עמק סוכות/סוכה/מב/ב

עמק סוכות סוכה מב ב

דף מ"ב ע"ב

היודע לשחוט אוכלין משחיטתו כו'. האחרונים הקשו חרש שוטה וקטן שאינם בתורת שחיטה מה"ת לא יהני שחיטתם מדכתיב וזבחת שפירושו מי שמצווה בשחיטה כדדרשי' בכתיבת תפילין וקשרתם וכתבתם מי שמצווה בהנחת תפילין עי' ערוגות הבושם (סי' א' ס"ק י"ד) יעו"ש. והנה בתשו' משכנות יעקב (חאה"ע סי' מ"ג) הביא מסנהדרין (דף נ"ה) מסוגי' דתקלה וקלון דמשמע דשייך מזיד על קטן רק שלא נענש ע"ש לפי"ז הי' אפ"ל דשייך לקרותו מצווה על זביחה. אך שם הביא מיבמות (דף ל"ג) מסוגיא דאיסור חל על איסור דמשמע דלא חל עליו שום איסור ע"ש. ובערוגות הבושם הקשה גם מהתוס' דגיטין (דף כ"ב ע"ב ד"ה והא) דחרש שוטה וקטן חשיבי בני כריתות משום דכשיתגדל הקטן ויתפקח החרש וישתפה השוטה יהיו בני כריתות ומ"ש מהא דתפילין דצריך שיהיו בני קשירה בשעת כתיבה ע"ש. ובאמת ק"ל מדאיתא בגיטין (דף פ"ה ע"א) בהא דקטנה מתגרשת בקידושי אביה והא בעינן ויצאה והיתה [דלא תתגרש אלא אם כן ראויה לקדש עצמה לאיש אחר עפרש"י] אלא משום דאתיא לכלל הויה ע"ש. ומאי שנא היקש דויצאה והיתה מהיקש דוקשרתם וכתבתם דבתפילין דלא מהני מה דאתי לכלל קשירה כשיגדל וע"כ צ"ל דהוה להו לחז"ל קבלה על דרשתם בכל מקום איך לדרוש ובתפילין קיבלו ההיקש שיהא עכשיו בשעת כתיבה בר קשירה. ובהיקש דויצאה והיתה דסגי שתהא בת הויה אחר כך וכן בזביחה שיהא בר זביחה כשיגדל וכן חרש ושוטה כשיתפקח וישתפה [ועי' בספרי נש"ר ביבמות (דף כ' ע"א) בד"ה יש]. ובסוטה (דף י"ז ע"ב) כתבו התוס' דכיון דקיבלו וגמירי מרבותינו דשמע אית לן למידרש בכל לשון שאתה שומע אייתר והיו כו' ע"ש. והטורי אבן במגילה (דף י"ז ע"ב) תמה וכתב דזהו שיטה חדשה לומר דדרשא דקראי גמירה ע"ש. והנה להטורי אבן קשה גם בהיקש לומר דגמירי איך לדרוש. אך להתוס' י"ל גם בהיקש דגמירי איך לדרוש. ובבכורות (ריש דף ג') כתבו דאין לדמות הדרשות אלא מה שהש"ס מדמה ע"ש. וזה נוטה קצת לדבריהם בסוטה דשייך לומר דה"ל קבלה על דרשתם קראי.

ויתורץ גם קושיית הערוגות הבשם (שם ס"ק ט"ז) להפוסקים כר"י דסומא פטור מהמצות וגס מלאוין דמדתנן בחולין (די"ג) דשחיטת סומא כשרה ולר"י הא אינו בר זביחה ע"ש. ולמ"ש י"ל דכמו שכתבו התוס' דחרש ושוטה חשיבו בני כריתות משום דאם יתפקח וישתפה החרש ושוטה יהיה בן כריתות כן נימא בסומא דחשיב בר זביחה משום אם יתפתח עי' גיטין (דף כ"ג ע"א). ואף אם נקרו עיניו לגמרי א"א להתפתח ולא שייך זה. נימא דהמשנה לא מיירי בכה"ג אלא בסומא דמשכחת לה שיתפתח וא"כ אין ראיה מהמשנה דאין הלכה כר"י.

ודע דבמ"ש התוס' מפרש"י דבאינו יודע לאמן ידיו לשחיטה אף שראה גדול מתחילה ועד סוף שלא שהה ודרס אסור לאכול משחיטתו. כתב ביש"ש פ"ק דחולין (סי' ג') דלא קרוי שחיטה אלא מעשה קוף בעלמא והובא בתבו"ש (סי' א') ע"ש. והנ"ל להסביר זה עפמ"ש ביש"ש פ"ב דחולין (סימן י"ג) דאף דקיי"ל הפיל סכין ושחט כשר דל"צ כוונה לשחיטה מ"מ בנתכוון להדיא שלא לשחוט אותה שחיטה מכשרת רק לעשות כנחירה וחניקה זה לא מיקרי שחיטה וגרע יותר מנפלה מעל הקורה שאינו בכלל וזבחת עכ"ד. והתוס' בחולין (דף י"ב ע"ב) בד"ה קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה. הביאו פרש"י כגון בשחיטת קדשים דבעי לשמה והק' דהא סתמא כשר ואינו פוסל עד שיכוון שלא לשמן ותי' דסתמא דקטן גרע דאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבר שהם חולין וה"ל מתעסק ופסול כו' ואפי' אמר הקטן שיודע שהם קדשים ולשמן אני מתכוין מיבעי לן אי כוונתו כוונה ודילמא ל"מ אם אין מעשיו מוכיחין עכ"ד.

והנ"ל הא דלא חיישינן בקטן השוחט חולין שמא מתכוין לנחירה דפסול להיש"ש. הוא משום דזהו חשיב כמעשיו מוכיחין דלשחיטה מכוון הא דמאמן ידיו לעשות דרך שחיטה ולא כדרך נחירה. וזה שייך ביודע לאמן ידיו לשחיטה אבל בא"י רק דרך מקרה נעשה כשחיטה כשרה בלא שהי' ודרסה. יש לחוש שנתכוין לעשות כנחירה. ואפילו אמר שמכוון לשחיטה. לא ניזל בתר דיבורו בא"י לאמן ידיו כדל"מ בקדשים אמירתו שיודע שהם קדשים ולשמן מכוון דחיישי' שסבור שהם חולין. ונפרש גדול עומד על גביו דהכא לא במלמדו שלא יהא דרך נחירה דכהאי גוונא תו לא היה חשש זה אלא רק ראה שלא שהה ודרס כדפרש"י. וכמו שכתבו התוס' בחולין (שם) בד"ה מאן מחולין (דף ג') דקרי לאחרים רואין אותו, גדול עומד על גביו [ועי' בתשו' משכנות יעקב (חי"ד סי' ה') ודוק] כנ"ל לכאורה בזה וצ"ע:

רי"א עד שיכול לברר אכילה כו'. ודאי יודה ר"י דצריך יכול לאכול כזית צלי אף בהגיע למדת צרור וזרקו כו' דאל"כ לא עדיף מחולה וזקן שא"י לאכול כזית צלי דאין שוחטין עליהן עי' פסחים (ריש דף צ"א). והא דל"מ יכול לאכול וא"י לברר אכילה לר"י. הי' אפ"ל כעין שכ' בחי' רעק"א ביור"ד סי' א' ס"ה בשחיטת קטן דכשר. דבקטן פחות משש שנים י"ל דהוא כקוף בעלמא ושחיטתו פסולה ע"ש. וכן נימא בלא הגיע למדת צרור וזרקו כו' הוי כקוף ואין לשחוט הפסח עליו. אך הא בגיטין (דף ס"ה) איתא ג' מדות בקטן צרור וזורקו כו' זוכה לעצמו כו' הפעוטות מקחן מקח כו' והוא כבר שית ובר תמני' כדפרש"י. ומשמע דמדת צרור כו' משכחת לה גם קודם שש. ואיך נתן הגרע"א כלל דמקודם שש חשיב כקוף לענין שחיטה. אם נימא דלר"י קודם שהגיע למדת צרור וזורקו הוא משום דחשיב כקוף וכשהגיע לצרור וזורקו תו לא חשיב כקוף. ואולי שאני שחיטה מהא דפסח. גם אולי טעם אחר היה לו לר"י לדרשתו כן וצע"ק:

לולב וערבה פרק רביעי.

ההלל והשמחה שמנה. עפרש"י דילפי' שמחת הרגל מהר גריזים שנא' וזבחת שלמים כו' ושמחת כו'. ובפ"ב דבכורים מ"ד בהא ובכורים טעון קרבן שלמים מדכתיב ושמחת בכל הטוב ונאמר להלן שמחה מה להלן שלמים כו' כן הביא הרא"ש שם ופי' הרע"ב אהא דהר גריזים וכתיב וזבחת שלמים כו' ושמחת ע"ש. והרמב"ם בפי' המשנה שם ובחיבורו פ"ב מבכורים הי"ב כ' דנלמד מדכתיב ברגלים ושמחת בחגיך מה שמחת החג בשלמים אף כאן שלמים. וק"ל דהא ברגלים גופייהו לא כתיב שלמים וכדפרש"י דילפי' מה"ג ומצאתי שעמד ע"ז בערוך לנר ע"ש.

וצ"ע בהא דתנן פ"ב דבכורים מ"ו מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא וכדפירש הרע"ב מדכתיב ושמחת בכל הטוב ואין קריאה אלא בזמן שמחה כו' ומהחג ואילך אף על פי שהרבה פירות נלקטים עד חנוכה מ"מ שמחת אותה שנה כבר נגמרה בחג ולשון הרמב"ם בפי' המשנה דנגמרה בסוף חג הסוכות שאמר הש"י ושמחתם לפני ה' אלקיכם ע"ש. ולכאורה י"ל במביא מחג עד חנוכה לא יביא קרבן דמדכתיב ושמחת בכל הטוב הוי כגלי קרא דבמביא אחר החג א"צ לשמוח וממילא א"צ להביא קרבן שלמים שהוא מפני השמחה. וגם נימא דאשה המביאה בכורים וכדתנן בפ"ק דבכורים מ"ה. א"צ להביא קרבן שלמים אף במביאה מעצרת עד החג דכיון דתליא חיוב מצות שמחה בזמן מעצרת עד החג ה"ל מ"ע שהז"ג דנשים פטורות עי' קדושין (דף כ"ט). ואעיקר הבאת בכורים דתליא ג"כ בזמן דמחנוכה ואילך אינו מביא כלל וכמ"ש הרע"ב פ"א שם מ"ו דכתיב אשר תביא מארצך כ"ז שמצויין בארצך ועד חנוכה מצויין. זה לא חשיב זמן גרמא מה שאינו אחר כך מפני שאינו מצוי ושם בכורים לא יונח אלא על נמצא כיוצא בו במחובר ואלו הי' זה גם אחר חנוכה הי' מביא שפיר. אבל שמחה דהי' אפשר לצוותו לשמוח אימת שמביא הבכורים אע"פ שכבר עבר שמחת הטבעיי של אותה שנה אחר החג לכאורה אפשר לחשוב זה למ"ע שהז"ג. אך כדנקיט הרמב"ם למילף שמחת בכורים משמחת החג י"ל דאשה תתחייב בשמחת בכורים ובהבאת קרבן שלמים כמו דחייבת בשמחת החג אף דהוי זמן גרמא וכדאיתא בקדושין (ריש דף ל"ד) [דאין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנא' בו חוץ] וכדפרש"י דכתיב ושמחת בחגיך אתה ובנך ובתך. ולכן נקיט הרמב"ם הילפותא מרגל כיון דעכ"פ נודע דצריך שלמים ברגל מלימוד דשמחה דה"נ עדיף למילף בכורים מרגל דמזה נחייב גם אשה אף שהיא ימצות עשה שהזמן גרמה. וכשנימא דאחר החג אינו מביא קרבן. י"ל במ"ש הרמב"ם פ"ג מבכורים הי"ב דאין הקרבן מעכבת והביא הכ"מ הירושלמי הא דצריך לינה בבכורים כשאין עמהם קרבן אבל ביש עמהם קרבן בלא כך צריך לינה מחמת הקרבן ומוכח דאין קרבן מעכב ע"ש. וי"ל דהירושלמי הוכיח כן מהא דמן החג ועד חנוכה מביא אף שאינו זמן שמחה וממילא אינו זמן קרבן וכמו דשייך הבאת בכורים בלא זמן שמחה וקרבן ה"נ אינו מעכב הקרבן לעיקר מצות הבאת בכורים גם היכא שצריך קרבן לכתחילה. אך מדכתב הרמב"ם רפ"ד מבכורים כל המביא בכורים טעון קרבן, כל משמע גם במביא מהחג עד חנוכה ורק מקריאה פטור אז ע"ש הלכה י"ג. וכן מש"ש פ"ג ה"ו ומניין שהבכורים אסורין לאונן שהרי נאמר בהן ושמחת בכל הטוב מכלל שחייב לאוכלן בשמחה לא באנינות. סתימת הדברים נראה דגם בבכורים שמביא מהחג עד חנוכה שאינו זמן שמחה נמי קאי. וכן שירה שטעון בכורים כדאיתא בערכין (דף י"א) מדכתיב ושמחת בכל הטוב ובשירה כתיב בשמחה וטוב לב גם אבכורים שמביא מהחג עד חנוכה קאי. ועי' בפסחים (דף ק"ט) נרא בתוד"ה וזבחת דשייך לדברי הרמב"ם שהזכרנו לעיל.

ובקושיית התוס' בחל א' דסוכות בא' בשבת ליכא שמנה כיון דאין שלמים נאכל לב' ימים וב' לילות ממ"ש המהרש"א. ודרך עיוני ראיתי באור חדש בפסחים (דף ע"א) בד"ה מתיב רבא שכתב בפלפולו דלמ"ש הלח"מ פ"ב מחגיגה הי"ג במ"ש הרמב"ם דמביא תודה בערב פסח יוצא בה משום שלמי שמחה דהק' הרי"ק דאי בליל ט"ו אין שמחה בלילה וביום ט"ו הא נפסל בלינה ותי' דסבירא לי' דבמעכב לצורך מצוה אחרת לא נפסל בלילה כן נימא לצורך מצוה יכול לאכול השלמים יותר משני ימים ולילה אחת ע"ש. ול"נ דשאני פסול לינה דאינו דבר טבעיי אלא מגזה"כ וי"ל לצורך מצוה אחרת לא גזרה התורה שתפסול. משא"כ בשלחי שמחה לאחר ב' ימים ולילה אחת. דתו ליכא שמחה באכילת הבשר ועי' בטור או"ח סי' תקנ"ב בהיתר אכילת בשר מליח בערב תשעה באב ועד כמה אינו בשר מליח כל זמן שהוא כשלמים שלא עבר עליו יותר מב' ימים ולילה אחת ופי' אבי העזרי משום דבשלמים כתיב שמחה ובעבר עליו זמן שלמים לית ביה משום שמחה. וא"כ ל"ש לומר דלצורך מצוה יהא נאכל יותר כיון שזהו דבר טבעיי שאין באכילתו שמחה ואיך יקיים באכילה כזו מצות שמחה. אך זהו למ"ש הב"י שם מהתוס' וסמ"ק דמשעה שנשחט בעינן הני ב' ימים ולילה א' [ואין נפקא מינה באיזו שעה ביום נשחט] אבל למש"ש מפרש"י ועוד מפרשים דאשהה במלחו קאי היה אפשר לומר כמ"ש האור חדש ואכמ"ל בזה:

ומלמדין אותם לומר כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה. במהרי"ט (ח"א סי' ק"נ) כתב כיון שאינו מזכהו בשעה שלוקח ואינו מבורר ל"מ כו' וכשבא לזכות אין שם דעת אחרת מקנה אותו ביחוד ודמהני הכא אף דכשבא לידו ליכא דעת אחרת מקנה מ"מ דעת קונה איכא שאע"פ שסבר שהוא שלו מ"מ כיון דמלמדין אותו שיאמר אלמא חיישינן לחילוף ומכוון לזכות בו דשמא הוא לולב דחבריה כו' והובא ביד דוד ע"ש. וצע"ק מהתוס' דבבא מציעא (דף ע"א ע"ב) בד"ה בשלמא. דעו"ג המזכה דבר על ידי ישראל עבור ישראל אחר לא מהני כיון דאינו בר שליחות א"א לזכות ממנו כיון שאינו מפקיר הדבר ומזה הוכיח הקצה"ח (סי' קס"ג) דהזוכה הוא שליח דמזכה ע"ש. הרי אף דרצון העו"ג שיזכה הישראל עבור חברי' ואלו הפקירו העו"ג היה הישראל זוכה בעד חבירו מ"מ לא אמרינן דהוי כהפקירו כדי שיהני מעשיו. וה"נ כיון דבעל הלולב לא הפקיר לולבו אלא הקנהו דרך קנין וכיון דדרך קנין ל"מ משום שאינו מבורר איך יזכה בו אחר כאלו הי' מופקר. ואפ"ל דבאין נפ"מ למקנה בין שיזכה האחר דרך קנין או כדרך זוכה מהפקר זוכה שפיר כזוכה מההפקר כשא"א לזכות דרך קנין כהכא דהרצון רק שיזכה כ"א בלולבו שנוטל. אבל בהא דבבא מציעט בעו"ג שחייב לישראל ומצאו ישראל אחר ואמר תנם לי ואתן הריבית כדרך שאתה נותן דאבור בהעמידו אצל ישראל רק מחומרא שהק' התוס' דליתסר מדין שהרי נעשה ישראל ב' שלוחו דראשון לקבל חובו מעו"ג וע"ז תירצו כיון דאין שליחות לעו"ג ל"מ לזכות מהעו"ג עבור ישראל. בזה ל"ש לומר דיחשב כאלו הפקיר העו"ג מעותיו ויזכה ישראל ב' בעד הא'. דאם היה מפקיר העו"ג המעות אף שיזכה הישראל הב' בעד הא' מצי הישראל הא' לתבוע חובו מהעו"ג ומה"ת יעשה העו"ג שטות כזה להפקיר מעותיו ולכך אא"ל דיחשב כהפקירו ול"ק ס"ס כיון דאין שליחות לעו"ג גם כשלא יפקיר יתבע הישראל הא' חובו. דכבר כתב בחתם סופר (חלק או"ח סי' ר"א) דלענין דיני הליכות עולם אפי' בשליח עו"ג הוי שליחו כמותו ע"ש וזה לא שייך אלו הי' העו"ג מפקיר בהדיא. וע"כ לענין ריבית מדינא הי' נחשב כאלו עדיין הם מעות העו"ג ודוק.

ובספרי נפש חי' שם הבאתי מ"ש המחנה אפרים (הל' שלוחין סי' ד') בראובן שאמר לשמעון הולך מתנה ללוי וכשהביאו אמר לוי לשמעון יהא לי בידך דגם למ"ד הולך במתנה לאו כזכי מהני דנעשה שמעון שליח קבלה דלוי אף דלא חזרה שליחות אצל הנותן ומשום דבמתנה דל"צ שיבוא מיד הנותן ממש גם כשלא חזרה שליחות ואינו שלוחו דנותן נעשה השליח שליח דמקבל וזכה לו כיון שהנותן אמר ליתנו לזה. והקשיתי דלהתוס' הנזכר גם בזה נימא כיון דראובן לא הפקיר מעותיו יצטרך שיהא בזה דין שליחות מראובן ע"ש. ולהנזכר ניחא דבזה נימא דהוי כאלו הפקירו ראובן כיון שאין נפ"מ לראובן בין שיזכה דרך הקנאה או דרך הפקר רק שיזכה לוי בהם.

ודע דלמאי דמשמע בסנהדרין (דף כ"ה ע"ב) בתוד"ה מעיקרא דאין איסור תורה בנוטל חפץ מבעליו בע"כ ונותן דמיו דלא תחמוד לפי האמת בלא דמי [עי' בסמ"ע סי' ל"ד סק"ב]. וכשנימא דשוים הלולבים בשוויים הרי אף אם נזדמן לו לולב דחבריה כל שהגיע לולבו אצל בעל הלולב שהגיע אצלו אין חשש מה"ת וי"ל דקנאו מה"ת גם בלא הסכם חברו כיון דיש לחבירו תמורתו מה ששוה לולבו.

אע"ג דמדרבנן ודאי כה"ג אסור ולא קנה מיהו מדרבנן להיות שלו. הרי מבואר בש"ך ביור"ד בדיני ס"ס סי' ט"ז דביש ס"ס באופן שמותר מה"ת רק אסור מדרבנן ואיכא ספיקא דרבנן לקולא מותר ע"ש דדגים מלוחים מותר מטעם ס"ס ספק אם נמלחו עם דגים טמאים ואת"ל נמלחו שמא לא הי' בהן שומן ואז צירם אינו אסור רק מדרבנן ע"ש. וה"נ הוי ס"ס לענין של תורה ספק שמא נזדמין לראובן שלו ואת"ל של שמעון שמא נזדמין לשמעון לולב דראובן תמורתו דגם כן אין חשש של תורה מאי תאמר דכה"ג מדרבנן מיהו אסור לענין דרבנן סגי בהספק האחד שמא לא נתחלף כלל ודמי להא דדגים מלוחים שהזכרנו. וצ"ל דמ"מ אין לעשות ס"ס ולא ספק דרבנן לכתחילה עי' מהרי"ט (חי"ד סי' ב') וע"כ מלמדין לומר כו'. וכיון דאיסור לעשות ס"ס וספיקא דרבנן פשיטא דאינו רק איסור דרבנן ונגד דרבנן ודאי מהני אמירתו שיהא במתנה אף שאינו מבורר דלענין דרבנן אמרינן ברירה. ועמ"ש ביד דוד לענין תערובות לולבים דקטנים. ויש לפלפל בזה לפי דברינו. וביד דוד הביא מת שחזר המהרי"ט דכיון שאינו מזכהו אלא לאחר שיגיע לידו ואז הוא מבורר ע"ש וכבר האריכו בזה בשאגת אריה סי' צ"ב וצ"ג ובפתח הבית בדיני ברירה (ענף ה') ועיין מה שכתבתי בספרי כובע ישועה בבבא קמא (דף ס"ט) בד"ה כל הנלקט ואכמ"ל:

אמאי טלטול בעלמא הוא. בכפ"ת כתב דמשמע דלולב לא חשיב כלי שמלאכתו להיתר והק' מהרמב"ם פכ"ז דשבת מכבדות דתמרה שמכבדין הקרקע הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר שהרי מותר לכבד בשבת וכתב דאפשר דוקא כשיחדו מע"ש לכך ובלא יחדו חשיב כעצים דהוו מוקצים לטלטלן עכ"ד ולכאורה י"ל דגם אי אפי' בלא יחדו חשיב כלי. הכא כשנוטלו למצוה הרי אסור לכבד בו הבית משום ביזוי מצוה וכיון דענין המצוה אינו מבטל שם מוקצה חשיב בעת נטילתו טלטול מוקצה כיון דבו אין לכבד הבית [ואולי גם אחר מצותו אסור לכבד בו עי' ש"ע א"ח סי' כ"א ס"א בהג"ה]. ובתוס' הוכיחו דאף דחזי למצוה שייך מוקצה באינו כלי מהא דקנים דלחם הפנים אף דחזו ללחם [והנ"ל דל"ק הא דפרכי' הכא דלידחו שבת ומשני משום גזירה דיעבירנו ברה"ר ושם ניחא דלא דחי אף דל"ש שם הך גזירה. הוא משום דשם אין צורך כדאמרי' בשבת (דף קכ"ד) דבהאי פורתא לא מיעפש. אבל הכא מבטל לגמרי בשבת מצות לולב]. ובשבת (דף קכ"ג ע"ב) אר"א דמשנה דקנים נשנית בימי נחמיה דגזרו ע"ז לפי שהיו מחללין שבת ובפרש"י בסוף הדף חשיב קנים מלאכתן להיתר ע"ש. ולכאורה זהו דלא כמ"ש מהכפ"ת דלולב אינו כלי שמלאכתו להיתר. דמ"ש קנים מלולב. ואולי י"ל דלולב אינו רק למצוה ואין בו שום הנאה לאדם. אבל קנים דלחם הפנים דנאכל לכהנים אף דמשולחן גבוה זכו מ"מ אית ביה הנאת אדם ולכן חשיבו יותר מלאכתן להיתר מהא דלולב. ולכאורה כמו דאמרי' דמשנה דקנים נשנית בימי נחמי' לפי שהיו מחללין את השבת גזרו ע"ז. כן הי' אפ"ל במשנה דלולב דהכא דג"כ אז נשנית אלא דעדיפי משני משום גזירה דהעברה ברה"ר יש לאסור גם השתא.

וצע"ק במ"ש הריטב"א בפ' החליל דאי עיקר שירה בפה וכן בשמחת של שואבה שאינה חובה רק שמחה יתירה אף במקדש גזרו שבות שהוא דאתי לידי תיקון כלי שיר ע"ש. ומשמע דאילו היה חובה של תורה ל"ה גזרי' נגד ביטול ד"ת. והרי לולב במקדש כל ז' חובה של תורה ומ"מ גזרו מחשש העברת ד"א ברה"ר. זולת דנימא דחשש זה דהעברה ברה"ר יותר מצוי מחשש דתיקון כלי עד שכדאי מש"ה לבטל גם חוב דד"ת בשוא"ת וזה דוחק. ואדרבה בתוס' חדשים הק' אגזירה דיעבירנו דישכח שהוא שבת. והרי לעיל (דף מ"א) אר"י יו"ט ראשון דחג שחל בשבת ושכח והוציא הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציאו ברשות דטעה בדבר מצוה פטור מקרבן ולמה גזרו בשביל זה לבטל מ"ע בפרט שאינו מצוי שישכח השבת ע"ש. הרי דשכחת שבת אינו מצוי כ"כ. ובעיקר קושיית התוס' חדשים עי' בטעם המלך פ"ב משופר.

ולכאורה נלענ"ד דטעה בדבר מצוה אף שפטור מקרבן דבעי' דומיא דחטאת דע"ז שלא עשה מצוה כדאיתא בשבת (דף קל"ז ע"א). מ"מ חשיב עשה עבירה ואינו כעבירה באונס דל"ח מעשה עבירה כלל עי' חמדת שלמה (חא"ח סי' ל"ח). ועי' בפסחים (דף ע"ג ע"א) בתוד"ה שחטו. ושפיר יש מקום לבטל מ"ע בשוא"ת [שוב מצאתי שקדמנו בזה בערל"נ ומהא דאונס לא הזכיר] לבד ביו"ט א' כדמפרש הטעם בגמ'. ועמ"ש הרש"ש בסוף ד' התוס'. וקדמו השער המלך (פ"ז מלולב סוף הכ"ה):

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף