אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/מב

יום רביעי י אלול - מסכת סוכה דף מב

חינוך קטן בקיום מצוה כתיקונה

חיוב קטן בנענוע ד' מינים כשרים

במשנה במסכת סוכה (מב.) אמרו: קטן היודע לנענע חייב בלולב. וכך פסק השו"ע (סימן תרנז ס"א): קטן היודע לנענע לולב כדינו, אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצות.

ובביאור הלכה (ד"ה כדי) כתב: ופשוט דצריך שיהיו ארבעה מינין כשרין כמו בגדול. מבואר שמשום מצות חינוך לא סגי רק שיעשה דוגמת המצוה אלא צריך שיקיים המצוה כתיקונה בד' מינים כשרים.

דין לולב שאול לנטילת קטן

ובהליכות שלמה (מועדים, פי"א הי"א, דבר הלכה הערה טו) כתב בטעם הדבר שראוי לקנות עבור בניו הקטנים ארבעה מינים כשרים, משום דנקטינן להחמיר כדעת המגן אברהם (סימן תרנח סק"ח) שלמצות חינוך בעינן נמי לעשות כל פרטי המצוה כתיקונה. וכוונתו להא דפסק השולחן ערוך (שם ס"ו): לא יתננו ביום ראשון לקטן קודם שיצא בו מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר. וכתבו האחרונים שבאופן שעושה איזה טצדקי שעל ידי זה לא יקנה הקטן, וכגון שלא מקנה לו או אומר לו 'יהא שלך עד שתצא בו ואחר כך יהא שלי כבתחילה', שבאופנים אלו אין האתרוג נקנה לקטן אלא הרי הוא כשאול, וממילא יוצא הגדול אחר כך בנטילת האתרוג. והמשנה ברורה (סקכ"ח) הביא מחלוקת האחרונים האם הקטן יוצא בכה"ג ידי חובתו. דיש אומרים שבכל אלו העצות לא מהני רק לגדול שיהיה יכול אחר כך לצאת בו, אבל הקטן לא יצא בנטילה כזו, דהא אינו שלו ולא מיקרי 'לכם' ולא קיים בו אביו מצות חינוך. ויש מהאחרונים שסוברים דמצות חינוך מתקיים גם בשאול דהא גם בזה מתחנך הבן למצות, וכן משמע במרדכי בשם ראב"ן, עכ"ד.

והדעה הראשונה שאין הקטן יוצא ידי חובתו בכך, היא דעת המגן אברהם, אליה רבה, פרי מגדים וחיי אדם, כפי שציין להם השער הציון (סקל"ד). וזה ביאור כוונת הגרשז"א שתלה הדין שראוי לקנות ארבע מינים כשרים עבור בניו, שהרי אם לא יעשה כן לא יוכל הקטן לנענע לולב אביו ביום הראשון כיון שהוא שאול. אמנם יעויין במשנ"ב (סימן תרנז סק"ד) שהביא מה שכתב מהרש"ל שאין צריך לקנות לו לולב בפני עצמו, כי לאחר שיצא בו אביו יתננו לבנו לנענע בו ולברך עליו. וכוונתו שבכך לא יהיה חשש שאול, כי אחר שנענע האב ביום הראשון שפיר יכול להקנות לבנו כיון שלמחרת ביום השני יוצא בלולב שאינו שלו. ואף שהמשנ"ב מוסיף שיש אומרים דאם ידו משגת טוב יותר שיקנה לו לולב, הרי ביאר שם המשנ"ב טעם אחר לכך, כדי שיעשה הנענועים כדינו בשעת הלל עם הציבור שזה טוב יותר ממה שיברך אחר כך.

ביאור מחלוקת האחרונים אם צריך שיקיים המצוה כתיקונה או עכ"פ 'עצם המצוה'

ובפשטות היה אפשר לומר שכוונת הגרשז"א לבאר עיקר הדין שצריך לקנות להם דוקא ארבעה מינים כשרים, וע"כ ביאר שהוא כדעת המגן אברהם, שכשם שנקט המגן אברהם שאין קטן יוצא באתרוג שאול ואין אביו מקיים בכך מצות חינוך, כן צריך שיהיו המינים כשרים כדי שיקיים מצות חינוך. ולפי זה ביאור מחלוקת האחרונים היא בעיקר הנדון האם למצות חינוך צריך שיקיים המצוה ככל תיקונה או שכל שעושה כעין וכצורת המצוה סגי בהכי. אמנם בדבר זה סתרו לכאורה דברי המשנה ברורה, כי לגבי ד' מינים כשרים כתב כדבר פשוט שצריך שיהיו מינים כשרים ואילו לגבי דין אתרוג שאול לקטן הביא המשנה ברורה את מחלוקת האחרונים ולא נקט כן כדבר פשוט.

ובאמת המשנה ברורה למד ביאור מחלוקת האחרונים באופן שונה קצת. וכך כתב בשער הציון (סקל"ו) בביאור המבואר במרדכי בשם ראב"ן שבקיאי הדעת היו מחזירין הלולב למקומו והתינוקות מעצמן היו נוטלין אותו ומברכים עליו. ולכאורה לפי דעת המגן אברהם אין בכך טעם כיון שלא מקיים בכך מצות חינוך שהרי שאול הוא. וביאר השעה"צ טעמם: אלא ודאי דסבירא ליה דמצות חינוך הוא רק על עצם המצוה ולא על פרטי המצוה.

הרי מבואר להדיא במשנה ברורה שדקדק לומר שאף לדעת הסוברים שקטן יוצא באתרוג שאול היינו רק מאחר שאין זה 'עצם המצוה' אלא רק 'פרטי המצוה'. וממילא שפיר נקט הביאור הלכה לגבי עיקר הדין שצריך שיהיה להם ד' מינים כשרים שהוא פשוט, כי באמת בזה לא נחלקו, ולכולי עלמא צריך שעצם המצוה תעשה כתיקונה גם כשמקיימים המצוה רק משום חינוך.

חילוק הגר"ח מבריסק בין כשרות ד' מינים לפסול הדר

ובספר ירח למועדים (סימן נא) המתיק הסברא לחלק בין עיקר דין כשרות ד' מינים שנצרך לקיום מצות חינוך וחשיב 'עצם המצוה', ובין דין 'לכם' שאינו אלא 'פרטי המצוה' ואף אם אינו מתקיים - מתקיים דין חינוך. על פי מה שכתב רבינו חיים הלוי (חידושי הגר"ח על הש"ס ט.) בביאור דעת הראשונים שאף שמצות לולב במקדש כל שבעה, מכל מקום פסול לכם אינו אלא ביום הראשון. וביאר הגר"ח שמצות 'ולקחתם לכם' ומצות ו'שמחתם לפני ה'' שתי מצות הם, אלא שפשוט שגם במקדש בעינן אותם ד' מינים, באופן שהפסוק ד'ושמחתם' קאי על ד' המינים המוזכרים קודם לכן בפסוק במצות 'ולקחתם לכם'. וממילא כל זה רק לגבי הפסולים בעיקר הד' מינים, שדבר שפוסל המין לגבי 'ולקחתם לכם' אי אפשר לקיים עמו גם הדין ד'ושמחתם'. אבל פסול 'לכם' בגזול ושאול שאינו פסול בגוף החפצא של הד' מינים אלא רק פרט בקיום המצוה - פרט זה אין למדים לדין 'ושמחתם' ולכך אף במקדש אין פסול לכם אלא ביום הראשון בלבד.

הרי לנו חידוד ומקור לסברת המשנה ברורה לחלק בין כשרות ד' מינים דהיינו כשרות בגוף החפצא של הד' מינים, ובין דין שאול שהוא פרט בקיום המצוה. ולכן גם לענין מצות חינוך יש לחלק באותו האופן, שרק לגבי 'עצם המצוה' דהיינו כשרות הד' מינים בעצמם, צריך שיתקיים בכשרות גם אצל קטן, משא"כ דין 'לכם' שהוא מ'פרטי המצוה' שפיר מקיים מצות חינוך אף בלא זה.

הוכחת הריטב"א שקיום מצות חינוך הוא רק בהכשר גמור כגדול

ואף שנקט המשנה ברורה כדבר פשוט שלמצות חינוך צריך שיקיים המצוה כתיקונה בכל מה שקשור עכ"פ לעצם המצוה. לכאורה מצאנו בדבר מחלוקת ראשונים.

לעיל (ב:) הביאה הגמרא מו"מ בין רבי יהודה לחכמים לגבי הכשר סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה, וכך אמרו שם בגמרא: אמר רבי יהודה, מעשה בהילני המלכה בלוד שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסים ויוצאין לשם ולא אמרו לה דבר. אמרו לו, משם ראיה, אשה היתה ופטורה מן הסוכה. אמר להן, והלא שבעה בנים היו לה ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים. ומסיקה הגמרא דהכי קאמר להו: כי תאמרו בנים קטנים היו וקטנים פטורין מן הסוכה, כיון דשבעה הוו אי אפשר דלא הוי בהו חד שאינו צריך לאמו. וכי תימרו קטן שאינו צריך לאמו מדרבנן הוא דמחייב ואיהי בדרבנן לא משגחה, ת"ש ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא ע"פ חכמים.

וכתב הריטב"א: מהא שמעינן דקטן שמחנכין אותו במצות [צריך] לעשות לו מצוה בהכשר גמור כגדול. דהא מייתינן ראיה בשמעתין מסוכה של הילני משום דלא סגיא דליכא בבניה חד שהגיע לחנוך דבעי סוכא מעלייתא. דהיינו, שמכך שרבי יהודה מביא ראיה שסוכה גבוהה מעשרים אמה כשרה ממה שהושיבה הילני את בניה החייבים בחינוך בסוכה שכזו, מוכח שצריך שתהיה הסוכה כשרה כתיקונה. כי אם סגי בצורת המצוה בלבד, שמא סוכה גבוה מעשרים אמה פסולה ומכל מקום לא מיחו בה כי היא אשה ובניה קטנים וסגי בסוכה כזאת לקיום מצות חינוך.

והביא הריטב"א ראיה לדין זה: ומקרא מלא דיבר הכתוב "חנוך לנער על פי דרכו". וכוונתו, ש'על פי' דרכו היינו בשעה שמתחיל ונכנס לדרכו תחנכנו ועל ידי זה יתנהג בדרך זו כל ימיו. וכמו שכתב רש"י שם(ב: ד"ה מדרבנן) שהזקיקו להרגיל את הקטן למצוה שהוא ראוי לה, כדי שיהא מחונך ורגיל למצות. וכן כתב במסכת חגיגה (ו. ד"ה קטן): אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו. וכיון שזה עניינו של חינוך ממילא צריך שמתחילה יקיים המצוה כתיקונה ועל ידי זה ירגיל עצמו לעשות מצוה זו וימשיך לעשותה באותו האופן גם כשיגדיל.

וסיים הריטב"א: והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי חכמים טועים בזה. הרי שמעיד הריטב"א שיש מהחכמים שסוברים שלקיום מצות חינוך סגי בצורת המצות בלי קיומה בכל דיניה. וקושיית הריטב"א מסוגיית הגמרא לעיל קושיא אלימתא היא ומצוה ליישב דעתם.

דקדוק רבינו מנוח בדעת הרמב"ם שיש שני דיני חינוך

ובספר ירח למועדים שם רצה ליישב על פי מה שדקדק רבינו מנוח (שביתת עשור פ"ב ה"י) בדעת הרמב"ם. דהנה כתב הרמב"ם (שם) לגבי דין תענית יום כיפור בקטנים: קטן בן תשע שנים ובן עשר שנים מחנכין אותו לשעות, כיצד היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום מאכילין אותו בשלש כו'. בן אחת עשרה שנה, בין זכר בין נקבה, מתענה ומשלים מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות, עכ"ל.

ומבואר בדברי הרמב"ם כמה חילוקים בין דין תענית שעות לדין תענית בן י"א שנה: א. כאן נקט הלשון 'מחנכין אותו' וכאן 'מתענה... כדי לחנכו'. ב. בתענית שעות לא הזכיר אלא זכר ובבן י"א הוסיף 'בין זכר בין נקבה'. ג. בתענית בן י"א הוסיף 'מדברי סופרים'.

וביאר רבינו מנוח, שלדעת הרמב"ם יש שני דיני חינוך. הראשון - חובת חינוך גמורה המוטלת על הבן מדברי סופרים וצריך לעשות המצוה כתיקונה וכמשפטה בשלימות להתחנך ולהתרגל בעבודה - וזה אין שייך אלא בהשלמה. והשני - מצוה ללמד ולהרגיל בניו ללכת בדרכי יושר, הנלמדת מהפסוק 'חנוך לנער על פי דרכו', ולדין זה אין צריך לקיים המצוה כתיקונה והוא מוטל על האב ואינו שייך אלא בבן ולא בבת. וזהו ענין תענית שעות שאף שאינו מקיים המצוה כתיקנה מ"מ מרגיל בנו ללכת בדרכי יושר.

ולפי זה כתב הירח למועדים שאפשר לומר שלזה נתכוונו אותם חכמים, שבודאי אף הם מודים שלעיקר הדין חינוך צריך שתעשה המצוה כתיקונה וכדמוכח מראיית רבי יהודה ממעשה דהילני המלכה, אלא שהם סוברים שלדין החינוך ד'חנוך לנער' להרגילו ללכת בדרכי יושר לזה לא בעינן מצוה כתיקונה וכמו שכתב רבינו מנוח.

תמיהת הקהילות יעקב על דעת הריטב"א מתענית שעות

אמנם הקהילות יעקב (סוכה סימן כח) תמה על עיקר דברי הריטב"א דבעינן לקיום מצות חינוך שיקיים המצוה בהכשר גמור כגדול, מדין תענית שעות שם מבואר ששייך מצות חינוך אף שאינו מקיים המצוה באופן שכשר היה יוצא בו. ולכאורה ע"כ צ"ל שאף הריטב"א יודה לחילוקו של רבינו מנוח, ואם למרות זאת הקשה על דעת אותם החכמים, מבואר שאותם החכמים ס"ל אף לגבי עיקר דין חינוך שאין צריך שיקיים המצוה כתיקונה.

אמנם אי אפשר לומר כן, שהרי רבינו מנוח ביאר שדין זה שמצוה להרגילו ללכת בדרכי יושר נלמד מהפסוק 'חנוך לנער על פי דרכו', ומפסוק זה גופא הוכיח הריטב"א את דינו שהחינוך שעל פי דרכו היינו להרגילו ללכת בדרך זו ואי אפשר לקיים זאת אם לא מקיים המצוה כתיקונה. וא"כ מוכח להדיא דהריטב"א לא סבירא ליה כחילוק רבינו מנוח, או שעכ"פ ס"ל שאף לדין חינוך ד'מרגילו ללכת בדרכי יושר' בעינן מצוה כתיקונה, וא"כ חזרה קושיית הקה"י למקומה.

וצ"ל שהריטב"א יבאר דין תענית שעות מטעם אחר, שמקיים מצות 'ועניתם' באותה שעה, וכבר דנו אם מצות 'ועניתם' היא מצוה אחת כל היום או בכל רגע ורגע. ואם יסבור הריטב"א שמקיים מצות 'ועניתם' בכל רגע, אפשר לומר שדין החינוך יהיה להרגילו בחלק מזמן החיוב לקיים החיוב, אך גוף החיוב יהיה כתיקונו.