עונג יום טוב/לא
|
< הקודם · הבא > |
וראיתי בס' קצה"ח (בסימן רס"ב) שכ' באחד ששכח מחמת אונס לבטל חמצו ע"פ קודם שש ואחר שש נזכר וביטל חמצו והעלה דמותר בהנאה אחר הפסח:
כיון דכבר העלו האחרונים להתיר כל שביטל אפי' בלא מכירה כיון דעכשיו כבר נהגו כ"ע בנוסח כל חמירא לא חיישינן להערמה שבוודאי יעשה כסדר הזה אלא שבנידון זה גם ביטול לא הי' לו בזמנו וכ' ראי' מהך סוגיא דעירובין (דף ע"א) בביטל משחשיכה דהו"ל כמו כלך אצ"י ואמרינן מסתמא ניחא לי' מעיקרא אלא ששכח ולא ידע א"כ ה"ה בזה שנזכר אחר שש וביטל אמרינן מעיקרא ניחא לי' אלא ששכח ולא ידע והא דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ז') ולבתר איסורא לא מצי מבטל לי' והתניא היה יושב בבהמ"ד ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו א' שבת וא' יו"ט מבטלו בלבו כו' יו"ט בתר איסורא הוא ולא אמרינן מעיקרא ניחא לי' בביטול אלא ששכח ולא ידע דאפ"ל הך סוגיא נמי אידחי מהך סוגיא דעירובין כמו דאדחי הך סוגיא דא"מ וא"כ הא דאח"ז איסורא לא מצי מבטלו היינו בידע מעיקרא ולא ביטל אבל שכח ולא ידע הו"ל כמו הך דעירובין דביטל משחשיכה אמנם חלילה להקל בזה כיון דמדברי הפוסקים באו"ח לא משמע כן אלא שכתבתי לסניף שהי' שם עוד הרבה צדדי היתר ע"כ:
ול"נ דאין בזה אף סניף להקל דהא בפסחים (דף ו') משני רבא להך אוקימתא דשמא ימצא גלוסקא יפה. ורבא הא סובר ישל"מ הוי יאוש ומהני כלך אצ"י אף בלא שווי' שליח ואפ"ה לאח"ז איסורו לא מצי מבטל לי' וגם מאיליו לא בטל:
ולשיטת רש"י ז"ל שפירש בהא דקאמר הש"ס ודעתו עלי' היינו שיחוס עלי' לשורפה היה אפ"ל כמש"כ הקצה"ח דבטל מאיליו אף אם לא ידע רק שם חשש הש"ס דלמא חס עליו אחר שימצאנה ודעתו עלי' להכי עבר משעת מציאה אבל התוס' הא דחו שם פרש"י דא"כ מאי פריך וכי משכחת לה לבטלה הא חיישינן שיחוס עלי'. ולהכי פירשו הם הא דקאמר ודעתו עלי' היינו שלא בטל מאיליו הרי דאף לרבא לא מתבטל החמץ מאיליו:
- (הגה"ה ובלא"ה דבריו תמוהין הם דא"כ אמאי פסקו כל הפוסקים להא דהבודק צריך שיבטל כיון דקיי"ל משום ניחותא דמצוה בטל מאיליו ודוקא אם ידע ולא מבטל לי' עובר אבל אם לא ידע אינו עובר א"כ נא לבטל בשעת בדיקה וכי משכח לה לבטלה כמו שמקשה הש"ס:)
ועוד לפי מש"כ במק"א בשם הש"ך (סימן שנ"ח) דהא דאמרינן ישל"מ לא הוי יאוש לדידן היינו היכא דבעינן לאפקועי ממנו ממונא מחמת ניחותא דלמפרע אבל ניחותא בעלמא מהני למפרע ומה"ט רשאי לאכול פירות חבירו אם אין חבירו מקפיד עליו. אף שאין חבירו יודע מזה. א"כ בחמץ כיון שאסור בהנאה ואינו ברשותו רק דגלי קרא שעובר בב"י ובבי"מ ובגילוי דעתא דלא ניחא לי' מהני בזה אפ"ל דאף לאביי מהני מה דאמרינן דעתי' דידי' דודאי לא ניחא לי' ואביי ורבא שווין בזה ואפ"ה חזינן דפשיטא לי' להש"ס דאם לא ביטל עבר בב"י:
והטעם נ"ל דלא שייך כאן לומר אגלאי מילתא למפרע דלא ניחא לי' בהאי חמץ דגבי איסורין לא אמרינן הכי דמסתמא לא ניחא לי' כמש"כ הר"ן ז"ל בכתובות (דף ק"א) גבי מקדש חייבי לאווין שלא הכיר דלא הוי מקח טעות דאיסורין ל"ד למומין דבמומין אין אדם מתפייס משא"כ באיסורין אפשר דהוי מתפייס אלו הוי ידע. ה"נ הצריכה תורה שיבטל או יבער ולא סמכינן אמאי דמסתמא לא ניחא לי' ודוקא בקנין חדש אמרינן בב"מ (דף צ"ו) גבי בעל בנכסי אשתו התירא ניחא לי' דליקני איסורא לא ניחא לי' דליקני אבל במה שהיה עד עכשיו שלו וגם אחה"פ יאכלנו או יהנה ממנו אפשר דלא ניחא לי' להוציאו מרשותו אף שאסור להשהותו ואין להקשות לפ"ז מאי פריך וכי משכחת לה לבטלה מאי מהני מה שיבטלו הא אכתי עובר עליו עד שעת מציאה וביטולו דהשתא לא מהני למהוי כאילו בטלו מעיקרא דז"א דלשיטת התוס' באמת אין כוונת הש"ס בהא דקאמר ודעתו עלי' היינו שיעבור עד שעת מציאה שהרי כתבו (דף כ"א) ד"ה ואי שכ"ז שאינו מוצאו אינו עובר אב"י עיי"ש וצ"ל דמאי דאמר הש"ס שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלי' אין החשש שיעבור עד שעת מציאה אלא דחיישינן שימצאנו ביו"ט דלא מצי לבער ויעבור משעת מציאה ואילך כיון דלא בטלו ומאיליו אינו בטל מפני חשיבותו אבל עד שעת מציאה לא עבר כלל ולהכי פריך שפיר וכי משכחת לה לבטלה ומהני שלא יעבור משעת מציאה אבל לא מהני לי' האי ביטול למפרע דלא מהני ניחותא דלמפרע לענין חמץ וכמ"ש דאם איתא דמהני ביטלו למפרע הי' מועיל אף אם מצאו לאח"ז איסורו אף דהשתא לא מצי מבטל לי' כמו שמועיל יאוש של"מ למפרע אע"ג דהשתא לא מועיל יאוש דידי' דלבתר דאתא ליד מוצא לא מהני יאוש מ"מ מהני משום דחל היאוש למפרע וכן גבי תמרי דזיקי דיתמי אמרינן שם בב"מ דאכלינן להו למ"ד ישל"מ הוי יאוש אע"ג דלא מהני כלל יאוש דידהו משום דלאו בני מחילה נינהו ואמרינן כיון דאלו הוי גדולים הוי מייאשי השתא נמי הוי יאוש וכן גבי תרומה ודאי דהוי מהני אם בא בעה"ב ואמר כלך אצ"י לבתר דאכלינהו אחד מב"ב למימר דלא הוי אכלי טבלים ומשלמינן קרן וחומש משום דמהני ניחותא דלמפרע וה"נ אם איתא דמהני ניחותא לגבי חמץ הוי מועיל אף אם מצא לאח"ז איסורי' דאף דהשתא לא מצי לבטל מ"מ ודאי דלא ניחא לי' וכמ"ש הקצה"ח. ומדקאמר הש"ס דלבתר איסורא לא מצי לבטלו ע"כ כמ"ש דגבי חמץ לא אמרינן מסתמא לא ניחא לי' ולא מהני אף אם בטלה בשעה שאינו מועיל ביטול לענין למפרע והא דקאמר הש"ס וכי משכחת לה לבטלי' היינו שיועיל שלא יעבור מכאן ואילך אבל עד שעת מציאה לא עבר כלל כמ"ש:
אולם מדברי הרמז"ל (פ"ג מה' חו"מ) משמע שאם לא ידע שיש לו חמץ עובר עליו בשוגג ודמי לאוכל חלב בשוגג. שכתב בטעם שהבודק צריך שיבטל אבל אם בדק משש ולמעלה אינו יכול לבטל שהרי אינו ברשותו לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש ולמעלה מצא חמץ בביתו שהי' דעתו עליו והיה בלבו ושכחו ולא ביטלו ה"ז עובר בב"י שהרי לא ביער ולא ביטל ואין הביטול מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו וחייב לבערו בכל עת שימצאנו עכ"ל ומלשון שהרי לא ביער משמע דעל מה שעבר קאי שעובר עד שעת מציאה וכ"כ הרא"ש ז"ל בהדיא בפ"ק דפסחים (סימן ט') שעובר אעפ"י שאינו יודע שהוא בביתו עיי"ש ולפ"ז קשה הא דפריך וכי משכחת לה לבטלה דאכתי הוא יעבור אב"י עד שעת מציאה:
שוב מצאתי בב"ח (סימן תל"ד) שהקשה ג"כ על הרא"ש ז"ל זה וצ"ל דסובר המקשה דאם ביטלו לא עבר למפרע משום דאיגלאי מילתא למפרע דלא ניחא לי' בהאי חמץ וכמו שסובר רבא גבי יאוש שלא מדעת [ולפמש"כ לעיל גם אביי מודה לזה] והא דמשני דלמא משכח לי' לבתר איסורי' ולא מצי מבטל אע"ג דכבר הוכחנו דכל היכא דמהני ניחותא למפרע מועיל אף אם מגלה דעתו בשעה שאין כח בגילוי דעתו לחול מ"מ הכא גבי חמץ כיון דכבר בארנו דהכא איכא למימר אדם מתפייס באיסורין ולא ברירא לן הך אומדנא דוודאי לא ניחא לי' להכי לא מהני גילוי דעתא למפרע אלא אם גילה דעתו בשעה שמועיל דהיינו קודם זמן איסורו שהוא עדיין ברשותו ואז מועיל למפרע:
ובעיקר הדבר שנחלקו הראשונים ז"ל בהיה לו חמץ ולא ידע ממנו אם נחשב כעובר בשוגג אם לא שדעת התוס' כיון דלא ידע ממנו לא עבר כלל ולדעת הרא"ש ז"ל עובר בשוגג כאשר בארנו הכל בסי' הקודם. ראיתי להגאון בעל מק"ח ז"ל שהביא ראי' לדעת הרא"ש מהא דאמרינן בש"ס בדיקת חמץ מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי משמע היכא דליכא ביטול אז הבדיקה דאורייתא אף אם אינו יודע שיש לו חמץ בביתו דאם איתא דכל היכא שאינו יודע שיש לו חמץ בבירור אינו עובר עליו כלל כדעת התוס' א"כ לא הו"ל להש"ס לומר דבביטול בעלמא סגי מדאורייתא דהא לא צריך לא ביעור ולא ביטול אלא לבטל החמץ הידוע ולכאורה ראייתו מוכרחת מאוד:
ונ"ל דהנה המק"ח כ' דלכאורה זה דומה למתעסק דהא אינו עושה שום מעשה בכוונה ולי נראה דבאמת אי פסקינן חמץ אחה"פ אסור בהנאה ודאי דדמי למתעסק בעלמא. אבל אי חמץ בפסח שרי בהנאה או לר"ש דשרי לאחה"פ לא מיקרי מתעסק דכמו דאמרינן מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ה"נ מה שהזהירה התורה שלא יחזיק הדבר לממונו רק שיבערנו או יבטלנו שדומה להפקר והוא מחזיקו שיהא שלו והוא עדיין ברשותו נמי נקרא נהנה שמה שהוא ממונו ע"י שאינו מבערו נקרא נהנה דאף דבהחזקת שאר איסורי לא מיקרי נהנה דכל המחזיק איסור הנאה לא עביד איסורא התם אין היתר לאיסורין ולא מהני לי' החזקתו מידי הלכך לא מיקרי נהנה במה שמחזיקו אבל חמץ דאחר פסח שרי לר"ש ומחזיקו כדי ליהנות ממנו אחר הפסח מיקרי החזקתו בפסח נהנה שמחזיקו להיות שלו לאחר הפסח. דכיון דמצינו דנתינה לאחר נקרא הנאה אם האחר זוכה מכחו כדילפינן היתר הנאה בנבילה מלגר אשר בשעריך תתננה משום דדבר האסור בהנאה אם נותנו לאחר והאחר זוכה נקרא נהנה א"כ כ"ש אם מחזיק הדבר לעצמו והוא ממונו וברשותו דמקרי הנאה [1] מה שהוא ממונו נגד רצון התורה ולא מיקרי מתעסק דדמי למתעסק בחלבים ועריות שחייב שכן נהנה ועיין לקמן בחי' שבארנו שם דאף דקיי"ל דאפשר ולא מכוין שרי כר"ש בפסחים (דף כ"ו) מ"מ בהנאה גדולה כמו מתעסק בחלבים ועריות אסור מתעסק. והוכחנו זה מדברי הר"ן בחולין (פ' גה"נ) ובארנו שם מסוגיא דתורם משלו על של חבירו דהנאת ממון דמי להנאת אכילה דאסור בה אפשר ולא מכוין עיי"ש היטב ועיין עוד בסנהדרין (דף ס"ב) תו' ד"ה להגביה שהקשו דל"ל לשמואל למפטר מתעסק בשבת משום מלאכת מחשבת ת"ל מבה פרט למתעסק ותירצו דבשבת פטור אעפ"י שנהנה ולא מיפטר משום בה ומיפטר משום מלאכת מחשבת עיי"ש ועיין בפ"י למס' שבת (דף ע"ב) שחיזק דבריהם בתירץ זה דשבת מיקרי מתעסק דידי' נהנה ופירש שם דבשאר מצות נמי מתעסק פטור וקמ"ל לרבותא דאף בשבת דה"א דחייב כמו בחלבים ועריות משום שנהנה אפ"ה פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה הרי דלאו דוקא הנאת גרונו מיקרי נהנה אלא ה"ה מלאכה שנהנה ממנו וא"כ ודאי דה"ה הנאת ממונו מיקרי נהנה ועיין בסנהדרין ובשבת (דף ע"ג) דאפילו סבור רוק הוא ובלעו ונמצא שומן חייב היכא דנהנה אע"ג דלא נתכוין לאכילה כלל רק בשבת מיפטר מטעם מלאכת מחשבת. א"כ ה"ה אף שלא ידע כלל שיש לו חמץ מיקרי עבירה בשוגג שכן נהנה:
[ובזה מיושב מה דקשה בהא דתנן אלו עוברין עליהן בפסח וקחשיב התם חמץ דגן גמור ע"י תערובות ונוקשה בעיני' וכו' ופרש"י ז"ל דעוברין עליהן בב"י ור"ת ז"ל חלק עליו דכיון דליכא קרא מיותר על ב"י מנ"ל דעובר לכן פירש עוברין מעל השולחן דלאו בני מיכל נינהו ומשמע דלשיטת ר"ת א"צ לבערם כלל מדלא פירש האי עוברים מן העולם וכ"כ בתוס' בהדי' (דף כ"א) דלר"ת שרי לשהות כותח הבבלי בפסח דלא כר"א דלא כמ"ש התוס' בריש מכילתין דמדרבנן אסור אלא אף מדרבנן מותר להשהות וקשה איך אפשר דרשאי להשהותם בפסח הא אמרינן (בדף ל"ו) אין לשין את העיסה ביין שמן ודבש ואם לש ר"ג אומר תשרף מיד ואמאי ישרף הא רשאי להשהותם בפסח לשיטת ר"ת ועיין במג"א (סימן תמ"ב) שיישב הא דתניא שיאור ישרף מפרש התם שיאור דר"מ לר"מ ודר"י לר"י הא דבעינן שריפה הוא משום דאי ישהנו יתחמץ יותר ויהא חמץ גמור עיי"ש אבל הך ברייתא דיין שמן ודבש ודאי דקשה אמאי אמר ר"ג תשרף מיד הא לשיטת ר"ת רשאי להשהותן ואפילו לר"א דסובר דאיכא לאו בנוקשה ותערובות דהא התם לא יוגמר חימוצו לעולם דמים עם מי פירות הוי רק נוקשה כמ"ש התוס' שם (דף ל"ה) ד"ה מי פירות ולפמש"כ יש ליישב שיטת ר"ת ז"ל היטיב דלהכי אמרינן ישרף מיד דכיון דנוקשה אסור בהנאה בפסח לכ"ע כדאמר שיאור ישרף דר"מ לר"מ ודר"י לר"י ונותנו לפני כלבו דר"מ לר"י הא דר"י לר"י לכ"ע אסור ליתן לפני כלבו וכיון דאסור בהנאה ולאחר פסח שרי דכיון דליכא ב"י לא קנסינן לי' לאסור לאחה"פ:
וא"כ אם ישהנו עד לאהפ"ס מיקרי הנאה שמחזיקו לממונו עד עת שיכול ליהנות ממנו להכי אסור להשהותו וישרף מיד והא דלא פי' ר"ת ז"ל הא דתנן אלו עוברין היינו מן העולם כפשטא דלישנא דאע"ג דליכא איסור ב"י לשיטתו מ"מ עוברין מן העולם משום דאסור להשהותן משום איסור הנאה. משום דדווקא בנוקשה שפיר אמרינן דאי משהה לי' עד לאהפ"ס מיקרי הנאה שהחזקת דבר להיות שלו מיקרי הנאה אבל בתערובות חמץ לא חיישינן לזה דהא מחזיקו משום ההיתר דאיתי' בהאי מילתא וההיתר לא נהפך להיות איסור למהוי חמץ כמותו דקיי"ל בשאר איסורין אפשר לסוחטו מותר כמש"כ הטור ביו"ד (סימן צ"ב) וכיון דמותר להשהות משום היתרא דאית בי' לא איכפת לן מה שמשהה גם תערובות חמץ דאית בי' דהוי דבר שאינו מתכוין כיון שא"א להפריד החמץ שבו ומוכרח להשהות איסורא משום היתרא. דהוי פ"ר מ"מ הא כתב הר"ן בפג"ה דפ"ר שרי גבי איה"נ ולהכי לא רצה ר"ת לפרש אלו עוברין מן העולם משום דקתני במתניתין תערובות חמץ ג"כ כמו כותח הבבלי שעיקרו היתר והחמץ לטעמא בעלמא ובתערובות חמץ שרי להשהותו דב"י ליכא ומשום הנאה ג"כ שרי משום דאיכא היתרא ומשהה אותו משום היתרא והוכרח לפרש עוברין מן השולחן. משא"כ בנילושה ביין שמן ודבש דהוי נוקשה בעיני' שפיר קאמר ר"ג תשרף מיד דאף דליכא ב"י לשיטת ר"ת ז"ל מ"מ אסור להשהות משום דאי משהה אותו הרי נהנה ונוקשה אסור בהנאה ולהכי כתבו התוס' שפיר (בפ' כל שעה) דלר"ת מותר להשהות כותח הבבלי בפסח ואין להקשות דא"כ דהחזקת הדבר שיהא שלו מיקרי הנאה א"כ למה הוצרכה התו' להזהיר אב"י כלל הא בלא"ה ידעינן שצריך לבערו שאם יחזיקו אצלו הא לר"ש דס"ל דשרי בהנאה לאחה"פ וחמץ בפסח אסור בהנאה דז"א דאי משום הנאה הא כתב הר"מ ז"ל דבהנאה ליכא מלקות ועוד דהא לפי דעת הרבה מהאחרונים ז"ל חמץ של ישראל עובר עליו הנפקד בב"י שלא קיבל עליו אחריות והסכים לזה הגר"א ז"ל דלא כמג"א עיי"ש ובזה לא מטיא לי' שום הנאה דלאו דידי' הוא כלל וקיי"ל דעובר אב"י. מיהו במה שכתבנו יתיישבו רק דברי ר"ת שמתיר להשהות כותח הבבלי בפסח אף לר"א דבזה אפשר לומר דלא היתר רק כותח הבבלי דהוי תערובות ולא איכפת לן במה שנהנה ומשהה אותו אבל בנוקשה מודה שישרף אבל מדברי הרא"ש (בפ' א"ע) משמע מדבריו שם דלר"ת מותר להשהות כל הני דמתניתין דמשמע אפילו נוקשה וא"כ תקשה מהא דאסרינן בעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש תשרף מיד מ"מ נלע"ד דאפשר ליישב גם דעת הרא"ש ז"ל דבתערובות ונוקשה דמתניתין שהיו אצלו מעריו"ט שפיר כתב הרא"ש דרשאי להשהותן עד אחר יו"ט וישתמש בו ולא גזר דילמא אתי למיכלינהו בפסח שהרי לא נעשה מתחילה כדי לאוכלו בפסח אבל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש דלשה אותה כדי לאוכלה ביו"ט אם ישהה אותה גזרינן שמא יבוא לאוכלה בפסח שהרי לשם זה נעשית וישכח ויבוא לאוכלה וזה חילוק נכון ומיושב גם שיטת הרא"ש ז"ל ולהכי תשרף מיד ודו"ק כנלע"ד]:
ובזה א"ש מה שהקשה לשיטת התוס' מהא דאמרינן מדאורייתא בביטול בעלמא סגי דמשמע דבלא בדיקה וביטול עובר עליו אף שאינו יודע ממנו דלפי דין הכתוב דחמץ שרי בהנאה לאחה"פ כר"ש ודאי אם החמץ אצלו והוא אינו יודע ממנו עובר עליו בשוגג כדין מתעסק בחלבים ועריות שזה גופא מיקרי הנאה מה שהחמץ יהי' ממונו דהא השתא ודאי ממונו הוא שלאחה"פ יהא מותר בהנאה דהנאת גורם לממון נמי מיקרי הנאה בחמץ ועיין מש"כ לעיל בשם בעל המאור ז"ל דמה שמותר לאח"ז לכ"ע מיקרי ממון אף למ"ד דבר הגורם לממון לאו כמ"ד ועיין בפ"י שם שכ' ג"כ כנ"ל והא דקרי לחמץ אינו ברשותו של אדם דמשמע דאף לר"ש דאחה"פ שרי בהנאה נמי מיקרי אינו ברשותו היינו משום דכיון דאסור להשהותו עד אחה"פ א"כ ממילא לא מיקרי ברשותו וקאמר ר"א דאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור עליו דא"א שיתקיימו ב' הדברים הללו שהוא אסור בהנאה ואסור להשהותו ועובר עליו כעל דבר שהוא שלו ואה"נ דאי לא מוזהר עליו לבערו ודאי שהיה שלו לגמרי כיון דאחה"פ יחזור להתירו רק דהשתא דאזהר עליו קרא לבערו הוא עובר על דבר שאינו שלו ועשאו הכתוב כאלו הוא שלו] וא"כ ודאי דמחוייב מה"ת לחפש שמא יש לו חמץ דאם לא יחפש ויש לו באמת הרי יהא מותר אחה"פ והוא ממונו גם כעת והרי הוא מתעסק בדבר שנהנה דמה שהדבר ברשותו וממונו והתורה אסרו שיהא חמץ ברשותו מיקרי מתעסק בדבר שנהנה וכ"ז הוא לד"ת שחמץ אחה"פ שרי בהנאה אבל השתא דגזרו חז"ל על חמץ שעעה"פ שאסור בהנאה לעולם לא מיקרי מתעסק בדבר שנהנה דהא לאו ממונו הוא כלל ואינו ברשותו. דכל דבר האסור בהנאה ואין היתר לאיסורו לאו דידי' הוא ואם משהה אותו ואינו יודע ממנו הוי מתעסק בעלמא ולא קא עביד איסורא כלל כמש"כ התוס' ובזה יש לישב מה שדקדקו התוס' בפסחים (דף ה) דקאמר התם תשביתו מעריו"ט ויליף אביי מדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ולקמן הביא ברייתא בשם ריוה"ג ג"כ הך דרשא ממש ולא הביא קרא דז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם רק קרא דאך ביום הראשון אך חלק ואתקש השבתת שאור כו' עיי"ש:
ולפי דברינו א"ש דבאמת היה אפשר לישב רומיא דהנך קראי דלעולם תשביתו ביו"ט עצמו והא דאתקש השבתת שאור לאכילת חמץ דאסור כל ז' היינו לחמץ ידוע דחמץ ידוע מחויב לבער קודם כניסת יו"ט ועובר עליו כל ז' אבל לבדוק ולבטל חמץ שאינו ידוע אינו מוזהר עד חצות דיוט"ר ואף שאינו עובר עליו למפרע אם אינו יודע ממנו דהוי מתעסק בעלמא מ"מ מחויב לבדוק שמא ימצאנו ויאכלנו או שיהא דעתו עליו וחיוב זה אינו מוזהר עליו עד חצות דיוט"ר מיהו לריוה"ג א"א לומר כן דלריוה"ג דחמץ בפסח שרי בהנאה והוי ממונו ממש א"כ אם יש לו חמץ והוא אינו יודע ממנו מודו התוס' שחשיב כעושה עבירה בשוגג דהא לא דמי למתעסק דהוי מתעסק בחלבים ועריות שכן נהנה דהיינו שהוא ממונו וא"כ כיון דאתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ממילא מחויב לבדוק קודם יו"ט שלא יהא לו חמץ בשוגג וכ"ז לריוה"ג דחמץ בפסח שרי בהנאה אבל אביי קאי לדידן דחמץ בפסח אסור בהנאה א"כ הא אפשר לומר דחמץ ידוע עובר עליו מתחילת יום ראשון ואינו ידוע לו חייב לבער רק בחצות דט"ו ועד השתא אינו עובר עליו דהוי מתעסק בעלמא דהא לאו ממונו הוא שהרי אסור בהנאה ולאו ברשותו להכי אינו עובר עליו עד השתא כ"ז דלא ידע לי' להכי הקדים אביי קרא דשבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם דמהאי קרא ילפינן לקמן (דף ה') דגבי חמץ גורם לממון כמ"ד וכיון דלאחה"פ שרי בהנאה וגורם לממון כמ"ד בחמץ א"כ א"א לפרש דזמן ביעור חמץ שאינו ידוע הוא מחצות דט"ו דהא עד חצות נמי עבר אע"ג דלא ידע לי' משום דלא מיקרי מתעסק כיון דיש כאן הנאת גורם לממון דשרי לאחר זמן:
ועד"ז נ"ל לישב על נכון מש"כ הריטב"א ז"ל בב"מ (דף ל"ה) בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דהקשה הא צריך השוכר לישבע שלא שלח בה השואל יד וזה אינו יכול לישבע דהא אינו יודע אם השואל שלח בה ידו דאז חייב הראשון אף שמתה כדרכה דהא השני כשלוחו של ראשון דמי ומחויב כששלח שלוחו בה יד ותי' דלא דמי שליחות יד לפשיעה דבפשיעה ודאי חייב הראשון אם פשע השני שהרי הראשון קבל עליו לשומרו יפה אבל שליחות יד למה יתחייב הראשון בשליחות יד השני כיון שלא נאבדה בשליחות יד של שני הא לא דמי אלא לאומר לחבירו צא וגזול שפטור המשלח דאין שליח לדבר עבירה דבטביחה ומכירה הוא דמרבינן מקרא דיש שליח אבל בעלמא לא והקשה הקצה"ח דהא גם בשליחות יד מרבינן שליח לדבר עבירה:
ונלע"ד ליישב דהיינו דאיכא בין שליח לד"ע דשליחות יד לשליחות דטו"מ דגבי שליחות יד דמרבינן מעל כל דבר פשע לא מרבינן אלא אם צוה לשליח להגביה החביות על מנת ליטול ממנה עבור עצמו של שומר דהכי משמע קרא על כל דבר פשע אם לא שלח ידו ודרשינן דבר לשון דיבור היינו אם לא אמר לשליח לשלוח יד עבור עצמו של השומר. והכי משמע לישנא דברייתא בסוף פרק המפקיד (דף מד) אין לי אלא הוא אמר לשלוחו ולעבדו היינו שאמר להם שיטלו עבורו אבל אם אמר לשליח שיטול עבור עצמו לא מתחייב משום שליחות יד וכיון שלא נאבדה לא מתחייב באונסין ע"י השליחות יד של שני דמה ששלח השני יד אף שעשאו הראשון שליח לזה בהדיא לא מהני דלא רבי קרא שלד"ע כה"ג שהשליח עושה עבורו ודווקא גבי טו"מ דרבינן שליחות ולא מחלקינן אם השליח שוחט לעצמו או מכר השליח ולקח הדמים לעצמו בשליחותו של הגנב וכגון שלא נתן לו הגנב במתנה עצם הגניבה רק נתן לו רשות למכור וליקח הדמים לעצמו דאל"ה הרי מתחייב הגנב משעת נתינה דדמי למכירה] או טבח ומכר בשביל הגנב משום דגבי טו"מ אין החיוב משום שלקח לעצמו בהמת חבירו וטבחה ומכרה לצורכו אלא גזה"כ לשלם דו"ה בטו"מ תדע דהא ר"ל מוקי מתניתין דמחייב ר"ש בדו"ה בקדשים שחייב באחריותן בשוחט תמימים לשם בעלים כדאיתא בב"ק (דף ע"ז) אלמא אע"ג דשחיטתו הי' לשם בעלים לפוטרן מחיובן נמי חייב דו"ה ולא בעינן דוקא שישחוט לצורך עצמו להכי חייב אם שלח שליח שישחוט השליח עבור עצמו של שליח אבל שליחות יד החיוב שנהנה מממון חבירו ואין החיוב אלא אם צוה לשליח שישלח יד עבור המשלח להנות מממון המפקיד אבל לא כשהשליח עשה לעצמו והאי כדינו והאי כדינו. דכמו דאמרינן דאף דלשמאי הזקן די"ש לד"ע מ"מ בזה נהנה וזה מתחייב א"ש לד"ע כדאיתא בקידושין (דף מ"ג) ולהכי אם הגביה השליח ע"מ ליטול לעצמו אף דבהגבהתו לא קנה למהוי שלו מ"מ הא ההגבהה היתה להנאתו ולצורכו ע"מ לחסרה והתורה חייבה על ההגבהה ע"מ ליהנות וליטול לעצמו כאילו חסרה וכאלו נהנה וכיון דבנהנה גופי' ליכא שליחות דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ה"ה בהגביה ע"מ להנות שחייבה תורה על מחשבתו שרצה ליהנות אם היתה בהגבהה נמי לא מתחייב השומר בהגבהת השליח שרצה לשלוח יד לעצמו. ודוקא גבי טו"מ שאין החיוב דו"ה על הנאתו אלא גזה"כ לחייב דו"ה בטו"מ ואף אם השליח שחט לעצמו או מכר ליקח הדמים לעצמו שם אין החיוב של טו"מ מחמת שרצה ליקח לעצמו אלא גזה"כ הוא דבטו"מ משלם דו"ה וחייב נמי כשצוה להשליח לשחוט עבור עצמו של שליח או למכור עבור עצמו אבל בשליחות יד דהחיוב בא על הגבהתו לחסרו וליהנות אמרינן זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן] ואף שהלשון דחוק קצת במש"כ הריטב"א דוקא בטו"מ מרבינן שלד"ע מ"מ הענין בעצמו נכון הוא דלא מרבינן שלד"ע בש"י אלא כשהשליח עשה בשביל השומר לא בשביל עצמו ומטעמא דכתיבנא דכמו דבאכול חלב זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ה"נ בהנאת ממון לא אמרינן זה נהנה וזה מתחייב וכיון שעיקר החיוב הוא בש"י שחייבה תורה בהגבהתו לחסר ולהנות כמו שנהנה בכולה או למ"ד צריכה חסרון חייבה תורה בהנאתו ממקצתו כאלו נטל כולו ולא עדיף מאלו נהנה השליח לגמרי דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ואמרינן בזה אשלד"ע ורבא דאמר בקידושין (דף מ"ג) מודה שמאי הזקן באומר צא ואכול חלב ה"ה נמי דמודה בצא וגנוב או גזול לעצמך דפטור המשלח וכן בפ"ק דב"מ (דף י) דפריך א"מ האומר לאשה צאי וגנבי לי מדייק לומר לי משום דצא וגנוב לעצמך לא שווי' שליח כמש"כ:
ובזה מבוארין דברי הסמ"ע שהרעישו עליו האחרונים ז"ל במש"כ (בסימן רצ"ב) בשליחות יד ע"י שליח דמיירי שלא ידע השליח שהיא של אחרים או שאין לו לשלם דאל"כ הא קיי"ל אשלד"ע והרעישו האחרונים ז"ל עליו דהא בש"י ישלד"ע ולדברינו א"ש דהסמ"ע קאי אם צוה לשליח לשלוח יד עבור עצמו של שליח דבזה כבר כתבנו דלא אתרבי שליחות בש"י משום דדמי לזה נהנה וזה מתחייב ובזה נהנה אמרינן דחייב השליח אם יש לו לשלם מיהו אם אין לו לשלם דעת הסמ"ע דחייב השומר לשלם דהאי טעמא דזה נהנה וזה מתחייב לא מהני אלא באם יש לו לשלם אבל אם אין לו לשלם או שאינו בר חיובא לא פקע החיוב מהמשלח:
שוב ראיתי שהנתיבות המשפט כ' שהסמ"ע מיירי שצוה להשליח לאכול ומשום זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' ולדברינו א"צ לזה דכמו באכילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ה"נ בהנאת ממון ואפילו אם צוה לו לשלוח יד ולהגביה ע"מ לחסר נמי חייב השליח אם יש לו לשלם:
אלא שמצאתי להתוס' בקידושין (דף מ"ג) שהקשו בהא דאמרינן שם זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן הא במעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב דאם אמר לשליח אכול ככר זה של הקדש חייב ותירץ דהתם אין המעילה אשעת אכילה כ"א אשעת הגבהה דמכי אגבהה מעל ונפק לחולין וכ"כ עוד במעילה (דף י"ט) דאכילתו ואכילת חבירו מיירי שנתן לחבירו ליטול וחבירו אכל דלא מקרי זה נהנה וזה מתחייב משום דמעל בשעת הגבהה ולדברינו תקשה דהא גם התם שייך לומר זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן מה לי נהנה באכילה ומה לי נהנה בקנין ממון. [ואפילו אם נימא דגבי שליחות יד אם שלח השליח יד לעצמו לא מקרי זה נהנה וזה מתחייב היינו התם דלא קני לי' קנין גמור רק להתחייב באונסין אבל בהקדש דבמעילתו נפיק לחולין וקנה להיות שלו ודאי דמקרי נהנה ולא שייך בזה שליחות]:
מיהו בלא"ה דברי התוס' תמוהין מאוד ולא זכיתי להבינם דמשמע מדבריהם דהאומר לחבירו ליטול ככר של הקדש וחבירו נטל מעל משום שליחות דמרבינן במעילה. ולענ"ד דאין זה מטעם שליחות כלל דהא המשלח בעצמו הוא שעשה כל המעילה שהוציא מרשות הקדש להדיוט במה שצוה לו ליטול שהמשלח היה סבור שהוא שלו וצוה לחבירו ליטלו לעצמו וה"ז הוצאה מרשות לרשות בשוגג ואף שלא נתן בידו ממש נמי מעל כיון שחבירו נטל ההקדש על פיו שהיה סובר שהוא נותן את שלו ונטל נקרא הנותן המוציא מרשות לרשות ומעל בעצמו בלי שום שליחות כלל דהא לא בעינן במו"מ נתינה מיד ליד אלא שהמוכר אומר ללוקח שיטול ויקנה והלוקח מגביה בזה וקונה וה"נ במעות הקדש שהיה סבור שהוא שלו וצוה לחבירו ליטלם היינו מעילה ובשלחם ע"י חש"ו אמרינן במעילה דמעל המשלח אע"ג דלאו בני שליחות נינהו מ"מ מעל המשלח משום דאיתעביד שליחותו ומה לי שלחם ע"י חש"ו ומה לי צוה ליטלם בעצמו הכי עיקרא דמעילה ואין אנו צריכין בזה לשליחות כלל והתנא דבעי למיתני מעילה בשליחות שנה באומר לשלוחו ליתן לאורחים דבזה אנו צריכין לדין שליחות דהא השליח לא נטל לעצמו רק שמסר לאורחים ואנחנו מחייבים את המשלח ולא את השליח וזהו מטעם שליחות. אבל באומר לחבירו ליטול לעצמו אין זה שליחות ולפ"ז במפקיד מעות אצל שולחני (בב"מ מג) מעל המפקיד בזה שמסר אפילו בלאו טעמא דשליחות (ומהא דאמרינן בהזהב (דף מח) נתנה לספר מעל ומוקמינן לה בספר כותי אע"ג דכותי לאו בר שליחות הוא אין ראי' דנתינה לחבירו חפץ הקדש לא בעי גדר שליחות דז"א דאפילו נימא כשיטת התוס' דזהו מטעם שליחות נמי ניחא דמעל בכותי משום דאיתעביד מחשבתו כמו בשליח חש"ו]:
ע"כ נ"ל דזהו באמת כוונת התוס' דכיון שמעל משעת הגבהה אין המעילה מטעם שליחות כלל אלא שהבעה"ב בעצמו עשה המעילה במה שנתנו לו וכיון דלאו מדין שליחות הוא לא איכפת לן מה שזה נהנה וזה מתחייב כיון שזה הנותן גופא עשה עבירה ואין בזה דין שליחות כלל והא דקתני במתניתין דמעילה (דף כ) אמר ליתן חתיכה והוא אמר טלו שתים והם נטלו שלש כולן מעלו מה שמעל השליח ע"י נטילת אורחים החתיכה השני' לאו מדין שליחות הוא באמת אלא שזהו עצם המעילה שנתן לאורח חתיכה של הקדש ופירושא דרישא דשליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל הוא ברישא דסיפא במה שבעה"ב מעל על חתיכה א' שנתן השליח שעשה השליח שליחותו:
ובזה מיושב נמי הא דאמרינן (כתובות דף צח) דמקשינן ממתניתין דאמר לאורחים טלו שתים והם נטלו שלש דכולן מעלו ואי מעביר על דבריו הוי אמאי בעה"ב מעל הא א"ל תן א' ומשני דאמר להם טלו א' מדעת בעה"ב וא' מדעתי והקשו התוס' א"כ אמאי מעל השליח הא האורחין העבירו על דעתו שאמר להם טלו ב' מדעתי והם נטלו ג':
ולפי דברינו א"ש דדוקא גבי בעה"ב פריך שפיר דהא מעילה דידי' בתורת שליחות הוא וכיון דמעביר על דבריו הוא במה שאמר לאורחים טלו ב' בטל השליחות אבל לענין חתיכה השני' שנטלו האורחים מדעת השליח אין זה מתורת שליחות רק מתורת מעילה שאמר לאורחין ליטול והם נטלו וזה מעילה גמורה שצוה לחבירו ליטול והוא נטל ומעל בהגבהה. ובמעילה גמורה לא איכפת לן אם נטל יותר והגע עצמך בתוחב לתוך פיו של חבירו חתיכה של הקדש והוא לקח בשעת מעשה עוד ח' ואכל אטו משום זה לא יתחייב המאכיל משום שאכל עוד חתיכה אחת וה"נ דכוותה ואף שיש להעמיס זה קצת בתירוץ שכתבו התוס' מ"מ אין כוונתם לזה ועיין במעילה (דף כ) תוד"ה ש"מ שכתבו ג"כ דעל השני' מעל בתורת שליחות השליח]:
ועוד ראיה דבנתן לחבירו א"צ כלל לשליחות ממש"כ התוס' בפ' השואל (דף צט) דבעי למימר בשם הר"י ז"ל דנותן קורדם של הקדש דלא מעל אלא לפי טוה"נ שבו ולא לפי כולה וא"א דהנותן לחבירו מעל מחמת שהמקבל עושה שליחות הנותן א"כ צריך למעול לפי כולה דהא השליח נטל כולה א"ו דאין מעילתו של נותן מטעם שליח אלא מטעם נתינתו שמעל בעצמו מחמת הנתינה וכיון דהנאת הנתינה הוי רק טוה"נ להכי לא מעל רק לפי טוה"נ שבו ואם כן צריך להבין באמת אמאי לא מעל לפי כולה דנהי דאין הנאתו רק לפי טוה"נ מ"מ הא באמת המקבל נטל בצווי הנותן ולא גרע משלוחו ולמעול לפי כולה ועכצ"ל כמ"ש דקנין ממון נמי מיקרי הנאה א"כ א"א לחייב הנותן מחמת קנין המקבל בתורת שליחות דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וא"א לחייבו אלא אמה שהוא עשה בעצמו להכי דעת הר"י ז"ל שלא מעל רק לפי טוה"נ שזה מעל ולכאורה יש להקשות לר"מ דסובר (בקדושין דף נד) דהקדש במזיד מתחלל בשוגג אין מתחלל ולא משכחת מעילה אלא באכילה דבהוצאה מרשות לרשות ליכא מעילה משום דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא א"כ שליחות במעילה היכי משכחת לה דאי אמר לחבירו אכול חתיכה של הקדש אין זה בגדר שליחות דכיון דהיה סבור שהוא שלו ונתן לחבירו מעל הנותן כמו שביארנו מיהו בלא"ה קשה דהא בלא"ה בכה"ג ליכא שליחות דהא הוי זה נהנה וזה מתחייב כמ"ש התוספת בקידושין ונראה דלר"מ מתחייב כשאמר לו צא ואכול משום דע"י הלעיסה קנאה בשינוי ושינוי קונה בהקדש אף בלא הגבהה כמ"ש לעיל מהא דתנן בנאה בתוך ביתו דמחייב אעפ"י שלא דר בה ולא נהנה כלל וגם אם הוא גזבר דלא הוציא מרשות אחר אפ"ה חייב דקנה בשינוי ובזה לא שייך זה נהנה וזה מתחייב דדוקא באיסור אכילה כמו בצא אכול את החלב שחייבה תורה על הנאת מעיו או על הנאת גרונו כדאיתא בחולין (דף ק"ג) בזה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן אבל היכא דאין האיסור משום הנאה כמו משנה חפץ דהקדש מתחייב המשלח אף שהשליח נהנה כיון שיש חיוב מלבד ההנאה דהיינו השינוי שע"י זה מוציא מרשות הקדש ובשינוי מודה ר"מ דמתחלל ודווקא ע"י הגבהה סובר דאינו מתחלל אבל בשינוי שפיר מתחלל ואכילה הוי שינוי בלעיסה כמ"ש האחרונים ז"ל לענין מצה גזולה ולפ"ז שפיר שייך שליחות לר"מ דאף שכתבנו לעיל דבחיוב מעילה בהגבהה אם צוה לחבירו ליטול לא מיקרי שליחות אלא שהנותן בעצמו מועל אבל אם צוה לאכול שהאוכל יעשה שינוי בלעיסה מקרי שפיר שליחות דמידי הוא טעמא שכתבנו שאין אנו צריכין לטעם שליחות באומר לחבירו ליטול משום דהוי הוצאה בלי שום שליחות מחמת שצוה לו ליטול ודמי לנתינה דהדיוט דהמשלח הוא הנותן והנוטל הוא המקבל ומעל בנתינתו אבל בקנין שינוי דלא בעי צווי המשלח כלל דהשינוי מקרי הוצאה מרשות לרשות בלא שום צווי בעולם א"כ הא המשלח לא מעל בתורת נותן ומקבל דהא בלא נתינתו נמי מעל אם שינה ואכל דהא עיקר מעילה בשוגג אזלינן בתר קניות הדיוט ובצוה לחבירו להגביה דבהדיוט כה"ג בעי נותן ומקבל ובלא צווי הנותן אין המקבל יכול לזכות רק מכח צווי המקבל יכול לזכות מקרי הנותן המוציא מרשות לרשות בלי שום שליחות שע"י צווי דידי' זכה המקבל אבל אם המקבל לא זכה אלא ע"י שינוי דאכילה הא שינוי לא בעי צווי ומקבל ואם רצה לעצמו לקנות נמי קונה א"כ אין הבעה"ב מעל במה שצוה לו לאכול ואין זה הוצאה מרשות לרשות בצווי דידי' שאין הצווי מצטרף להקנין דהשליח כלל ורק מטעם שליחות יש לחייב הבעה"ב דהוא צוה לו לאכול ולזכות באכילתו והוה שליח דידי' דבשליחותו קונה הוא בעצמו ע"י שינוי אכילתו ושפיר שייך בזה שליחות:
ובזה יתישב היטב דברי הרמז"ל שכ' (בפ"ז מהלכות מעילה) אחר שכ' שם דבמעילה יש שלד"ע כ' וז"ל בד"א שהיה החתיכה מקדשי בה"ב אבל אם הי' בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר חוץ ממעילה ובכה"ת אשלד"ע חוץ ממעילה שלא יתערב עמה דבר אחר, ודבריו ז"ל לקוחים המה מהתוספתא וכבר הקשינו טובא ואח"כ מצאנו בהמקנה בקידושין דממ"נ איך סובר הר"מ אי מיירי שמועל משעת הגבהה א"כ איך שייך כאן עירוב איסור אחר הא איסור המעילה בא משעת הגבהה ואיסור אכילת בשר באה בשעת אכילה וכיון שכבר נתחייב המשלח משעת הגבהת האוכל א"כ מה איכפת לן במה שהאוכל עובר אח"כ על אכילת בשר עולה ואי לא מעל משעת הגבהה א"כ בלא"ה אין כאן שליחות דזה נהנה וזה מתחייב ל"א ודוחק לומר דבאמת לא מעל אלא עד האכילה והר"מ סובר דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב זהו ליתא לענ"ד דהא הרמב"ם ז"ל כ' בהדיא (בפ"ו מהלכות מעילה ה"ה) בבהמת קדשים אם נתנו לחבירו וחבירו לחבירו דכולם מעלו:
הרי שמעל בהגבהה לחוד בלי שום אכילה ואפילו בעולה שלא יצא לחולין נמי סובר הר"מ שמעל בהגבהה עיי"ש ובראב"ד. אבל לפי מש"כ דברי הרמז"ל נכונים מאוד דבאמת באומר לחבירו לאכול לא מעל משעת הגבהה דדוקא בנותן סתם לחבירו כתב הר"מ ז"ל בעולה דמעל על הגבהה אבל באומר לו לאכול לא קנה אלא באכילה שלא אמר לו ליטול אלא לאכול וכמו שסוברים התוס' בקושייתם שהבאנו מיהו נהי דלא מעל בהגבהת האוכל מ"מ הא בשעת אכילה קנה בשינוי בשוגג דאף דעולה אינה יוצאה לחולין מ"מ כמו שבהגבהה מעל בעולה משום שהגבהה קונה בכ"מ ה"נ בשינוי מעל שהשינוי קונה בכ"מ דכל דבר שבהדיוט קונה בהקדש מעל אף שאינו יוצא לחולין כמו בעולה וכמו בהקדש בשוגג לר"מ דאינו מתחלל ואפ"ה מעל ומעילה דשינוי שפיר הוי מטעם שליחות אם אמר לשליח לעשות שינוי ולא מטעם הוצאה בעצמו דהשינוי לא בא ע"י צווי הבעה"ב דנימא שהבעה"ב מעל במה ששינה השליח ולא הוי לבעה"ב אלא דין משלח לחוד ויש שלד"ע במעילה וזה נהנה וזה מתחייב לא שייך כאן דנהי דעל האכילה שייך זה נהנה מ"מ על קנין השינוי שיש בו מעילה לא שייך זה נהנה ואף דכתבנו דבקנין ממון נמי שייך זה נהנה מ"מ היינו בהקדש בדה"ב דיצא לחולין ומקרי נהנה בקנין ממון אבל בעולה שלא יצא לחולין בשום אופן לא מיקרי זה נהנה וזה מעל ושפיר מעל בשליחותו המשלח כמש"כ ורק משום זה לא מעל הבעה"ב כיון דעיקר מעילתו בשעת אכילה בשינוי שהוא עושה ולא בהגבהה דהא לא נתן לו אלא לאכול והמעילה הוא בשעת אכילה ובשעת אכילה הוא אוכל בשר עולה ועושה ג"כ איסור אחר ואין שלד"ע כיון שמתערב איסור אחר עם המעילה ואע"ג דהמעילה בא בשעת הלעיסה ואיסור האכילה בא בשעת הבליעה כדאמרינן (בכתובות דף ל) גבי תרומה מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלע לי' ומדלעסי' קני' היינו דוקא גבי חיוב דתרומה שאינו חייב מיתה רק על אכילה ממש דהיינו בליעה אבל בשר עולה לפני זריקתו דאזהרתו מלא תוכל לאכול כדאמרינן במכות (דף טז) ובהנאה נמי אסור כמ"ש הלח"מ (פי"א מהלכות מע"ה) משום דקיי"ל כר' אבוה דא' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע וכ"כ המל"מ (בפ"א מה' מעילה) אלא שכתב שאינו לוקה בהנאה דנפקא לן מלשון אכילה אבל איסורא איכא ולבד איסור מעילה איכא איסור הנאה מבשר עולה קודם זריקה וכיון דאסור בהנאה א"כ בלעיסה ג"כ איכא איסור הנאה מבשר עולה קודם זריקה חוץ איסור מעילה שבכל הקדשים וכיון שבשעת הלעיסה שבא השינוי והמעילה בא ג"כ איסור אכילת עולה היינו הנאתו בלעיסה א"כ מתערב איסור אחר ושפיר כתב הר"מ ז"ל דכשמתערב עם שליחות איסור מעילה איסור אחר כגון בעולה דעם שליחות האכילה שהוא מה שצוה לו לאכול ולשנות ע"י הלעיסה מתערב ג"כ איסור הנאת בשר עולה בשעת לעיסה אמרינן אין שלד"ע כדברי התוספתא ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |