם ה' א"ל שוב אל ארץ אבותיך שתשוב אל קדושת הארץ ארץ החיים. ולמולדתך דריש אביך מצפה לך אמך מצפה לך. ואהיה עמך דריש אני בעצמי מצפה לך כדי שאהיה עמך בקביעות קבע להיות נעשה לו מרכבה שאין זה אלא בארץ הקדושה (נזר הקודש):

נכסי ח"ל אין בהם ברכה. שאפילו שהצליח בח"ל אין ברכה בנכסי ח"ל כי לבסוף לא יעמדו. אבל עתה שילך לא"י יתקיימו בידו (יפה תואר):

הכא את אמר ואהיה עמך. בתר שוב אל ארץ אבותיך דמשמע שלא יהיה עמו אלא שם אבל אם יצא משם אח"כ לא יהיה עמו. ולהלן בדוד הוא אומר ואהיה עמך בכל אשר הלכת דמשמע אפילו כשיצא מא"י לח"ל ומשני דדוד שהיה מפרנס לישראל היה צריך ללכת בח"ל ללחום מלחמותיהם ולזה היה ה' עושה לו נס אפילו בח"ל אבל יעקב שלא היה מפרנס אלא ביתו ולא היה צריך ללכת ח"ל אם לא ברשות ה':

ב  [עריכה]

בג' דברים אני אוהב. מנהגם כי טוב:

שאינן נושכין כו' ואין חותכין. חדא מילתא היא דכולה בענין האכילה. ומיהו בגמרא לא מייתי הא דאין נושכין (יפה תואר):

שאין נושכין. בבשר ובלחם מפרוסה גדולה דמחזי כרעבתנות. ועוד דמאיסא מילתא:

ואין חותכין בשר אלא על גבי השולחן. הבשר המבושל אין חותכין אותו בקערה קודם שיביאו בשולחן כי דרך כבוד להביא החתיכה שלמה בשולחן. ועוד דמאיס קצת כשיביאוה חתוכה חתיכות קטנות (יפה תואר). עוד יש לפרש אלא על גבי השולחן ולא על גב יד. משום קלקול סעודה או סכנה:

ואין נושקין אלא ביד. פרש"י בגמרא את יד חברו הוא נושק ודרך חשיבות הוא זה מפני הרוק:

אלא במקום רווח. כגון שדה שיראו מכל הצדדים שאין שומע:

כענין שנא' וישלח יעקב. דאל"כ מה צ"ל שהיתה הקריאה בשדה. אלא ע"כ לאשמועינן ד"א:

איזגדין. בדל"ת. וכן הוא הגי' במדרשים שעם היפ"ת ונזה"ק. והם מפרשים איזגדין מרגלים העוברים ושבים הנה והנה ע"פ השדות. וכן הוא תרגום של וישלח יעקב מלאכים איזגדין. וכן וציר אמונים איזגדא מהימנא. כי השליח והמרגל ענין אחד להם בבחינת ההליכה והנסיעה אנה ואנה. ופי' במקום שהולכים בני אדם לא תאמר דבר של סוד:

ג  [עריכה]

שנא' הן לו. כבר פירשתי לעיל פ' ע"ג סימן ז' ע"ש:

צפה הקב"ה מה שלבן כו'. שכשראה לבן שהקב"ה עושה רצון יעקב שיולדות הצאן כפי מה שהיה התנאי ביניהם. היה מרמה לשנות תנאו אחר שהיו הצאן מעוברות. והקב"ה לא צר צורתם אלא כפי התנאי האחרון שהיה צופה שהיה לבן מבקש:

אמר אכ"כ אלא יאמר. בלשון עתיד נראה כפי מה שהיה עתיד לומר. ואע"ג דקרא בלידה קמיירי והלידה לעולם אחר כל התנאים היתה. ה"ק אם עתיד לאמר עקודים יהיה שכרך היו מצטיירים הולדות באופן שאח"כ ילדו עקודים:

עושה. משמע עכשיו במחשבתו אשר הוא חושב עליך (מתנות כהונה):

לו ולדורותיו כו'. מימרא זו נפלה כאן בטעות מפני שאין כתוב יעקב כאן כי אם פעם אחת. והיתה ראויה לכתוב בפרשה ויגש כי שם ביתה כדכתיב לעיל בפרשת העקידה (א"א):

עולים אכ"כ. פירשתי לעיל פרשה ע"ג סי' ז':

מן הנצולת. פי' מן המצולה (ע"ד נצולה שאין בה דגה כגירסת קצת ספרים ופירושו מצולה כמ"ש הערוך ערך נצל) והכוונה שהיה זה ליעקב אחר היאוש. שמתוך תחבולותיו של לבן היה יעקב מתייאש משכרו. והיה אח"כ כמציל מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר דחשיב יאוש (יפה תואר):

ד  [עריכה]

למה מתה רחל תחלה. חתר לבקש טעם מתוך המקרא מה צד קטרוג היה בה (נזר הקודש):

שדברה בפני אחותה. הגדולה ממנה. ואף שבקריאה ג"כ רחל קודמת עכ"ז היא היתה ראויה לחלוק כבוד ללאה שהיא גדולה ממנה. והכוונה שזה אות שתכונתה היתה מגבהת על אחותה. ולכן מתה תחלה אף שהיא קטנה ממנה:

ראית מימיך אדם קורא כו'. תימא מה ענין זל"ז כי לא קרא לרחל לבדה וי"ל דדייק מדלא כתיב לרחל ולאה אלא וללאה שלא קראן בפעם אחת שלא ירגישו בני הבית בזה. ותחלה קרא לרחל להציע דבריו לפניה. ואח"כ קרא ללאה והציע ג"כ דבריו בפניה אך הכתוב כלל דברי שניהם במאמר אחד כדי לקצר. והשתא שפיר ראית אדם קורא ראובן ושמעון עונה אותו הלא לרחל קרא תחלה ורחל ענתה אותו:

כשגגה היוצאת כו'. שמתקיימת שלא מדעתו וכן יעקב לא נתכוון לקללה אלא שיומת על ידם. ומ"מ אחר שיצא מפיו לא יחיה נתקיים כי הדבור עושה רושם למעלה (יפה תואר):

ותגנוב רחל וגו' ותמת רחל וגו'. אחז בלשון הכתובים. וכלו' שלכן מתה מפני שגנבה:

אפשר כן. ואיך אוכלין כסף:

אלא אם היה קוקיא כו'. אם הגיע ליעקב בדמי שכר פעולתו קוקיא (המעריך פי' כלי טוב) היה לבן לוקח לו ונתן לו ליעקב אחרת תמורתו הגרוע ממנו. ובזה ה"ל ללבן קצת התנצלות לומר שאין קפידא בדבר שבידו ליתן בשכר פעולתו איזה קוקיא שירצה:

פטיקלין. הערוך הביאו ולא פירשו וגרס פטיליקין. ולפי הענין הוא מנה יפה ונחמד כדמוכח בחזית סוף פסוק ישקני (מתנות כהונה). והמו"ע בע' פטיליקין פי' פטלין בל' יוני עגל. ובנוסחאות כתב פטקלין:

ה  [עריכה]

לב חכם לימינו זה יעקב. שעושה את העיקר עיקר. שהקדים הבנים לנשים שהבנים עיקר ועשו הקדים הנשים ועשה הטפל עיקר שהנשים חביבות לו יותר:

מה שקנה מקנינו של לבן. פי' מה שקנה מצאנו עבדים ושפחות וגמלים וחמורים שהיה מוכר מצאנו ולוקח כל אלה:

עושה רושם. משום דבגזיזה היו עושים שמחה וגיל והיה השטן מרקד ביניהם ובא צרה על ידו. כי גם מפלת נבל ע"י גזיזת צאנו שהעיז בדוד וניגף והיה מפלתו:

לשם שמים. ולא לגנבה. והוציאו זה מיתורא דאשר לאביה:

הדין סבא. זה הזקן:

ו  [עריכה]

מה שהלך יעקב לג' ימים כו'. שהרי ביום שלישי לבריחה הוגד ללבן. ובאותן ג' ימים היה יעקב הולך לדרכו. והוא היה תחלה רחוק מלבן דרך ג' ימים כדלקמן נמצא ביום האגדה רחוק ממנו ששה ימים ויעקב לא הלך בדרך רק ג' ימים. ולמחרת יום הבשורה רדף לבן אחריו ממקום גיזת צאנו. ובאותו יום שרדף לבן אחריו נסע יעקב עוד לדרכו. והשיגו לבן ביום ההוא כדכתיב וירדוף אחריו דרך שבעת ימים. פי' ממקום גיזת לבן עד הגלעד. והוה מצי למימר מה שהלך יעקב לד' ימים אלא דימים שלמים חשיב להליכת יעקב (יפה תואר):

מה שהלך אבינו יעקב לז' ימים כו'. ס"ל דהא דכתיב וירדוף אחריו דרך שבעת ימים לאו ממקום גיזת לבן הוא דהא כתיב ויקח את אחיו עמו דהיינו קרוביו ומיודעיו ומסתמא לא היו עמו במקום הגיזה שלו אלא במקומו עיר חרן. וכן כתב הרמב"ן בשם פדר"א כי לבן שב לעירו ומשם לקח כל גבור חיל ורדף אחריו משם דרך שבעת ימים ובכל השבעה ימים הלך יעקב לדרכו. אלא שלא היה כסתם דרך של הולכי דרכים אלא דרך של מקנה צאן וילדים. לכן זה הדרך היה יכול לבן להלוך ביום אחד לפי שהלך בזריזות גדול. וזה רוצה ואינו רוצה כלו' ע"כ אתה צריך להודות שהרי כבר כתיב וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב. וכתיב ויוגד ללבן ביום השלישי שלישי לבריחה שלא היה יכול להגיע למקום לבן עד יום השלישי וכן לא הגיע לבן משם לביתו ג"כ עד ג' ימים. ומשם רדף אחריו דרך שבעת ימים יומא דהוו קיימין ביה ר"ל היום עצמו שעומדים בו כשהדביק בו. באותו היום הוא שהלך דרך כל השבעה ימים:

הוי מה שהלך יעקב בז' ימים. ואף שיעקב שמר את השבת כדלעיל פ' י"א אפשר לומר שגם ביום שבת הלך כשיעור שמותר להלוך (יפה תואר):

הלך לבן ליום אחד. וזה אות שרץ בכעס ובחרון גדול:

ז  [עריכה]

מה בין נביאי כו'. פירשתי לעיל פ' נ"ב סימן ז' ע"ש כל המאמר:

השמר לך וגו' אפילו שאת אומרן לטובתו הוא חושבן לרעתו הדא דאת אמר השמר לך כו'. כצ"ל וכן הגיר' בס"י ובעל מת"כ גורס הוא חושבן לרעתו למה נחבאת וכל מלות שאחר לרעתו עד למה הוא מוחק ונסתייע מהילקוט. אבל נראה שאין צורך ונכון כדלעיל:

ח  [עריכה]

אמר דלמא חזר ביה. רמיז לו רמז חיבה דאמר דילמא חזר ביה ר"ל לחזור עוד לארצו שהקב"ה לא הזהירו אלא מלדבר על לבו לשוב ממש לקבוע שם דירתו בביתו. אבל לפי שעה לא (נזר הקודש):

עד כדין כו'. עוד עתה יש כח בידך לנשקן (מתנות כהונה):

לית הוא מיניה. לפיכך אמר אלהי אביכם ולא לו שכפר בעיקר (מתנות כהונה):

את חמדת לילך כו'. מאחר שאתה חמדת לילך אל בית אביך אשר הם דבקים שם באמונת השם ומתרחקים מעבודת תרפים כפי קבלתם מאברהם אביהם. א"כ ודאי לא לקחתו אלא לצערני. ובכן הרעות אשר עשית (נזר הקודש):

כיון ששמעו השבטים כו'. דייק זה משום דמן הסתם היה ג"כ אהל מיוחד אל השבטים ולמה לא היה לבן מחפש גם באהל השבטים. אע"כ שהשבטים אמרו לו בושנו כו' כלו' מאחר שהוא נגנב ודאי אין בו ממש. ומתוך שאמרו לו כך לא חשב עליהם ולא חפש באהליהם (נזר הקודש):

ט  [עריכה]

ותגנוב רחל. פירשתי לעיל סי' ד':

ה"ג ויבא לבן באהל יעקב שהוא אהלה של רחל. שהיה יעקב תדיר אצלה שהיתה עקרו וכדפרש"י בחומש:

שהיה מכיר כו'. ואע"פ שכבר חפש באהלה לא בדק תחתיה ואח"כ בדק אפילו שם וכדקאמר בסמוך כקתוניות מצא (יפה תואר):

בעביטא דגמלא. כן תרגם אונקלוס. והיא מרדעת העשויה כמין כר. ועיין מ"ש בתנחומא סדר ויצא סי' י"ג בעץ:

קיתוניות מצא. ולא מצא את התרפים משמע תרפים לא מצא הא דבר אחר מצא תמורתם. ואמר שהם קיתוניות כלו' בגדים שדרך הנדה לשבת עליהן לקבל הדם (יפה תואר) ובעל מוסף הערוך פי' צלוחית וכוסות בלשון יוני:

י  [עריכה]

קפדותן של אבות כו'. דאפי' בשעת הכעס כלכל דבריו באופן נאות מאד ממקום שדיברו בו הבנים דרך ענוה (יפה תואר):

קפדותן של אבות מנין ויחר ליעקב וירב בלבן מה את סבור שמא מכות כו'. כצ"ל (מתנות כהונה ויפה תואר) וכן הוא בילקוט. וה"פ דקפדנות האבות עדיפא מדאמר כי דלקת ולא הזכיר דבר אחר כדוד שהזכיר שפיכות דמים כדמסיים באגדה:

אפילו צנורא לא מצאת. בשאלתות מסיים הכא א"ל הקב"ה חייך בלשון שהוכחת את חמיך בו בלשון אני מוכיח את בניך שנא' מה מצאו אבותיכם בי עול וגו' עכ"ל (א"א):

צינורא. ווין שטוים בו הנשים:

בפיוסו מלין דקטלא. בתוך דברי הפיוס מזכיר דברי מיתה ב"פ. כי מבקש נפשי כי כפשע ביני ובין המות:

יא  [עריכה]

דקטילא. שפירש טרפה טריפת זאב וארי:

חוטא על הארי. שהייתי מקפח זכותו שהקב"ה זיכהו בצאן לבן שיטרוף בכל יום מהם. ואני הייתי מציל בזכותי הפך הטבע מה שאי אפשר ביד הרועה להציל כדמפרש ואזיל:

קריין לי גנבא כו'. כדקאמר בתריה הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני. ור"ל ששמר שמירה יתירה משאר הרועים בין ביום ובין בלילה ולא עייל למתא כדעיילי אינשי. מתוך כך היה נחשד כגנב יום וגנב לילה. שאם נגנב ונאבד דבר מהם תלו בו. ואמר שבכל זה לא השגיח וסבל עלבון כדי לעבוד את לבן באמונה (נזר הקודש):

מה היה אומר. עיין בפ' ס"ח סי' י"ד כי שם פירשתי:

ט"ו שיר המעלות כו' כל ספר תהלים. ר"ל שלא תדמה באמת שכל מחשבותיו של יעקב היו רק טרודים בצאן לבן. לא כן. כי אם שתמיד היה עסוק בשירי ה' ותורותיו רק אגבן היה שומרן:

שהיה לבן מתנה כו'. נתבאר לעיל בפירקין:

יב  [עריכה]

כ"מ שנא' לולא כו'. כל הענין במדרש שוח"ט צ"ד ודורש גז"ש מכאן שכתוב לולא אלהי אברהם ופחד יצחק וזהו זכות אבות. אף בכל מקום שכתוב לולא כמ"ש לולי ה' צבאות הותיר לנו. לולי ה' שהיה לנו ג"כ בזכות אבות:

והא כתיב כי לולא התמהמנו. והתם מה זכות אבות שייך ומשני שאע"פ שלא נזכר ההיזק בפירוש הוה התם כי לולא זכות אבות לא עלו משם שהיו נלכדים בחטא יוסף:

כל עצמן. פי' כל עיקרן. או פירושו בזכות עצמן לא היו עולים משם בשלום:

לישנא דריב"ל לזבדי. כצ"ל כלומר מחליפין:

בזכות קדושת השם. כ"מ שנא' לולי בזכות קדושת השם. וכן ר' לוי דאמר בזכות אמנה ובזכות תורה פי' כ"מ לולי בזכות אמנה ובזכות תורה. והכי אמר בהדיא בשוח"ט. ודע דבשוח"ט גרסינן בזכות שמו שנא' לולי ה' שהיה לנו וצ"ל דקדושת השם דקאמר הכא ג"כ כוונתו בזכות השם הקדוש שה' מרחם למען שמו (יפה תואר):

חביבה היא המלאכה. העוסק במלאכה כדי ליהנות מיגיעו להתרחק מהגזל. זכות גדולה יש בה עד שחביבה מזכות אבות (יפה תואר):

הצילה ממון. כמ"ש לולי כו' כי עתה ריקם שלחתני היינו ממון:

הצילה נפשות את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש. ומפני התוכחה חזר בו ממה שבקש לעקור את הכל:

יג  [עריכה]

כולהון בנותיו. אף בלהה וזלפה בנותיו היו מפלגש ולא מאשתו ממש לכן לא היו נחשבות לו רק כשפחות:

ולבנותי מה אעשה הרי ד'. דאי הנזכר תחלה ולאלה מה אעשה סגי. אלא דבראשונה דבר כנגד רחל ולאה ובניהן. ואח"כ כנגד בלהה וזלפה ובניהן:

על בנותי הרי ד'. דאל"כ עליהן מיבעי ליה. ואתא לומר כי השפחות חביבות לו ומקפיד על צערן מאחר שגם הנה בנותיו:

כשן הזה של טבריא. שהיה גדול מאד עד כי לא יכלו הם להקימו. ויעקב ברוב כחו הקימו לבדו (נזר הקודש):

כמה אחים היו לו כו'. ואין לומר שויאמר יעקב לאחיו של לבן דאין ראוי לגזור עליהם לקטו אבנים כאדון על עבדיו אלא ודאי אבניו ממש קאי וללמדך שבניו של אדם כאחיו:

חד ולואי קברו ולא היה שם. כצ"ל (א"א):

שהוא קורא אותן בלה"ק אחיו. להיותם דומים לו כדמפרש רב הונא. שבלשון הקדש הושאל לשון אחוה על הדמיון. כמו חוברת אשה אל אחותה. ופניהם איש אל אחיו. ולכן נקראו גם בניו בשם זה שהם מדובקים ודומים לו בגבורה ובצדקות:

לבושו של אביו. כלו' שהוא גדול שלבושו הוא נאות לו. הוא שוה לאביו. ונקרא אחיו (יפה תואר). או פי' לבושו של אביו כלו' שהולך בדרכיו ובמדותיו הרי הוא כיוצא בו ולכן נקראו בצדק אחים כלו' מדובקים ודומים:

יד  [עריכה]

לשון פרסי. שמדברים בלשון ארמית. והא"א כתב שצ"ל לשון סורסי ופי' הערוך לשון ארם צובה ושאר ארצות שכבשן דוד והיא נקראת סורסי על שם סוריא וכן הוא בירושלמי סוטה פ"ז:

בתורה ויקרא לו לבן יגר שהדותא. דאל"כ מאחר שגלעד ויגר סהדותא הכל אחד מה טעם להזכיר דברי לבן בלשונם אלא להודיע חבת לשון ארמי (יפה תואר):

כדנה תאמרון להום כו'. שאם לא הי' חשיבות בלשון הזה לא היה נכתב אלא בלשון הקדש:

וידברו הכשדים כו'. שאם לא היה חשיבות בלשון הזה לא היה נכתב בלשונם:

יסתר אכ"כ. כי יסתר הוה משמע אות הזה יהיה לכל אחד למגן ולמחסה אשר בו יסתר איש מרעהו לבל יוכל להזיקו. אבל השתא דכתיב נסתר איש מרעהו משמע דה"ק אנחנו נסתר עצמינו איש מרעהו (יפה תואר):

אמר רבי ראובן כלהון בנותיו היו כו'. כל האגדה כדלעיל כי לא נשנית אלא משום דברי רבנן דמפקי ליה מאם תענה את בנותי (יפה תואר):

לאחר מיתתן. מאחר שיש לו בנים מהן הוא גנאי להן שירשו אחרות כבוד אמם:

טו  [עריכה]

כזה שהוא מורה את החנית. ולשון רש"י בחומש כזה שהוא יורה חץ. משום דלא מצינו מורה ויורה בחנית אלא בחץ:

בשעה ששלח דוד כו'. מייתי הך עובדא הכא דלא תקשי איך גירה דוד מלחמה בארם נהרים ולא זכר הברית שבין לבן ויעקב אלא שהם פרצו הגדר תחלה כדשמעינן מהך עובדא שעל זה סמך דוד. ובשוח"ט מזמור ס' גרסי' כשהלך יואב להלחם עם ארם נהרים יצאו לקראתו אמרו לו אתה מבני בניו של יעקב ואנו מבני בניו של לבן והרי תנאי שלהם דכתיב עד הגל וגו' כששמע יואב כך חזר אצל דוד כו' מיד הושיב סנהדרין כו' וא"ל באמת כך היה התנאי אלא שהם עברו תחלה מן ארם ינחני בלק וגו' ויעבדו בני ישראל את כושן רשעתים וגו'. כיון שהורו להם סנהדרין כך חזר עליהם והרגם שנא' בהצותו את ארם נהרים וכו'. ואפשר כי גם במדרשינו היה כתוב כן ונשמט בטעות. ואיידי דקאמר ענין ארם קאמר נמי ענין אדום. ואגבן מייתי נמי ענין המואבים שגם עמהם קרה כן:

לארם נהרים ולארם צובה כו'. היינו מ"ש (בתהילים ס ב) בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה וישב יואב וגו' ושם כתיב מואב סיר רחצי. שאדום בצד דרומה של א"י וסמוך לו מואב לצד מזרחית דרומית כמפורש בדברים ב' ח' ט' וארם מצד מזרח א"י כמ"ש ארם מקדם וכשרצה לילך להלחם בארם נכנס בסמוך לו מיד לאדום:

בקש לזנבם. שרצה לפגוע באותם שהיו מעכבין אותו מעבור דרך גבולם. והיינו דקאמר פגע באדומיים (יפה תואר):

אפיסטולי. בלשון לעז קורין לכתבים פיסטולי (ערוך) ורש"י גורס איסטליות ופירש ראיות ועדות שלהם:

פגע במואבים כו'. שגם הם לא הניחום לעבור דרך גבולם. ואף כי ידע יואב שהיה אזהרת ה' ג"כ עליהם. כי הוא באמת לא בא לקחת את ארצם. אלא חשב שמא מפחד המלחמה יניחום לעבור דרך ארצם. ובאמת גם הם באו בטענה זו. לפיכך מאז הוצרך לשלוח לדוד (נזר הקודש):

לא נהג דוד מלכות. מכתם דריש שעשה עצמו כמך ותם וכדאי' בסמוך:

פיפורין. בגד מלכות:

לא באתי לכאן אלא ללמד. שאיני סומך על דעתי והיינו מכתם לדוד ללמד:

ופגע באדומיים כו' והלא הם פרצו את הגדר תחלה ויאסוף אליו בני עמון. ל"ג הכא אלא בסמוך גבי מואבים וצריך להגיה שלא הניחו את יואב לעבור סמוך לגבולם. וכדאיתא בתנחומא סדר דברים (יפה תואר):

אל תצר את מואב והם לא פרצו הגדר תחלה וישלח מלאכים אל בלעם ועתה לכה ארה לי וכתיב ויאסוף אליו בני עמון הה"ד מכתם. כצ"ל ועיין ב"ק דף ל"ח בתוס' ד"ה נשא משה ק"ו. ולפי דברי הילקוט מטות מתורץ קושי' התוס' ע"ש:

הה"ד מכתם כו'. דמכתם הוא מלשון רושם וכתב כמד"א נכתם עונך לפני. ומ"מ מדכתיב מכתם ולא מכתב דרשינן נמי מיניה מך ותם (נזר הקודש):

שתים כתב אחד כו'. והא דכתיב ויך את אדום. ולא הזכיר מואב. משום דלא הזכיר אלא המלחמה שעשו אחר כיבוש ארם כדאי' בתנחומא. אבל מואב כבר כבש קודם וכדלעיל ובכיבוש אדום המתין עד חזירתם כדי להיות להם מים ומזון בחזירתן וכדמפורש בתנחומא:

וי"א איגרת אחד כתב. דוד למואב פי' על מואב שהיה צורך שעה לעבור דרך ארצו לארם נהרים. אבל על אדום שלא היה לצורך שעה לא חש להשיב:

הה"ד למנצח על שושן עדות לעדה שהיא משיחה כו'. דקאי אסנהדרין דקרי לה שושן על שם סוגה בשושנים. ועדות על שם התורה שנקראת עדות כדאי' בתנחומא. וקמפרש הכא על שם שעדת הסנהדרין משיחים בלשון ה' דהיינו התורה (יפה תואר):

מכות ותמות. לשון מך ותמימות כמ"ש לעיל ולא נהי דוד כבוד מלכות בעצמו (יפה תואר):

כא"א י"ח אלף. בד"ה ואבישי בן צרויה הכה את אדום בגיא המלח י"ח אלף וכא"א י"ב אלף בספר תהלים וישב יואב ויך את אדום בגיא המלח י"ב אלף:

ב' מלחמות היו אחת של י"ב אלף. הנזכרת בס' תהלים שעשה יואב. ואחת של י"ח אלף היא הנזכרת בד"ה שעשאה אבישי בן צרויה (יפה תואר):

טז  [עריכה]

קדש. ואסור למוחקו:

חול. ונמחק. כי לא כיון בזה לשמים:

קדש וחול. כי תרח אבי אברהם היה עובד אלילים ולבסוף חזר למוטב כדאמרי' שעשה תרח תשובה. ולכך משמע קודש וחול (מתנות כהונה):

דוים וסגופין היו. כואבים וחלושים היו ולא היו מפייסים אלא בפה הה"ד וישכם לבן בבקר. ואילו היה לבבו שלם עם בנותיו ובני בנותיו לא היה ראוי להשכים בבקר להפטר מהם אלא הוה ליה להתנהג במתון כל מה שאפשר:

לסורו. פי' לעכו"ם כבראשונה. שאע"פ שהשבטים הוכיחו אותו כדאי' לעיל סי' ו'. מ"מ לא חזר בתשובה:

מלמד שנכנסו כו'. כדאי' בילקוט מה למקומו שחזר לעניותו שבאו לסטין ונטלו כל מה שהיה לו ואמר יעקב ותבט עיני בשורי. וכתב המת"כ שצ"ל דבר אחר למקומו מלמד כו':

מקרקרים. לשון צעקה. או הוא כמו מקרקר קיר:

נ"א מקרטעים. מדלגים (ערוך):

יז  [עריכה]

כמה מלאכים כו'. שקבלו פניו בשמחה רבה בשובע שמחות בהיותו מוכן לבא ליכנס לארץ הקדושה:

לכניסתו לארץ. כשהיה קרוב ליכנס לארץ שמחו המלאכים וקדמו פניו (יפה תואר):

שנאמר מחנה אלהים זה. כלו' שהשכינה שורה עליהם. ואין השכינה שורה כראוי בשלימות בפחות מששים רבוא כדוגמת מחנה ישראל וכדלקמן דברים רבה פ"ז:

רבנן אמרי ק"כ רבוא. מחנים המה שתי מחנות של שכינה:

פרוזבין. פרש"י שלוחין בלשון יון ודרש סמוכים מחנים וישלח יעקב מלאכים. ס"ל מאותן מחנים שלח שלוחים לעשו אחיו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף