עונג יום טוב/לב
|
< הקודם · הבא > |
שאלה אחד שמכר חמצו חצי שעה קודם חצות ומפני טרדות עסקיו שכח למסור קודם שעה ששית. ויש בזה הפסד מרובה מה דינו של החמץ אחר הפסח והמכירה היתה ע"י קנין החצר שמכר המקום שהי"ש עומד שם לא"י הקונה:
תשובה הנה מה שרצה מעכ"ת להתיר מטעם הואיל והא"י זכה בו קודם זמן בל יראה יצא מרשות ישראל ולא עבר עליו הישראל בב"י ובי"מ לעולם ואף דהמקדש בחמץ משש ולמעלה אין חוששין לקדושיו משום דלאו ברשותו קאי וכן אינו יכול לבטלו ואינו יכול למוכרו אחר שנאסר בשעות דרבנן מ"מ הא"י זכה בעצמו בתורת הפקר דכיון שנאסר בהנאה הוי הפקר וכל הקודם בו זכה וכיון שמועיל זכיית א"י בתורת הפקר כבר יצא מרשות ישראל ואין הישראל עובר בב"י ולא שייך למקנסי' אחר הפסח אם הא"י נתן לו בחזרה ומסתייע לכבודו בהך סברא מדברי הצל"ח ז"ל שכתב כן הובא בנוב"י מה"ת (סימן ס"ג) רק שלכאורה יש לעיין בזה לפי מה דבעי בגיטין (דף כ') היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה והרי היא יוצאה מת"י וגט כתוב עלי' מהו מי אמרינן אקנוי' אקניתא לי' א"ד אשה לא ידעה לאקנוי' וכתבו התוס' פי' בדבר שהוא מחזיר לה ולא גמרה ומקני לי' אלא בתורת שאלה משאילתו עיי"ש ופשיט הש"ס מזקן שהיה מלוה לבני הכפר כו' ודחי שאני זקן דידע לאקנוי' פרש"י ז"ל שהוא חכם ויודע שאינו שטר אא"כ מקנהו לו לגמרי ואחר כך פשיט מערב היוצא לאחר חיתום שטרות ודחי שאני גברא דידע לאקנויי ואח"כ פשיט מהאשה כותבת את גיטה והאיש את שוברו דגם אשה ידעה לאקנויי עיי"ש א"כ כיון דחזינן דהש"ס רוצה לחלק בין ת"ח לגברא בעלמא ובין גברא לאיתתא לענין להקנות לגמרי כד"ת וכדין א"כ נהי דפשיט דגם איתתא ידעה לאקנויי מ"מ אכתי בכותי מנ"ל דידע לאקנויי בדבר שאין דעתו לעשות בזה קנין אמיתי ויודע שצריך להחזיר דכותי גרע טפי מאשה דהא לענין כתיבת גט בכותי אמר בגיטין (דף כ"ב) דלא מהני אפילו מה שגדול עומד ע"ג ומלמדו לכתוב לשמה משום דאדעתי' דנפשי' קעביד ולא ציית לן כלל וא"כ בזכיית הכותי בחמץ נמי איכא לאסתפוקי טובא אי מהני דכיון דהכותי יודע שיחזיר להישראל אחה"פ אין דעתו לקנות לעצמו כלל ולא קנה דמה לי אינו יודע לאקנויי ומ"ל אינו יודע לקנות כיון שאין בדעתו לקנות לא קנה וכמ"ש התוס' בב"ב (דף נ"ד) דאף דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו מ"מ זהו דווקא אם לא ידע שהמציאה וההפקר בתוך החצר אבל אם ידע שהמציאה או דבר ההפקר בתוך החצר ולא כיון לקנות לא קני כדאמרינן האי מאן דפשח דיקלא אדעתא דחיותא לא קנה. וא"כ כיון דידע הכותי שהחמץ בחצירו לא כיון לקנות ודעתו ליתנו להישראל אחה"פ לא קני ולא אמרינן שכיון שפיר לקנות במה שהישראל א"ל לקנות אלא לא ידע לקנות במה שצריך להחזיר אחה"פ ובעיקר מכירת חמץ שמוכרים לכותי בתורת חצר ולא איכפת לן במה שאין הכותי יודע לקנות משום דבדעת אחרת מקנה אותו קונה אפילו בלא כוונה לקנות כלל כמ"ש הנמק"י בב"ב (דף מ"א) בעובדא דר"ע שקיל בידקא בארעי' וז"ל שם שמעינן מהכא דאי הוה ידע המזכה אע"ג דלא ידע ר"ע שהוא הזוכה קנה ומשו"ה לא הוה סגי למימר לי' את וודאי לא הוות ידעת ואע"ג דאמרינן העודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו לא קנה כיון שהזוכה גופא לא הוי ידע תי' הראב"ד ז"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה וא"כ ה"נ כיון דהישראל מקנה להכותי החצר והחמץ קונה אעפ"י שאין דעתו לקנות לגמרי ולא ידע לקנות ואפ"ה בקנין כסף למ"ד דקונה בכותי שנוהגין להקנות לו חמץ או בכור להפקיע קדושתו אע"ג דהכותי צריך להקנות הכסף להמוכר ורגילין שהמוכר מחזיר לו אח"כ הכסף אפ"ה לא חיישינן לומר דהכותי לא ידע להקנות הכסף לישראל בדבר שישראל מחזיר לו אח"כ משום דרגילין שלא להקפיד אם יתן לו דוקא אותה מטבע שנתן לו או אם יחזיר לו מטבע אחרת א"כ הרי נותן לו מטבע ע"מ שלא להחזיר לו ולהכי מהני קנין הכסף ולא אמרינן דלא ידע לאקנויי [וגם זה צריך עיון דלענ"ד קשה לסמוך על קנין ג"כ מה"ט דלא ידע לאקנויי] אבל בנ"ד שנסתלק רשות ישראל מעל החמץ מתחילת שעה ששית ולא ברשותו הוא כלל להקנות וליכא דעת אחרת מקנה אותו והכותי זוכה מן ההפקר וכיון דהכותי יודע שיחזירם לישראל אחה"פ לא ידע לקנות ולא קנה כמ"ש התוס' דאם ידע שיש דבר של הפקר בחצירו ולא כיון לקנות לא קנה:
ואפילו לפמש"כ הריטב"א והר"נ שם לפרש הא דאמרינן אשה לא ידעה לאקנויי דאינה בקיאה בדינין ומשמע הכי מדבעי הש"ס בהיו מוחזקין בטבלא שהיא שלה והרי היא יוצאה מת"י ולא בעי סתם אי מהני אם הקניתה לי' נייר שלה ומזה משמע דבידעינן שהקניתה לו לא מספקינן כלל רק אנו מסופקין אם ידעה בדין זה דצריך להקנות מ"מ נראה דבכותי מודו לשיטת רש"י ז"ל והתוס' דלא ידע כלל לקנות ולהקנות בדבר שצריך להחזיר וכמש"כ דאדעתא דנפשי' קא עביד:
אחרי כתבי זאת מצאתי לתה"ד (בסי' ק"כ) שכתב לענין עיקר המכירה שראוי למכור לכותים אעפ"י שיודע שלא יגע בו ויחזירנו לו כיון שנותן לו במתנה גמורה ומביא ראי' מהא דגיטין דאמרינן גבי אשה דידעה לאקנויי ולא חיישינן משום חומרא דא"א שמא לא גמרה ומקנה במה שאין דעתה שיהא שלו עיי"ש בדבריו ז"ל:
והנה כ"ז הוא במה שחקר לענין אם חיישינן שהנותן החמץ לא גמר ומקנה וע"ז הביא שפיר ראי' דאפילו אשה ידעה לאקנויי. והנה הוא ז"ל מיירי לענין מכירה או מתנה דבזה אין חשש במה שהכותי אינו יודע לקנות כמ"ש דבדעת אחרת מקנה אותו לא בעי כוונה אבל בהפקר דבעי כוונה לקנות ודאי דאמרינן כותי לא ידע לקנות:
מיהו לפמש"כ הרמב"ם ז"ל הובא בש"ע (סי' ער"ה סעיף י"א) המחזיק בשטרות של גר ע"מ לקנות הקרקע אף שלא קנה הקרקע מ"מ קנה השטר לצור עפ"י צלוחיתו הרי שקונה אף שידע שיש בידו שטר של הפקר ולא כיון לקנותו ועיין בש"ך טעמו של הרמז"ל דאף דבעיא דרב ייבא סבא ור"נ פליגי אריב"ח דאמר חצירו ש"א קונה לו שלא מדעתו ואנן פסקינן כריב"ח הלכך קנה השטר אף שדעתו היה רק אארעא ולא איכפת לן במה שידע שהשטר הוא של הפקר ולא כיון לקנותו ובכל ענין אמרינן דידו קונה שלא מדעתו עיי"ש בש"ך:
ואף שדברי הש"ך קשה לכאורה דלפ"ז אמאי פסק הרמב"ם והשו"ע (בסעיף י"ז) המפצל זמורות או שריגי אילנות וכפות תמרים בנכסי הגר אם דעתו לעבודת האילן קנה ואם דעתו להאכיל העצים לבהמה לא קנה והוא מימרא דשמואל ב"ב (דף נ"ד) האי מאן דפשח דיקלא אדעתא דציבא לא קני עיי"ש והא אנן קיי"ל כריב"ח דחצירו ש"א קונה לו שלא מדעתו. ואפילו אם ידע שהוא של הפקר ולא כיון לקנות וא"כ ה"נ ליקני אף דפשח אדעתא דציבי וצ"ל דיש חילוק בין קנין יד לקנין חזקה דהא דלא בעינן כוונה לקנות בהפקר היינו דוקא בקנין יד שהדבר נכנס לרשותו וכן בקנין חצר דדמי ליד. אבל קנין שבא ע"י מעשה בעי כוונה להכי העודר בנכסי הגר וסבור שהוא שלו לא מהני וכן אם פשח אדעתא דציבי לא מהני דבקנין מעשה בעינן מכוין לקנות גבי הפקר ועיין בחי' הרשב"א ז"ל בגיטין (דף ס"א) גבי אם ליקט ונתן ביד ה"ז גזל גמור ודו"ק] ומצינו להראשונים ז"ל שחלקו בין קנין מעשה לקנין שנכנס הדבר לרשותו כמש"כ הר"ן והריטב"א ז"ל בגיטין פרק התקבל (דף ס"ד) דהא דאמרינן גבי קטן דחפץ ומחזירו לאחר שעה קונה היינו דווקא היכא דנכנס הדבר לרשותו:
אבל בקנין אג"ק או חליפין או שטר אין הדבר נכנס לרשותו ולא קנה א"כ אף אנו נאמר לדעת הרי"ף והרמז"ל דבקנין חצר אף אם ידע שהוא הפקר ולא כיון לקנות נמי קנה דלא כשיטת התוס' בב"ב שפיר קנה הכותי החמץ מטעם הפקר הואיל ומונח בחצירו ובקנין יד וחצר לא איכפת לן במה שאינו מכוין לקנות קנין גמור:
מיהו בעיקר הדבר שכ' דהכותי זכה בתורת הפקר ופקע דין בל יראה ממנו לא הבנתי הדא דאיתא בירושלמי דפסחים (פרק ב') הפקיר חמצו בי"ג דר' יוחנן אמר אסור וריש לקיש אמר מותר ומפרש דר"י חייש להערמה ואנן קיי"ל כר"י דאסור א"כ התם בהפקיר הרי ודאי שלא עבר עליו בפסח בב"י ואפ"ה אסור הואיל ולא ביערו כדין וחיישינן להערמה כש"כ זה שלא הפקיר כלל רק שנעשה הפקר מאיליו ע"י אפקעתא דמלכא ולא עבר אב"י ע"י שיזכה בו הכותי דלא מהני כיון דסוף סוף הוא לא ביערו ומכירתו לא מהני והדברים ק"ו ומה התם דלא עבד איסורא כלל רק שלא השביתו כתקנת חז"ל אסרינן לי' כש"כ הכא דעביד נמי איסורא ומכרו בעת שהוא אסור במכירה מדרבנן דמכירה גופא מיקרי הנאה דוודאי אסור בהנאה לאחה"פ דהא חזינן דלאו משום איסור ב"י לחוד קנסינן לי' דהא בהפקיר בי"ג ליכא ב"י אלא משום ביטול מצות השבתה לחוד נמי קנסינן לי' אף דהפקיע מצות השבתה ע"י הפקר ולא עבר נמי אב"י א"כ דה"נ לא מהני מה שזכה בו הכותי וכן מצאתי בפר"ח (סימן תמ"ח סק"ה) עיי"ש ואף שהכותי זוכה אותו מן ההפקר נמי לא מהני להתירו לאחה"פ:
ויש להביא ראי' ברורה לזה מהא דאמרינן בפסחים (דף ל"א) בברייתא אבל כותי שהלוה לישראל על חמצו אחה"פ ד"ה עובר בב"י ואסור בהנאה משום דכותי מישראל לא קנה משכון והוי האי חמץ דישראל ולדברי הנוב"י ז"ל אמאי אסור נהי דלא קנה הכותי בתורת משכון מ"מ יקנה מן ההפקר דכיון דמטא זמן איסורו נאסר בהנאה ונעשה הפקר ולא עבר הישראל על ב"י ואמאי אסור אחה"פ ואין לומר דמיירי שהרהינו אצלו ולא הי' מונח בביתו של הכותי בפסח אלא בבית אחר דלא זכה בו הכותי בתורת הפקר דא"כ מאי פריך אח"כ תנן כותי שהלוה לישראל על חמצו אחה"פ מותר בהנאה ואמאי הא אמרת כותי מישראל לא קנה משכון והוצרך לשנות דמיירי שאמר לו מעכשיו עיי"ש ומאי קושיא לישני דמתניתין מיירי שמונח ברשותו של כותי ולהכי אף דכותי לא קנה משכון מ"מ בתורת הפקר קני לי' שפיר וברייתא מיירי בשאינו מונח ברשותו של כותי דלא קנה מן ההפקר ובתורת משכון נמי לא קני לי' א"ו דלא מהני מה שהכותי קונה בתורת הפקר להתירו אחר הפסח בהנאה:
מיהו אין זה סתירה לדברי הנוב"י דלעולם אימא לך דאם החמץ נעשה הפקר וזכה בו הכותי מן ההפקר מותר מיהו התם גבי כותי שהלוה לישראל על חמצו לא שייך לומר דהכותי קונה מתורת הפקר דהא הא דאיסורי הנאה נעשה הפקר הוא רק אם הם של ישראל דכיון דאין לו בהם הנאה של כלום יוצאין מרשותו אבל חפץ של נכרי אם נאסר בהנאה אינו יוצא מרשותו דהכותי אינו מוזהר על איסורין וממונו הוא וא"כ האי חמצו של ישראל שהלוה הנכרי עליו כשהגיע זמן הפסח ונאסר בהנאה מצד הישראל לא לומר שהחמץ נעשה הפקר דהא האי חמץ מורהין אצל הכותי ואין אדם יכול לזכות בו מצד הכותי דשיעבודי' רמי על החמץ וכיון דאין אדם אחר יכול לזכות בו לבד הכותי אין בו דין הפקר אף לגבי הכותי דהפקר לא הוי עד שיכול כל אדם לזכות בו. וכה"ג כתבו התוס' בב"ק (דף ס"ט) ד"ה כל שהקשו בהא דאמר כל שלקטו העניים יהא הפקר אם בעה"ב מתייאש למה צריך הפקר כדי לפוטרו מן המעשר הלא יאוש חשיב כהפקר כדמוכח בפ' אלו מציאות ותי' דל"ד יאוש דהכא דגבי גזלן ליאוש דמציאה דאפילו אם נימא דיאוש דווקא ברשות הגזלן ואם מונח בר"ה כל המחזיק בה זכה בה מ"מ אין זה פוטר מן המעשר דנהי דנגזל אינו יכול לתבוע מן המוחזק בה אחר יאוש מ"מ כיון שכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן לפטור מן הנגזל ואם כבר זכה בה אחר לכה"פ חייב לשלם דמים לגזלן הלכך לא חשיב כהפקר לפטור מן המעשר דטעמא דהפקר פטור מן המעשר הוא משום דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא לשו"פ שיש לו חו"נ עמך והכא אין לו חלק בה דאסור לזכות בה ואם זכה בה חייב לשלם לכה"פ דמים עכ"ל התוס' בקיצור הרי דאף שמה שאין אדם יכול לזכות בו הוא מצד הגזלן אעפ"כ לא נחשב הפקר גם לגבי גזלן וחייב במעשר וה"נ כיון דהאי חמץ אין אדם יכול לזכות בו מצד זכותו של הכותי אין חל עליו דין הפקר וגם הכותי עצמו אינו יכול לזכות בו מדין הפקר משום דלא חל עליו דין הפקר דאין אדם אחר יכול לזכות בו הלכך שפיר אמרו דחמץ הממושכן אצל כותי כיון דכותי לא קנה משכון ובתורת הפקר נמי לא קני' לי' כמש"כ הו"ל האי חמץ ככל חמץ של ישראל שעע"הפ דאסור. אבל היכא דנעשה הפקר לכל אדם והכותי קני לי' לחמץ מתורת הפקר אפשר דמותר כמש"כ הנוב"י:
ולפי מה שכתבתי במק"א לבאר דברי הרשב"א ז"ל בחי' למסכת סוכה בלא"ה אין ראי' מכאן שהרי הרב ז"ל כתב שם גבי ערלה דוודאי כל מידי דהוי דידי' וברשותו דלית בו זכות לאחרים לכם קרינא עכ"ל עיי"ש הרי שאין איה"נ מוצאין לגמרי מרשות הבעלים וצ"ל לדבריו ז"ל בהא דאמרינן בכל דוכתי גבי איה"נ דלאו ברשותו קאי כמו לענין ביטול דקאמר דלאו ברשותו קאי לבטלו לאחר איסורו וכן לענין מכירה דלא מצי למוכרו לאו משום דלאו דידי' הוא כלל אלא כיון דלא מצי לאתהנויי מיני' לא חייל עליו מכירתו וכמו שמצינו בגזל ולא נתייאשו הבעלים שאין הבעלים יכולים להקדישו משום דלאו ברשותו קאי אע"ג דשלו מיקרי אלמא דאיכא מילתא דמיקרי שלו ולא מצי להקדישו ולמוכרו ולהפקירו משום דלאו ברשותו הוא לאתהנויי מיני' מחמת תפיסת הגזלן. ה"נ איה"נ שלו מיקרי אלא דלא מצי לאתהנויי מיני' מחמת גזירת התורה ולא מצי למוכרו:
ויש להביא ראי' דאיה"נ מקרי שלו דאמרינן בב"ק (דף ס"ו) גזל חמץ ועעה"פ יין ונתנסך אומר לו הרי שלך לפניך ואם איתא דאיה"נ יוצאין לגמרי מרשות בעלים א"כ נהי דלא חשיב שינוי שיקנהו הגזלן משום שהיזק שא"נ לא שמי' היזק כמ"ש התוס' בגיטין (דף נ"ג) מ"מ הרי יצא הדבר מרשות נגזל לגמרי ואיך יאמר לו הרי שלך לפניך א"ו דבמה שנאסר בהנאה אינו יוצא מרשות בעלים והא דאמרינן בב"ק (דף ע"א) שור הנסקל לאו דמרי קא טבח וכן פריך בשוחט לע"ז וכי שחיט בי' פורתא אסרו אידך לאו דמרי קטבח אין הטעם במה שנאסר בהנאה נעשה הפקר מאיליו אלא דאמרינן דוודאי הבעלים מפקירין אותו תיכף כשנאסרו כדאמרינן בכריתות (דף כ"ד) בשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה אף שבאמת אינו נאסר בהנאה מ"מ כיון שהבעלים ידעו שנאסר בוודאי מפקירין אותו כ"ש היכא דבאמת נאסר בהנאה שהבעלים מפקירים אותו ואף דאחר שנאסר לא מצי הבעלים להפקירו כמו שאין הבעלים יכולים להקדישו ולמוכרו מ"מ בתחילת איסור חל הפקירו ואיסורו כאחד וכמ"ש הר"ן בפ' כה"צ דלהכי הגבהה דישראל בע"ז דכותי מהני משום דבשעת תחילת הגבהה חל זכייתו ואז הי' עדיין ע"ז דכותי דמהני לי' ביטול ושייך בי' זכי' ה"נ להכי מהני הפקירו בתחילת איסורו על איה"נ ולהכי אמרינן דאפילו כשלא ידעו הבעלים שנאסרו בהנאה נמי נעשה הפקר דדמי לזוטו של ים ושלילותו של נהר דהוי אבוד מכל אדם והוי יאוש אף שלא ידעו הבעלים. ושפיר פריך בשוחט לע"ז ובחולין שנשחטו בעזרה מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרי קא טבח מטעם דדמי כאילו הפקירוהו הבעלים אבל אם ידעו הבעלים ולא הפקירו איה"נ דלא הוי הפקר ואף דאין הנגזל יכול להקדיש מה שביד הגזלן מ"מ היינו היכא דהגזלן רוצה להחזיק הגזילה לעצמו אבל הכא דגם מצד הגזלן נעשה הפקר דגם לדידי' איה"נ לא שוי מידי ודאי דמהני הפקר דבעלים [והוי ניחא בזה הא דאמרינן בגיטין (דף כ') כתבו על איה"נ כשר ואע"ג דבעינן שיהא הגט כתוב על קלף של בעל כמבואר בפוסקים משום דאיה"נ אע"ג דלית בה שו"פ מ"מ של בעל מקרי]:
- (הגה"ה וכן במש"כ הרשב"א ז"ל בנדרים (דף פ"ה) הביאו הר"ן ז"ל דהאוסר נכסיו נעשו הפקר ויכול כל אדם לזכות בהן נמי לאו משום דאיסורי הנאה הויין הפקר ממילא אלא משום דהבלים ודאי מפקירין אותן וכשנאסרו על עצמו דמי להפקירן בפירוש:)
אלא דלפי"ז צריך להבין הא דאמר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן חמץ בפסח הא לשיטת הרשב"א ז"ל שפיר מיקרי חמץ דידי' וא"כ הא לא הוי חידוש מה שהוא עובר ואחר אינו עובר דכיון שהוא מחזיקו ואינו מבערו עובר עליו דדידי' הוא כיון שרוצה בו וצ"ל דעל חמץ שידוע לו ומחזיקו אינו חידוש כלל מה שהוא עובר דאיסור הנאה דידי' נינהו אלא דכוונת הש"ס הוא על חמץ שאינו ידוע לו שהצריכה תורה בדיקה וכמ"ש הרא"ש (בפ"ק דפסחים סימן ט') דמדלא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראי' ואעפ"י שאין ידוע שהם בביתו עיי"ש בדבריו ז"ל:
ובחמץ שאין ידוע הרי בעינן למימר דיוצא מרשותו מאיליו משום דכיון דנאסר בהנאה וודאי מייאש מרי' מיני' ודמי לזוטו של ים ושלילותו של נהר ולא מיבעיא אם אין החמץ מונח בביתו דודאי נעשה הפקר אלא אפילו אם מונח בביתו נמי הוי בעינן למימר דנעשה הפקר ואפ"ה גלי קרא דעבר אב"י וב"י הרי שאף שאינו ברשותו עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו אבל בחמץ ידוע שמחזיקו לעצמו לא הוי חידוש כלל מה שהוא עובר ואחר אינו עובר דאיה"נ הוי שלכם כמ"ש הרשב"א ז"ל ולפי"ז ודאי דא"ש מאי דמקשה הש"ס מהא דכותי שהלוה לישראל על חמצו דמותר בהנאה ואמאי הא הכותי מישראל לא קני משכן ולא משני דהכא שרי בהנאה משום דהכותי קני מהפקר כסברת הנוב"י וה"ט דמילתא דכיון שבארנו בדעת הרשב"א ז"ל דחמץ לא נעשה הפקר אא"כ שכחו בתחילת זמן איסורו דאז יוצא מאיליו מרשותו אבל אם ידע ממנו ולא ביערו ורצה להחזיקו דידי' הוא והכא במתניתין סתמא קתני כותי שהלוה לישראל על חמצו מותר בהנאה דמיירי אפילו בידע ממנו והיה בידו לפדותו ולמכרו ולא מכרו ובזה לא נעשה הפקר כלל ואמאי מותר בהנאה הא כותי מישראל לא קנה משכון אבל בענין שאילתינו ששכח ולא מכרו נעשה הפקר וקני לי' הכותי מתורת הפקר:
עוד יש לצרף לזה סברת הגאונים ז"ל שכתבו ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל אחר או אצל כותי וקיבל עליו אחריות אין המפקיד עובר עליו ומייתי ראי' מהא דאיתא במכילתא בבתיכם יצא חמצו של כותי ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות כותי שהוא שלו ואינו ברשותו ובארנו דבריהם ז"ל במק"א דהנה הרא"ש ז"ל כתב (בפ"ק דפסחים) וז"ל והר"י ז"ל כתב דלעולם ברשות המפקיד וחייב בביעורו מה"ת כדאמרינן בב"ק (דף ע"ו) וגונב מבית האיש ולא מהקדש ולא ידעתי לפרשו וגם לא כתב הר"י ז"ל איך יפרש ההוא דמכילתא ולי נראה דברי הר"י כפשטן דראייתו מהא דאמרינן וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש אלמא דגבי כפל בעינן בית האיש ואפ"ה אמרינן בגונב מבית השומר הכפל לבעלים ומשנה שלימה שנינו המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים נגנבו או שאבדו נשבע ולא רצה לשלם ואח"כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לבעל הפקדון אלמא דנגנב מבית שומר מבית האיש קרינן לי' ועיין בש"ס ב"ק (דף ע') ובתוס' שם שלמדו דאדם יכול להקדיש פקדון שברשות אחרים אף דאינו יכול להקדיש גזילה שביד אחרים והביאו ראי' דהא אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל משום דוגונב מבית האיש כתיב ובית הגנב לא בית האיש הוא משום דר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ובפקדון משלם כפל לבעלים שפיר דעיקר קרא דכפל בנגנב מבית שומר כתיב כי יתן איש אל רעהו וגונב מבית האיש והאי איש היינו שומר ומשלם כפל לבעלים ומזה הוכיחו דיכול להקדיש ג"כ מה שברשות שומר עיי"ש וא"כ הרי דברי הר"י ז"ל נכונים כיון דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב ואפ"ה בגונב מבית שומר מתחייב כפל לבעלים אלמא דברשות המפקיד הוא וקרינן לי' ביתו וה"נ גבי חמץ קרינן לי' בבתיכם ואף שעל מה שכתב הרא"ש מסברא דכיון שהשאיל לו ביתו לשמירת ממונו קרינא בי' ביתו הקשה השא"ר ז"ל דהא שכירות לא קניא מ"מ הר"י ז"ל אין כוונתו כלל להאי סברא דשאילת רשותו שכתב הרא"ש אלא כיון דיד שומר כיד בעלים והשומר מחויב לשמור כדין שומר מה שמונח ברשותו דמי למונח ברשות בעלים דרשות השומר כידו וידו כיד הבעלים ועיין ברמב"ן ז"ל במלחמות (בפ' אלו מציאות) שכ' בטעמא דלא מהני יאוש במציאה לבתר דאתא לידו דמוצא משום דכיון דהגביה קודם יאוש נעשה שומר לבעלים ודמי כמו שמונח ברשות בעלים ולא מהני יאוש בדבר שמונח ברשותו אלמא דבר שמונח ברשות שומר דמי למונח ביד בעלים וה"נ גבי חמץ:
ולפ"ז נ"ל דזהו דווקא בשומר ישראל דרבי קרא בי' דין שמירה וידו כיד הבעלים שמתחייב לשמור ומשעבד גופו לשמור דגבי רעהו כתיב וגונב מבית האיש אבל שומר כותי אעפ"י שקבל עליו אחריות מ"מ אין בו דין שומרים להתחייב בשמירה שיהא ידו כיד הבעלים וחיוב ממונא בעלמא הוא דהתחייב אם מגנב או מתביד (ומצינו לענין כמה דברים דקליש שיעבודא דכותי משעבוד ישראל כגון במשכון לת"ק דר"מ (דף ל"א) דישראל מכותי לא קנה משכון ולענין למפרע הוא קונה שכ' המלחמות שם דלא שייך בישראל מכותי וה"נ דכוותה] אבל אין ידו כיד הבעלים וכיון דמונח ברשות כותי לא קרינן לי' בבתיכם דבמה שהשאיל לו ביתו לא קרינן לי' ביתו דשכירות לא קני וידו לאו כיד בעלים להכי לא מקרי בבתיכם:
ולפ"ז א"ש ההוא דמכילתא לרבינו יונה ז"ל דשם מיירי בהפקיד חמצו אצל הכותי ובזה מודה הר"י שאינו עובר דהכותי אינו נעשה שומר להיות כיד בעלים ולא קרינן בו בבתיכם להכי אינו עובר אבל הפקידו אצל ישראל דעת הר"י ז"ל שעובר על ב"י משום דילפינן מקרא דוגונב מבית האיש דשומר ישראל קרינן בי' בבתיכם ולא חלק הר"י על הגאונים אלא בזה שפטרו בהמפקיד אצל ישראל אבל בהפקיד אצל כותי מודה להו ולא הוצרך ר"י לפרש זה כיון דכל ראייתו הוא רק מוגונב מבית האיש דמיירי בנפקד ישראל [והא דאמרינן בגמ' אבל כותי שהלוה לישראל על חמצו ד"ה עובר עליו אלמא דבהפקידו אצל כותי נמי עובר כבר כתב הר"ן ז"ל דהיינו מדרבנן בעלמא לשיטת הגאונים והר"י מודה להו בנפקד כותי]:
ועוד הי' נ"ל דאפ"ל דהר"י אינו מחלק בין שומר כותי לשומר ישראל אלא בין קיבל עליו אחריות ולא קיבל וכלפי מה שכתבו הגאונים ז"ל דאפילו בקיבל הנפקד אחריות ג"כ אין עובר המפקיד וע"ז חלק הר"י ז"ל דמקרא דוגונב מבית האיש דמיירי בשומר מוכח דהיכא דקיבל הנפקד אחריות ונעשה שומר ומשועבד לשמור הוי כיד בעלים אבל בלא קיבל עליו אחריות מודה להגאונים דלא קרינן לי' בבתיכם:
ולפ"ז נמי לא קשה ההוא דמכילתא לר"י דהמכילתא מיירי שלא קיבל עליו הכותי אחריות להכי לא קרינן לי' בבתיכם אבל בקיבל עליו אחריות הוי ידו כיד בעלים ורשותו כרשות בעלים אף בכותי. דכבר ביארנו במק"א דאף דאין שליחות בכותי מ"מ פועל הכותי ידו כיד בעה"ב. ומה שמונח ברשות הכותי כמו שמונח ברשות ישראל מיהו כ"ז כשהפקידו אצל אחר אבל אם מונח ברשות אחר שלא נעשה שומר או שלא קיבל עליו אחריות לא חלקו הר"י והרא"ש דלא עבר בב"י וכדברי הרמב"ן ז"ל בפי' על התורה דאי לא"ה בתים וגבולים דכתב רחמנא ל"ל וראיתי שגם הגאון בעל מק"ח חילק בין נפקד ישראל לנפקד כותי ודעתו דבנפקד כותי אין המפקיד עובר מטעם אחר ולא ירד לחלק ככל הדברים שכתבנו עיי"ש. וא"כ כיון שבארנו דלדעת הגאונים אינו עובר מדאורייתא בב"י רק מדרבנן מחייב לבערו אפ"ל דאם עבר ולא ביערו אף שגם שהם מודים שאסור בהנאה כמש"כ הר"ן מ"מ היינו דווקא במזיד אבל בשוגג או אונס שרי כיון דאפילו שהייה במזיד נמי ליכא ב"י לא קנסינן שוגג אטו מזיד ומותר בהנאה לכה"פ ועיין בתשובת הריב"ש (סימן ג') שכתב דחמץ נוקשה שרי בהנאה אחר הפסח וכן פסק הרב"י באו"ח (סימן תמ"ז) ועיין במ"א ובביאורי הגר"א ז"ל שם שתמהו עליו כיון דחמץ המופקד ביד כותי אחה"פ אסור בהנאה אף לדעת הגאונים ז"ל שביעורו רק מדרבנן א"כ ה"ה חמץ נוקשה שביעורו רק מדרבנן יהא אסור בהנאה:
ולדברינו אפ"ל דהריב"ש דהתיר חמץ נוקשה אחה"פ משמע שהשהה בשוגג או באונס. אע"ג דגם בחמץ שביטלו דמדאורייתא לא עבר עליו נמי אסרינן אחה"פ אפילו בשוגג ואונס התם ה"ט משום דבביטול קל להערים שלא יבטלנו ויאמר שביטלו אבל בנוקשה או בהפקידו אצל אחר דדבר הגלוי לכל הוא דמדאורייתא אינו עובר עליו לא קנסינן שוגג אטו מזיד ויש להקל בהאי חמץ:
ובמה שבארנו דעת הרשב"א ז"ל דאיסור הנאה יש להם בעלים וראיתי בס' קצה"ח שהסביר דעת הרשב"א ז"ל דאף דאיה"נ יש להם בעלים מ"מ מכרו אינו מכור משום דאיה"נ לא מיקרי ברשותו והוי שלו ואינו ברשותו וזה אינו דהא בב"ק (דף ע"א) אמר מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרי' קא טבח הרי דלא מקרי דמרי' כלל אבל לפמש"כ לעיל א"ש דלהכי מיקרי לאו דמרי' משום שהבעלים מפקירין אותו:
והנה יש להביא ראי' דאיה"נ יש להם בעלים אם הבעלים רוצים להחזיקם ואינם מפקירין דהא אמרינן במנחות (דף ק"א) והוא מתניתין בפ"ה דטבו"י הערלה וכלה"כ ושור הנסקל ועגלה ערופה וציפורי מצורע ופטר חמור ובב"ח מטמאין טומאת אוכלין והרמז"ל כ' (בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין) דלא מהני הכשר באוכלין אא"כ בא עליהם המים להכשירן ברצון הבעלים ואם נימא דאיה"נ אין להן בעלים הא שוה"נ וציפורי מצורע וערלה וכלה"כ כשנפל עליהם המים כבר אין להם בעלים דהא במחובר או מחיים לא מקבלי הכשר וכשמקבלים הכשר הרי הם אסורים בהנאה ואין להם בעלים כלל דהא קרי לי' התם לא היתה להם שעת הכושר ואנן בעינן בעלים לגבי הכשר:
שוב ראיתי דאין זה ראי' דהא קיי"ל גבי הכשר כל שתחילתו לרצון אעפ"י שאין סופו לרצון מכשיר כדתנן במס' מכשירין וכמש"כ רש"י ז"ל בחולין (דף ט"ז) דאי אחשבינהו לגשמים בירידתן לצורך שום דבר ואח"כ נפלו פירות לתוכן ולא ניחא ליה בההוא הכשר הוו מוכשרין עכ"ל וכ"כ הראב"ד ז"ל (פי"ב הלכה ב') ועיין בכ"מ שגם דעת הרמז"ל כן [ונראה לי דמש"כ הרמז"ל שם היו המים שעל האדם ועל הכלים תלושים ברצון ונגעו בהם אוכלים ברצון הוכשרו דמשמע שאם נגעו האוכלין שלא ברצון לא הוכשרו אע"פ שתחילת תלישתן הי' ברצון. התם במשקין שהיו מחוברין בקרקע להכי לא מהני מה שתלישתן הי' ברצון להכשיר האוכלין שלא ברצון ורצון דמעיקרא לא מהני להו דהא השתא הוא דמשוי להו משקין אבל משקין תלושין שהי' בהם רצון קודם שנפלו על הפירות ואח"כ נפלו על הפירות שלא ברצון נמי מכשיר כדתנן כל שתחילתו לרצון אעפ"י שאין סופו לרצון] וכיון שמתחילתו לרצון מכשיר א"כ משכחת הכשר באיסורי הנאה במשקין שהיו תלושין והי' תחילתן ברצון בעלים ונפלו אח"כ על הערלה וכה"כ דמכשיר אעפ"י שהערלה וכה"כ אין להם בעלים כלל:
ובזה נדחה נמי מה שראיתי בספר קצה"ח בהא דאמרינן בחולין (דף ל"ו) אקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דאתכשר במאי ומוקי לה כגון שהיה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עלי' שכ' רש"י ז"ל דלהכי נקט פרה של זבחי שלמים דבשלמים העור לבעלים ואורחא דמילתא להעבירה בנהר כדי שתהא נוחה להפשיטה את העור והוא פי' דלהכי נקט פרה של זבחי שלמים דכיון דהכשר בעי בעלים לדעת הרמז"ל ושלמים הוי ממון בעלים לר"י הגלילי אבל בשאר קדשים דלא הוי ממון בעלים לא מהני הכשר ובזה סתר דברי רש"י ז"ל (בפסחים דף ך') שכ' דהש"ס לא מקשה אלא אמתניתין דמחט שנמצא בבשר במאי איתכשר אבל אקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא פריך משום דנאכלין בכל העיר ואיכא משקין טובא דמדיחין אותן ומבשלין אותן וע"ז כתב הקצה"ח דלא מהני הכשר דאחר שחיטה כלל דהא אמרינן בב"ק (דף י"ב) ובקידושין (דף נ"ב) דלאחר שחיטה ודאי ממון גבוה הוא דכי קא זכי משולחן גבוה קא זכי (וזהו כפרש"י שם בב"ק דגם חלק הבעלים לא הוי ממון בעלים אבל התוס' חולקים שם על רש"י ז"ל וכתבו דחלק הבעלים הוי ממון בעלים שפיר עיי"ש] ואין ההכשר חל כשיוצא מהעזרה אחר ד' עבודות ועיקר ההכשר הוא רק אחר שחיטה קודם זריקה דאז לא זכו הבעלים משולחן גבוה והוי דידהו ומהני רצון דידהו להכשירה ע"ש בדבריו אבל לפמש"כ א"צ לכל זה דודאי משכחת הכשר אף היכא דלא הוי ממון בעלים אף לדעת הרמב"ם ז"ל והיינו במשקה שהי' מתחילתו לרצון דמכשיר אף דלא ניחא לבעלים בשעת נפילה על האוכלין כמש"כ רש"י בחולין (דף ט"ז) וכ"כ הרמז"ל בעצמו (פ"י מהלכות טומאת אוכלין הלכה ט"ו) וז"ל הואיל ודם קדשים אינו מכשיר קדשים שנשחטו בעזרה לא הוכשרו בדם שחיטה ואין לבשר קדשים הכשר אלא במשקין שיפלו על הבשר חוץ ממשקה בית המטבחיים ואח"כ כתב פרת קדשים שהעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עלי' ה"ז מוכשרת עכ"ל הרי שכתב בהדיא דמשכחת הכשר בבשר קדשים במשקין שנפלו על הבשר חוץ לעזרה ולדברי קצה"ח לא משכחת שיפלו על הבשר חוץ לעזרה ויכשירו דהא כשהבשר הוא חוץ לעזרה כבר אינו ממון בעלים וליכא רצון בעלים א"ו דמשכחת לה במשקין שהיו תחילה לרצון דלא בעינן סופו ברצון [ומה שהקשה הקצה"ח על מש"כ רש"י ז"ל דאקרא דוהבשר לא מצי למיפרך משום דאיכא משקין טובא בשלמים דנאכלין בכל העיר ופריך רק אמתניתין דמחט שנמצא בבשר דמיירי בעזרה ומשקין דבית מטבחייא דכן. והקשה הקצה"ח דהא בחולין (דף ל"ו) קאמר חיבת הקודש דאורייתא מנלן אילימא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא דאתכשר במאי הרי גם אקרא גופא קא פריך נמי לק"מ דבפסחים דסתמא דגמ' מקשי דאיתכשר במאי ודאי א"א להקשות אקרא דאיכא לשנויי דקרא מיירי בבשר שלמים שמבשלין אותן חוץ לעזרה ואיכא הכשר אבל בחולין דלא מקשה מידי רק דמהדר לאשכוחי מהיכן מוכח האי דינא דחיבת הק' וקאמר אילימא מקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא והיינו דסובר ר"ל דקרא סתמא מיירי אפילו בבשר חטאת שאינו יוצא מן העזרה כלל (ועוד דאיכא למ"ד בזבחים דף ק"א מפני טומאה נשרפה הרי שהי' טומאת בשר גם בחטאת) וע"ז מדחה דאיכא לאוקמי שהעביר הבהמה בנהר ועדיין משקה טופח עלי' וליכא הוכחה מזה ודברי רש"י ז"ל נכונים דוודאי בדרך קושיא ליכא לאקשויי מקרא דאיכא למימר דמיירי בשלמים שנאכלים בכל העיר אבל בדרך אילימא שפיר קאמר לה דהיינו אם נימא דמוכיח מדכתב קרא סתמא אפילו בחטאת דחיבת הקודש מכשיר ודו"ק]:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |