עמק סוכות/סוכה/לז/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות ריטב"א מהרש"ל מהר"ם חי' אגדות מהרש"א כפות תמרים חתם סופר רש"ש |
אתרוג דלאכילה קאי אי שרית לי' אתי למגזיי'. פרש"י ואף אם אוכלו במחובר אין לך תולש גדול מזה. וכבר העיר במג"א סי' של"ו ס"ק י"א משבת (דף ע"ג) דזורק אבן על האילן והשיר פירותיו פטור דאין דרך תלישה בכך אלא ביד או בכלי כו' ע"ש ובמ"ש ביד דוד הכא.
והנ"ל דבנשמת אדם בהלכות שבת כלל י"ב כתב דתלי בפלוגתא דבשבת (דף ק"ז) אמרינן דלדל עובר במעי בהמה חייב משום עוקר דבר מגידולו וזה שיטת הירושלמי עי' מג"א (סי' תצ"ז סק"ו) ולפי"ז גם תולש בפיו חייב עכ"פ משום עוקר דבר מגידולו דדומה לנטילת נשמה מהעובר ושולה דג ממים ואין חילוק אם ביד או בד"א אבל למש"ש הרשב"א מהרמב"ן דלא קיי"ל כהירוש' כו', ונ"ל עוד ראי' מדף ע"ג ע"ב בשקל פיסא ושדי תמרי דאמר רב אשי אין דרך תלישה בכך ש"מ דאף דעכ"פ עוקר דבר פטור משום דקוצר אינו רק במה שדרך לקצור כו' ולפי"ז י"ל דתולש בפיו פטור ע"ש. והרשב"א שהזכיר הוא בשבת (דף ק"ז) דחיוב דדלדל עובר שבמעיה הוא משום נטילת נשמה וה"ק אף דהעובר ל"ל בדידי' נשמה כיון דגידולו תלי בנשמת אמו העוקרו חייב משום נוטל נשמתו דלאו מי אמר ר"ש בגדולי קרקע דתולש כשותא מאיזמי שיניקתו תלוי בהיזמי כו' ומחייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא משום נטילת נשמה דומיא דחובל דהוי משום נטילת נשמה מאבר אחד וסירכא דלישנא נקט כו' ודאמרי' בירושלמי פ' כלל גדול דצד יונה וכ"ד שהוא מבדילו מחיותו חייב משום קוצר אינו כגמ' דילן דמשמע דליכא משום עוקר דבר מגידולו אלא בגדולי קרקע ע"ש. ומתבאר מהנשמת אדם דאם דלדל עובר חיובו משום עוקר דבר מגידולו דהוא כקוצר בגדולי קרקע וכהירושלמי דשייך קוצר גם בבע"ח שאינו גדולי קרקע. וממילא כיון דבבע"ח הוא כנטילת נשמה ונטילת נשמה חייב בכל גוונא גם חיוב דקוצר ועוקר דבר מגידולו בגד"ק הוא בכל גווני גם בתולש בפיו. ולהבבלי דל"ש עוקר דבר מגידולו וקוצר רק בגד"ק ולא בבע"ח דל"ש בהו רק משום נטילת נשמה. ממילא אין ענין דחיוב דנטילת נשמה בבע"ח הוא בכל גווני. להא דקוצר ועוקר דבר מגידולו בגד"ק. דבזה בעינן דוקא שיהא בדרך עקירה ותלישה וקצירה בכך [והנ"ל דרב פפא בשבת דף ע"ג ע"ב דמחייב בשדא פיסא משום תולש יודה לרב אשי דאין דרכו בכך. אלא דמ"מ מחייב ומשום דיסבור כהירושלמי דאין חילוק בין גד"ק לבע"ח וכנזכר].
ולפי"ז מתורץ קו' המגן אברהם דודאי לרב אשי בשבת דף ע"ג אין תלישת בפה רק ביד. או כלי. ומ"מ הכא דלרבה קיימי' שפיר פרש"י דחייב בתולש בפה. דבשבת דף ע"ג ע"ב [גירסת הרמב"ם והרא"ש כדנדפס במסורת הש"ס] אמר רבה מאן דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר אביי אמר אין עימור אלא בגד"ק. ומסתביר דלרבה דלא מחלק בין גד"ק לאינו גד"ק במלאכת עימור, ה"נ לא יחלק ביניהם גם במלאכת קוצר ועוקר דבר מגידולו דמאי שנא. ויסבור כהירושלמי דגם בצד יונה שייך משום קוצר דמה"ת נחלק בין מלאכה זו לזו. וממילא לרבה חייב משום תולש גם בפה כיון דבבע"ח דחיוב דעוקר דבר מגידולו הוא מעין נטילת נשמה חייב בכל גווני ה"ה בגדולי קרקע וכמו שמתבאר מהנשמת אדם דתלי זה בזה כנ"ל.
ודע דבתשו' רעק"א (סי' כ') נדחק בהא דמחייב הירושלמי רוקק והפריחו הרוח משום זורה. דקאי לר"י דיש דישה שלא בגדולי קרקע וה"נ זורה כו' ע"ש. וה"ל להביא הירוש' דצד יונה יש בו משום קוצר. ומשמע דבכמה מלאכות אין מחלק הירושלמי בין גדולי קרקע לאינו גד"ק ויש להאריך בכ"ז:
הואיל ובמינו גבוה מכולן. פי' בכפ"ת דאילן התמר גבוה מאילן אתרוג הדס וערבה [וכ"כ הריטב"א] ולתרץ קושיית התוס' דהל"ל הואיל ובשיעורו גבוה מכולן כתב דאולי י"ל דזה נמי כוונת הגמ' דמינו גבוה כלומר בשיעור דצריך ד' טפחים כו' ע"ש.
ול"נ דמ"ל אתרוג יותר מד"ט כעין דרע"ק לעיל (דף ל"ו ע"ב) שבא לבית הכנסת ואתרוגו על כתיפו. דאפשר הי' יותר מד"ט. ואין למיזל בתר מאי דסגי בכביצה כיון דעכ"פ האתרוג שלפנינו מ"ל דגדול מהלולב. אבל כשניזיל בתר מין האילן מין אילן תמר גבוה ממין אילן אתרוג גם מהאילן שמגדל אתרוגים גדולים.
ובהגהות הרב דיאסי הקשה דנימא הטעם משום דלולב ג' מצות ואתרוג חד ועי' רמב"ם פ"ז מלולב כו' ע"ש. וכוונתו עמ"ש בוהל' ו' מברך תחילה על נטילת לולב הואיל וכולן סמוכין לו ואח"כ נוטל כו'. ובאמת הלחם משנה הק' להיפך למה לא אמר הרמב"ם טעם הגמ'. ולכאורה הי' אפשר לומר דאין כוונת הרמב"ם דמה"ט מברך על הלולב אלא דמה"ט שהם סמוכין לפני הנוטל מברך קודם הנטילה ושייך זה גם אלו הי' מברך על האתרוג ובאמת טעם דלולב ג' מצות לא שייך רק אהא דנוטלו בימין דכל הג' מצות בידו ולא על נוסח הברכה כיון דהנוסח אינו רק על נטילת לולב ועי' במג"א סי' תרנ"א סק"ו. אך פשט הפשוט ברמב"ם הוא משום דההדס וערבה אגודים ללולב מברכין על נטילת לולב:
והם לא נענעו אלא באנא כו'. וכתב הרע"ב דהלכה כבית הלל וכתב התוי"ט דמשמע דמפרש דרבן גמליאל ור"י לא נענעו בהודו ע"ש. והנה מלבד קושיית הכפ"ת לפירושו. צ"ע לענ"ד מנלי' לפסוק כב"ה נגד ר"ג ור"י וגם רע"ק משמע קצת דסבר כוותייהו מדסיפר מנהגם דחולקים על ב"ה. וגם זהו קצת כעין דאמרינן בעלמא מעשה רב אחרי שנהגו כן. ובפרט למ"ש ביד מלאכי (סי' קס"ז) מדמשק אליעזר דגם לגבי תנאי הלכה כבתראי ואמרי' דרבי שהוא אחרון וראה דברי רע"ק וריה"ג ופליג אשניהם הלכה כמוהו ע"ש. וכן י"ל בר"ג ור"י ורע"ק שבתראי נגד תלמידי הלל [עי' יד מלאכי סי' ק"כ] אף שגם הם מבית הלל היו. ועי' ביבמות (דף ט"ו ע"א) רע"ק גמרי' אסתפק לי' ולא ידע אי ב"ה באחד בשבט אמור או בט"ו בשבט. ועי' בהקדמת הרמב"ם לספר היד. אמת דהפנ"י בפסחים (דף י"ג) במשנה דר"ח סגן הכהנים הביא כמ"ד דפליג רע"ק על ב"ה ופסק הרמב"ם כב"ה [וגם נגד זה הביא מפי"ט דפסולי המוקדשים דפסק כרע"ק] אך הכא דר"ג ור"י ורע"ק כולהו פליגי על ב"ה לפי פירושו מנלי' שלא לפסוק כוותייהו נגד ב"ה ואכמ"ל בזה: