עץ יוסף על בראשית רבה/סח

עץ יוסף על בראשית רבה סח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על בראשית רבה - פרשה סח

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  

א  [עריכה]

אז תלך לבטח כו'. זה יעקב שנרדף ובורח. וקאמר שהלך לבטח דרכו ולא נתן בנפש אויביו. ולא פחד מאויביו הרודפים אותו וערבה שנתו הפך הבורחים שלא יתנו שינה לעיניהם ואף כי ישנו קצת לא תערב שינתם. וכ"ש אם ישנו על גבי קרקע ואבנים מראשותיהם כיעקב (יפה תואר):

מעשו ומלבן. אע"ג דאכתי לא נרדף מלבן. מ"מ היה ראוי להיות מפוחד ממנו כי הולך הוא אליו וכבר נודע לו היותו רמאי (יפה תואר):

ב  [עריכה]

רבי שמואל ב"נ פתח שיר כו'. דריש האי קרא ביעקב דסיים ביה ה' ישמור צאתך וילפינן מיניה שיצא בשלום והלך לבטח דרכו:

שיר למעלות. דביעקב משתעי קרא כדכתיב שומר ישראל:

אל ההורים. דריש הרים כמו הורים. כמארז"ל מדלג על ההרים אלו האבות:

למלפני. כלו' לרבותי המלמדים אותי דרכי התורה:

ולמעבדני. להמדריכים אותי בעבודת השם בשמירת מצותיו יתב' (נזר הקודש):

מאין יבא עזרי אליעזר כו'. כלו' כשאשא עיני להסתכל באבות ללמוד מדרכם אני זוכר עושרם כי אליעזר עבד אברהם כו'. ולכן אני מתקשה מאין יבא עזרי זו האשה שנקראת עזר. כלו' על ידי איזה ממון תזדווג לי עזרי ואע"פ שסתם זיווג הוא מן השמים מ"מ צריך ג"כ סיוע בממון והא ראי' אליעזר כשהלך להביא את רבקה עשה השתדלות אנושי ולקח כל טוב אדוניו בידו:

גדוד שלחו. מלשון לא תתגודדו פי' שלחו גדוד וקרח וערום בלא דבר כדי שלא ירדוף עשו אחריו לאהבת הממון:

מה אנא מוביד סברי. וכי אאביד ומייאש סברי ותקותי מבוראי:

מעשו ומלבן. שלא יזיקוהו. כי גם פחד לבן היה לו כדלעיל. וגם שלא ילמוד ממעשיהם:

ישמור את נפשך ממ"ה. לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה לכן הבטיחו ממנו. א"נ הבטיחו שלא ימות ע"י מה"מ אלא בנשיקה ובדביקות ע"ד יעקב אבינו לא מת:

ישמור צאתך ובואך ויצא יעקב. כלו' שאצ"ל שישמור אותו מסכנת עשו ולבן אלא אף ממקרי הדרכים שיקרה בהם מאורעות כגון נגיפה וחולשה וכיוצא יהיה משומר מעת צאתו עד בואו (יפה תואר):

ג  [עריכה]

רבי אבהו פתח בית והון כו'. לומר שאין הזיווג אלא מה'. ור' פנחס מפרש למילתיה דמן התורה והנביאים והכתובים איתא להך מילתא. ובתלתא זימני הוי חזקה שכך הוא המדה תמיד:

ומה' אשה משכלת. טובת האשה אינו במקרה אלא מה' הוא אשה משכלת. ונ"מ למיבעי רחמי:

וירא והנה גמלים באים. בא ללמד שהגמלים בראותם את יצחק אז נטו מן הדרך הכבושה לרבים אשר הלכו בו עד עתה ובאו על פני השדה באמצע הבקעה אשר היה שם יצחק כמ"ש המפרשים. הרי שזיווגו בא אצלו:

ד  [עריכה]

יושב ומזווג זיווגים. ענין הישיבה משל על המתינות והתישבות בדבר. לומר שלא יהיה הזווג אלא כראוי לכל אחד לפי מחשבתו יתב' (ועיין בנזה"ק):

ממונו של פלוני לפלוני. על פיסקא הנדוניא שאדם פוסק עם בתו:

קשה לפני הקב"ה כקריעת י"ס. הקושי בחקו יתב' משני פנים הא' להטיב למי שאינו ראוי. לפי שמדת הדין מקטרגתו. והשני להזיק אפי' למי שעונו מחייבו כי השם יתב' הוא הטוב והמטיב ואינו רוצה בהשחתת שום נברא. אלא שלהיותו דיין אמת יחוייב להעניש החוטא. והשני פנים אלו יתיחס אצלו קושי כקריעת י"ס. אם במה שהטיב לישראל שלא היו ראוים לנס כזה להיות ביניהם פסל מיכה כמ"ש ז"ל. ואם במה שהזיק למצרים (יפה תואר):

פלן יסב לפלונית. פי' פלוני עבדי ישא לפלונית שפחתי:

ופלונית תינסב לפלוני. כצ"ל ופי' אותה פלונית שזווגה בראשונה לפלוני שהוא יקח אותה. גזרה עכשיו גם עליה שהיא תנשא לו ולא תמאן בדבר (מתנות כהונה):

למחר אתון לגבה כו'. למחר באו כל אותן עבדים ושפחות אצלה זה מוחו נפצע וזה נשמט עינו וזה נשבר רגלו. אמרה להם מה אירע לכם. דא אמרה כו' זאת אומרת איני רוצה בזה. וזה אמר איני רוצה בזאת:

לית אלהא כו'. אין אלוה כאלהיכם:

מושיב יחידים ביתה. אדם יחיד ואשה יחידה והוא מזווגם יחד ומושיב מהן בית אחד. מוציא אסירים בכושרות שהוא מוציאן מבתיהם אסורים בעל כרחן ומזווגן:

מאן דבעי כו'. מי שרוצה ונהנה מזיווגו אמר שירה ומי שאינו רוצה הוא בוכה:

בלשון הזה השיבה. על מה שאמרה לו לית אלהא כאלהכון כו' שהקב"ה עושה סולמות כו'. ור"ל אותן המתעקשים מלהזדווג אל אשר נגזר להם קודם היצירה. שמגאון לבבם אינם יכולים להשוות רצונם אל רצון הבורא יתב'. מה הקב"ה עושה משפיל לזה הגאון ומרים לזה השני. ומוריד לזה הגאון ומעשיר לזה השני. עד שזה שהיה מתגאה תחלה מצפה ומשתוקק למתי יבא המתרומם להזדווג לו ויקחנו באהבה רבה. משפיל ומרומם הוא ביחוס וכבוד. ומוריד ומעלה הוא בענין ממון ונסכים. ור' ברכיה מיירי נמי מענין הזיווגים. ושפיר שייך אח"ז מ"ש המדרש יש שהוא הולך אצל זיווגו כו':

ה  [עריכה]

בן ס"ג היה אבינו כו'. כדאי' בפ"ק דמגילה. ועיין לעיל ס"פ ס"ב:

ועשו בן מ'. בתמיה:

משהה לצדיקים כו'. שלעולם הדברים הפחותים נמצאים הרבה בעולם. והטובים קשי המציאה ומתאחרים לבא (עיין בנזה"ק):

מהיכן הורשה. כלו' מהיכן בקש ליטול רשות לא מבאר שבע. דיצחק היה אז בגרר. ובאר שבע היא בנחל גרר. ותלה לנתינת הרשות בבאר שבע לפי שעומדת על הגבול:

הריני הולך לבאר שבע. ס"ל דיצחק היה מתגורר אז בחברון ומעשה הברכה בחברון היה. אבל באגדה הסמוכה משמע דס"ל דגם יצחק היה אז בבאר שבע:

ואם לאו איני יוצא. דהוה אפשר ליה להסתר ממנו במדרשו של עבר. ולא היה מצווה מאביו ואמו רק לישא אשה משם. והיה יכול להביאה על ידי שליח (נזר הקודש):

לפיכך צריך הכתוב כו'. לומר שלא הלך חרנה אלא כשיצא מבאר שבע שהורשה שם ואע"פ שלא נתבאר בכתוב (יפה תואר):

ו  [עריכה]

וכי לא יצא משם אלא הוא. פי' מה צריך להזכיר יציאתו לא הוה ליה להזכיר רק הליכתו חרנה שהוא מה שצריך לנו לדעת לענינינו. ופי' כמה חמרים יצאו כו' כמה מוליכי חמורים ומוליכי הגמלים יצאו משם. וכשם שאין צורך לנו בהזכרת יציאת כמה חמרים וכמה גמלים דלא איכפת לן מידי בזה. כן יציאת יעקב לא איכפת לן מידי ולא היה צריך להזכיר (יפה תואר):

ר' עזריה כו'. ר"ל דאיכא נפקותא מהזכרת היציאה לאשמועי' שיציאת צדיק עושה רושם. ובזה הוא כאילו יצא יעקב לבדו כי יציאת האחרים לא עשה רושם אלא יציאת יעקב (נזר הקודש):

הוא זיוה הוא הדרה. זיוה כנגד למוד התורה והחכמה שנקראת זיו שחכמת אדם תאיר פניו. והדרה הוא הכבוד שמכבד כל אדם ומתכבדין בו כענין והדרת פני זקן (יפה תואר) ועיין מ"ש ברות רבה:

דלא היתה שם אלא אותה הצדקת לבד. ולרות לא חשיב כלל שעדיין לא נתגיירה אלא בדרך לדעת רבנן ז"ל (יפה תואר):

אלא הכא דהוה יצחק ורבקה. מהא משמע דס"ל דיעקב ויצחק ורבקה היו דרים בבאר שבע. ופליג אמ"ד לעיל דיצחק היה דר בחברון ולא בבאר שבע (נזר הקודש). ועיין מ"ש לעיל סי' ו' בענף:

ז  [עריכה]

מבארה של שבועה כו'. דמה צורך להשמיענו שהיציאה מבאר שבע. אלא דרמיז לענין השבועה. ועיין בילקוט:

מבארה של שבועה. כלו' מפני עומק סוד השבועה וכנהו בלשון באר על ענין עומק:

אמר שלא יעמוד עלי כו'. כלו' אגב אורחי מרווחנא שלא יעמוד עלי אבימלך. וה"ק ויצא יעקב מבאר שבע ע"י יציאתו נמלט מבארה של שבועה (יפה תואר):

ויאמר השבעה לי. ומפני הבושה יזקק לו. ועוד כדי שלא יהיה אויב לו ומבקש רעתו:

ז' דורות כו'. ז' דורות היה מאברהם עד יהושע שאז חלקו עיקר הארץ. אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם משה. ואם ישבע גם הוא יעכבם עוד ז' דורות ויצחק לא נשבע מחדש רק א"ל השבועה הקדומה שהיא בינותינו מאביך תהא בינותינו אל תפר אותה (עיין מת"כ):

ונוטל את בכורתי. בע"כ על ידי שיצער אותי. אגב אונסי אגמור ואקיים לו בכורתו:

ונמצאתי מאבד אותה השבועה. פי' שיאבד הבכורה. ולפי שעיקר קנייתה היתה ע"י השבועה קאמר מאבד אותה שבועה כלו' מה שקניתי בשבועה (יפה תואר):

מבארה. וטעם באר שבע שהברכות שבע ושלוה (יפה תואר):

ונמצאתי מאבד אותה יגיעה כו'. כי לא היה חושש מהברכות כי ידע שה' יברכהו כראוי לו. אלא מיגיעת אמו היה חושש שלא תצטער אמו בחשבה שלריק יגעה (יפה תואר):

ח  [עריכה]

בן יומו. וילך חרנה משמע מיד בצאתו מבאר שבע הלך חרנה מדלא קאמר וילך עד חרן ודרשו רבנן שקפצה לו הדרך וביום היציאה הלך חרנה (יפה תואר):

ר' ברכיה כו'. י"ל שר' ברכיה מתרץ דאין קפידא בזה דכך הוא לישנהון דברייתא כו' פי' כלשון הבריות שאומרים פלוני זה הלך למקום קסרין ועדיין יש בידו הצידה שלקח לדרכו ומ"ש וילך חרנה. שיצא ללכת לחרן:

תנא בשם ר' נחמיה כו'. דה"א בסופה במקום למ"ד בתחלתה. והוה כמו שהיה כתוב וילך לחרן. ועיין מ"ש לעיל פ"ו סי' ד':

לשאולה. שכתיב למ"ד בתחילתה אף שכתוב ה"א בסופה. ומיישב שהה"א הוא במקום ה"א הידיעה כלו' למקום הרע שבכולם:

לאמבטא. פי' למדור התחתון שבשאול שנקרא אבדון ובשוח"ט גרס לדיוטי פי' מדור:

ט  [עריכה]

מפני מה מכנין כו'. מפרש ויפגע לשון תפלה כדאמר בסמוך. ובמקום פי' בהקב"ה שנקרא מקום (יפה תואר):

שהוא מקומו של עולם. כמו שהמקום סובל ומחזיק את המתקומם בו. כן כביכול הוא מקום כל העולמות וסיבתם:

ואין עולמו מקומו. דאע"ג שהוא יתב' נגלה במקום מיוחד כמו בבהמ"ק וכאשר היה כאן. אין זה אלא על צד סוד הצמצום. אבל מ"מ באמת הקב"ה הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו:

מן מה דכתיב הנה מקום אתי. נראה שהוא מקומו של עולם. ואין עולמו מקומו. שהמקום טפל לו. ואין הוא טפל למקומו:

כתיב מעונה אלהי קדם כו'. שהמקרא שקול שאפשר לפרש שהעולם מעונה של אלהי קדם:

מן מה דכתיב ה' מעון אתה היית לנו כו'. שכאן מפורש בהדיא שה' הוא המעון:

לגבור שהוא רוכב. וכתיב רוכב שמים בעזרך:

וכליו משופעים כו'. באופן שהוא מקיף הסוס הסוס טפילה לרוכב. והגבור מנהיג את הסוס למקום שחפץ. כן הקב"ה מנהיג את העולם ברצונו:

אילך ואילך. כלו' שרוכב עליהם בהתלבשות מידות העליונות והוא יתב' מקיפן מכל צד. ולכך נקרא מעונו של עולם (נזר הקודש):

ד"א מהו ויפגע צלי במקום צלי בביהמ"ק. משום דהשתא מפרש במקום בביהמ"ק ויש לומר ויפגע לשון פגיעה. לכן אמר דאפ"ה מפרשים לשון תפלה (יפה תואר). והאות אמת גרס ד"א ויפגע במקום צלי בביהמ"ק:

אמר ריב"ל אבות הראשונים כו'. בפ' תפלת השחר אמר דר' יוסי בר' חנינא הוא דקאמר הכי. וריב"ל קאמר כנגד תמידים תקנום. אבל בתנחומא סדר חיי שרה איתא כמו כאן וע"ש:

כנגד ג' פעמים כו'. פי' כנגד זה תקנו מסדרי התפלות ולא קאי אאבות:

שהיום משתנה. והשינוי מביא לידי התפעלות הלב להכיר חסדי ה':

בערבית צריך כו'. וע"י שצריך להודות בזה הזמן תקנו תפלת י"ח בעת הזו:

במנחה צריך כו'. גי' שלפנינו מגומגם קצת. ובירו' גרס במנחה צ"ל מודה אני לפניך כשם שזיכתני לראות החמה במזרח כך תזכני לראותו במערב. וממילא איכא שינוי. בערבית אפילה. ובשחרית אורה מן החמה במזרח. ובמנחה אורה מן החמה במערב. ומיהו בשחרית ומנחה דאיכא אורה שייך ביה לשון הודאה על הטובה. אבל בערבית דאיכא אפילה לא יתכן בו הודאה אלא לשון בקשה להוציאו מאפילה לאורה (נזר הקודש):

כנגד תמידים תיקנום. כי התפלה שהיא שפיכת הנפש והורדת השפע היא דוגמת הקרבנות:

תפלת הערב אין לה קבע. כלו' שהיא רשות. לפי שלא מצאו במה לתלותה:

שהיו מתאכלים כו'. וזמנם היה כל הלילה. וכן תפלת ערבית זמנה כל הלילה:

י  [עריכה]

בקש לעבור כו'. השתא מפרש ויפגע לשון פגישה שכל העולם נעשה ככותל לפניו. וה"ל כאילו פגע בכותל. והכוונה שאז שקעה חמה שלא בעונתה ובא לפניו עמוד חשך וערפל ככותל (נזר הקודש):

כיבה השמש. דרש כי בא השמש כאילו אמר כיבא השמש ללמד שהשקיע הקב"ה גלגל חמה שלא בעונתה:

בשביל לדבר עם יעקב בצינעא. בדרך חלום הבא בעת השינה בלילה. ולפיכך שקעה השמש שם שלא בעונתה כדי שילין שם במקום קדוש המוכן לרוה"ק ונתגלה עליו שם בלילה במראות החלום. ומה שבאמת לא היה אז יעקב מוכן לנבואה בהקיץ. כבר פירש הטעם בזוהר לפי שעדיין לא היה נשוי אשה ואין השכינה שורה אלא בנשוי אשה (נזר הקודש):

פנסין. פי' לנטירנ"א:

שמע קולן של מה"ש כו' אתי שמשא כו'. שבא יעקב הנקרא שמש. ושמע קולן של מה"ש האומרים כן. ולזה לן שם שהכיר במעלת המקום לראות אם יערה עליו רוח ממרום:

אתא שמשא. במה שנקרא יעקב שמש להיותו מאיר לעולם כשמש וי"א שמציאות ה' היה מתפרסם על ידו כמו שנתפרסם מהתנועה היומית. וזה דרך דרש (יפה תואר):

בשעה שאמר יוסף כו'. כלו' ראיה לזה מ"ש ביעקב ששמר דברי יוסף שאמר והנה השמש והירח וגו' לפי שידע ששמו שמש שת לבו לזאת:

אותן ב' שעות כו'. דכתיב ויזרח לו השמש וקשה וכי לו לבדו זרחה אלא שמש ששקעה בשבילו זרחה בשבילו כדאמר בפ' גיד הנשה:

מה אתה בצאתך השקעתי חמה ובחזירתך החזרתי והזרחתי לך גלגל חמה. כצ"ל (א"א):

כך בניך כו'. כלו' שיצטערו ביציאתם שהוא כעין שקיעת החמה אצלם על דרך וקדר עליהם היום. וזהו דכתיב אומללה יולדת השבעה כי באה שמשה. אמנם בבואם ששון ושמחה ישיגו וגו' וזרחה לכם וגו' שמש צדקה:

יא  [עריכה]

ויקח מאבני המקום כו'. משום דקשיא ליה דמאבני משמע רבות והדר כתיב ויקח את האבן. לכן דעתם ז"ל שנתאחו (פי' שנתחברו) והיו לאחת. ופליגי בטעם האחוי:

י"ב אבנים נטל אמר כך גזר הקב"ה. כצ"ל. ידע שכל מעשה האבות היה רק בכוונה מכוון לענין סודות נפלאות כדמות מעשי המצות שלנו:

שהוא מעמיד י"ב שבטים. כך היו מקובלים די"ב מזלות כנגד י"ב שבטים:

אם מתאחות כו'. שלפי שעם היותם י"ב שבטים ראוי שיהיו לאחדים. לכן רמז זה שהי"ב אבנים ישובון לאבן אחת. והכי אי' בפדר"א ונעשו כולם אבן אחת להודיע שכולנו עתידים להיות גוי אחד בארץ:

ר"נ אמר נטל ג' אבנים. דעתו שלקח לנסות אם הוא מחובר עם האבות. שבכללם המה ישלימו התכלית הנרצה. והוא שעל ידם יתייחד שמו של הקב"ה והיא הופעת השכינה למטה:

ואני אם מתאחות כו'. שהתאחדותם מורה על היות גם יעקב מתדמה לב' האבות:

וכיון שנתאחו ידע כו'. ר"ל ידע שהקב"ה מיחד שמו עליו היינו שידבר עמו בהקיץ ג"כ (יפה תואר):

רבנין אמרי מיעוט כו'. הם ס"ל שאדרבא יעקב כיון לחזות אם הוא נתעלה עוד יותר ממעלתן שיצא ממנו מטה שלימה בלי פסולת מאומה:

יודע אני שאין יוצא ממנו פסולות. שאחוי האבנים מורה על אחדות זרעו שלא יחצו לב' פניות. א"נ על אחדותם עם האב ללכת בדרכיו. ולזה הספיק שני אבנים דאחוי מהם מספיק להודעה זו (יפה תואר):

עשאן כמין מרזב כו'. להקיף עצמו באבנים ולכן נטל הרבה. אלא דמ"מ על אבן אחת סמך ראשו. על זה אמר ויקח האבן אשר שם מראשותיו. וצ"ל הגי' עשאן כמין מרזב ונתנן סביב ראשו. וכן העתיק רש"י בחומש. ובאמת נתנן סביב כל גופו. ומפני שהראש הוא עיקר כל הגוף אמר סביב ראשו ועל אותו אבן שכנגד ראשו אמר ויקח את האבן (נזר הקודש):

ה' יוצא ממקומו. כלו' אל תתמה מהמסת אבנים לאחד דהא כתיב כי ה' יוצא ממקומו. וכתיב בתריה ונמסו ההרים מתחתיו. הרי אף ביציאתו ממקומו למעלה לבד נמסו הרים תחתיו. מי שנגלה עליו הקב"ה זה יעקב עאכ"ו שימסו האבנים תחתיו:

כמטה וכפרנוס. רש"י גרס פרכוס. ופי' בל' כנען כסת. ובחזית סוף פ"א כמטה וכפלוסא ופי' מוסף הערוך בערך פלוסא שהוא בלשון רומי נוצות עוף. והכוונה שעל ידי המסת האבנים נעשו רענן ורך עד שהיו תחתיו כמטה וכסת. ובהכי דריש הא דכתיב להלן ערשינו רעננה על ערש מטתו של יעקב. ועז"א מה רטיבה הרטיב כלו' מה הרחיב והתפשט מהן. קורות בתינו ארזים אלו הצדיקים כו' הנקראים ארזים כמד"א צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. כי לכך נעשו האבנים תחתיו כמטה במקום המקדש לסימן שתהא מטתו שלימה בבנים יראים ושלמים אשר שרשם ומצבם ממקום קדוש הוא בה"מ (נזר הקודש):

נביאים ונביאות. שכתיב רהיטנו ברותים. ונביאים ונביאות נקראו ברותים כדכתיב והיא יושבת תחת תומר דבורה (שופטים ד ה) ותומר הוא רותם כדאיתא בזוהר כי תשא. וכתיב וישכב וישן תחת רותם (מתנות כהונה):

כאן שכב. במקום ההוא מיעוטא הוא:

י"ד שנה שהיה טמון בבית עבר. כדלעיל בפרקין. לא שכב אלא ישן שינת עראי שלא להתבטל מלמודו:

בביתו של לבן לא שכב. כדכתיב ותדד שנתי מעיני:

ומה היה אומר. בבית לבן היה משבח לי"י ומספר תהלותיו כי בזה לא תתבטל שמירת הצאן:

מ"ט. דריב"ל ומנא ליה דיעקב אמרם:

ישראל סבא. ומדקאמר מזמור זה מסתמא אמר כל הט"ו מזמורים של שיר המעלות משום דכל ט"ו שיר המעלות כחד הוו:

כל ספר תהלים. כלו' כל עניני תהלים המיוסדים על תהלות ה' וחסדיו. ולכן נקרא ביחוד תהלות ישראל:

יב  [עריכה]

לא מעלין כו'. שלפעמים יתפרשו הדברים בזולת מובנם לענין אחר כהאי עובדא דריב"ח בסמוך. וכוונת ר' אבהו נגד חלום דסולם מוצב ארצה כי לא יפורש כפשט הדברים אלא כפתרון הסולם זה סיני וכו' (יפה תואר):

חמית כו'. ראיתי בחלומי שאמרו לי לך וקח נכסי אביך שעמל בהם מן קפודקיא. וא"ל רבי יוסי דרך שאלה הלך אביך למקום קפודקיא מימיו:

זיל מני עשרים שריין בכרסא דביתך. פי' בקרן זויות. והמוסף הערוך פי' בקרב ביתך. ופי' לך ומנה עשרים קורות בתקרת הבית שהרצפה היתה על גביהם. ושם תמצא ממון אביך:

מן ראשיהן כו'. תתחיל למנות מראשי הקורות עד סופן ותחזור חלילה עד אותה קורה שישלים לך מנין עשרים ושם תמצאנו:

מן קפודקיא. באיכה רבתי מפרש קפדקיא כפא בל' יון עשרים. דוקיא בל' יון קורות. ועיין בפרק הרואה:

אין חלום בלא פתרון. כלו' אין דברי החלום כמשמעו. אלא נאמר דרך משל וחידה וכן חלום הסולם רומז גם לדבר אחר:

זה הכבש. שהיו עולים בו למזבח כבסולם:

אלו הקרבנות. ופי' וראשו עיקרו ותכליתו נוגע לשמים בקרבנות שריחן עולה לשמים ריח ניחוח לה':

אלו כהנים גדולים. שנקראו מלאכים כדכתיב כי מלאך ה' צבאות הוא. והא"א מוחק תיבת גדולים:

שהם עולים ויורדים בכבש. בזריזות לעשות עבודתן:

רבנין פתרין לה בסיני כו'. הגיר' היא משובשת. וכן צ"ל והנה סולם זה סיני. מוצב ארצה ויתיצבו בתחתית ההר. וראשו מגיע השמימה וההר בוער באש עד לב השמים. והנה מלאכי אלהים אלו משה ואהרן. עולים ומשה עלה אל האלהים. ויורדים זה משה וירד משה. ולמדנו לנביאים שנקראו מלאכים דכתיב ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה' לעם. והנה ה' נצב עליו וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר (יפה תואר). ובזה בשרו הקב"ה שיזכו בניו לקבל תורה בסיני אשר מזה יגיעו לתכלית השלימות:

עולים זה משה. וה"ה אהרן דכתיב עלה אל ה' אתה ואהרן. ולפי שלא מצינו ירידה בו בפירוש לא הזכיר ג"כ אהרן בכאן:

ר' שלמוני בשם ר"ל אמר תרכוסא של ג' רגלים כו'. עד כי חלק ה' עמו. מאמר זה הוא משובש מאד. וכן צריך להגיהו. ר' שלמוני בשם ר' לוי אמר תרכוסא של ג' רגלים הראה לו אמר פי' הקב"ה אמר ליעקב את הוא רגל שלישי. היא דעתיה דר"י דסכנין בשם ר' לוי דאמר כתיב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו מה החבל כו'. וכל הגירסא הנ"ל הוא מוכרח ופשוט לכל מעיין:

תרכוסא. כתב המת"כ תרכוסא פי' הערוך ארגז. ולא אדע מה שייכות יש לארגז עם ענין הנמשל. גם סתם ארגז אין לו רגלים. ולא ראה שם בערך תרנוס שמביא מדרש זה וגורס כן. ופירושו כסא על רגלים. ורמז זה נאות מאד במראה זו. שמכוין בו שהעולם כולו הוא עומד על כסא של ג' רגלים. והן ג' האבות והודיעו שהוא רגל שלישי. והוא מה שאמר והנה ה' נצב עליו (יפה תואר):

מה החבל הזה כו'. דאי כפשוטו חבל פי' חלק הא כבר אמר כי חלק ה' עמו:

אין מפקיעין. פי' אין גודלין חבל בלא שלשה נימין. שבפחות משלשה נימין אינו מתקיים. כך האבות אין פחות מג' כי הוצרכו ג' להיות רגלי המרכבה ולקיים העולם עליהם (יפה תואר):

שהמלאך שלישו של עולם. ובבמדב"ר פי"ב משמע שאין כל העולם מחזיקו:

שנאמר וגויתו כתרשיש. ל' המת"כ כתרשיש פרש"י כרום ימא וים הוא שלישו של עולם עכ"ל וכוונתו שרש"י בפירושו על המדרש פי' כי תרשיש הוא ים. כי תרגום אונקלוס ויונתן על מלת תרשיש (שמות כ"ח) כרום ימא. ומ"ש המת"כ שהים הוא שליש של עולם הוא מדקי"ל שהעולם שליש ישוב ושליש מדבר ושליש ים:

וח"א עולים ויורדים ביעקב. מפרש בו ביעקב:

מ"ד כו' בסולם ניחא. ר"ל ניחא עכ"פ ענין הכתוב. אבל למ"ד ביעקב מאי קאמר. ומתרץ שהיו מעלין ומורידין בו לזכות ולחובה. יש מיימינים ויש משמאילין:

אופזים בו. פרש"י דוחקים בו:

קופזים בו. פרש"י קופצים בו:

וסוטנים בו. ומקטרגים עליו כמו לשטנו (זכריה ג' א'). אבל המעריך גרס וסונטים בו. ופירושו לזות שפתים ולשון הרע בדברי חירוף ושחוק על מי שמשחקים עליו. או שמוציאים עליו שם רע:

סונטים בו שנא' ישראל אשר בך אתפאר כו'. הגירסא האמתית הוא ברבות כת"י ישן. סוטנים בו את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה שנא' ישראל אשר בך אתפאר. ורואין איקונין שלו ויורדין למטה ומוצאים אותו ישן. משל למלך שעולה לבסילקי ומוצאים אותו יושב ודן ויוצאין לפרוזדור ומוצאים אותו ישן כ"ה הגיר' שם ונכון מאד:

עולים למעלה ורואים איקונים שלו. הוא נשמת שורש יעקב לא ינום ולא יישן:

ויורדין למטה ומוצאים אותו ישן. ר"ל שלמטה גופו היה ישן:

לבסילקי. היכל המלך אשר שם יושב ודן עם כל שריו. ביומא דף כ"ד לשכת הגזית כמין בסילקי גדולה היתה:

ויוצאין בפרווד ומוצאין אותו ישן ד"א למעלן כל מי שהוא אומר זכותו עולה חובתו יורד למטן כל מי שהוא אומר זכותו יורד חובתו עולה. ד"א מלאכים שהיו מלוין את האדם בא"י אין מלוין אותו ח"ל. עולים ויורדים בו עולים אותם שליוו אותו בא"י. כצ"ל (א"א ויפ"ת). ופירושו למעלן מי שמזכיר זכות ישראל הוא עולה וההיפוך יורד. ולפי' כתיב עולים ויורדים בו ובשבילו. ובעוה"ז המדבר טוב על ישראל יורד. והמיצר להם נעשה ראש:

אותן המלאכים שליוו כו'. ור"ל שיש מלאכים מיוחדים לשמירת האדם. ומלאכי א"י אין להם רשות לצאת ח"ל. לכן אותן מלאכים שליוו אותו בארץ עלו. וירדו אותן שליוו אותו בח"ל לכן כתיב עולים ויורדים עולים תחלה ואח"כ יורדים:

מסטורין. פי' סוד:

שאמרו כי משחיתים אנחנו. ועיין לעיל פ"נ שם פרשתי:

לישנא קלא. לשון קל לכף זכות שלא גילו מסתוריו של הקב"ה רק שתלו הגדולה בעצמם:

עולים ואח"כ יורדים. דלכך נקט עולים תחילה כי אותם שכבר נדחו נתקרבו ונתקבלו וניתן להם רשות לעלות ושוב ירדו בשליחות ה' ללוות את יעקב (יפה תואר):

יג  [עריכה]

פתר קריה בגלות. שכל מה שאירע לאבות סימן לבנים:

המד"א שלח מעל פני ויצאו. ופי' ויצא יעקב מבאר שבע מא"י שהוא מגור הטובה וההצלחות:

אשר הוגה ה' ביום חרון אפו. ופי' וילך חרנה שהלכו משם עד חרון אפו יתב':

עד אפס מקום. ר"ל ויפגע במקום מרמז למה שנא' על זמן החורבן עד אפס מקום. והיינו כדדרש באיכה רבתי הוי מגיע בית בבית הגעתם חורבן ראשון לחורבן שני וכו' עד אפס מקום וכו' (נזר הקודש):

אותוי. פי' אותיות של זה הם אותיות של זה:

יולדת השבעה וגו'. נפחה נפשה באה שמשה:

וישם מראשותיו כי ירד מראשותיכם. כי שימת האבנים מראשותיו רמז לירידה וההשפלה (יפה תואר):

רומיה אמין שתין. ועל היותו גבוה רמז באומר מגיע השמימה ע"ד ערים גדולות ובצורות בשמים (יפה תואר):

מעלים בו. כלו' שהיה להם ע"י זה עליה מעלת גדולה בצאתם מכבשן האש (נזר הקודש):

ומורידים בו. פי' לצלם ודמות שהעמיד שעל ידם היה לו ירידה (נזר הקודש):

אפזים בו. ור"ל שנתגרו בו בצלם להשפיל מעלתו שהרי היה בידם לברוח ולא ברחו ודברו קשות בנבוכדנצר. כדלקמן בויק"ר פ' ל"ג:

והנה ה' נצב עליו כו'. על יעקב לעשות הצלה לזרעו זרע קדש אלו חמו"ע עד שנבוכדנצר בעצמו אמר להם לצאת מתוך כבשן האש (נזר הקודש):

ד"א והנה מלאכי אלהים זה דניאל. והסולם היינו צלמו של נ"נ כדלעיל. ועי' עוד מזה בחזית פסוק אמרתי אעלה בתמר:

והוצאתי את בלעו מפיו וא"ד שהיה לו תנין. כצ"ל (יפה תואר) שאיידי דמייתי קרא מייתי נמי האי פירושא:

שבלע כל מה כו'. והיה מאמין שיש בו צד אלהות. והיה משתחוה לו כמו שסיפר בספר יוסף בן גורון:

הה"ד והוצאתי את בלעו מפיו. כלו' שנבטלה אותה הבליעה שהיה דרכו לבלוע תמיד:

יד  [עריכה]

זה חלומו של נ"נ. שרמז הקב"ה ליעקב בחלום הזה עליות וירידות הד' מלכיות כאשר רמז לנבוכדנצר בחלום הצלם:

יורדים ועולים אין כ"כ. כלו' כיון דאין מלכות נוגעת בחברתה על כרחך הראשון יורד תחלה ואח"כ האחרון עולה. אלא ללמד שעלייתן הוא דרך ירידה שכל אחד ירוד מחברו (נזר הקודש). ואעפ"י שבבל אינו ירוד קאמר יורדים משום רובא (יפה תואר):

וביומיהון די מלכיא כו'. ופירש עליו אצלו כמו ועליו מטה מנשה כי סמוך לד' מלכיות יקים אלה שמיא מלכות המיוחד לו (יפה תואר):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף