עמק סוכות/סוכה/ו/א
היה לבוש כליו וסנדליו ברגליו כו'. עי' בפרש"י לשון הת"כ. ולכאורה לר' ישמעאל דס"ל כ"מ שנאמר בתורה בגדים סתם אינו אלא צמר ופשתים כדאיתא בשבת (דף כ"ו ב'). א"כ הכא דכתיב וכבס בגדיו באוכל ושוכב בבית המנוגע דקבלו דאינו טמא אלא עד שישהא שיעור אכילה. נימא דלא נאמר חידוש זה אלא בבגד צו"פ דרק זה מיקרי בגדיו ומנלן בסנדל דעור או טבעת דמתכת שיצטרך שיעור שהי' כדי אכילת פרס כיון שהמה אינם בכלל בגדיו סתם שנא' בתורה. יטמאו מיד משום והבא אל הבית אף כשלבוש בהם. ואין לומר דהך משנה תיתי דלא כר' ישמעאל. דהרי הרמב"ם פט"ז מטומאת צרעת ה"ו נקט לשון המשנה אף דפסק כר' ישמעאל עי' רמב"ם פ"ג מציצית הלכה א' וב'. ולומר דלא דייקי' בגד דוקא צמר ופשתים אלא כשהנפ"מ בעצם הדבר כמו בחיוב ציצית דכתיב כנפי בגדיהם. אבל בזה דטומאה מבית המנוגע ודאי מקבל כל דבר הבא לבית אלא הנפ"מ בין לבוש ללא לבוש בשיעור שהי' בזה לא נידוק בגדיו דוקא צמר ופשתים ואפי' טבעת דמתכות בכלל. אין מקור לסברא זו מש"ס וצע"ק. ועי' בסוגיא דצמר ופשתים בשבת (דף כ"ז א'). ועמ"ש בריש ספרי מעשה בצלאל על פסקי ריקאנטי מן הריא"ז פ"ט דב"מ בלאו דלא תחבול בגד אלמנה ע"ש. ומהכא נראה דטבעותיה בכלל בגד דאסור לחבול:
פת חטין ולא פת שעורין. הרש"ש הביא מעירובין (דף י"ט א') מהש"ס דדקדק בלשון קשורות ולא מותרות וה"נ יש לדקדק כן ע"ש. והנה הריטב"א בעירובין (דף ד' א') הביא פרש"י דפת חטין להחמיר הוא שאינו שוהה כ"כ וכ' די"א להקל וכמ"ש בפ"ק דסוכה עכ"ד. וליתא בהנדפס שלפנינו[1]. ולהי"מ מתפרש כפשוטו ולא פת שעורין דבשיהוי כזה טהור. ולפרש"י בשהה בכדי אכילת פרס דשל שעורים כ"ש דטמא וע"כ אליבי' מתפרש על כללות הענין דהמשנה במאי מיירי. ולדבריו ה"מ למיתני וכ"ש פת שעורין ומדנקט ולא פת שעורין אפשר דרצה לאשמעינן דבפת שעורין אכתי טהור וכפי' הי"מ וכדי דלא נטעה כפי' האחר כ"כ:
גפן כדי רביעית יין לנזיר. בקרן אורה בנזיר (דף ל"ח ב') כתב דמהירושלמי [שהובא בתוס'] משמע דסתם שתי' לא הוי רביעית אלא שכר שכר ממקדש ילפי' דמרבי' בכריתות (יג:) דוקא דרך שכרותו. והרשב"א כ' דסתם שתי' הוי רביעית ובריש עירובין וסוכה משמע דרביעית יין לנזיר להמסקנא הלכתא נינהו ואסמכינהו אקראי כו' ע"ש. וא"י למאי דפרש"י ותוס' הכא גפן כדי רביעית יין לנזיר הוא לענין שיעור חרצנים ולולבין ועלין דמצטרפין לשיפור רביעית יין שאם יתנם לכוס כו' א"כ אינו סתירה כלל לא להירושלמי ולא לדברי הרשב"א הנזכר דההלכתא ענין אחר הוא. ולא תקשי רק לפרש"י דעירובין דמשמע דר"ל לענין שותה רביעית יין דחייב מלקות. וכבר דחו התוס' פירוש זה בלא"ה ובמ"ש התוס' דת"ק מקיש אכילה לשתי' שיהא ברביעית ורע"ק מקיש שתי' לאכילה דגם שתי' בכזית [ולשון הריטב"א בעירובין (דף ד' א') משום דבחד קרא כתיב אכילה ושתי'] והנ"ל בטעם פלוגתתן דהפרמ"ג בפתיחה לאורח חיים (ח"ר אות י') כתב בהא דלקולא ולחומרא לחומרא מקשי' הוא רק לאיסור ולא לענוש מספק הובא בשדי חמד (מערכת כף כלל קמ"א) והובא שם מפליתי (סי' ס"א) דגם בממונא אדרבא ילפי' לקולא ומהתוס' דב"ק (דף ג' א') הובא דמדה היא בתורה ל"ש באיסור ל"ש בממונא ע"ש ובשדי חמד (מערכת הב' סי' צ"ד אות ט"ו) יעו"ש. וי"ל דבזה יפלגו ת"ק ורע"ק כיון דאפשר לעשות ההיקש להחמיר גם בשתי' או להקל גם באכילה. לת"ק מקילינן גם באכילה שלא לענוש עד רביעית דלאיסור אין נפ"מ דגם חצי שיפור אסור מה"ת. ולרע"ק מחמרינן משום ההיקש גם בשתי' ומשום דלחומרא מקשינן אף שיהא נפ"מ לעונשין וזהו כעין סברת התוס' בב"ק לענין ממונא. ועי' בתוס' בפסחים (דף מ"ג ריש ע"ב) במ"ש דאורחא דקרא דסיפא מפרש לרישא ואכמ"ל:
תאינה כגרוגרת להוצאת שבת. לבד הוצאה יש עוד מלאכת קוצר ודש וזורה ובורר וטוחן ומרקד ואופה דשיעורם כגרוגרת עי' רמב"ם פ"ח משבת ושם רפ"ט. אלא משום דבמשנה בהדיא לא הזכיר רק הוצאה ולא אינך לכך נקט הוצאה:
אלא הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא הוא. כבר כתב בדברי אמת בקונטרס דברי סופרים ראי' להרמב"ם דקורא הלכה למשה מסיני דברי סופרים, דבברכות (דף מ"א ב') אמרי [על ענין זה] אלא מדרבנן וקרא אסמכתא ש"מ דהכל חדא ע"ש. וה"ל להביא גם מיומא (דף פ' ע"א) מאי שינה הכתוב במשמעו מלא תעונה ומאי שינו חכמים בשיעורו ככותבת. הרי דשיעור דיוה"כ ככותבת דהוא מהלכה נקיט שינוי חכמים. והנה למה שהביא ביד דוד שם לעניינו מספר חקרי לב [איננו אתי] שהשיעורים נמסרו למשה מסיני סתמא אבל לא על איזו איסור. ומסרום לחכמים והמה ראו ארץ שרוב שיעוריה כזיתים ועשו רוב השיעורים כזיתים ע"ש. לפ"ז אין סתירה מהסוגיות דהכא ודברכות אף שלא נימא דהללמ"מ ודרבנן הכל חדא. דמה שאמר הכא הלכתא הוא אעיקר שיעורים ודאמר בברכות וביומא דהוא דרבנן היינו מה שבכל איסורים כזית וביוה"כ ככותבת זה אמרו חז"ל. ולפ"ז אין ראי' מהנזכר לקרות הללמ"מ ד"ס. ודע דאעיקר קו' הש"ס שיעורין דאורייתא נינהו דכתיב ארץ חטה כו'. לכאורה המ"ל דלא מיירי הא דנקיט שיעורין משיעורין דאיסורין כגון כזית כו'. רק אשיעורין דגדלות קאי שכתב בתשו' הרא"ש (ריש כלל ט"ז) דהא דבן י"ג ויום א' הוא בר עונשין ופחות לא וכן הא דבת ג' ביאתה ביאה וכן בן ט' כו' וכן סריס שהוא קטן עד כ' שנה כו' כל אלו בכלל שיעורין הללמ"מ ע"ש. וע"ז ליכא קראי. אלא דקושטא נקיט דגם שיעור דאיסורין דנקט מקראי הוא רק אסמכתא. וק"ק כמו דגדלות דאדם וכן הא דבת ג' ובן ט' דביאתן ביאה נכלל בכלל שיעורין דנקיט. כן יהא הא דאינו מחיצה אלא בגבוה עשרה בכלל שיעורין דנקט. ולמה חשיב מחיצין באפי' נפשי' שהוא הללמ"מ לר"י:
ובח"ס (חא"ח ס"ס ק"מ) הביא קו' הגאון מהרש"ק מאי פריך ל"ל הלכה הא קראי נינהו, הא אי לאו הלכה ה"א בשיעורים רובו ככולו ואתי הללמ"מ דלא אמרי' בשיעורים רובו ככולו כו'. והשיב הח"ס דלא שייך רובו ככולו אלא מתוך כולו דמסנהדרין ילפי' דבעי' רוב מתוך כל אבל בלא נתוועדו רק רוב סנהדרין אינו כלום וה"נ שדינן המיעוט בתר רוב כו' וכן חיות שממיעוט הסימן נגרר בתר רוב דנפק חיותא כו' אבל לאכול פחות מכשיעור או לטבול בפחות מכשיעור לא שמענו כו' והובא בערוגות הבושם (סי' צ"ב) ע"ש [ומ"ש בספרי מעשה חושב בערכין (דף י"ט ע"ב) בד"ה א"ד בענין ביטול דנהפך האיסור להיתר. ראיתי שכבר קדמני בערוגות הבושם שם].
ויש להעיר על דבריו דבחולין (דף כ"ח ע"ב) פליגי בשחיטת הסימנים במחצה דאיכא מ"ד דסגי דהכי א"ל רחמנא למשה לא תשייר רובא ואיכא מ"ד דהכי א"ל שחוט רובא. ובשלמא להמ"ד דבמחצה כשר צריך לומר זה למשה דאל"כ ה"א דצריך רוב כבכל התורה דילפי' מסנהדרין דכתיב אחרי רבים להטות. אבל למ"ד דבמחצה פסול דא"ל שחוט רובא זה לכאורה א"צ לאשמעי' דבלא"ה נדע דבפחות מרוב לא מהני דמהיכי תיתי יהני. וגם להא דברוב סגי נידע זה מאחרי רבים להטות כמו בסנהדרין כיון שזהו רוב מתוך כולו. ובעירובין (דף ט"ו ע"ב) בפלוגתא דפרוץ כעומד אי מהני לענין מחיצה דאיכא מ"ד דאגמרי' רחמנא למשה לא תפרוץ רובא ואיכא מ"דד דאגמרי' גדור רובא. זה ניחא דכיון דבזה אין הרוב מתוך כולו דמה שפרוץ אינו במציאות אצל המחיצה [ואינו כמיעוט הסימן שלא נשחט דהוא במציאות אצל הנשחט] בזה לולא דאגמרי' רחמנא למשה לא הוי ידענא שיהני רובא.
ובחולין (דף כ"ט ע"א) דאמרי' דכ"ע מחצה על מחצה אינו כרוב. הק' התוס' מדפסקינן בעירובין כר"פ דפרוץ כעומד מותר ע"ש. ולהנזכר י"ל דגבי מחיצות אין חידוש יותר במחצה דמהני מברוב דמהני. כיון דלא שייך לדון בזה דין רוב כבכל התורה כיון שאינו רובו מתוך כולו. אבל בשחיטה דהוא רוב מתוך כולו אינו חידוש הא דמהני ול"צ ע"ז הלכה וכן למחצה דל"מ. זה באמת צ"ע.
עוד יש להעיר בד' הח"ס ממנחות (דף כ"ז ע"א) דתנן הקומץ מיעוטו מעכב את רובו וכן העשרון שאם חסר כ"ש פסול ויליף בגמרא מדכתיב מלא קומצו תרי זימני ובעשרון מדכתיב מסלתה ודריש מריבוי דה"א כדפרש"י. ותפ"ל בלא"ה לא שייך לדון משום רובו ככולו במה שאין הרוב מתוך הכל. ושם בתוד"ה מסלתה כתבו דלגבי עיכובא דנפשי' דאם חסר לא בעי שינה הכתוב לעכב ע"ש. ולהנזכר ק' למה צריך אפי' חד יתור לזה כיון דאין כה"ג בכלל אחרי רבים להטות ממילא מדכתיב מלא קומצו ועשרון נדע דמיעוטו כשחסר מעכב כמו שהי' מעכב חסר רובו או חציו וצ"ע לכאורה:
שערו נמי דאורייתא כו' את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו. לכאורה הי' אפ"ל דיסבור רב כרבנן דר"ש בבכורות (דף ו' ע"ב) דלא דרשו את וכשמעון העמסוני ע"ש. ולכן צריך ההלכה על שערו. אלא דבלא"ה משני שפיר:
- ↑ ולפנינו הוא בריטב"א כאן ד"ה פת, וז"ל: פת חטים ולא פת שעורים מסב אוכלה בלפתן. פי' כולהו לקולא כו'.