עונג יום טוב/ל

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב ל

סימן ל
בענין משהה חמצו על מנת לבערו אי עובר עליו אי לא.

כתבו התוס' בפסחים (דף כ"ט) ד"ה ר"א דב"י הוי לאו הניתק לעשה ומזה הטעם כתבו בשם ר"י ז"ל דהמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו באותו שהיי' והביאו ראיה מהא דאמרינן דלמ"ד אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים האוכל חמץ של הקדש במועד מעל לריה"ג משום דיכול להסיק תחת תבשילו ואם נימא דהמשהה חמצו ע"מ לבערו עובר עליו אמאי מעל הא מיד כשיפדה אותו עובר עליו ואינו יכול לפדותו כלל א"ו דאינו עובר עליו כשמשהה ע"מ לבערו:

ולכאורה לא הוי צריכי התוס' להסביר סברת הר"י ז"ל דלהכי אינו עובר עליו במשהה ע"מ לבער משום דהוי ניתק לעשה דבלא"ה איכא למימר כיון דבחמץ מהני ביטול ועיקר הביטול הוא במה שיסירנו מדעתו שלא יהא נחשב אצלו כשאר ממון שלו ולא ידאג עליו אם יאבד או ישרף כמ"ש בתשובה במק"א א"כ הרי לא אסרה תורה אלא כשמחזיקו לצורכו ולהנאתו ובמשהה ע"מ לבערו הרי אינו מחזיקו להנאתו ולצורכו ולא עבר עליו וכה"ג אמרינן (בע"ז דף ס"ד) גבי שכרו לשבור ביי"נ דכל למעוטי תפלה שפיר דמי אף דרוצה בקיומו אסור מ"מ אם רוצה בקיומו כדי לאבדו שרי כמ"ש הב"י (סימן קל"ג). וה"נ רוצה בקיומו לאבדו לקיים בו מצות ביעור אלא דמשום הא לא אירי' דהא ביטול לא מהני אלא אם ביטלו קודם זמן איסורו או קודם שתתחמץ אבל אחר שנתחמץ ואחז"מ איסור לא מהני ביטול מטעמא דאף דהוא לא ניחא לי' בהאי חמץ מ"מ כיון שהוא ממונו מכבר אינו יוצא מרשותו במחשבת ביטול ומאיליו הוא ברשותו ועובר עליו עד שיבערנו ולהכי נמי לא מהני במשהה ע"מ לבערו דאף דלא ניחא לי' בהאי חמץ ומשההו רק לבערו מ"מ אין החמץ יוצא בזה עדיין מרשותו כמו שאינו יוצא בביטול לאח"ז איסורו והכא הרי מיירי בפדהו תוך המועד:

מיהו קשה לי טובא דמאי ראי' הוא מהכא הא יכול לפדות ע"מ שלא יחול הפדיון עד שיתן את החמץ על האור דאז כבר מקיים בו מצות ביעור ולא עבר כלל אלאו דב"י. וכדאשכחן בעירובין (דף ל"ו) אמר רבא ככר זה היום קודש ולמחר חול ואמר עירבו לי בזה אין עירובו עירוב ופרש"י ז"ל שאמר למחר תהא מחולל על מעות שיש לי בבית הרי שיכול לפדות שיחול הפדיון לאח"ז (עיין ריטב"א שם) וה"נ להכי מעל משום שיכול לפדות שיחול פדיונו כשיניחו על האור קודם שתמשול בו האור דכל דבר שבידו יכול להתנות שיחול לאחר זמן:

ונראה שדעת התוס' דאם איתא שמשהה חמצו ע"מ לבערו עובר עליו אסור לפדות אף שיחול הפדיון כשיניח על האור דמ"מ נכנס רגע אחד לרשותו ועבר על ב"י אף שבאותו שעה הוא מבערו מ"מ עבר על אותו רגע שנכנס לרשותו ועוד י"ל לפמש"כ התוס' במנחות (דף צ') ד"ה מארבע שאסור ליקח מעות הקדש לילך אצל בעה"ב שיש לו פירות ליקח בהם פירות שיחולל המעות על הפירות מטעם דחיישינן שמא ימעול בהם עד שיחוללו א"כ ה"נ אסור ליקח חמץ של הקדש שיחול בשעה שיניחם על האור דכיון שאין הפדיון חל עכשיו מיד חיישינן שמא ימעול בהם עד שיניחם על האור ובהא דהיום קודש ולמחר חול אינו לוקחם לעצמו קודם הפדיון משא"כ הכא שצריך ליקחם להסיק תחת תבשילו חיישינן שמא ימעול בהם ואפילו מונחים ברשותו מ"מ כיון שתלה הפדיון לאחר זמן חיישינן מדרבנן שמא ימעול בהם ואסור לפדותו אא"כ פודה שיחול הפדיון מיד ושפיר הוכיחו התוס' שהמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו מיהו קשה לי על דברי התוס' דאף אם נימא דהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר מ"מ הא זהו דוקא אם משהה לבערו בלא שום הנאה רק לקיים מצות ביעור אבל זה שמשהה ע"מ להסיק תחת תבשילו הרי משהה בשביל הנאתו ופודהו בכוונה מהקדש ונותן דמים להקדש כדי שישתמש להסיקו תחת תבשילו וזהו עיקר אסור ב"י שמחזיק החמץ לצורכו והנאתו אטו לא הזהירה תורה רק אם מחזיק החמץ לאוכלו הלא רק אם מחזיק לעצמו והנאתו זהו איסור ב"י ומאי אהני לן מה שבשעת הסקה מקיים מצות ביעור מ"מ הא הוא מחזיקו לצורכו ועבר אב"י:

ואף שהתוס' בשבת (דף כ"ז) ד"ה לפי כתבו בטעמא דאין מדליקין בתרומה טמאה ביו"ט אף שרשאי ליהנות בשעת ביעורה משום דכיון דהתורה אסרה כל הנאות רק הנאת שריפה א"כ הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה ובטל צורך הדיוט לגבי צורך גבוה עיי"ש וא"כ ה"נ הא אפשר לומר דכשיבער החמץ ויסיקו תחת תבשילו יתבטל צורך הדיוט שלו לגבי צורך גבוה ומקרי משהה חמצו ע"מ לבערו ואינו עובר מ"מ הא לא דמי כלל להתם. דהתם אנו דנין רק על מלאכת ההבערה שהתורה אסרה הבערה לצורך גבוה ובהעברה זו יש צורך הדיוט וצורך גבוה ולהכי אנו אומרים דבטל צורך הדיוט גבי צורך גבוה וחל על תכונת תכלית מלאכתו צורך גבוה ואסור אבל הכא גבי פודה את החמץ להסיקו תחת תבשילו נהי דבשעת הסקה יחול על מעשה ההיסק שם ביעור חמץ משום דצורך הדיוט בטל גבי צורך גבוה ולא חל עליו שם צורך הנאת בישולו מ"מ משעה שפדה עד הסקה מה שמחזיקו ודאי עובר עליו בב"י ולא שייך לאמר דחל על פעולת החזקת החמץ ברשותו צורך גבוה לבערו מן העולם דהא לא הי' שלו כלל והוא ברצונו קנהו ופדה אותו מן ההקדש לצורך הנאת הסקת תבשילו ועל מעשה החזקת החמץ ודאי דחל צורך הנאתו יותר מצורך גבוה שהוא ביעור חמץ כיון שלא הי' מוטל עליו לבערו כלל והבאת החמץ לרשותו והחזקתו אצלו הוא רק בשביל צורך הדיוט ועבר אב"י ולא מהני לי' מידי מה דבשעת הבערה יתבטל צורך הדיוט לגבי צורך גבוה כיון שאנו דנין על ההבאה לרשותו והחזקה שהוא מחזיק עד שעת ההבערה וזה הי' לצורכו ודאי דעבר אב"י:

שוב ראיתי דלק"מ דכיון דפדיית הקדש במידי דלא חזי לגופי' הוי מצוה וכמש"כ הפנ"י בשמעתין (בדף כ"ט) שהיא אחת ממצות שבתורה דכתיב אך בהמה טמאה פדה תפדה ומצוה בבעלים קודם לכל אדם עיי"ש בדבריו ז"ל א"כ שפיר אמרינן דלר' יוסי הגלילי האוכל חמץ של הקדש במועד מעל דיש להקדש בהם דמים שהרי הבעלים יכולים לפדותן דלרבנן לא מעל דכיון דאסור בהנאה לא חייל פדיון עלייהו כיון שאינו שו"פ. אבל לריה"ג שיכול להסיקו תחת תבשילו מעל שיכול לפדות ואין פדיונו בשביל שיסיק תחת תבשילו לצרכו אלא לקיים מצות פדי' [ומשכחת לה נמי שאם ימתין עד אחר המועד יתקלקל החמץ ולא יהא בו שו"פ ולא יהא באפשרו לפדותו] וכיון שאינו פודהו לצורכו רק לקיים מצות פדי' שרי אח"כ להסיקו תחת תבשילו:

אלא שלכאורה לפי"ז נראה בעיקר דבריהם ז"ל שהוכיחו מכאן דמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו ממה שיכול לפדות במועד ולא חיישינן לאיסור ב"י הוא רק לשיטתם דסברי דלאו דב"י הוי ניתק לעשה אבל לשיטת הר"מ ז"ל דחמץ לא הוי ניתק לעשה דהא כתב בהלכות חו"מ דאם עשה מעשה לוקה ודחי סוגיא דפסחים (דף צ"ה) מהלכה כמש"כ שם המל"מ ונראה דלפי דברי הר"מ ז"ל ליכא כלל עשה דתשביתו ביו"ט גופא וקרא דאך ביום הראשון תשביתו מוקמינן לי' אערב יו"ט כדאמרינן בש"ס (דף ה') וכן כתב הר"מ ז"ל בהלכות חו"מ (פרק ב' הלכה א') ובעריו"ט איכא עשה ולא הלאו וביו"ט איכא לאו ולא עשה וכן משמע מדברי הר"מ ז"ל דבכ"מ דאיכא עשה ול"ת דרכו לכתוב שעובר בעשה ול"ת עיין בריש הלכות יו"ט ודוכתי טובא ובהלכות חו"מ כ' המניח חמץ ברשותו בפסח עובר בב' לאוין ולא הוזכר שעובר בעשה וע"כ הטעם דסובר דהעשה הוא רק בעריו"ט אבל ביו"ט ליכא אלא לאו לחודיה ואע"ג דבש"ס (דף כ"ז) אמרינן לא מצא עצים לשורפו יהא יושב בטל והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם ור"ת ז"ל פי' (בדף כ"ז) דפלוגתא דר"י ורבנן אחר זמן איסורו משמע דביו"ט נמי איכא תשביתו יש לומר דמיירי בעריו"ט אחר חצות דמקרי נמי לר"ת ז"ל בשעת ביעורו שהרי אסור מה"ת ואז איכא עשה דתשביתו]:

א"כ כיון שבארנו דמצות פדי' בבעלים הוי מ"ע ומנאה הר"מ ז"ל במנין המצות (סימן קט"ו) וז"ל להיות מעריך בהמה טמאה ליתן דמי' שנאמר והעמיד את הבהמה וגו' ובבכורות (דף י"ג) איתא מצות הגאולה באדון עיי"ש:

ובערכין (דף כ"ז) איתא דאי ציית ציית ואי לא כופין אותו ע"ז ואם יתקלקל החמץ אם ימתין מלפודאו עד אחר המועד ודאי דאתי עשה דפדי' ודחי לל"ת דב"י כיון דהוי רק לאו גרידא ועשה דתשביתו ליכא ביו"ט ולהכי לא חיישינן במה שיעבור אב"י עד שיבערנו ויסיקנו תחת תבשילו ואף דהרמז"ל כ' (בפ"א דחו"מ) דב"י ובי"מ הוי שני לאווין מ"מ הא כ' הפנ"י ז"ל בביצה (דף ח') דחד עשה דוחה לשני לאווין דמה לי חד לאו ומה לי תרי לאווין ומזה גופא סעד לשיטת הר"מ ז"ל דבתוך המועד ליכא עשה כלל ואע"ג דאמרינן בכל דוכתא דלא דחי עשה לל"ת אלא היכא דבעידנא דמיעקר לאו קא מקיים לעשה דומיא דכלאים בציצית והכא בא העבירה דב"י אחר הפדי' מ"מ נראה דדוקא היכא דעבירת הלאו בא קודם קיום העשה להכי לא דחי ועיין ריטב"א ר"ה שכ' הטעם משום פשיעה שיעבור על הלאו ולא יקיים העשה] אבל הכא שהלאו בא אחר קיום העשה שפיר דחי ועוד דלענין זה ודאי דמהני אם יתנה שיחול הפדיון תיכף קודם התחלת ההבערה בחמץ וכמ"ש למעלה דאז באים טפי כאחד עבירת הלאו וקיום העשה מהיכי שחל הפדיון תיכף:

וראיתי להגאון בעל שא"ר ז"ל שתמה מאוד על דברי התוס' שכ' דבמשהה ע"מ לבערו אינו עובר וז"ל ותמה על עצמך לאוי דגזל ומשכון ופיאה ואונס שגירש דכל הני הוי לאו שנל"ע כדאמרינן התם (בפ"ג דמכות) וכי מותר לכתחילה לעבור על לאוין הללו כשכוונתו בשעת עבירת הלאו לקיים העשה שבו כגון שגירש ע"מ להחזירה וגזל ע"מ להשיב וכו' עיי"ש בדבריו ז"ל ובהדיא אמר (בפ' הכונס) גבי הא דשאל דוד לסנהדרין מהו ליטול גדישים של שעורים דישראל ליתן לפני בהמתו ע"מ לשלם גדישים של עדשים דפלשתים ושלחו לי' חבול ישיב רשע גזילה ישלם וכו' הרי אעפ"י שגזל ע"מ להשיב רשע מיקרי עיי"ש בדבריו:

ונראה לי דדברי התוס' ז"ל נכונים מאוד דאף דבבכל לאו הניתק לעשה אסור לעבור על הלאו ע"מ לקיים העשה כמו גבי גזל פיאה ואונס שגירש גם התם הוי שרי ולא הוי חיישינן שמא לא יקיים העשה בפשיעתו דבאיסורא מזדהרי אינשי כדאמרינן בנדרים (דף ט"ו) בקונם עיני בשינה למחר אם אישן היום שמותר לישן היום ולא חיישינן שמא יישן למחר דדוקא בתנאי לא מזדהרי אינשי אבל באיסורא מזדהרי אינשי וה"נ הרי האיסור נגמר כשמבטל העשה או כשאינו מקיימה ובאיסורא מזדהרי אינשי רק דחיישינן שמא לא יהא בידו סיפוק לקיים העשה כגון בגזל ופיאה שתשרף הגזילה ואז תשאר איסור הגזל במקומו שהרי לא תשוב דבר הגזול לבעליו וכן באונס שגירש שמא לא תתרצה להנשא אח"כ ונשארו הגירושין בתקפם והעשה לא נתקן כלל. או כי ימות הגזלן או המגרש אנוסתו ולא יתקיים העשה ומעשה הגזל והגירושין בתקפם אבל בחמץ אם ישרף החמץ ולא יקיים העשה הרי בזה תתקיים רצון התורה שהרי לא יהא בה חפץ והנאה של כלום עוד ויצא לאור מחשבתו אשר חשב עליו בשהייתו שלא יהא נחשב כממונו או כי ימות עד שלא ישרפנו הרי ג"כ שוב לא יהנה ממנו ונתקיים רצון התורה שאין החמץ לבעליו ואין בהם הנאה של כלום ובין אם יבערנו בעצמו ובין אם יבא לידי ביעור מעצמו או שימותו הבעלים בכל גווני לא יהנה ממנו ולפשיעה לחזור מדעתו הנכונה להחזיקו לעצמו לא חיישינן כמ"ש דבאיסורי מזדהרי אינשי הלכך אף שהתורה אמרה שהחמץ שהי' מכבר שלו אינו יוצא מרשותו במחשבת ביטול לאח"ז איסור מ"מ אם חישב בו לעשות בו מעשה ביעור שפיר יוצא מרשותו כיון שראינו דבחמץ בתר לבסוף אזלינן והביעור דלבסוף מתקן מה שהיה בתחילה והכא בודאי יבא הדבר לידי רצון התורה שיש בהאי לאו דב"י שהרי לא יהנה ממנו עוד להכי שרי ולא דמי לכל לאו הניתק לעשה דהתם יכול להיות שלא יבא לידי קיום העשה והאיסור הלאו ישאר בתקפו וכחו נגד רצון הבורא והתורה משא"כ בחמץ במשהה ע"מ לבערו איזה איסור יהא בזה הא שהייתו כעת הוא לבער שהביעור דלבסוף מבטל כל כח האיסור שיש בשהייתו וגם אם לא יבא לידי כך ולא יתבער לבסוף ע"י איזה סיבה נמי יתבטל כח האיסור שיש בשהיי' זו דממילא לא יהא שלו דלפשיעה להחזיקו אצלו לממונו לא חיישינן כלל. ולהכי שרי אף לכתחילה להשהותו ע"מ לבערו:

ונראה להביא ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל דלאו דב"י לא הוי ניתק לעשה מהא דאמרינן בפסחים (דף כ"ט) האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל וקאמר שם דפליגי אי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים או דפליגי בדבר הגורם לממון אי כממון דמי או בפלוגתא דריה"ג ורבנן קמפלגי והיינו דמ"ד מעל סובר פודין את הקדשים או דסובר כריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה או דסובר דבר הגורם לממון כממון דמי ויש להקדש דמים בהאי חמץ ומ"ד לא מעל סובר דאין להקדש דמים בחמץ משום דאסור בהנאה עיי"ש. וקשה דא"כ אמאי נקט האוכל חמץ של הקדש הא בהקדש יש מעילה בהגבהה לחוד כמ"ש התוס' בקידושין (דף מ"ג) ומוכח בש"ס בכמה דוכתי א"כ הך פלוגתא גופא הו"מ למיתני בנטל חמץ של הקדש להיות שלו אי מעל ובאדם שאינו גזבר על ההקדש דמעל בהגבהה ועוד איך שייך לומר קלב"מ על האכילה הא כבר מעל בהגבהה כמו שהקשו התוס' בכתובות (דף ל"א) ד"ה ולאביי ואי דמיירי שתחב לו חבירו בבית הבליעה כדמוקי לה הש"ס בכתובות אכתי קשה אמאי דחיק למיתני פלוגתייהו דריה"ג ורבנן באוכל ותחב לו חבירו ליתני בהגביהה ונטל לעצמו. וצ"ל דבהגבהה לכ"ע לא מעל אף למ"ד דמותר בהנאה דכיון דעובר אב"י פטור מתשלומין דמעילה דמלקות פוטר מתשלומין להכי נקט האוכל חמץ של הקדש דאכלו בלא הגבהה כגון שתחב לו חבירו בביה"ב [ומיירי שהתוחב הי' מזיד דאם הי' שוגג נפיק לחולין משהגביה חבירו] כדאמר בכתובות (פ' א"נ דף ל') דלא מעל עד דאוכל ובאכילה ליכא מלקות דבל יראה דאדרבה בשעה שאכלו הרי מבערו מן העולם כמ"ש המאור ז"ל (בפ"ב דפסחים) ומעל למ"ד דשרי בהנאה ואם נימא דלאו דב"י הוי ניתק לעשה הרי אין מלקות שלו פוטר מן התשלומין כיון דניתק לעשה א"ו כדעת הרמב"ם ז"ל דב"י לא הוי ניתק לעשה:

מיהו נראה לי דיש לדחות ראי' זו דאפשר לומר הא דקתני האוכל הוא משום דבהגבהה לחוד לא מעל בחמץ של הקדש לפמש"כ הריטב"א בחי' למס' מכות בשם הרמ"ה ז"ל בהא דאמרינן שם (דף כ"ב) אברייתא דהמבשל גיד בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש דמיירי שבישלו בעצי הקדש ואזהרתי' מהכא ואשיריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלקיכם והקשה הריטב"א ז"ל ולימא נמי דלילקי משום זדון מעילה דלא ישאו עליו חטא ותי' רבינו מאיר הלוי ז"ל כיון דאיסורי הנאה הוא ולא מצי לאתהנויי מיני' בהיתרא לית בי' משום מעילה אע"ג דכל הקדש איה"נ הוא מ"מ לא חייבו הכתוב משום מעילה אלא היכא דבר מהקדש חזי לי' לאתהנויי מיני' עכ"ל ודבריו ז"ל צריכים ביאור דהא במעילה דהקדש מחויב בהגבהה לחוד כדאיתא בש"ס בכמה דוכתי ובתוספת בקידושין (דף מ"ג) ד"ה שלא א"כ מיד שהגביה מעל אף שאח"כ בישל בהם גיד בחלב דלא מצי לאתהנויי מהאי תבשיל מ"מ בשעת הגבהה מעל שהרי הי' יכול לעשות מהן תשמיש אחר ולקחן לעצמו להשתמש בהן ומעל ומאי איכפת לן מה שבישל בהן אח"כ איה"נ בזה לא מיפטר ממעילתו שמעל משעת הגבהה ואין לומר דמיירי בגזבר דלא מעל בהגבהה לחוד עד שמשתמש בהן לצורכו כדאיתא בחגיגה (דף יוד) ובב"ק (דף כ') או דמיירי שלא הגביה העצים רק שהיו מונחים מעצמן והצית בהן האש לבשל הגיד בחלב דהיא גופה קשה אש"ס מ"ט קאמר דלקי אהאי לאו דלא תעשון כן ומיירי בגזבר או בלא הגביה העצים לימא דלקי אלאו דלא ישאו עליו חטא כזדון מעילה דעלמא ובהגביה העצים קודם בישולו מיהו זה אינו דאמעילה דשעת הגבהה לא שייך למחשבי' בהדי לאו דבישול דהא לאו בשעת בישול קאתי. ובברייתא קתני שלש על בישולו ולהכי כי מוקי לה שבישל בעצי הקדש ע"כ דלא מעל בשעת הגבהה כגון בגזבר או שלא הגביהה וע"ז כתב שפיר הרמ"ה ז"ל דליכא לאו דמעילה בשעת בישול כיון דלא מצי לאתהנויי מהאי בישול אלא שקשה לפ"ז כיון דמשמעות הברייתא דעיקר האיסור הוא בשעת בישול א"כ קשה בלאו האי טעמא דלא מצי לאתהנויי מיני' נמי הא ליכא מעילה דהא מעילה לא שייכה אלא בהגבהת החפץ של הקדש או בשעת הנאה אבל בשעת בישול דאכתי לא נהנה ממנו מאי הנאה איכא ואף אם הי' מבשל תבשיל של היתר נמי לא מעל בשעת בישול שעדיין לא נהנה ממנו וא"כ למה לי' לרמ"ה ז"ל לפרש דליכא לאו דמעילה משום דהתבשיל הי' של איסורי הנאה הא בלאו הכי ליכא מעילה בשעת בישולו משום שעדיין לא נהנה ממנו וצ"ל דהרמ"ה ז"ל סובר דאיכא מעילה בשעת בישול אם הי' מבשל תבשיל של היתר אע"ג שאכתי לא נהנה ממנו מ"מ הואיל והעצים כלים בשעת הבערתן וכמו דאמרינן בנטל אבן או קורה של הקדש ובנאה לתוך ביתו ה"ז לא מעל עד שידור תחתיו ש"פ ואמר שמואל והוא שהניחה ע"פ ארובה עיי"ש משום דע"פ ארובה ליכא עדיין שינוי אבל אם בנאה בתוך ביתו הוי שינוי ומעל מיד שבנאה הרי שמועל במה שבנאה לתוך ביתו ועשה בה שינוי כיון שבנאה ע"מ לדור בה אע"ג דבהגבהה לא מעל דהא בגזבר עסקינן א"כ ה"נ אם בישל בעצי הקדש תבשיל של היתר מעל מיד כיון דההבערה הוי שינוי בעצים ועשאן ע"מ ליהנות מהן מעל אף שלא הגביהה מיהו אם בישל בהן איסור הנאה בזה אמרינן דלא מעל כיון דהשינוי עשה באופן שלא יוכל ליהנות מהן בר מאיסור הקדש לא מעל דגבי בנאה לתוך ביתו דמעל הוא משום דיכול אח"כ ליהנות ממנו אחר שיוגמר הבנין אבל אם אינו יכול ליהנות ממנו לא מעל בשינוי והוה כמו מזיק הקדש דלא מעל והוצרך הש"ס לאמר דלקי משום ואשיריהם תשרפון לא תעשון כן וגו' ולפי"ז כיון שבארנו בדעת הרמ"ה ז"ל דאמעילה אם עשה שינוי לא לקי אלא אם יכול להנות ממנו אבל אם אינו יכול להנות ממנו הוי כמו פגם ולא נהנה דתנן במס' מעילה (דף י"ח) דלא מעל א"כ ה"ה אם הגביה ונטל החפץ של הקדש להיות שלו נמי לא מעל אא"כ אין בו איסור אחר לבר מהקדש אבל אם יש בו איסור הנאה לבר מהקדש לא מעל בהגבהתו כמו דאמרינן גבי שינוי דמעל אם שינה בדבר שיכול ליהנות ממנו ואם לא מצי לאתהנויי לא מעל אע"ג דכוונתו הי' ליהנות ממנו כמו במבשל גיד בחלב ואכלו אח"כ מ"מ בשעת בישול אינו עומד להנות ממנו דמסתמא יחזור בו ולא יעשה איסור לאכול איסורי הנאה ה"נ בהגביה להיות שלו דבר שיש בו איסור הנאה לבר מהקדש לא מעל דבהגבהה הוי מעילה רק בדבר שיכול להנות ממנו לבר מאיסור הקדש אבל בדבר שאסור להנות ממנו מיקרי ההגבהה פגם ולא נהנה ממנו ולהכי א"ש הא דקתני האוכל חמץ של הקדש דפליגי אם מעל דיש להקדש בו דמים או לא ולא קתני המגביה חמץ של הקדש ליטלו לעצמו. משום דבהגבהה ע"מ לאכול לא מעל כיון שיש בזה איסור הנאה של חמץ לבר מהקדש לא מעל אף אם יש להקדש בו דמים וכן אם נטלו ע"מ למוכרו לכותי נמי לא מעל מהאי טעמא דיש בו איסור אחר לבר איסור הקדש שאסור למכור איסורי הנאה לנכרי רק שאם אכל ונהנה באמת מעל ולהכי קתני האוכל חמץ של הקדש וא"כ אין ראי' מזה דאיכא מלקות בב"י מדלא קתני הנוטל חמץ של הקדש דאפשר לומר דבנטל ולא אכל לא מעל לכו"ע:

והרמב"ם ז"ל כתב (בה' חו"מ) שאינו לוקה אלאו דב"י וב"י אא"כ קנה חמץ בפסח עי"ש ותמהו עליו מפרשי דבריו ז"ל דכשעשה מעשה אמאי לוקה הא הוי לאו הניתק לעשה וצ"ל דמיירי שביטל העשה בידים כמש"כ (בפט"ו מה"ס) דבלאו הנל"ע אם ביטלו בידים לוקה והאחרונים הקשו איך אפשר לאשכוחי בחמץ ביטל העשה בידים דאם ביער החמץ מן העולם הרי קיים העשה ולא ביטלה דאנן קיי"ל בחמץ דהשבתתו בכל דבר ובכל אופן שביער קיים עשה שבו. מיהו נראה דמשכחת לה שמכר החמץ לכותי דקני לי' הכותי ואינו יכול לקיים בו עוד מצות ביעור דאפילו אם יפייס את הכותי שיניחנו לשורפו מ"מ לא קיים בו מצות תשביתו דכבר אין החמץ שלו ואין בו מצות ביעור ולא מתקן הלאו בזה מיהו לפי"ז תקשה אמאי אמר ר"י במכות (דף ט"ז) אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת הא משכחת לה ביטלו בידים בכה"ג שקנה חמץ וחזר ומכרו לכותי שבזה ביטל מ"ע דתשביתו בידים [ונהי דבמכר לישראל לא משכחת לה משום דגם הישראל מצווה להשביתו ואם ישביתו אותו יתקנו שניהם הלאו שעברו המוכר והלוקח אבל בכותי מיקרי שפיר ביטל בידים מפני שהכותי אינו מצווה לבערו ואם יבערו הישראל אחר שיחזור לו אין בזה קיום מצות ביעור דכבר אין החמץ שלו מיהו גם זה נכון דר"י לטעמי' דסובר בב"מ (דף מ"ח) דבר תורה מעות קונות ואמרינן בבכורות (דף י"ג) דלמ"ד ד"ת מעות קונות דרשינן לעמיתך במעות ולכותי במשיכה וכיון דנגמר קנין הכותי במשיכתו לא מיקרי ביטל העשה ללקות ע"ז במה שמכרו להכותי דהכותי קעביד ביטול העשה ולא איהו קעביד ואף שהישראל מתרצה למוכרו מ"מ משום זה לא מיקרי ביטל העשה וכדאמר שם בסוגיא גבי אונס שגירש דאפילו אי שויתי' שליח לקבל קידושין מאחר לא מיקרי ביטל העשה משום דעיקר מעשה השליחות אדידה רמי' אע"ג דאם לא הי' רוצה להעשות שליח לא הי' נעשה שליח אפ"ה לא מיקרי ביטל בידים ואם נתן להכותי החמץ במתנה ודאי דלא מיקרי ביטל העשה בידים שהמתנה נגמרה ע"י הגבהת המקבל מתנה וכ"ז לר"י דסובר ד"ת מעות קונות אבל הר"מ ז"ל דפוסק (בפ"א מה' זכייה) דא"י מישראל וישראל מא"י קונה מטלטלין בין בכסף בין במשיכה עיי"ש ובמ"מ שם. יש לומר שמכרו בכסף ונגמר הקנין ע"י מה שקיבל הכסף מן הכותי בעד החמץ ומקרי ביטל העשה בידים ושפיר לקה עלה מיהו אכתי קשה דהא גם לר"י משכחת לה שקיבל פקדון חמץ מכותי בפסח ועבר עליו על ב"י והחזירו לבעליו דבזה ביטל העשה שבו ואפילו אם יבערו עכשיו לא קיים מצות תשביתו ואולי יש לאמר דבפקדון ליכא כלל עשה דתשביתו ועיין בשא"ר ז"ל (בדיני חו"מ) שמסתפק לומר כן אלא לפי"ז טפי הו"ל להר"מ ז"ל לכתוב דמשכחת לה מלקות בב"י בקיבל פקדון בפסח דבזה ליכא עשה כלל ולקי ודאי ול"ל לכתוב בקנה חמץ דלא משכחת לה מלקות אלא בחזר ומכרו וביטל העשה שבו מיהו כיון דהפקדון של כותי ליכא חיוב אחריות כלל אלא א"כ קיבל עליו אחריות בהדיא משום דאמעיטו מדין שומרים א"ל להכי לא רצה הר"מ ז"ל להאריך ולכתוב דמיירי בפקדון כותי וכתב בקיצור דמשכחת לה בקנה חמץ בפסח [ובמ"א כתבנו דאפשר דלא משכחת מלקות גבי פקדון חמץ מטעם אחר]:

ונסתפקתי לפי"ז לפ"מ שראיתי להאחרונים ז"ל השא"ר ז"ל והנוב"י במה"ת ז"ל דלמ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה אם פירר וזורה לרוח מקרי ביטל העשה בידים אף שביערו מן העולם מ"מ תיקן הלאו לא מיקרי אלא א"כ תיקן כמצותו וביערו כמו שצוותה התורה והכי משמע לי' פשטא דתלמודא דקפריך לר"י דאמר אב"ח א"ש דהוי דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל דאם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב בטל והתורה אמרה תשביתו משמע דכשמפרר וזורה לרוח לא קיים כלל מצות תשביתו וא"כ ודאי דלא מתקן לאו בזה ולפי"ז יש לנו מקום ספק אם קיים העשה בעבירה כגון ששרפו ביו"ט דעבר אאיסור מלאכת יו"ט בעשה ול"ת. לדידן דקיי"ל כחכמים דר"י דהשבתתו בכל דבר ויכול להיות מפרר וזורה לרוח דליכא אלא איסור דרבנן והוא עבר ושרפו אי מיפטר ממלקות ע"י קיום העשה הזה דאפשר דלא מיקרי ניתק לעשה להפטר ממלקות ולתקן הלאו אלא אם קיים העשה בלי עבירה אבל אם קיים העשה בעבירה דקיי"ל דבכל התורה כולה מצהב"ע פסול ודעת כמה רבוותא דפסול מצהב"ע הוי מה"ת (ועיין ברמב"ם ז"ל הלכות איסורי מזבח) ה"נ לא חשיב קיום העשה לנתקו ללאו ולתקן אלא אם קיים העשה כתיקונו בלי עבירה אבל אם קיימו בעבירה לקי אלאו שעבר דומה למש"כ החכ"צ בתשובה דאם שרפו אחה"פ לא מינתיק לאו דשוב לאו זמן מצותו הוא ה"נ אם קיים העשה בעבירה לא מנתק הלאו:

ולכאורה יש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן במכות (דף ט"ז) אין לנו אלא זאת ועוד אחרת:

ופריך הש"ס והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו דהיינו כששרפה ומשני התם כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם ע"כ ואם נימא דקיום העשה במצוה הב"ב לא מנתק הלאו וחייב מלקות א"כ הא משכחת לה ששילם להנגזל בגזילה שגזל מאיש אחר וכבר נתייאש הנגזל ממנה ועתה כששילם בגזל הא קיים העשה דוהשיב את הגזילה דהנגזל שקיבל התשלומין קנאה לה ביאוש ושינוי רשות והוה תשלומין מעליא רק דהוי מהב"ע דהא בהאי תשלומין פקע החפץ הזה מרשות בעלים ונגמר גזילתו וביטל העשה בידים דלא מהני אם ישלם פעם שני בממון שלו כיון דכבר קנאה הנגזל שקיבל התשלומין ביאוש ושינוי רשות וקיבל התשלומין בדמי גזילתו ונפטר הגזלן מתשלומי הגזילה ואם ישלם אח"כ הגזלן בממון שלו מתנה בעלמא הוא דיהיב לי' ולא יהא בזה קיום העשה שכבר נתקיים העשה במה שנתן להנגזל הגזילה שגזל מאחר וכיון שהי' עבירה בקיום העשה לא נתקן הלאו ולקי עלה משום ביטול העשה בידים [עיין ב"ק (ד' ס"ח) דר"י סובר דיאוש לחודא לא קני ונגמר קנין הגזילה ביאוש ושינוי רשות] מיהו ראי' זו רק לשיטת התוס' שפירשו התם הא דקאמר התם גברא בר תשלומין היינו דבתשלומי ממון נמי מקיים עשה דוהשיב את הגזילה וא"כ הוי מצי לאוקמי ששילם להנגזל בגזילה אחרת דאז לא מחייב לשלם פעם שני והעשה לא נתקיים ג"כ דהוי מצוהב"ע אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל (בפ' א' מה' גזילה ואבידה) הטעם שאין לוקין על לאו דגזילה אפילו אם שרף הגזילה משום שחייב בתשלומין וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו עיי"ש בכ"מ ולעיל כתבנו א"כ אם שילם להנגזל בגזילתו של אחר נמי לא לקי דאף דמצהב"ע לא מתקן הלאו מ"מ כיון ששילם אינו לוקה דלאו שניתן לתשלומין אינו לוקה עליו ובזה מיושב מה שהקשו האחרונים ז"ל בהא דפליגי ב"ש וב"ה בחמץ אי בכזית או בככותבת דמאי נ"מ הא חצי שיעור אסור מה"ת ומלקות בלא"ה ליכא דהא הוי ניתק לעשה וביטלו בידים לא משכחת לה דקיי"ל השבתתו בכל דבר וכשמבערו מקיים העשה אבל למש"כ אתי שפיר דמשכחת מלקות כששרפו ביו"ט דהוי קיום העשה במצהב"ע ולא מתקן הלאו:

אחרי כותבי עלה בדעתי דאין ראי' מסוגיא דמכות דמיקרי ניתק לעשה ליפטר ממלקות היכא שקיים העשה בעבירה אחרת מהא דלא משכח גבי גזל ניתק לעשה ששילם להנגזל ע"י גזילה מאיש אחר דאפשר לומר דגבי קיום העשה דתשלומי גזילה לא שייך לאמר מההב"ע כיון דמ"מ שילם להנגזל קיים מצותו וכמ"ש במ"א ומצאנו גם בתשובת רע"א ז"ל דגבי מילה לא שייך מהב"ע אם מל בשבת דמ"מ התנוק מהול הוא לפנינו ולא דמי לשאר מצוה כמו לולב ומצה דלא מינכר מצוותו אחר קיומו ואפשר לומר דכמאן דלא עביד דמי אבל דבר דמינכר מצותו דלא אפשר לאמר דכמאן דלא עביד דמי כמו מילה לא מיפסל מצותו משום עבירה שעשה עם קיום המצוה ויש להביא ראי' לזה ממ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהלכות שקלים) הגונב או הגוזל חצי שקל ושקל ע"י עצמו יצא ומשלם שנים או חומש וקשה אמאי יצא הא הוי מהבב"ע וכמו דאמרינן במצוה בעלמא דלא יצא אם עשאה בעבירה ה"נ במצות שקלים ומ"ש מצות שקלים משאר מצות. אבל לפמש"כ א"ש דמצות שקלים שאני משאר מצות דפריעת חוב להקדש הוא ורמי רחמנא חוב על כל איש ישראל למיהב חצי שקל בשנה ואף אם נתן השקל בעבירה כגון שגזל השקל או גנב נמי יצא דההקדש קני לה מטעם יאוש ומשום מהבב"ע לא איכפת לן כיון דמ"מ שילם חובו להקדש וכן נמי מי שאמר ערכי עלי ונתחייב לתת ערכו להקדש וגזל ושילם בגזל נמי ודאי דיצא יד"ח נגד ההקדש ואין הגזבר יכול למשכנו שכבר שילם חובו ומהבב"ע לא שייך כאן דמ"מ נפרע חובו. והכי משמע ממתניתין דב"ק (דף ע"ט) גבי גנב דתנן התם נתנו לבע"ח או לבכורות בנו הי' מושכו ויוצא ומת חייב עי"ש דנתחייב הגנב במשיכת השומר או הכהן הרי דקני לה הכהן בפדיון הבכור שפדה ממנו בגניבתו ולא אמרינן מהבב"ע דהא פדיון מצוה כשאר מצות ומברכינן עליו א"ו דכיון דאף דהוי מצוה כשאר מצות מ"מ חוב דכהן הוא שחייבו רחמנא לתתו לכהן להכי לא שייך בזה מצהב"ע דלא שייך לאמר דכמאן דלא עביד דמי דמ"מ הא חוב דכהן משולם וה"נ גבי שקלים לא שייך מצהב"ע דכבר שילם להקדש ודוקא גבי הקדש קרבן שייך מהב"ע כמ"ש התוס' בכמה דוכתי שחיוב הקרבן הוא חיוב מצוה ולאו משום ממון דהקדש הוא להכי פוסל בו מהב"ע אבל חיוב שקלים אף שהוא מצוה כשאר מצות מ"מ עיקר מצותו לשלם חובו להקדש מה שהטיל עליו הכתוב ואח"כ נעשה ממון גבוה ומהני אף אם נעשה בעבירה:

ודע דאם נימא דקיום העשה במהב"ע לא מתקן הלאו דלא מתקן הלאו אלא ע"י קיום העשה כשאר מצות עשה. יתישב בזה מה שהקשו האחרונים ז"ל על דברי התוס' שכתבו דמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו מהא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט בפסחים (דף מ"ו) ר"א ור"י כיצד יעשה ולדברי התוס' הא יכול להפריש חלה ולהשהותה ע"מ לבערה בערב ולשורפה בערב ולא עבר אב"י כיון דמשהה לשורפה ולפמש"כ דלא מתקן הלאו אלא בקיום מצות עשה כתיקונה אפשר לומר נמי דלא מתקן הלאו אלא אם מינכר מילתא דמה ששורפו הוא משום שאינו רוצה בקיומו וחפץ לבערו מן העולם דבזה מתקן מה ששהה אותו עד עכשיו דניכר ששהה אותו ע"מ לבערו דהא עכשיו מבערו מן העולם ונודע מדעכשיו לא ניחא לי' מעיקרא נמי לא ניחא לי' ושהה אותו רק ע"מ לבערו ומתקן הלאו אבל גבי חלה בטומאה דאם שרפו לערב לא מינכר קיום העשה בשריפתו דהא לבד מאיסור חמץ נמי בעי שריפה כדין תרומה טמאה דדינו בשריפה ולא מינכר דשריפתו משום ביעור חמץ לא מתקן הלאו בביעורו מן העולם ונמצא עבר בשהייתו בב"י. דומה למש"כ הח"צ בתשובה דמשהה חמצו וביערו אחר הפסח נמי לא מתקן הלאו דדוקא אם משביתו ביו"ט ומקיים עשה דתשביתו מתקן הלאו:

ודע דלכאורה קשה לי טובא בהא דקאמר הש"ס שם דלהכי סובר ר"א דאם יפריש ויתחמץ יעבור עליו בב"י משום דטוה"נ ממון וקשה היכא שייכא בזה טוה"נ כיון דאסור בהנאה ולא חזי מידי לכהן ולא מהני לי' מידי במה דיהיב לי' התרומה ואף דכל חמץ נמי אסור בהנאה ולא חזי לי' מידי ואפ"ה עבר עליו כשמשהה אותו התם רחמנא רמי עליו לבער ולבטל ולגלות דעתו שגם הוא חפץ במימרא דרחמנא שלא להחשיב החמץ לממונו וכל שלא גילה דעתו ע"י ביטול או ביעור עבר עליו דאולי ניחא לי' להחזיקו בממונו:

אבל הכא גבי תרומה שצריך למוסרו לכהן אחר הפרשתו ולכהן לא חזי מידי איזה טוה"נ יש לו בה בנתינה לכהן עד שנאמר שעובר משום טוה"נ אלאו דב"י הלא אם יתן לכהן לא יקבל ממנו כדי שלא יעבור הכהן אב"י ואם הוא חשוד שמחזיקו להנאתו אחרים לא חשידי וכיון דשום כהן לא יקבל הא ליכא טוה"נ בזה ואמאי עבר אב"י ועדיף מהא דאמרינן בנדרים (דף פ"ד) גבי קונם כהנים ולויים נהנים לי דבאין ונוטלין בע"כ אפילו למ"ד טוה"נ ממון משום כיון דאסרה אכ"ע שוב ליכא טוה"נ והכא כיון דהתורה אסרה אכ"ע מי יקבל ממנו אף אם ירצה הוא ליהנות ממנו בטוה"נ. וצ"ל דכיון שיכול להחזיקו עד אחר הפסח ולתתו אחר הפסח לכהן ואז יהא הכהן רשאי ליהנות ממנו לדידן דקיי"ל כר"ש דחמץ אחהפ"ס מותר מן התורה ואסור מדרבנן רק משום קנס והכא אם ישהה הישראל התרומה אצלו ויתנה לכהן אחר הפסח לא שייך לאסור מטעם קנס דעל מי יהא הקנס ישראל המשהה א"א למיקנסי' דהא לאו דידי' הוא והכהן לא הי' לו עדיין האי חמץ בפסח ולמי נקנוס לכן מותר הכהן ליהנות ממנה אחר הפסח ואפשר דאף באכילה שרי לכהן אחה"פ וא"כ דיכול להשהותו לאחה"פ ואז יהא ראוי לכהן ליתנו לו הרי מיקרי טוה"נ גמורה וכל מידי דיכול ליהנות ממנו בטוה"נ עובר עליו בב"י ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף