עולת שמואל (זיברטנסקי)/א/ז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עולת שמואל (זיברטנסקי) א ז

עולת שמואל – חלק א – סימן ז

סימן ז
ביאור סוגיא דריש ברכות

ברכות דף ב' ע"ב גמרא ממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש הוא ומאי וטהר טהר יומא דילמא ביאת אורו ומאי וטהר טהר גברא ופירש רש"י (ד"ה דילמא) שיטהר האיש בהבאת קרבנותיו וביאת אורו היינו שיזרח השמש ביום השמיני. והקשו התוס' (ד"ה דילמא) דהוי ליה להקשות אמתניתין דהערל ועוד הקשו דליפשוט ממתניתין דתלי בזה זמן קריאת שמע של ערבית אם כן על כרחך אכלי כהנים תרומה בלילה ולכן פירשו דהבעיא הוא אי ביאת השמש וטהר יומא היינו סוף שקיעה או דילמא ביאת אורו היינו תחילת שקיעה וטהור גברא ולכן לא מצי למיפשט ממתניתין דדילמא באמת זמן קריאת שמע הוא מתחילת שקיעה אבל מהברייתא פשיט שפיר דקתני צאת הכוכבים עכ"ל:

והנה לשיטת התוס' גם כן יש לדקדק דהא אי אמרינן טהר יומא היינו סוף שקיעה אם כן לא כתיב בקרא כלל טהר גברא וצריך לומר דממילא ידעינן דכיון דכתיב אח"כ ואחר יאכל מן הקדשים שמעינן דטהר וא"כ מאי שנא דאם נאמר ביאת אורו דהיינו תחילת שקיעה והאי וטהר טהר גברא למה צריך לכתוב טהר גברא הלא די במה דכתיב ואחר יאכל מן הקדשים וא"כ לכאורה כיון דעל וטהר גברא לא צריך לכתוב וטהר א"כ מזה גופא יכול להוכיח דהאי וטהר היינו טהר יומא. ועל פירוש רש"י יש להקשות עוד דמה פשיט מברייתא דקתני סימן לדבר כו' דילמא פירש הקרא דכתיב וטהר הוא ביאת אורו היינו הבאת קרבנותיו וברייתא דמיירי בצאת הכוכבים אפשר דמיירי באותם דלאו בני כפרה נינהו ואם נאמר דעל כרחך מיירי הברייתא בהני דבני כפרה דאם לא כן כיון דסוף סוף קתני בברייתא צאת הכוכבים אם כן לאיזה צורך תני כלל אכילת תרומה לזמן קריאת שמע אם לא להורות דאף אותן דבני כפרה אכלי בצאת הכוכבים זהו דוחק גדול דכל זה היה לגמרא לפרש. ועוד גם קושיית התוס' לא קשה דממשנתינו לא מצי למיפשט דבמשנה לא תני צאת הכוכבים ואם כן מצינן לומר דהמשנה מיירי בהני דלא בני כפרה נינהו וקמ"ל זמן קריאת שמע גם הברייתא קמשמע לן דלא אכלי לאחר טבילה כמו מעשר רק בעי הערב שמש דבאמת הא דקאמר לעיל (ב.) וקמ"ל דכפרה לא מעכבא הוא לאו דווקא דהוא הדין דהוה מצי לומר דקמ"ל דבעי הערב שמש דהא בפרק הערל מקשה הגמרא ואיפך אנא שמעשר יהיה בעי הערב שמש ותרומה יהיה מותר לאחר טבילה ע"ש ואם כן ודאי יש לומר דזאת באה הברייתא לאשמעינן אבל מי יימר דמיירי בהנך דבני כפרה:

והנה בפרק הערל ‎‎(יבמות עד:) איכא תרי קראי על דבעינן בתרומה הערב שמש, אחד הא דכתיב בזה ובא השמש וטהר והשני הא דכתיב ביולדות עד מלאות ימי טהרה. ובסוף הסוגיא שם (עה.) קעביד צריכותא דאי כתיב עד מלאות הוי אמינא דלא בעי טבילה כתב עד אשר יטהר, ואי כתב עד אשר יטהר הוי אמינא דלא בעי הערב שמש, ואי כתב רחמנא ובא השמש וטהר הוה אמינא בהני דלאו בני כפרה כתב עד מלאות ע"ש. והקשו התוס' (ד"ה דאי) דלכתוב עד מלאות לאשמעינן דלא בעי כפרה וקרא דעד אשר יטהר לאשמעינן דבעי טבילה ולמה לי קרא דבא השמש וטהר, ותירצו דבעינן לטהר יומא כדאמרינן בריש ברכות עכ"ל:

ולכאורה יש להקשות על תירוצם דשם דהא דמעד מלאות לא ידעינן כלל הערב שמש דשם היא טבולת יום ארוך משעת טבילה עד שעת קרבן אבל בכל הטמאים מנא לן דהערב שמש גורם טהרה. וצריך לומר משום דמצינו דכתיב בטומאת כלים במים יובא וטמא עד הערב (ויקרא יא לב) ומזה שמעינן דטהרה שלאחר הטבילה נגמר בערב ולכן טבולת יום ארוך דיולדות הוי ליה כמו כאן הערב שמש והשתא כיון דאילו לא נכתב כלל ובא השמש ועיקר הערב שמש ידעינן מן וטמא עד הערב אם כן ממילא היינו אומרים דטמא עד הלילה דערב הוא ודאי לילה כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר דהוי זה לילה. ובשלמא השתא דכתיב ובא השמש וטהר איכא לספק שמא בא הכתוב להשמיענו דסגי בתחילת שקיעה אבל אילו לא יכתוב והוי ידעינן הערב שמש מן וטמא עד הערב וודאי דהיינו אומרים עד צאת הכוכבים ולא היינו מסופקים כלל לומר תחילת שקיעה דאין זה נקרא ערב. ואם תרצה לומר דמצינן ערב קודם צאת הכוכבים בתמיד דבין הערבים, אם כן הוי אמינא עד אחר חצות ולמה להו לומר דאיצטריך לטהר יומא תיפוק דאיצטריך להערב שמש גופא דלא ידעינן מן וטמא עד הערב. ועוד דלא דמי לתמיד דשם כתיב בין הערבים אבל ערב הוא לילה ממש כברייתו של עולם:

ולבאר זאת אמרתי להעיר בכאן דכאן מתוס' משמע דסוף שקיעה הוא צאת הכוכבים דהא מהא דתני בברייתא צאת הכוכבים פשיט גמרא הבעייא דבא השמש הוא סוף שקיעה. ובפרק במה מדליקין ‎‎(שבת לד:) אמרינן דלרבי יהודא זמן בין השמשות מתחיל משתשקע החמה עד חצי מיל או תלתא רבעא מיל‏‏ הוא בין השמשות ואם כן אי בין השמשות הוא יום הרי נמשך היום אחר סוף שקיעה ורבי יוסי סובר שם דבין השמשות דרבי יהודא הוא ודאי יום דסובר שמשכלתה זמן בין השמשות דרבי יהודא מתחיל בין השמשות דידיה ואם כן לדידיה ודאי נמשך היום אחר סוף שקיעה דהתוס' שם מקשין דבפסחים (צד.) משמע דמשקיעה עד הלילה הוא [ארבעה] (חמשה) מיל ותירצו דשם הוא מתחילת שקיעה וכאן בשבת מיירי מסוף שקיעה ע"ש . ואם כן חזינן דאחר סוף שקיעה עדיין אינו לילה דלילה תלי בצאת הכוכבים ולא בסוף שקיעה:

ולכאורה יש להוכיח כמו כן מהא דמביא גמרא מקרא דעזרא דיום הוא עד צאת הכוכבים ולא מוכח זה מקרא דברייתו של עולם דכתיב (בראשית א טז) את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים, ואם כן מוכח דבזמן כוכבים הוא לילה ובזמן השמש הוא יום. אלא ודאי משום דאיכא זמן בין שקיעת השמש לבין צאת הכוכבים ואם כן על זה הזמן אינו מוכח מקרא דברייתו של עולם דהרי זה הזמן אינו לא מזריחת החמה ולא מצאת הכוכבים ואין אנו יודעים איזה מהם הוא בדווקא אי דווקא תלוי דבזמן זריחת השמש הוא יום ואח"כ הוא לילה וצאת הכוכבים הוא לאו דווקא או דנאמר דהעיקר הוא צאת הכוכבים אז הא לילה וקודם לזה הוא יום והשמש הוא לאו דווקא דאף דכבר אין השמש זורחת מכל מקום עדיין הוא יום:

ולכאורה ספק כזה הוא גם בתחילת היום דמשעת עמוד השחר עד נץ החמה דבזמן זה אינו לא שעת כוכבים ולא שעת חמה דאכתי הוא קודם הנץ וא"כ יש להסתפק בזה הזמן נמי אם הוא מהיום או מהלילה ועל אלו שני הזמנים בא הש"ס ללמוד מקרא דעזרא דמשם מוכח דעיקר תלוי רק בזמן כוכבים דאז הוא לילה והשאר יום אף דליכא חמה דקרי יום מעלות השחר עד צאת הכוכבים אף דליכא חמה והבן. ואף שידעתי שדבר זה מפליא להשומע שנאמר דאחר סוף שקיעה עדיין יהי יום. ויותר ניחא לומר דהא דמספקא לן בשבת עד חצי מיל הוא משום דמספקא לן אם זה הוא קרי צאת הכוכבים וכמו כן מספקא לן גם כן אם זה הוא סוף שקיעה והא דקאמר משתשקע החמה היינו לפי ראות עיני בני אדם קוראים זה סוף שקיעה אבל באמת עדיין הוא זה קודם סוף שקיעה אך דהמבין יבין דזה דוחק דא"כ עדיין לא עמדנו על בירור זמן בין השמשות דלא ידעינן אימת מתחיל סוף שקיעה אלא ודאי צריך לומר דבזה אין שום ספק על זמן סוף שקיעה דהוא זמן ברור ורק על צאת הכוכבים אנו מסופקים משום דלא ידעינן איזה כוכבים בעינן קטנים או גדולים ואיזו הם בינונים והבן זאת היטיב כי דבר חדש הוא:

ובזה נבוא קצת לביאור הדברים ונאמר דוודאי ובא השמש היינו סוף שקיעה דמהיכי תיתי לומר תחילת שקיעה דאינו זמן לשום דבר ומהיכי תיתי נאמר להקל ובודאי היינו אומרים להחמיר דובא השמש היינו סוף שקיעה רק דנעשה הספק משום דהאי תיבת וטהר מיותר דהא כתיב ואחר יאכל מן הקדשים וא"כ וטהר הוא מיותר לגמרי ולכן מספקינן אם קאי וטהר איום דהיינו טהר יומא ובא להחמיר דאף דכבר בא השמש עדיין אין רשאי לאכול עד שיטהר היום לגמרי היינו עד צאת הכוכבים או דנאמר טהר גברא היינו דתיבת וטהר אתי לרבות טהרה אגברא וללמוד שהוא טהר מתחילת שקיעה אשר זה לא היינו יודעים מובא השמש דבלא קרא דטהר מסברא היינו אומרים דהיינו סוף שקיעה. ובזה מבואר דלכאורה למה צריך להזכיר בהאיבעיא תיבת וטהר דלא הוה ליה רק לספוקי בפירוש של ובא השמש אם הוא תחילת שקיעה או סוף שקיעה וטהר יהי' בכל אופן שיטהר גברא. ולדברינו יתבאר משום דעיקר הבעייא הוא משום דתיבת וטהר הוא מיותר ולא ידעינן אי קאי לרבות טהרה להורות שטהר בתחילת שקיעה או בא להורות שימתין עד צאת הכוכבים וטהר הוא טהר יומא אז ואחר יאכל מן הקדשים והבן:

ובזה יתורץ מה שהקשיתי על תוס' יבמות שכתבו דאי כתב עד מלאות ולא כתב ובא השמש לא הוי ידעינן טהר יומא ועל זה הקשיתי דאילו לא כתיב ובא השמש ממילא היינו אומרים סוף שקיעה דהא מצינו הערב שמש מקרא דכתיב וטמא עד הערב ותיבת ערב הוא ודאי סוף שקיעה וזו קושיה עצומה. וכעת יתבאר דאם נאמר טהר יומא הוא דאתי הקרא ללמוד דאף אחר סוף שקיעה אסור עדיין עד צאת הכוכבים לפי מה שבארתי דעדיין יש זמן בין סוף שקיעה עד צאת הכוכבים וזה הזמן לא ידעינן גם מקרא וטמא עד הערב דאף דבארתי דמוכח מקרא דעזרא דלילה לא נקרא עד צאת הכוכבים דאם לא כן איך אמר והיום למלאכה והלא גם בלילה עשו מלאכה אלא ודאי דלילה מתחיל מצאת הכוכבים מ"מ מתיבת ערב לא משמע דהוא רק צאת הכוכבים דגם סוף שקיעה נמי מיקרי ערב והבן. וא"כ עדיין היינו מסופקים אם מותר תיכף אחר שקיעה ועל זה נאמר תיבת וטהר דהיינו טהר יומא וכנ"ל. ושפיר כתבו דבעינן קרא ובא השמש לטהר יומא:

וכעת נבוא לבאר על פי אלו הדברים שיטת רש"י ונאמר דרש"י נמי מפרש האבעיא כשיטת התוס' רק דלא רצה לפרש תחילת שקיעה דאין זה זמן באמת כלל משום דהא מצינו גבי טומאת כלים וטמא עד הערב וא"כ חזינן דהערב שמש הוא לפחות עד הערב וא"כ איך נוכל לומר תחילת שקיעה דזה ודאי עדיין אינו ערב ואם נאמר דהערב שמש דאדם דין אחר לו זה לא מסתבר דזה לא מצינו שיהא שני מיני הערב שמש לאדם לחוד ולכלים לחוד לכן בחר רש"י שיטה אחרת בהאבעיא זו והוא דבהערל אמרינן תרי קראי בקדשים למה לי ועושה שם צריכותא דאי כתיב זב משום דלא הותר מכללא לכן מעכב כפרה אבל ביולדות אימא דלא מעכב ואי כתיב ביולדות משום דמרובה טומאתו ע"ש. והשתא לכאורה מצינן לומר גם כן לענין תרומה דצריך תרי קראי דכפרה לא מעכב דאי כתב זב ה"א משום דלא מרובה טומאתו לכן לא מעכב אבל יולדות אימא דאף לתרומה מעכב כפרה וכן להיפוך וק"ל. ולזה אתי שפיר לשיטת רש"י דקא מיבעי להו אי טהר גברא ופירש רש"י שיטהר בקרבנו. ולכאורה איך מצינן לומר כן הא שמעינן מעד מלאות דכפרה לא מעכבא אכן לדברי יבואר דמצינן לחלק דאף דביולדות לא מעכב כפרה היינו משום דהותר מכללא אבל בזב אימא דכפרה מעכב דלא הותר מכללא והשתא נאמר דהא דאיתא במתניתין דכהנים אוכלים בתרומה בצאת הכוכבים היינו הני דלאו בני כפרה הם וכן הא דאיתא בהערל דכפרה לא מעכב הוא דווקא ביולדות אבל בזב נימא דכפרה מעכב ודו"ק:

אך דממילא יסתעף מהבעיא זו עוד ספק בדין דהערב שמש והוא דאם נאמר דהאי ובא השמש היינו ביאת השמש וטהר יומא א"כ מוכח דהערב שמש הוא בצאת הכוכבים כמו שפירשתי לשיטת התוס' דעיקר הבעיא הוא משום דתיבת וטהר מיותר וכן נאמר לשיטת רש"י דאם נאמר טהור יומא היינו דבא ללמוד דזמנו הוא עד צאת הכוכבים ולא עד זמן סוף שקיעה דבלא וטהר ה"א עד סוף שקיעה כמו שבארתי דאז נקרא ערב ומתוקם קרא דוטמא עד הערב ולכן כתיב קרא וטהר דעד צאת הכוכבים זמנו ודו"ק. אך בצד השני של האיבעיא שנייא משיטת התוס' דלשיטת התוס' מספקים דילמא תחילת שקיעה ולשיטת רש"י זה לא מסופק כלל דודאי צריך להמתין עד סוף שקיעה מקרא דעד הערב רק דילמא קאי הקרא על הבאת קרבנותיו ונאמר דבזב בעי כפרה וא"כ ממילא נאמר דזמן הערב שמש הוא סוף שקיעה אבל צאת הכוכבים לא בעינן דהערב שמש ידעינן מקרא דוטמא עד הערב כנ"ל וא"כ לא בעינן רק סוף שקיעה לפחות דאז הוא ערב וכנ"ל באורך וזה פשטו מן הברייתא דקתני סימן לדבר צאת הכוכבים והקשיתי לעיל לשיטת רש"י דדילמא מיידי הך ברייתא בהנך דלאו בני כפרה דהנך בודאי אכלי בצאת הכוכבים ולדברינו יתבאר דהנה בארתי דאלו שני הדינים תלוי זה בזה דהיינו אם נאמר דטהר אלו קרבנות א"כ ליכא קרא לטהר יומא וא"כ ממילא נאמר דהערב שמש היינו סוף שקיעה לחוד ולא בעי צאת הכוכבים כנ"ל וא"כ כיון דברייתא תני צאת הכוכבים וא"כ קשה מנ"ל דבעינן צאת הכוכבים דהא ערב מיקרי נמי בסוף שקיעה אלא ודאי דמפרש טהר הוא טהר יומא דבעינן שיטהר היום לגמרי היינו צאת הכוכבים וממילא ידעינן דגם בזב לא בעי כפרה וסגי בהערב שמש והבן זאת היטיב:

ובזה מצינן קצת להבין מה שכתב רש"י ואע"פ שאין ראיה לדבר שהיום כלה בצאת הכוכבים ולכאורה הא ראיה גמורה היא דבאמת מזה גמרינן זמן יום ולילה ובאמת התוס' נשמרו מזה וכתבו דאין ראי' לענין ק"ש משום דק"ש תלויה בזמן שכיבה ולא ביום ולילה אבל רש"י שפירש שאין ראיה שהיום כלה בצאת הכוכבים לכאורה דבר זה היא ראי' גמורה ולדברינו נאמר דמהך קרא לא מוכח רק דלילה הוא בצאת הכוכבים ולא קודם מדכתיב והיה לנו הלילה למשמר ומשמע ולא למלאכה וא"כ ידעינן דעד צאת הכוכבים אינו לילה וכן ידעינן דאחר צאת הכוכבים אינו יום דכתיב והיום למלאכה וא"כ מוכח דלא עשו מלאכה אחר צאת הכוכבים ומוכח דאז אינו יום אבל לענין מה דמסתפקני בזמן שבין סוף שקיעה עד צאת הכוכבים מצינן לומר דלא נקרא לא יום ולא לילה דאף דכתיב והיה לנו היום למלאכה אפשר דלא ממעט רק דלילה אינו למלאכה וכן הלילה למשמר אינו ממעט רק שהיום אינו למשמר אבל זה הזמן שבין סוף שקיעה לצאת הכוכבים שאין בו לא חמה ולא כוכבים מיקרי ערב וזה שכתב רש"י שאין ראיה שהיום כלה בצאת הכוכבים היינו דאפשר שכלה קודם היינו בסוף שקיעה דאינו מוכח רק דלא הוה לילה אבל מנלן דהוה יום ונפקא מינה לענין תרומה דאפשר דאכלי בסוף שקיעה קודם צאת הכוכבים ומכאן אין ראי' אבל הראי' הוא משום דמוכח דדריש וטהר טהר יומא כנ"ל והבן:

ובזה אמרתי דרך פילפול דדווקא בני מערבא פשטו מהך ברייתא דהנה במנחות סוף פרק הקומץ אמרינן אמר ר' אלעזר כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה דכתיב ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ודרשי ימים ולא לילות מימים למעט שבת ויו"ט והשתא לדברינו דבארנו דהיום נמשך עד צאת הכוכבים והיינו אחר סוף שקיעה וא"כ כיון דגמרינן מקרא דעזרא דהלילה מתחלת אחר צאת הכוכבים וא"כ אף דממעטינן כאן לילה מ"מ מנלן דאחר שקיעה הוא לילה דקאמר עובר בעשה והלא אז אינו רק ספק צאת הכוכבים ובפרט דבהדי' אומר ר' יוחנן בשבת דף ל"ה ע"א הלכה כר' יהודא לענין שבת והלכה כר' יוסי לענין תרומה דמסופק ליה אם הלכה כר' יהודא או כר' יוסי וא"כ לר' יוסי משקיעת החמה עד חצי מיל הוה ליה יום ואח"כ מתחיל בין השמשות וא"כ איך קאמר דאחר שקיעה עובר בעשה הא לר' יוסי עדיין הוה ליה יום גמור עד חצי מיל ואח"כ בין השמשות וצריך לומר דהא דקאמרי עובר בעשה היינו ספק עשה דלפחות תיכף מתחיל בין השמשות של ר' יהודא ושוב אסור להניח תפילין ואף דשמא עדיין הוא יום ועובר גם כן בעשה אם לא יניח והשתא כיון דאחר שקיעה הוי ליה ספיקא א"כ איך קאמרי דהמניח עובר בעשה היינו ספק עשה ומשמע שאם לא יניח לא יעבור בספק עשה ולכאורה הא אם נמי לא יניח נמי יעבור בספק עשה דלמא הוא יום ויעבור ומבטל עשה דתפילין וצריך לומר דמוטב לעקור עשה בשב ואל תעשה מלעקור בקום ועשה וכר' יהושע דמתן ד' במתן אחת עיין שם:

אך בני מערבא דמברכי בתר דסלקי תפילין לשמור חוקיו ע"כ צריך לומר דסברי כר' יוסי דזמן בין השמשות הוא כהרף עין וא"כ מסלקי להו בזמן ממש ולכן שייך לברך אבל אם נאמר דסברי כר' יהודא דבין השמשות נמשך עד (שעה) [שעור] חצי מיל וא"כ עדיין ספק הוא שמא עוד הוא חייב להניח שיעור חצי מיל וא"כ מספק לא יוכלו לברך לשמור חקיו אלא ודאי דסברי כר' יוסי בזמן בין השמשות והבן זאת. והשתא נבאר דלכאורה מהא דקתני סימן לדבר צאת הכוכבים עדיין מצינן לספוקי דילמא באמת אמרינן דטהר הוא טהר גברא היינו דבהבאת קרבנותיו בשמיני וא"כ נאמר דזמן הערב שמש הוא בסוף שקיעה ומ"מ מיקרי צאת הכוכבים דבין השמשות הוא צאת הכוכבים מספק דהא מספקינן ליה בצאת הכוכבים ואף דאינו ודאי צאת הכוכבים משום דאז הוא כוכבים גדולים מ"מ קרי התנא צאת הכוכבים משום דהיכא דהוי לחומרא מחזיקין זה לצאת הכוכבים:

אבל בני מערבא דסברי כר' יוסי דבין השמשות הוא אחר שכלה בין השמשות דר' יהודא כדאמרינן בפרק במה מדליקין וא"כ איכא חצי מיל מסוף שקיעה עד בין השמשות לכן שפיר פשטו דאם נאמר דלא בעינן טהר יומא א"כ אכלי כהנים תרומה הרבה קודם צאת הכוכבים אלא ודאי מוכח דדריש טהר יומא ועיין:

---

---

שולי הגליון

---

---

· מעבר לתחילת הדף