עמק סוכות/סוכה/לז/א

עמק סוכות סוכה לז א

דף ל"ז ע"א

מאי ארז הדס כו'. עי' בתוס' הכא ובר"ה (דף כ"ג) מה שתירצו דשמא לענין מו"מ פליגי וכולהו מודו די' ארזים הם. והקשה בכפ"ת דאם כן מנלי' להש"ס דר"י דאמר ד' ארזים פליג על אמרי בי רב והלא אמרי בי רב לא איירי במו"מ אלא דפי' הקרא דבלשון הכתוב הם י' ארזים ומודה דבלשון בני אדם במו"מ לא קרוי ארזים רק ד' מינים וכן הקשה הטורי אבן (שם) ע"ש.

ולי נראה דלא קשה דהמהרש"א בב"ב (דף פ.) כתב דמקרא אינו מוכח דהנך דנקיט בקרא מיני ארזים הם דשמא כ"א מין בפ"ע אלא דכל הני שמות דמפרש ידוע ה"ל דמיני ארזים הם וקאמר דהן הנה דנזכרו בהך קרא ולפרש קרא קאמר ונפ"מ כדאמרי' בעלמא למו"מ דבמכר לחבירו ארז מצי ליתן לו מהנך מינים עכ"ד. ודבריו מוכרחים דפירוש דקרא אינו רק הא דמפרש ארז ארזא שיטה תורניתא הדס אסא כו' ודאשמעינן דכולן מיני ארז. ע"כ אינו לפרש הקרא דאין נפ"מ לפירושא דקרא אם כולן מין ארז או כל א' מין בפ"ע. ודאמר דכולן מיני ארז אינו רק לנפ"מ למו"מ וא"כ ע"כ ר"י דאמר ד' מיני ארזים פליג על אמרי בי רב. אך לכאורה קשה ל"ל לומר דנפ"מ למו"מ דהוא קצת כעין פלוגתא במציאות דניחזי אי איכא אינשי דקרו להנך מינים בשם ארז או לא. נימא דנפ"מ לענין כלאים דאסור באילנות להרכיב מין בשאינו מינו דאם כולן מיני ארז הם מותרין בהרכבה זה בזה ואי לא אסור. והנה ארז אין עושה פירות כדאיתא בתענית (דף כ"ה).

וגם למה שמפקפק הב"י ביור"ד סי' רצ"ה לאסור הרכבת אילני סרק מין בשאינו מינו. איכא נפ"מ דכלאים גם בהנך דאין עושין פירות.

אך האמת הוא כמ"ש הב"י מקודם דבאילני סרק מותר בהרכבה מין בשאינו מינו דהנך דאין עושין פירות כחד מינא חשיבו לענין כלאים וכ"כ בשם הר"ש. וא"כ בהנך דאין עושין פירות ל"ש נפ"מ זו. אך יש ביניהם שעושין פירות כעץ שמן דנחשב במיני ארז בראש השנה (דף כ"ג) גם בתוך הד' מיני ארז דאמר ר"י ועי' ברע"ב פ"ב דתמיד משנה ג' דעץ שמן עץ מאכל הוא. וכן בהמינים דאמרי בי רב שהם ג"כ מיני ארז. על אלמוגים דמפרש הש"ס בלוטי פרש"י צירקוו"ה בלעז שגדילין בה פירי שקורין גליאנד"א. ושם ערי פרש"י לויר"ו שם האילן ואת פריו קורין ביי"ש ע"ש.

והנה בב"י שם [ד' זיטאמיר] הביא לשון הירושלמי מניין שאין מרכיבין עץ סרק על עץ מאכל או עץ מאכל על עץ סרק בשאינו מינו כו'. דמלשון זה י"ל דעץ מאכל ועץ סרק ממינו שרי וא"כ נפ"מ במרכיב אלמוגים שעושה פירות על ארז שאין עושה פירות שאם אלמוגים הוא מין ארז שרי ואי לא אסור. אך בר"ש פ"ק דכלאים סוף משנה ז' הלשון מניין שאין מרכיבין עץ סרק על עץ מאכל או עץ מאכל על עץ מאכל בשאינו מינו כו' ע"ש. לפי"ז י"ל דבשאינו מינו לא קאי אלא על שניהם עץ מאכל אבל באחד סרק והב' מאכל יאסר גם במינו. דלכלאים זה שאחד עושה פרי ולא השני זה חשיב כאינו מינו. ולפי"ז אין נפ"מ לענין הרכבה אלמוגים בארז. אך אכתי נפ"מ בהרכבת אלמוגים בעץ שמן דשניהם עושין פירות דאם מינים נפרדים הם אסור ואם שניהם מין ארז שרי. אמנם זה ל"ק דאע"ג שהכלולים בשם ארז ע"כ יש השתוות ביניהם בפרטי טבעיהם ודמו להדדי מדחשבינן לכולהו מין ארז מ"מ י"ל דהוו כלאים זה בזה. וכן מ"ל ב' מינים שאינם כלאים זה בזה ועי' ברמב"ם פ"ג מכלאים ה"ד וכן באילן שיש ב' מינין שדומין זה לזה בעלין או בפירות הואיל והן שני מינין הרי אלו כלאים כיצד התפוח עם החזרד כו' אע"ג שדומין זה לזה ה"ה כלאים כו' ושם הלכה ה' וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות אע"פ שהן שני מינין בטבען הואיל ועלין של זה או פרי של זה דומה לפירות של זה דמיון גדול עד שיראה כשני גוונין ממין אחד לא חששו להם לכלאים זע"ז שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין ע"ש ובכ"מ בריש פרק זה וא"כ י"ל דמה"ט לא רצו התוספת לומר הנפ"מ לענין כלאים שאין שם ארז לחוד גורס שלא יהיו כלאים וכן אין ב' שמות גורם שיהיו כלאים ובחרו יותר בהנפ"מ לענין מו"מ דליה העיקר אם נכללו בשם אחד כעין דאמר הש"ס מאי ארז הדס:

מעשה ביקירי ירושלים כו'. במסורות הש"ס ציין תוספתא (פ"ב). והנה בכפ"ת כתב כוונה בהשינוי ביקירי דנקיט שלא כבמשנה דנקיט אנשי ע"ש. וחדוש שבתוספתא שלפנינו נקט אנשי כבמשנה. ובהא דגימוניות של זהב פי' הרש"ש במשנה דגימוניות הוא גמי מחופה זהב דזהב לחוד אין בו משום בל תוסיף כיון שאינו מגד"ק יעו"ש.

והנה לשון רש"י במשנה גימוניות חוטי זהב כפופין כגימון כו'. משמע דהוא מזהב לחוד דאפשר לעשותן חוטין עי' רמב"ם פ"ט מכלי המקדש ה"ה. וא"כ גם זה חשיב הוספת מין. וכן מוכח מלשון המשנה אין אוגדין את הלולב אלא במינו ואם איתא לדינו של הרש"ש מאי פסקא דהא אפשר לאגוד גם שלא במינו דהיינו בחוטי זהב או משאר מתכת דוגמתו שאפשר לעשות מהן חוט לחוד. אע"כ דגם כה"ג הוי הוספת מין אחר כנ"ל:

כי היכא דלא תיהוי חציצה. כתבו התוס' דקסבר רבה מין במינו חוצץ. וכתב המהרש"א דמזה אין ראי' די"ל דמיירי דאגדו שלא במינו דהא רבה כרבנן ס"ל דא"צ אגד כו'. והנ"ל למ"ש הכפ"ת בהא דאמר רבא אפי' בסיב אף דקיי"ל דשרי גם שלא במינו ומשום דלכתחילה נחוש לדר"י שהלכה כמותו בכ"מ נגד ר"מ והביא כזה מתה"ד ושכן ראה מאנשי מעשה שאוגדין בלולב רק ממינו ע"ש [ואינו ענין כ"כ לדלעיל (דף ל"ב ע"ב) ר"א ברי' דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפיק מפומי' דרב כהנא ע"ש]. וא"כ י"ל דלכן מסתביר להתוס' דמגדלי הושענא דבי ריש גלותא ודאי עבדי במינו ומ"מ חייש רבה לחציצה וש"מ דסובר דמין במינו חוצץ וז"ל ר"ח רבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ מין במינו הוא. ואם הכי גריס בגמרא הרי מבואר דמיירי באגדו במינו. ואם מין במינו זהו פירושו דר"ח. ק' לכאורה דגם באגדו שלא במינו נראה דאינו חוצץ מחמת שהוא לנאותו. ואפשר דכן כוונתו דע"י שהוא לנאותו ה"ל כמין במינו גם כשאגדו שלא במינו. ובאמת במינו ל"צ טעם דלנאותו וכהא דבסמוך ע"ב בנתרי טרפי דאינם לנאותו בהא דאגודה ומ"מ אמר מין במינו אינו חוצץ. וכן בהא דבכורות שהובא בתוס' דאמר הכי אף דליכא שם משום לנאותה וצ"ע:

דבעינא לקיחה תמה וליכא. וכתב הרש"ש דמשמע דדריש ולקחתם ולקחת תם וא"כ מאי מייתי רבא מאיזוב כו' דלא כתיב אלא ולקח ולקחו כו' ע"ש. וכבר קדמו בק"נ וכתב דכל כחו דרבה הוא מלקיחה לחוד דע"י ד"א לא הוי לקיחה ע"ש. ולא נתבאר טעמא דרבה אם לא שייך משום חציצה כמ"ש התוס'.

והנ"ל דסברתו דצריך שיחשב פעולת הלקיחה וההגבהה רק על המצוה וכשלוקח ומגביה ד"א עמה נחשב מקצת כח ההגבהה על המצוה. ומקצתה על הד"א שהגביה עמה. וכזה הי' אפ"ל בהא דתנופה שהביאו התוס' ממנחות (דף צ"ד) לינפו כולהו בהדי הדדי הוי חציצה. דנמי י"ל בלא טעם דחציצה דכשמניף עם המצוה גם יד חבירו. אין כל כח התנופה נחשב על המצוה אלא מקצתה על המצוה ומקצתה על יד חבירו ואנן בעינן שיהא כת התנופה רק על המצוה. והר"ן כתב בהא דלא לינקוט הושענא בסודרא משום דצריך לקיחה תמה ולא משום חציצה כיון דלא הוי לנאותו ומשום דלא שייך משום חציצה רק היכא דאיכא קרא כמו בטבילה דכתיב ורחץ בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ וכתפילין דכתיב והי' לך לאות ולא לאחרים לאות והיכא דפסול בלולב בנוטלו בכלי שאינו דרך כבוד הוי כחציצה ולא משום חציצה ממש אתינן עלה וכ"כ הריטב"א ע"ש.

והנה בהא דתנופה דנקיט הגמרא משום חציצה ובזה ליכא קרא. הי' אפ"ל כעין שכתב הר"ן דלא משום חציצה ממש אלא כדהסברנו דצריך כל כח התנופה על המצוה. אך הא דרבה באגד דנקיט משום חציצה ע"כ ממש הוא דבלא זה אין נפ"מ היכן יהי' האגד. והנה מ"ש הר"ן בתפילין משום חציצה. צע"ק ממ"ש הוא גופי' במגילה פרק הקורא עומד בהא דנתנן על בית אונקלי ה"ז דרך החיצונים. מהרשב"א דשל ראש מותר ליתן על כובעו דבשל יד לא אסרו רק מדכתיב לך לאות הא לאו הכי שרי כו' ע"ש. ומשמע דהסכים להרשב"א דאין הפסול משום חציצה ועיין בית יוסף א"ח סי' כ"ז.

ובאמת מדכתיב לאות על ידך אינו מוכח פסול חציצה וכמ"ש בספרי נש"ר ביבמות (דף ק"ב ע"א) בד"ה מעל. דל"ד לבגדי כהונה דמדכתיב על בשרו ולבשם פוסל חציצה. ומשום דעל בשרו מיותר דכל לבישה על הגוף אבל על ידך דתפילין דצריך ליחד מקום נתינתם י"ל על בסמוך כדאמרי' במנחות (דף צ"ח) שתים של שבע שבע דמהני לרבי ואינו פוסל משום חציצה משום דעל בסמוך ע"ש. וכן הי' אפ"ל בתפילין.

ונחזור לדברי הר"ן. הנה בזבחים (דף ק"י) פריך אהא דתנן המקריב קדשים ואימורים בחוץ חייב. והאיכא חציצה וכדפרש"י שהבשר שאינו בהקרבה חוצץ בין האימורים למערכה וכתיב על העצים אשר על האש כו' ע"ש. ולכאורה גם בזה המ"ל הא מני רבי היא דאמר גבי לבונה על המערכת על בסמוך. ועכ"פ הש"ס דפריך והאיכא חציצה ל"ק מזה על הר"ן דהר"ן דנקיט ב"כ ותפילין לאו דוקא הוא וה"ה בכ"מ דכתיב על. ורק בלולב דלא כתיב על כתב די"ל דלא שייך בי' חציצה. אך מבכורות (דף ט') שהובא הכא בתוס' דאמר דאי כולי' רחם מקדש הא הוי חציצה בילדה ב' זכרים. תקשי להר"ן דהא בזה ליכא קרא שיפסול חציצה כמו דליכא בלולב וצע"ק.

ובכפ"ת הקשה מאי בעי רבא בחולין (דף ע') בבכור כרכו בסיב או בטליתו מהו וסלקא בתיקו. והא שאינו מינו לכ"ע חוצץ וכתב דמספ"ל דאפשר דלא בעינן שיגע הבכור ממש בכותלי בית הרחם דאולי אוירו נמי מקדש הבכור כו' דאי לא בעי שיגע לא הוי חציצה כו' ודלמא אויר הרחם מקדש אע"ג דיש הפסק דסיב ע"ש. וצ"ע לענ"ד דלו יהא דאוירו מקדש עכ"פ צריך שיגע אוירו דהרחם בהבכור ובכרכו בסיב גם האויר אינו נוגע בהבכור אלא בהסיב. ואם דנאמר דאויר מקדש גם בלא נגיעת האויר בהבכור. נימא כן גם אי בשר הרחם מקדש ובמאי עדיף בזה אויר מבשר הרחם. ודוחק לומר דאויר דהוא דבר דק וקלוש ישנו מעט תחת הסיב והטלית שנוגע בבכור. ואולי י"ל דלרבה מספ"ל אי נימא כסברת הר"ן דהיכא דלא כתיב קרא לפסול חציצה לא פסיל ובבכור לא כתיב קרא כמו בלולב. ודאמר הכא למגדלי הושענא שיירו בית יד כי היכא דלא תיהוי חציצה. לאו משום דפשיטא לי' דפסול אלא מספק שמא פסול קאמר וצ"ע.

ובתשובת עמודי אור (סי' ל"ז) נסתפק כשהלולב לח ממים אי הוי חציצה והביא מ"ש המשנה למלך (פ"ב מעבודת יום הכיפורים הלכה ב') דמים שעל בשרו בעלותו מטבילתו חוצץ בבגדי כהונה והשיב עליו דבזבחים (דף כ"ד) משמע דחציצות הריצפה לרגלי הכהן פוסל כחציצה דבגדי כהונה ובזבחים (דף ל"ה) מבואר שאפילו דם דסמיך אינו חוצץ בין רגליו לרצפה וכ"ש מים ודון מינה נמי לבגדי כהונה דמים לא חייצי [וכבר דיבר בזה בברכי יוסף באורח חיים סי' כ"ז] ע"ש.

ול"נ דיש לחלק בין כובד דאדם שמכביד הרבה על רגליו שעל הריצפה ונדבק יפה רגלי הכהן על הריצפה וע"כ לא חייצי הדם משא"נ בגדיו שעל בשרו שאין בזה כובד י"ל דגם מים חייצי. והנה במנחות (ריש דף ו') אמרינן דאי כתיב רק על מקום דם האשם ה"א דוקא נתקנח אבל איתיה אימא הוי חציצה קמ"ל על דם האשם ופרש"י הוי חציצה בין שמן לבוהן וליפסל דרחמנא אמר על בוהן ע"ש. הרי דמ"ל שדם ייחוץ בין שמן לבוהן. אף שאין מזה ראי' דשמן עומד עליון על כל המשקין כדאיתא במ"ר פ' תבוא. עכ"ז החילוק שכתבתי בין הא דכובד האדם להא דב"כ ניתן להאמר. ומה שנוגע לביאור פשט התוס' כבר האריך בכפ"ת ע"ש.

ובהא דבסמוך כיון דחברי' כגופי' דמי. הק' הרש"ש מדפסלי' דיבק שברי שופרות כו' ע"ש. הנה בעמודי אור (סי' א') לעניינו הביא מרצועות דבעי' תמה ומהני חיבור שאינו ניכר והביא בזה מעירובין (דף פ"א) בפת דעירוב דבעינן שלם ע"ש. וה"נ לענין לקיחה תמה שפיר מהני חיבור וי"ל דעושהו באופן שאינו ניכר:

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף