ספר המקנה/קידושין/עז/א

ספר המקנה קידושין עז א

דף ע"ז ע"א

בגמרא מאי לעולם מהו דתימא מידי דהוי אמצרי ואדומי וכו'. לכאורה היה נראה פירושו משום דשני דורות פשיט' דאסור כדיליף בסמוך דבת בנו של כה"ג דהיינו בת חלל אסרה מהיקש' דזרעו לו מה הוא בתו פסולה אף בני בתו פסולה אלא דה"א דוקא בת בנו שהוא דור שני של החלל אבל דור שלישי של החלל ה"א דמותר כמו מצרי ואדומי אך נראה דודאי לשון זרעו משמע אפילו זרע זרעו עד סוף כל הדורות כדאית' לעיל דף ד' גבי וזרע אין לה דבני בנים לא צריכא קרא דבני בנים הרי הם כבנים וכו' אלא דה"א דהכא כשר בדור שלישי בק"ו ממצרי והיינו כדיליף ר"ש ביבמות דף ע"ז ע"ב בק"ו מעמוני דנקיבות מצריות מותרת דהיינו ע"ש אם כן ה"כ כיון דאמרינן לקמן דנקיבות מותרת דהיינו בת בתה של כה"ג דהי' בת חללה דהא דור שני מותרת ובכה"ג במצרי שני אסורה ואם כן איכא למילף בק"ו דדור שלישי אפילו בזכרים שרי כמו מצרי ולא שייך הכי למפרך מה למצרי שכן אין יצירתו בעבירה דבק"ו כהאי לא שייך פירכא מצד הסברא דיכול להכניסו בק"ו כמ"ש תוספות לעיל דף ד' ע"ב בד"ה מה ליבום יכו' ואין לומר דעמוני יוכיח דנקיבות מותר' מיד ואפ"ה הזכרים לעולם אסורין משום דאיכא למפרך מה לעמוני שכן אסורין לבוא בקהל כדפריך לקמן גבי בת גר זכר ע"ש וצ"ל דהא דלא ילפינן באמת ק"ו זה היינו משום דזרעו משמע לכל הדורות מפיק מקל וחומר מ"מ רבותא גדולה היא:

שם. מנא ה"מ אמר רבי יוחנן משום ר"ש וכו'. הקש' בספ"י דהא קי"ל בכל מקו' שיש קידושין ואין עביר' הול' הולך אחר הזכ' ותירץ דה"א כיון דכתי' זרעו סתמ' דאפילו בן בתו זרעו מיקרי והוא דוחק ונר' דא"ש לפמ"ש בסמוך כיון דסתם לא יחלל זרעו משמע לעולם איכא למילף איפכא דבת בתו של כהן גדול תאסור מק"ו ממצרי ואדומי שאינה אסורין אלא עד שלשה דורת ואפ"ה אסורין נקיבות דור שני וליכא למימר עמוני תוכיח שאסורין לעולם ואפ"ה מותרת הנקיבות דמה לעמוני שכן בתו עצמה מותרת וכן אין לומר בת גר תוכיח דהתם באמו מישראל נמי מותרת אע"ג דליכא טעמא דהלך אחר הזכר משא"כ הכא דבת חלל מישראלית אסורה וליכא למימר דהכא כיון שפוסלה בביאתו הוי בת חלל וחללה משא"כ בגר דאינו פוסל בביאתו דעכ"פ זה גופא הוי פירכא דגר אינו פוסל בביאתו משא"כ בחלל ותו דאפי' במצרי שני לת"ק לעיל דפוסל' בביאתו ואפ"ה הולד כשר א"כ אין לעשות ממנו תוכיח לבת בתו של כהן גדול אך אכתי בהא לא מתרצא הא דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון דלר"ש עצמו דס"ל ביבמות ממצרי ולא מצריות א"כ ליכא ק"ו דבת חללה דנאסר מק"ו ממצריות דהא במצריות גופא נקיבות שרי וצ"ל דס"ל לר"ש כיון דכתיב זרעו דמשמע בין זכרי' בין נקיבו' כדקאמר בבתו של כהן גדול ממיל' ה"א דאפי' בת בתו אסו' ויותר נר' דלר"ש איצטרך היקישא דזרעו לו ולהקיש זרעו לו משו' דילפינן מיני' דחלל פוסל בביאתו כדאית' ביבמות דף ס"ט ע"א וכיון דאין היקש למחצה ה"א דאף בת בתו פסול והא דמקשה הש"ס סתמא מנה"מ אף דאכתי לא ידע מהיקשא דזרעו לו היינו כנ"ל משום דלדידן דקי"ל מצריות נקיבות אסורות איכא למילף מק"ו ממצרי כנ"ל ודוק:

שם בגמרא א"כ גז"ש מאי אהני ליה. לכאורה קשה לפי מה דאיתא בגיטין דף מ"א דלכ"ע גז"ש עדיפא מהקישא וא"כ ה"נ נימא דגז"ש דבעמיו עדיפא מהקישא דזרעו לו ואף שכתבו תוס' בזבחים דהיכא דגז"ש איכו מופנה והיקשא מופנ' עדיפא הקיש' מאין גז"ש למחצה והכא לא מיותר גז"ש דאיצטרך לבת בתו מ"מ קשה דהא גם הקישא לא מייתרא דאיצטרך להא דאמרינן ביבמות דף ס"ט דהא דחלל פוסל בביאתו נפקא מהך הקישא דמקיש זרעו לו מה הוא פוסל אף זרעו פוסל ואף דאין היקש למחצה מכל מקום אין ג"ש למחצה עדיפא טפי מאין היקש למחצה. ונראה ליישב ע"פ מ"ש בסמוך דעיקר קרא דזרעו משמע לדורות וזה בוודאי אין שום סברא לומר דבן החלל שהוא זר יהיה כשר לעבוד עבודה דכיון דחלל לאו זרעו דאהרן הוא איך הוכשר בנו לעבודה או לאכול בתרומה דעכ"פ זר הוא וע"כ צ"ל דלא מיירי קרא אלא לענין זה שבתו פסולה להנשא לכהן דע"כ הא דאיצטרך לאסור בת בנו היינו משום דה"א דבת בנו שרי והא דאיצטרך קרא לחילול זרעו היינו לענין זה שהחלל ובני' פוסלין בביאתו. א"כ ממילא דהקישא דזרעו לו מיותר לגמרי דממילא הוי ידעי' דחלל פוסל בביאתו וע"כ דאתי לפסול בת בנו וממילא דעדיף מגז"ש למחצה. ודוק:

שם. אין לי אלא זרעה הוא עצמה ענין וכו'. וכתב המהרש"א ז"ל בשם תוס' ישינים וחללה דקרא נמי לא הוי מוקמינן אלא בכה"ג בזר אצלה מעיקרא. והקשה ע"ז דא"א לומר כן דהא אמרינן לקמן דאין חללה אלא מאיסור כהונה ע"ש ונראה ליישב דהא דאמרינן לקמן דאין חללה אלא מאיסור כהונה ילפינן מיתורא דחללה דכתב גבי כהן גדול וזהו לבתר דידעינן דהיא עצמה נתחללה כדמסיק. אבל לפי הס"ד י"ל דבכהן הדיוט היינו בחללה משאר פסולים שהי' זר אצלה מעיקרא ובכהן גדול איתרבאי אפי' חללה מאיסור כהונה אע"ג דלאו זר אצלה מעיקרא אבל מהיכא תיתי נימא דקרא אתו לאורי' איפכא דדוקא מאיסור כהונה הוי חללה ואפי' אי נימא דנילף בכהן הדיוט גז"ש מכהן גדול כדיליף לקמן גבי זונה דגם כהן הדיוט אסור אפי' בנתחללה מאיסור כהונה מ"מ הא לא הוי ידעי' הא מילתא דאין לאו דחללה אלא מאיסור כהונה לכך הוצרך הברייתא למילף דלשון חללה דכתיב בכהן הדיוט משמע שהיתה כשירה ונתחללה ומיתורא דכתיב חללה גבי כהן גדול ללמד דאין חלל אלא מאיסור כהונה ונראה הא דלא ניחא להי דחללה דקרא היינו חללה בת אלמנה דהי' חללה מוזכרת כדמשמע לקמן היינו משום דמשמעות קרא דכתיב בכהן גדול אלמנה וגרושה זונה וגו' דכסדר הזה הם חלין זה על זה כדאית' לקטן משום דהוי איסור מוסיף ואי נימא דהוי חללה הנולדת אין איסור אלמנה וגרושה חל עליו ולפמ"ש אתי שפיר דגבי כהן גדול באמת חללה היינו שנתקללה ע"י איסור כהונה. מיהא לדעת הרמב"ם דס"ל דבנבעלה לפסול לה ה"ל זונה א"כ כיון דכתיב גבי כהן הדיוט אשה זונה וחללה לא יקחו א"א לפרש בנבעלה לפסול לה דא"כ היינו זונה אלא דה"א בחללה הנולדת מאיסור כהונה מיירי קרא דכתיב בכהן הדיוט מיהא בעיקר קושי' התוס' ישינים דנימא דנבעלה לפסול לה יוכיח י"ל כיון דמקשה ביבמות דף ס"ט אימא עד דאיכא הוי' וביאה ומשני דומי' דכהן גדול באלמנה וכתבו תוס' שם דילפינן באלו עצמה מזרעה והיינו לפי המסקנא דהכא לא יחלל זרעו מיירי נמי באלמנה אבל אי הוי ילפינן מנבעלה לפסול לה ה"א דוקא עד דאיכא הוי' וביאה ובהכי אתי שפיר טפי דחללה דקרא דכתיב גבי כהן הדיוט הוא מוקמינן שנתחללה ע"י הוי' וביאה ודוק:

עוד נראה ליישב קושי' תוס' ישינים דכיון דקי"ל לקמן דכהן גדול באלמנה לוקה משום לא יחלל אפי' לא גמר ביאתו דליכא משום לא יחלל זרעו וע"כ צ"ל דהא דבעי למילף מברייתא מק"ו שהיא פסולה מזרעו אף דאכתי לא נשמע דלוקה על מה שמחללה. ותו דאין עונשין מן הדין היינו דהאי ק"ו אינו אלא גילוי מילתא דלאו דלא יחלל קאי גם על חילול דידה כיון דעדיפא מזרעה שעשאתה עבירה אבל כיון דפריך דאיכא למימר דגרע משום דאין ילידתו בעבירה אף דאיכא למימר דנבעלה לפסול יוכיח מ"מ אין מלקות על חילול דידה כמו בנבעלה לפסול דאינו לוקה משים דפוסלה וכן אפי' אם הי' בכלל חללה דקרא מ"מ לא מצינו בה לאו דלא יחלל לכך משני דהי' בכלל לאו דלא יחלל ודוק:

רש"י בד"ה ואין מתחלל דהא לא חלל זרעו כתיב וכו' דתנן בבכורות וכו'. לכאורה יש לדקדק דלא היה צריך לפרש אלא דתנן בבכורות וע"כ דרש"י ז"ל בא לפרש טעמא דמתני' אליבא דאמת דמנ"ל להכשיר עצמו ולחלל אותה ולא ניחא לי' לפרש אליבא דאמת היינו דיותר איכא לאוקמי קרא דלא יחלל על האשה ולא על האיש שאין מתחלל בכל מקום וצ"ל דמ"מ קשה דנימא דהוא פוסל מק"ו דבנו שלא עשה עבירה ואין לומר מאי לבנו שכן יצירתו בעבירה הי' עצמה תוכיח וא"ת מה לעצמה שכן מתחללת בכל מקום בנה יוכיח מיהא הא דפירש"י דנפקא מזרעו ולא א"ע צריך להבין דדילמא כתב רחמנא זרעו וכ"ש עצמו. ואין לומר דא"כ ככתב רחמנ' שהוא עצמו פסול ממילא נדע שבנו פסול משום דהולד הולך אחר הזכר ז"א דהא איצטרך קרא למלקות כדאמר לקמן משום לא יחלל זרעו.

והנה לכאורה היה נראה דע"כ מוכח מזרעו דהוא עצמו אינו מתחלל דהא אמרינן לקמן דף ע"ח דלוקה משום לא יחלל אפילו לא גמר ביאתו אבל משום לא יחלל זרעו אינו לוקה אלא בשגמר ביאתו א"כ אי נימא דהוא עצמו מתחלל היינו בתחלת ביאתו כמו חילול דיד' וכדילפינן בריש פרק הבא על יבמתו בחייבי לאוין דכהונה בגז"ש דקיחה קיחה דחייב אפי' בהעראה א"כ אי נימא דכבר נתחלל בתחילת ביאה למה יתחייב בגמר ביאה משום לא יחלל זרעו כיון דכבר נעשה חלל ומותר בפסול כהונה מה גרע מחלל אחר שנושא אשה ומחלל זרעו דאין בזה שום איסור כיון דכבר כעשה חלל הרי הוא כזר א"כ ממילא מוכח מדלוקה על לא יחלל זרעו דלא נתחלל הוא עצמו. אך נראה דזה אינו דהא לכאורה קשה הא דבעי למילף מק"ו מבנ' מפני שעשאה עבירה הא חילול דידה הוא בתחלת ביאה ולוקה משום לא יחלל דידה בהערא' אפי' בלא קידושין דליכא משום לא יקח ואי נימ' דחילול דידה הוא מק"ו משום שעשאה עבירה א"כ אם אינה מתחללת ליכא עביר' דהא עביר' היה משום חילול דידה א"כ האיך נילף בק"ו נימא דאינ' מתחללת וליכא עבירה ודוחק לומר דכיון דבקידושין איכא עבירה הוי ק"ו לענין אם בעל ולא קידש דלא משמע הכי מדברי התוס' לעיל דף ע"ה ע"ב בד"ה ור' ישמעאל עמ"ש בתו' וצ"ל דבאמ' לפי הס"ד דלא נשמ' חילול דידה אלא משום ק"ו באמה ליכא למילף חילול דידה אלא בגמ' ביאה וכן הוא דעת הריטב"א לקמן כשגמר ביאתו הרי מתחללת בגמר ביאה אלא שחלקו עליו מ"מ י"ל כן לפי הס"ד דמתחללת בגמר ביאה בשעה שעשאה עבירה דאפי' אם הי' לא נתחללה איכא עבירה דלא יחלל זרעו. ולפ"ז ליכא להוכיח דהוא אינו מתחלל מדחייב על לא יחלל זרעו כנ"ל דהא לפי הס"ד שהוא מחולל אינו מתחלל אלא בגמר ביאה משום שעשאה עבירה דלא יחלל זרעו ושפיר ה"א דמתחלל ואדרבא לפ"ז ליכא למימר כמ"ש לעיל דנפקא מיתור' דזרעו דליכתוב רחמנא חילול דידיה וממילא דהולד חלל דהולד הולך אחר הזכר דהא איכא למימר דהתורה לא כתבה הכי כי היכי דלא נתחייב אלא בגמר ביאה:

אך נראה דיש ליישב עפ"י מה שהקשה מהרש"ל ז"ל לעיל דף ע"ה ובפי' רש"י ז"ל דחילול דידה נפקא מלא יחלל אחד לה וא' לזרעה והוא מסוגיא דריש תמורה כנ"ל וסותר לסוגיא דידן דלא שייך לא יחלל אלא בכשר ונתחלל. וי"ל דוודאי הא דמתחללה בהעראה ולא אמרינן דדוקא בשעת גמר ביאה דאיכא נמי משום חילול זרעו היינו משום דבגמר ביאה לא צריך קרא דאפי' אי הוי כתב לא יחלל זרעו ע"כ הוי משתמע נמי חילול דידה כדאמר בשמעתין דמשמע שהי' כשר ונתחלל אלא דה"א דוקא בגמר ביאה לכך איצטרך לא יחלל דחייב אפי' בתחלת ביאה והיינו דקאמר בברייתא דליכא למילף גמר ביאה מק"ו שעשאה עבירה דהיינו בגמר ביאה ואייתר לא יחלל בשני למדין דמתחללי' בתחילת ביאה דהא איכא למיפרך הוא עצמו יוכיח דקיי"ל בבכורות כפי' רש"י ז"ל. ולפי האמת דמסיק הברייתא דלשון חילול משמע שהי' כשר ונתחלל ע"כ יתירא דלמד קאי על חילול דידה בתחלת ביאה וממילא ליכא למימר דהוא עצמו ג"כ נתחלל דא"כ לא משכחת לא יחלל זרעו כיון דכבר נתחלל בתחלת ביאה כנ"ל וליכא למימר דנילוף מק"ו מבנו שלא עשה עבירה שיתחלל בגמר ביאה דהא איכא למיפרך מה לבנו שכן יצירתו בעבירה וליכא למימר היא עצמה תוכיח כנ"ל דמה להיא עצמה שכן מתחללת בתחלת ביאה כדנפקא מקרא דלא יחלל וליכא למימר בנו יוכיח דגבי בנו לא שייך שיתחלל בתחילת ביאה ודו"ק היטב:

שם. ומאי אם נפשך לומר וכו'. לכאורה הי' נראה לפרש הא דהקדימו ברייתא ק"ו מזרעו שלא עבר עבירה משום דלפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל דבגרושה אינו לוקה משום לא יחלל כיון דכבר היתה אסורה לכהונה א"כ ליכא למילף גרושה מהרי קרא דאינה בכלל שהיתה כשירה ונתחללה כיון דכבר היתה אסורה לכהונה דהא מהאי טעמא אינו לוקה משום לא יחלל לכך הקדימו בברייתא דאיכא ק"ו מזרעו אלא דאיכא למיפרך שכן יצירתו בעבירה וכיון דמוכח מהאי קרא דלא יחלל באלמנה לכהן גדול שהיתה כשירה ונתחללה ממילא דאיכא למילף גרושה בק"ו דליכא למפרך מה לזרעו שכן יצירתו בעבירה דאיכא למימר אלמנה לכהן גדול תוכיח שאין יצירתו בעבירה ואפ"ה פסולה כן הי' נראה ליישב לשון הברייתא אלא דלפ"ז נסתר מ"ש לעיל דף ע"ה ליישב קושי' המפרשים על רש"י ז"ל דפי' התם דהיא פסולה מריבוי' דלא יחלל אחד לו וא' לזרעו וכן הוא בסוגיא דתמורה וכתבנו שם דאיצטרך לגרושה לפי דעת הרמב"ם ז"ל ע"ש ולפמ"ש מוכח ממילא מק"ו כנ"ל וצריך לתרץ כמ"ש לעיל ודו"ק:

שם. אלימא פסולים לו וכו'. נראה דהוי ס"ד הכי משום דוודאי הוי ידעינן מקרא דלקמן דאין חללה אלא מאיסור כהונה אלא דהוי סבר דהאי קרא לא ממעט אלא בהיא עצמה שהי' כשירה ונתחללה דזה אינו אלא מאיסור כהונה אבל הולד הוי ס"ד דילפינן בק"ו מאלמנה לכה"ג שאין איסורו שוה בכל ואפ"ה הוי הולד חלל וכ"ש בשאר פסולין ולא חש לפירכא שכן הי' עצמה מתחללת כמו שנסתפקו בזה אנשי אלכסנדרי בנדה דף ע' ששאלו את ר' יהושע ורצה לפרש כן משום קושי' דמקשה בתר הכי נולדה אין לא נולדה לא וכו' לכך רצה לפרש דמיירי בשאר פסולים דהיא לא נעשית חללה משום מיעוטא דקרא דאין חללה אלא מאיסור כהונה ואפ"ה זרעה פסול ועל זה מקשה הרי מחזיר גרושתו דגם כן איסורו שוה בכל ואפיה בניהם כשרים מקרא דהי' תועבה כנו שהשיב רבי יהושע לאנשי אלכסנדרי ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף