עץ יוסף על בראשית רבה/סג

עץ יוסף על בראשית רבה סג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על בראשית רבה - פרשה סג

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  

א  [עריכה]

אלה תולדות כו' גיל יגיל כו'. דלהכי כתיב אברהם הוליד את יצחק למימר שהיה צדיק בן צדיק שגילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק:

גילה אחר גילה בזמן שצדיק בן צדיק נולד. כן הוא בילקוט. ודייק זה מדכתיב גיל יגיל בלשון כפול (נזר הקודש) ולאו דוקא בזמן שנולד אלא כלו' בזמן קטנותו ע"ד בוצין מקטפי ידיע (יפה תואר):

ויהי בימי אחז כו'. מייתי הא דאחז לראיה דאב הצדיק מהני אפילו לרשעים:

אמרו מה"ש כו'. דמה ראה ליחס כאן את אחז הרשע אחר יותם ועוזיה שהיו צדיקים לכך דרשו שמאמר בן יותם היא תשובה למקטריגים על אחז (יפה תואר):

ואינ יכול לפשוט את ידי בו. באותו המלחמה שהיה באותו הפרק כמפורש שם (נזר הקודש):

שהוא מתמלא עליו רחמים. דאע"ג דכתיב סתמא כרחם אב על בנים מ"מ אינו מתמלא רחמים גמורים אלא בבן יגע בתורה (יפה תואר):

ת"ל בני אם חכם כו'. והושאל לשון רחמים על השמחה דשניהם לשונות נרדפים (יפה תואר):

מנין שאפי' הקב"ה כו' גם אני. ר"ל שיתורא דגם אני בא לרבות הקב"ה הנקרא אני. ע"ד אני והו הושיעה נא:

גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק. דריש גם אני חכם כמותך ואז השמחה שלימה וקרא דגיל יגיל אינו מפורש שגם אביו צדיק לכן הביא קרא זה שמרבינן מגם אני שגם אביו צדיק. ולהכי כתיב כאן יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק למימר ששניהם היו צדיקים וגילה אחר גילה ושמחה שלימה היא:

ב  [עריכה]

עטרת זקנים כו'. והיינו דקאמר יצחק בן אברהם שיצחק נתכבד באברהם ואמר אברהם הוליד את יצחק שאברהם נתכבד ביצחק (יפה תואר):

עטרת זקנים בני בנים. ומכ"ש בנים:

הה"ד לכן כה אמר ה' כו'. דהול"ל כה אמר ה' אשר פדה את אברהם אל בית יעקב ומדהפך הסדר דרשו שיעקב פדה את אברהם (כלי פז):

ד"א עטרת זקנים כו'. שהאב מתכבד בבן והבן מתכבד באב כנ"ל אלא שמוסיף שהבן נקרא בשם האב ממש כמו שיצחק נקרא אברהם והזקן נקרא בשם הבן ובן הבן כמו שנקראו אברהם ויצחק בשם ישראל (יפה תואר):

ג  [עריכה]

אברם נקרא אברהם. שנא' אברם הוא אברהם (מתנות כהונה):

יצחק בן אברהם אברהם. רמיז דיצחק נקרא ג"כ אברהם:

יצחק נקרא ישראל דכתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב. דלא קאמר את ישראל כרישיה דקרא דריש דישראל הנזכר פה הוא יצחק ונ"א מצאתי דמייתי קרא דסדר ויגש (מ"ו פסוק ח') ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו דמדכייל ליעקב בכלל בני ישראל צריך לומר דישראל היינו יצחק (יפה תואר):

מילתא עמיקתא. דבר עמוק וסוד מוסד הוא זה שבזה נתיישב קושיא חזקה דכתיב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ת"ל שנה. וישראל לא שהו במצרים אלא רד"ו שנה אלא ע"כ שחשב משעה שנדבר הקב"ה עם אברהם בין הבתרים שהיה אברהם אז בן ע' שנה. ולפי שאז נגזר על אברהם שיוליד הפך מערכת השמים והעלה אותו למעלה מכיפת הרקיע והכניע המזל תחתיו מאז נחשב כאילו כבר נולד יצחק והיה גר בארץ. ומאז עד שיצאו ישראל ממצרים היה ת"ל שנה. ומדקא חשיב מאברהם וקרי ליה ישראל כדכתיב ומושב בני ישראל וגו' הרי שאברהם נקרא ישראל (האב"א):

בארץ גושן. הוא ט"ס וצ"ל ובארץ גרר והיא ארץ פלשתים שישב שם יצחק (יפה תואר):

ד  [עריכה]

והצדקת הזו שהיא יוצאת מביניהם כו'. כלו' שתולדתה יצאה מביניהם ולא נמשכה אחר שרשם הרע והיא דומה לשושנה בין החוחים:

שכולן כללן ברמאות. ולשבח יעקב הוא דאתא שלא למד ממעשיהם הרעים:

ה  [עריכה]

ששפך תפילות בעושר. כלו' בריבוי מופלג. שהרבה להתפלל ע"ד הכתוב נעתרות כלו' רבוי הפצרות. ובילקוט גרס בעותר ונכון:

שהיפך את הגזירה. שנגזר עליה להיות עקרה בטבע:

ולפום כן קריין ליה עתרא. כלו' לכן קורין לרחת עתרא משום דאפיך אידרא פי' משום שמהפך התבואה בגורן. ור"ל שביקש בתפלתו שיתהפך הטבע בקרבה:

מלמד שהיה יצחק שטוח כו'. והיינו לנוכח אשתו שהתפללו זה לעומת זה שיהיה פקידתם זה מזה ולא מאחרים לפיכך כיונו להתפלל יחד בזמן אחד ובמצב אחד שאם יזכה אחד מהם להיות תפלתו עולה לרצון למעלה אז יעלה לרצון עמו גם תפלת חבירו:

אף היא אמרה כו'. בגמרא פריך א"כ ויעתר להם מיבעי ליה ומשני לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע:

עיקר מטרון לא היה לה. דעקרה היא משמע בתולדתה היתה עקרה (מתנות כהונה):

וגלף לה. וחקק לה:

משל לבן מלכים. וכן השי"ת כי מידו הכל בודאי שאין כילות אצלו מהפיק רצון המבקש שהוא ראוי להעתר:

זה חותר מבפנים. לסייעו כי רצון אביו לתת לו הממון המבוקש. וכן ה' היה רצונו ג"כ לענות את הצדיק וסמך ידו בתפלתו:

שכן בערבי קורין לחתירתא עתירתא. כלו' והכי נמי דרשי' ויעתר מלשון ויחתר שהעי"ן והחי"ת מתחלפין. ור"ל שחתר הקב"ה לקבל תפלתם מפני קטרוג מדת הדין שלא לעשות לה נס מפני עשו שעתיד לצאת ממנה (נזר הקודש):

ו  [עריכה]

זה רץ להרוג את זה. שאילו היתה כרציצה הנהוגה למעוברת לא היתה אומרת א"כ למה זה אנכי. לכך פי' ויתרוצצו מענין משונה שזה רץ להרוג את זה וכו' (הרא"מ):

זה מתיר ציויו כו'. דריש ויתרוצצו מלה מורכבת מהיתר וצווי. והכוונה שכ"א היה ממרה רוחו של חבירו ומכעיסו (יפה תואר):

שלא תאמר כו'. שלא היה עשו שונא ליעקב אלא משנולד. אלא אפילו במעי אמו זריתיה מתוחה לקבליה. פי' אגרופו משוך כנגדו:

זורו רשעים מרחם. דרך הרשעים להרשיע אפי' במעי אמו. וקרא ברודפי דוד מיירי (יפה תואר):

על בתי כנסיות ובתי מדרשות. בתי כנסיות היינו מקום שרבים מצויים לאיזה מצוה ועצה טובה ובתי מדרשות להודיע איזה דבר הנשמע ממדרשו של עבר (יפה תואר):

מלמד שהיתה אמנו רבקה כו'. ר"ל דא"כ משמע שהיא תשובה שרבקה שאלה לנשים אם אירע להם ככה ותאמרנה לא. ותאמר א"כ הוא אצלי צערן של בנים הלואי לא עיברתי:

אם כך אני עתידה להעמיד י"ב שבטים. כלומר אפילו שיולדו ממני הי"ב שבטים שזהו התכלית העקרי אינו כדאי צער העיבור כזה. דזה בגימטריא י"ב (נזר הקודש):

ראויה היתה רבקה כו'. ולפי שאמרה כן ניתנו ליעקב אי נמי לפי שעשו שיחת רחמה כמו שאחז"ל על פסוק ושיחת רחמיו:

שני גוים בבטנך הא תרין. דרמיז לשני שבטים שאיקרו גוים כאומר גוי וקהל גוים יהיה ממך:

ושני לאומים הא ארבע. דהו"ל לומר ולאומים:

ולאום מלאום יאמץ הא שיתא. דהול"ל וזה מזה יאמץ:

ורב יעבוד צעיר הא תמניא. דרב וצעיר תרין:

והנה תומים בבטנה. שמעינן עוד תרין:

ויצא הראשון. מרבה אחד:

יצא אחיו. מרבה אחד:

בתי כנסיות כו'. דותלך משמע שהלכה אל מקום מיוחד וידוע לדרוש את ה' בו כגון בתי כנסיות ובתי מדרשות:

והלא לא הלכה אלא למדרשו של שם ועבר אלא ללמדך. גי' הילקוט אלא לא הלכה אלא למדרשו של שם ועבר ללמדך שכל מי כו'. ולפ"ז תרתי מילי נינהו. וברישא מתרץ דהא איכא מדרשו של שם ועבר. והדר קאמר דמהכא ילפינן המקביל פני זקן כו':

שכל מי שמקביל פני זקן כו'. כי שכינתו יתברך מופיעה על הצדיק. ובהתקרבותו לצדיק יתדבק גם בו רוח הקדושה קצת ע"ד ואצלתי מן הרוח:

ז  [עריכה]

מעולם לא נזקק כו'. כי על הרוב אין בכח האשה להשיג השגות נביאיות. כי אין כחה לזה. רק הצדקת הזאת מרוב צדקתה זכתה לזה:

על ידי עילה. פי' סיבה:

כמה כרכורים כרכר. פי' כמה גלגולים גלגל בשביל לדבר עמה:

והכתיב ותקרא שם ה' הדובר אליה. ר' יהושע בר נחמיה בשם ר' אידי אמר ע"י מלאך והכתיב ויאמר ה' לה ר' לוי בשם ר' חמא כו'. כצ"ל וכן הוא לעיל פ"ך ופרשה מ"ח. ע"ש מ"ש:

שגי גיאי גוים. דמכיון דגיים כתיב חסר וא"ו דרשי' גאים:

זה מתגאה בעולמו. פי' יעקב מתגאה בעולמו כי העולם נברא בשבילו וזוכה לעוה"ב. ועשו מתגאה במלכותו בעה"ז (יפה תואר):

אדריאנוס באומות כו'. שהיה מושל אדיר וכן שלמה:

שני שנואי גוים. דריש שני כמו שנואי (מתנות כהונה) וטעם הודעה זו לרבקה הוא דרך נחמה לה. שיצאו ממנה חשובים בעולם עד שיהיו שנואים מצד קנאת העולם בהם:

סנאיהון דברייך במעיך. כצ"ל פי' שונאו של הקב"ה והוא עשו. ולכך נאמר גיים חסר (נזר הקודש):

ושני לאומים ממעיך יפרדו א"ר ברכיה מכאן שנולד יעקב מהול. ר' חלבו אמר עד כאן קריין סבתא ורעמה וסבתכה ממך יקומון יהודאין וארמאין ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר א"ר הונא. כצ"ל:

מכאן שנולד מהול. ממעיך יפרדו משמע דמלידה ומבטן הם נפרדים ומתחלפים:

עד כאן קריין כו'. שאותן לא היו נחלקות אלא למשפחות והיו אומות קטנות. אבל אלו יהיו נחלקות לשני אומות גדולות שיתמלא העולם מהם (האב"א):

אם זכה יעבוד כו'. ר"ל מפני שלא נאמר את צעיר או בצעיר. ולפיכך תלוי בבחירתו מפני שמלת את מורה על הנפעל:

ח  [עריכה]

להלן חסרים כו'. כלו' מה ששינה הכתוב דהכא כתיב וימלאו ימיה ללדת. ואילו בתמר כתיב ויהי בעת לדתה. היינו משום דלהלן לא מלאו חדשי העבור כי לששה חדשים וששה ימים ילדה כדפרש"י וכאן היו מלאים:

להלן כתיב תאומים מלא. רמז ששניהם תמימים. וכאן חסר דכתיב תומים רמז שאין תמים אלא אחד:

ויצא הראשון כו'. הראשון בה' הידיעה לומר כאן יצא הראשון הידוע:

ראשון לציון. היינו משיח:

למה יצא עשו תחלה. דכיון דיעקב בכור שהוא מטיפה ראשונה כדבסמוך למה יצא עשו תחילה:

ותצא סרייתו עמו. כי בפטר רחם הדם והסריות ניגר והיוצא ראשונה יתלכלך בהם:

כהדין פרביטא. הוא שמש הבלן זורק מים על הנרחצים (מוסף הערוך):

אמר לה טיפה ראשונה של יעקב היתה משל אם תניח כו'. כצ"ל ומלת אמר לה השני מיותר ונמחק (יפה תואר) ור"ל דודאי לגבי בכור לנחלה בפטר רחם תלה רחמנא היוצא תחילה באויר עוה"ז. אבל קדימת היצירה הוא תועלת יותר בשלימות הנפש:

אדמוני כאילו שופך דמים. אמר כאילו מפני שאז לא היה עדיין שופך דמים:

מדעת סנהדרין. והיינו יפה עינים דסנהדרין איקרו עינים כמד"א מעיני העדה נעשתה בשגגה. מדלא קאמר ויפה עינים אלא עם יפה עינים כלומר לא ישתמש באדמימותו אלא בעצת יפה עינים:

דקליטיינוס מלכא כו'. ענין ספור זה כאן דרך אגב למה שמסיים בסוף הענין כולו כאדרת שער שמלכות אדום ראוי כולו להוד מלכות מקטן ועד גדול. ואדרת שם כינוי למלוכה כמו אדרת ממלכה בפייט לזה מביא מעשה זו כאן דרועה נעשה מלך שלא לבזות אחד מהם ואפילו הפחות והנבזה שבהם:

הוה רעי כו'. היה רועה:

בהדא טבריא. קרוב לעיר טבריא:

וכיון דהוה מטי סדריה דרבי כו'. כיון שהגיע דקליטיינוס למקום בית מדרשו של רבי ששם היו עומדים שורות שורות (עיין חולין דף קל"ז) הלכו התלמידים קטנים והכו אותו:

לבתר יומין כו'. לאחר ימים נעשה מלך וזכר את אשר הכו אותו התלמידים וירד וישב לו אצל מקום פמייס. והערוך פירש מערה הוא בראש הירדן. ויש גורסין פנייס:

שלח כתבים כו'. ושלח כתב לעיר טבריא לפנות ערב של ערב שבת ר"ל שמחרתו יום ששי:

אמר אנא יהיב קילוון כו'. אנכי נותן גזרה שיהיו הרבנים של היהודים וגדוליהם עומדין לפני בבקר של אחד בשבת:

פקדיה לשלוחא כו'. וצוה לשליח שלא יתן האיגרות ליד היהודים אלא עם הערב שמש של ערב שבת כדי שלא יוכלו לבא קודם שבת וגם במו"ש לא יוכלו לבא בלילה אחת ויעליל עליהם:

נחת כו'. ירד ר' שמואל ב"נ אל היאור לרחוץ לכבוד שבת וראה את רבי שהיה עומד לפני ביהמ"ד הגדול וראה אותו בפנים זועפים וחולנית:

אשתדר לי. נשתלח לי מאת המלך:

איתי סחי כו'. בא ורחץ לכבוד שבת ובוראך יעשה לך נסים:

עלון למסחי כו'. ירדו לרחוץ ובא אותו ארגיניטון פי' שד של בית המרחץ:

מגחיך כו'. היה צוחק ומרקד לפניהם. ורצה רבי לגעור בו. וא"ל רבי שמואל הנח אותו שלפעמים נתגלה על נס שיעשה על ידו. וא"ל רבי שמואל לאותו השד אדוניך ר' יהודה הנשיא הוא שורה בצערו ואתה עומד וצוחק ומרקד. אמר לכו אכלו ושתו בטוב לב ועשו לכם שבת טוב. שאדוניכם הקב"ה יעשה לכם נסים:

ואנא מקים כו'. ואני מעמיד אתכם לפני המלך בבקר של יום א'. ובירושלמי מפרש שהיה נושא אותם באויר עד חצר המלך:

באפוקי שבתא כו'. במו"ש אחר שהשלימו סדר קדושה לקח אותם אותו הארגיניטין ונשא אותם והעמידם לפני שער חצר המלך שבמקום פמייס:

פיילי. פי' שער:

עלון כו'. נכנסו משרתי המלך ואמרו לו הרי היהודים עומדים לפני השער:

אמר סגרון פיילי. סגרו השער כדי שלא יכנסו עד עבור השעה הקבוע להם. וכשיבאו אח"כ ויאמרו שלכך לא נכנסו מפני שהדלתות היו נעולות יתנכר להם ויאמר כי שקר דוברים אבל כשבאו למטכסא דמדינתא דהיינו ברחוב העיר אז לא יוכל להכחיש כי כל הארץ רואים אותן:

נסביהון כו'. לקח אותם השד של מרחץ והעמידן באמצע של עיר פמייס:

עלון כו'. נכנסו משרתיו ואמרו למלך שעומדים באמצע העיר:

אמר אנא קלוון אנא כו'. אמר אני גוזר ומצוה שיוחמו המרחץ שלשה ימים ואח"כ יכנסו שמה. וכוונתו היה שישרפו מחום המרחץ ורתיחת המים. והראה פנים בזה לומר שראוי שיהיו רחוצים קודם שיראו פני המלך:

תלתא יומין. ובירוש' גרס שהמרחץ היו מחממים ז' ימים:

ועאל חד כו'. ונכנס חד הארגניטין והיה מוזג מים קרים ומקרר המרחץ. ונכנסו והרחיצו ובאו לפניו:

אמר להם בגין כו'. אמר להם וכי בשביל שאתם יודעים שאלהיכם עושה לכם נסים אתם מקילין בכבוד המלך. והמה בחכמתם למה שידעו כי איבה נושנת הוא מעורר עליהם השיבו כמדומה שנשמע שבזינו לדקליטיינוס וחשבו שעל המלך הדבר ואינו כן כי דקליטיינוס אחר הוא שבזינו. והוא אחד שהיה רועה חזירים. וטעה השומע בין דקליטיינוס לדקליטיינוס. והשיב המלך כמתנכר כי אף שהוא כדבריכם מ"מ לא הותר לכם זה אלא לא תבזו לא ברומי זעיר ולא בגולייר זעיר פי' לא באדם גדול ולא בחלוש כי כולם מוכנים למעלה וכבוד (יפה תואר):

לא ברומי זעיר. פי' בבן עיר רומי אפי' שהוא קטן ולא בגולייר זעיר במשרת ממשרתי המלך אע"פ שהוא קטן שאחר שהוא ממשרתי המלך הוא מוכן לגדולה:

כלו ראוי לאדרת. לחוזק וגדולה כעובדא דדקליטיינוס שעלה מרועה לגדולה ודרש אדרת מל' אדירים (יפה תואר):

מפוזר כו'. דרש כאדרת מלשון אדרא פי' גורן שיהיה מפורד ונפזר לעתיד כמוץ מגורן (יפה תואר):

כעור מן אדרי קיט. כמוץ מגרנות הקיץ (רש"י) לפי שפשטו ידיהם באדירים ולכן יהיו כמוץ שהוא דבר חלוש מאד ואדרי מלשון אדירים:

באדירים. בישראל שנקראו אדירים שנאמר ואדירי כל חפצי בם:

הא שוא. דרש עשו נוטריקון הא שוא בחילוף עי"ן בה"א באותיות אחה"ע:

אמר רבי יצחק אתון קריתון כו'. פי' שקראתם שמו עשו על שם עושה רצון עושיו כדאי' בתנחומא. ובאמת אף ששמו נאה מעשיו כעורים אף אני קורא כו' ישראל ע"ש שררה. לא יעקב יאמר שמו ע"ש שעקב (משדר"א):

ט  [עריכה]

מי תופס המלכות אחרינו. כי ידע שיש סוף למלכותם ושאל להחכם ההוא אם יודע מאיזה עם יהיה מי שיקח המלכות והממשלה מהם. והוכיח לו מהכתוב כי ישראל יקבלו המלכות מידם כמ"ש וידו אוחזת בעקב עשו כי אין דבר זה במקרה כי העובר חלוש הכח מאד איך תאחז ידו בעקב אחיו. אלא שבא לרמוז שבסוף מלכות אחיו יתפוס הוא (היינו יעקב סבא) מלכות כי העקב רמז לסוף הדבר ואחריתו:

אמר ראו כו'. כי נתן אותו הגמון אל לבו עתה שזו היא אמתת כוונת הכתוב וא"כ ידיעה זו נשנית היא בתורה. ועתה נראית חדוש מפי הזקן הלז. ופי' חדש שהדבר הזה נראה עתה חדש:

כמה צער נצטער אותו צדיק. יעקב. שמיד בצאתו מרחם אמו נודע לו משעבוד בניו והוכרח לעשות פועל הדמיוני הזה כדי שע"י זה יתקיים תפיסת המלכות לבניו לבסוף כי כל מעשה אבות סימן לבנים:

י  [עריכה]

משל להדס כו'. דויגדלו הנערים וגו' משמע כשגדלו הוא שנודע טיבם ולא מתחילה וכמשל ההדס ועצבונית הוא מין קוצים שלא נודע חלופם עד אשר יגדלו. והענין כמו הפרי כל זמן שלא נגמרה בשלימותה. אז גם הטוב אינו נותן ריחו כן הנפש הטובה בראשיתה היא טמונה בכח מבלי ירגיש האדם בטובה. וכן בהיפוך הרע המזג עודנו לא נגמל הרע לפועל עד שיגדל ואז ניכר:

לאחר י"ג שנה כו'. דכתיב ויגדלו הנערים וגו'. וקודם י"ג אינו נקרא גדול:

להטפל בבנו. ליזקק להוכיחו. לפי שיקבל מוסרו ואם לא יוכיחנו ויחטא ואשם אביו נענש עליו דאפשר בידו למחות:

שפטרני מעונשו של זה. כי עד י"ג עודנו כחותיו טמונים וצריך לעמול לגלותם וא"כ אין החטא על הילד כי אם על אביו שאינו מחנכו למוסר. וכשנעשה בן י"ג ואז יש לו בחירה בעצמו ואז נפטר האב מתוכחתו ואינו נענש עליו:

צד את הבריות בפיו. נתבאר לעיל פרשה ל"ז וע"ש:

שודני צדני. דיודע ציד איש שדה כל אחד מילתא באנפי נפשה. דאיש שדה פירושו שודני ר"ל בטלן ומטייל בשדות. ויודע ציד צידני שהיה צד עופות וחיות:

צד בבית צד בשדה. הוא ד"א ודריש שהצידה רמז לרמאות. שלפ"ז יתפרש איש שדה ג"כ בענין הציד (יפה תואר):

בבית היך מתקנין מלחא. שהיה מרמה את אביו בענין הבית ששאל ממנו היאך מתקנין ומעשרין את המלח ומזה היה חושב יצחק שהוא מדקדק במצות ובענין השדה רימה את אביו במה שהיה שואל ממנו איך מתקנין ומעשרין את התבן והמלח והתבן אינן חייבין במעשר אפי' מדרבנן. ועם כל זה היה שואל היאך יעשרם והיה נראה שהיה מחמיר להוציא מעשר אפי' מאלו:

הפקיר עצמו כשדה. פרש"י כשדה זה שהכל זורעין בתוכו כך הפקיר עצמו להזנות עם הכל וכד"א אם בשדה מצאה (מתנות כהונה):

שנבעלת כנשים. ואיך יתאפק ה' לתת להם שכרם ולשעבד ישראל תחתם והשיבם ה' כי למועד שמור פרעון עונם הקשה (יפה תואר):

שני אהלים כו'. יושב אהלים פירושו כתרגומו בית אולפנא דסתם אהל היינו מדרש כמו בצאת משה האהלה לא ימיש מתוך האהל וא"כ יושב אהל מצי למימר להכי קאמר דעל בתי מדרשות של שם ועבר קאמר אהלים:

קופרא טבא לפומיה. שציד עשו היה נותן בפיו של יצחק שכשנזדמן לו בשר טוב מאכילו לאביו וי"ג קופדא וגם הוא לשון שומן:

וכסא טבא לפומיה. וכוס טוב של משקה לפיו של יצחק:

כל שהיתה שומעת כו'. דכתיב אוהבת בלשון בינוני דריש כי לעולם היתה מוספת באהבתו כל שהיתה שומעת קולו בלמודו:

יא  [עריכה]

שמת אותו זקן. אברהם. ולפיכך בשלתי עדשים להברות את האבל יצחק אבינו שהבראת האבל בעדשים מה עדשה זו אין לה פה כך האבל אין לו פה. ומה עדשה מגולגלת כך האבילות גלגל הוא שחוזר בעולם וכדאי' בפ"ק דב"ב:

אמר באותו זקן פגעה מדה"ד. פי' אף באותו זקן אברהם פגעה מה"ד שהיה נביא וצדיק ולא האריך ימים כאדם ונח והדורות הראשונים כי הרשע הזה דימה שתכלית ההצלחה הוא נעימות העוה"ז ואריכת ימים הרבה:

ורה"ק צווחת. בלב מרגישי האמת שלא כן הוא כי העיקר הוא העוה"ב ששם תענוג הנפש ושוא הצלחת העוה"ז. ואדרבה העוה"ז מחשיך לנפש מהשגותיה ולכן אל תבכו למת זה אברהם כי הוא הולך למנוחה ואין לבכות עליו אלא בכו בכו להולך זה עשו ההולך בעוה"ז ממדרגה רעה למדרגה רעה והוא נאבד והולך מעולמו:

יב  [עריכה]

ויצחק ק"פ. וזה תימא שהרי הראשונים היו חיים בטבע יותר מהבאים אחריהם:

אלא אותן חמש שנים כו'. מפני שצפה הקב"ה שעתיד לצאת ממנו עשו לזה לא נגזר לו חיים אלא קע"ה שנה (ש"ך על התורה):

שעבר ב' עבירות. ובספ"ק דב"ב אי' חמש עבירות עבר. וכן איתא בתנחומא שמות ע"ש:

שבא על נערה מאורסה. אע"פ שלא נצטוו ב"נ ע"ז מ"מ מכוער הדבר:

שנאמר כי בשדה מצאה. וכתיב הכא ויבא עשו מן השדה:

המד"א אם גנבים באו לך. וכתיב ויבא עשו וכל אלה אסמכתות נינהו והענין היה מקובל בידם (יפה תואר):

והוא רואה לבן בנו עובד ע"ז. כי כשהיה בן י"ג פירש לעכו"ם אך לפי שהיה בצנעה ולא נודע לאברהם לכן לא מת אברהם אז. אבל השתא עשה בפרהסיא:

כי טוב חסדך מחיים. כי פעמים עושה ה' חסד עם האדם במיתה יותר מבחיים כשטוב לו שימות:

אנא פתח פומי כו'. דהלעיטני משמע להלעיטו אכילה גסה להשליך אל פיו. וכה"ג איתא בפסיקתא ובטן רשעים תחסר זה עשו שאמר ליעקב הלעיטני וגו':

משתדר. פי' שופך ומשלח מאכל הרבה לתוכו:

מיניה ומן פטרוניה. מפטרון ואדון של התבשיל כלו' מכח מאדים ומדה"ד האדומה שהוא פטרון על כל דבר אדום. ולכן כפל ואמר האדום האדום (מת"כ ונזה"ק):

מיניה ומן דכוותיה. שכל עניניו וקניניו היו אדומים (שם). אבל רש"י ז"ל היה לו גי' אחרת מיניה ומן פטרוניה (כלו' הלעיטני נא ממה שאתה אדון עליו מממון שלך. ומן פטרוניה כלו' הלעיטני מן האדום שהוא של אדוניך היינו משל שכינה כגון נוב ושילה ובית עולמים. לכך כתיב ב' פעמים האדום) הה"ד כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו (תהילים עט ז) וכן היה כתוב במדרש של רש"י ז"ל. והוא ע"ד אסמכתא לדרשה זו. וריש לקיש אמר מינך ומן דכוותך צדיקים כמותך (כמו עשרה הרוגי מלכות. האדום לשון דומה. כמו בדומים) עכ"ל רש"י כפי מ"ש לשונו בעל יפ"ת ובעל א"א. והמוסגר הוא פי' רש"י. אבל במדרש עם פרש"י דפוס וויניצי' איתא מינך ומן דכוותך צדיקים שכמותך כגון ר' ישמעאל וחבריו הרוגי מלכות. האדום עושה לשון דומה. כלו' בדומין לך עכ"ל רש"י שם:

בלבוש אדום. כלומר בתוקף מדה"ד הקשה שהוא מבחינת גוון האדום. ולא יתנהג עמו ברחמים כלל:

שדה אדום. שפי' שדה האדום. שאם פירושו שדה של אדום. כבר קאמר ארצה שעיר:

מגן גבורהו מאדם. ומסיפא דכתיב אנשי חיל מתולעים יליף ללבושו אדום (שהתולע הוא צבע אדום כמו אם יאדימו כתולע (ישעיה א יח)) ולא קאמר לה שהוא פשוט. או שיש דילוג סופר כאן ובס"א איתא (יפה תואר):

יג  [עריכה]

זבין לי חד יום מן דידך. יבואר ע"פ מה דאיתא בפדר"א שיעקב ועשו בבטן אמם עשו חלוקה. שיעקב נטל עוה"ב ועשו עוה"ז ע"ש. וז"ש לו יעקב זבין לי חד יום מן דידך כלומר יום אחד מיומו של הקב"ה שהוא אלף שנה. וזה היה מזמן יציאתם ממצרים בכבוש ראשון עד זמן התחלת שעבוד בני עשו בישראל בימי בית שני וזהו מדידך פי' מן חלקך שעוה"ז הוא חלקו כו':

שהוא יודע כו'. פי' כל היודע על נכון היטב התחלת זמן שיעבוד ימצא שיום אחד מיומו של הקב"ה ישב יעקב בשלוה בצלו של עשו ר"ל בזמן שליטת עשו בעולם. והיינו מזמן יציאתם ממצרים עד זמן התחלת השעבוד בישראל בימי בית שני. וזה היה עבור תנאי אותו המכירה (נזר הקודש):

שכפר בזה אלי. ע"י שהיה רעב ע"ד (ישעיה ח, כא) והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו:

ומתקבצין כו'. שהיו מצויירים על אותו הבגד כל דמות חיה ועוף שבעולם. וכל אחד ואחד בא לשכון אצל חבירו (מתנות כהונה):

מה ראה כו'. הא ידע שע"י זה יטור לו עשו שנאה. ובודאי לא יתכן דמשום ירושת פי שנים ימסור נפשו:

משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. והטעם מפני שהבכורים טעו בעגל ובני לוי עמדו באמונתן וכדלקמן במד"ר פ"ד. וממילא גם עשו שהיה רשע נפסל מן העבודה. לפיכך השתדל יעקב לקנות ממנו הבכורה כדי שיסלק אותו מעבודת המקדש (מפרשים):

הה"ד כי לדם אעשך כו'. כלו' זו ראיה שטעם הבכורה מפני הקרבנות ממ"ש לו דם שנאת דהיינו הקרבנות במה שבזה את הבכורה מפני הקרבנות וכן מה שהביא ולא חפץ בברכה סייעת לה כפי פי' רב הונא שאמר זה דם הקרבנות:

ועשו הוא שונא את הדם. בתמיה הרי כמה צדיקים וחסידים הרג כדאי' לקמן במדב"ר פ"ד:

זה דם בכורה בקרבנות. כלו' שהיה מבזה את הבכורה שתלוי בה עבודת הקודש של הקרבנות:

זה דם מילה. שמשך לו ערלתו וכל זרעו אינם נמולים ועי' ברות רבה פ"א סי' ג' מ"ש שם:

ולא חפץ בכורה. דרש ולא חפץ בכורה בהיפך אותיות. או כפשוטו שהבכור לעולם מיומן ומזומן לברכה:

המד"א מזבח אדמה. סיפא דקרא אבוא אליך וברכתיך:

יד  [עריכה]

מה עדשה כו'. לפי שהנזיד היה הבראה על מיתת אברהם קאמר דטעמא דעדשים בהבראת האבל משום דמה עדשה עשויה כגלגל כך העולם והכוונה דגלגל הוא שחוזר בעולם וכמ"ש בפ"ק דב"ב:

ויש בה שמחה. פרש"י בשם התנחומא שהיה דרכם לאוכלו גם במשתה ושמחה כמו באבלות. אפשר הטעם בזה כדי לזכור ביום המיתה:

ושמחה שנטל יעקב את הבכורה. שמאת ה' היתה זאת להזמין תבשיל זה לידו עבור שיקח הבכורה. דאי משום הבראה גרידא הוה סגי אף בביעי (נזר הקודש):

ניכול כו'. נאכל של יעקב ונשחק בו ונקנטר אותו שהוציא ממונו בלא הועיל כי מה בצע בבכורה וכמ"ש ויבז עשו את הבכורה:

ורוח הקודש אומרת ערוך השלחן. ר"ל במה שישב אח"כ לאכול ולשתות בנחת בערוך השולחן וסדר המנורה בזה גמר והקנה כי אין בזה אונס וזה שאמר בר קפרא ולפי שהיו כמשחקים כו'. והא"א כתב שנ"ל לגרוס ואעפ"י שהיו משחקים:

מיכאל וגבריאל. שכל המלאכים מתחלפין והם קיימין כדלקמן פ' ע"ח. מיכאל רחמים גבריאל דין גבורה ושניהם הסכימו שיהיה הבכורה בידו להגין עליו:

ולפי שהיו כמשחקים כו'. כי לולא שהיו כמשחקים לא היה הקב"ה מסכים כדלעיל. ומ"ש כמשחקים לפי שהיו כופרים בעיקר. ודרך הכופרים שלא לפרש דבריהם ומטיחים דבריהם כמתלהלה היורה זיקים (יפה תואר):

מעולמו יצא. כלומר שיצא לתרבות רעה לגמרי ואבד את עולמו. או לפי שקיום כל הנבראים בהיותם מצויירים בציור האלהי הנכבד ואבודם בהיותם נסתרים ממנו. לכן הרשע נא' עליו שיצא מעולמו (יפה תואר):

ומה ביזה עמה דכתיב את. ואתין וגמין רבויין הם:

תחיית המתים בזה עמה. דביזה הבכורה מפני שהולך למות אמר כי אין לחוש עליה בזמן התחיה כי גם זה אינו נחשב בעיניו:

בבוא רשע זה עשו כו' בא גם בוז בזיונו עמו. ר"ל מיד בבואו מן השדה בא לבזות תחיית המתים והיינו כדדרשי' לעיל שאמר ליעקב מה טיבו של נזיד זה כו' א"כ לא מתן שכר ולא תה"מ הרי מיד בא לבזות תה"מ ומזה בא אח"כ לידי מכירת הבכורה ואהא מסיק עם קלון חרפה שנתלוה לו קלון הנקרא חרפה והיינו רעב כמד"א וחרפת רעב ולכן בקש מיעקב לחם ונזיד עדשים ובא לידי מכירת הבכורה (נזר הקודש):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף