ספר המקנה/קידושין/מ/ב
ר' אליעזר בר"ש אומר שהעולם נידון אחר רובו וכו'. ונראה דאף דקאמר הכא שמכריע את כל העולם כולו לכף חוב היינו דמדת הדין הוא כן אבל מדת החסד הוא כשרואה שרוב העולם ח"ו רשעים חוזר ודן הצדיקי' כל אחד בפני עצמו כדי לזכותם והיינו שאמר אברהם אבינו ע"ה חלילה לך להמית צדיק עם רשע ר"ל אפי' רובן רשעים ידין הצדיקים בפני עצמן לזכותם והיינו דאמ' השופט כל הארץ לא יעשה משפט ר"ל אע"פ שהוא דן כל העולם ורובן רשעים מ"מ ראוי לו שלא למנוע משפט הטוב מן הצדיק כפי מעשיו ויש לפרש בזה מה שאמר מרע"ה אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם וגו'. ועתה אם תשא חטאתם וגומר ואם אין מחני נא וגו' מפני שהקב"ה אמר לו הניחה לי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול מפני שהי' שקול משה כנגד כל ישראל וע"ז טען שידון את כולם עמו ביחד וכיון שהיה מחצה על מחצה ומדת הקב"ה להיות נושא עון שיכריע כף של זכות וז"ש ועתה אם תשא חטאתם ואם אין שאם לא תרצה לישא מחני נא שאין רצונו שידין אותו בפני עצמו ויש לפרש הא דקאמר ויעשו להם אלהי זהב אף שעשו הרבה יותר דכתיב וישתחוו ויזבחו ויקומו לצחק ולפמ"ש י"ל דבתחיל' הי' סבור משה דבמחצה על מחצה כמ"ד כובש שהקב"ה מעביר עבירה ראשונה כדי שיכריע הזכיות והעשי' היא היתה עבירה ראשונה וממילא יכריע הוא וכיון שראה למעל' החטא של העשי' שלא כבש הקב"ה אותה היינו דאמר אנא חטא העם הזה ויעשו וגו' על כן אם תשא חטאתם והיינו כמ"ד נושא שמגביה כף החובה כדי שיכריע הזכיות ואם אין מחני נא שידין אותו עמהם ביחד וע"ז השיב לו הש"י שאין דרכו בכך וכמו שביקש אברהם אבינו ע"ה חלילה לך להמית צדיק עם רשע ובחידושי תורה כתבנו לפרש מ"ש ישעי' הנביא אם יהי' חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו כי החוט השני הוא הנטוה מן הצמר בהתחברות הנימין עד שנעשו חוט אחד וכן הוא אומר יעקב חבל נחלתו שהש"י מחבר יחד הצדיקי' והבינונים והרשעים כדי שיכפרו הצדיקים על הרשעים ונמשל לחוט השני וע"י הצדיקים ילבינו כולם כשלג אבל חם רואה הש"י ברוב הרשעים שיאדימו ח"ו גם את הצדיקים שביניהם אז מפריד החוט הנטוה מן הנימין של צמר ומחזיר אותם לצמר כל נימא בפני עצמו כדי שינצלו הצדיקים והיינו דאמר כצמר יהיו להחזיר את החוט לצמרו והארכנו שם וק"ל:
בגמרא. וניהוי כמחצה על מחצה וכו'. לכאורה יפלא מאי ס"ד שבעבירה אחת יהי' כמחצה על מחצה ואי משום שעשה העבירה באחרונה גרע טפי נימא נמי שיהי' כרוב העבירות ולמה יהי' כמחצה על מחצה ויש לפרש לפי מה דאיתא לעיל שיראה האדם כאילו הוא מחצה על מחצה עשה עבירה אחת מכריע לכף תוב משמע להדיא דאינו אלא מכריע אבל אינו אובד כל המצות שעשה אפי' עשה עבירה באחרונה והיינו דמקשה דנהוי כמחצה על מחצה דאמר לעיל שאם עשה עבירה באחרונה לא אבד ולמה זה שהי' צדיק כל ימיו ועשה עבירה באחרונה יגרע ממנו שיאבד כל הזכיות וק"ל:
שם. בתוהא על הראשונות וכו'. ומשמע דאפי' בתוהא על הראשונות לא אבד זכיותיו אלא א"כ עשה ג"כ עבירה במעשיו כדכתיב ושב צדיק מצדקתו ועשה עול ובזה אתי שפיר הא דאמר לעיל גבי עובדא דר' יעקב ודילמא מהרהר בעבירה הוי ומשני דמחשבה רעה אינו מצרפה למעשה ולא מקשה ודילמא בתוהא על הראשונות הוי אלא דאף בזה אין הקב"ה מצרף למעשה ולפ"ז נראה הא דמקשה ודילמא מהרהר בעבירה הוי דא"צ לדחוק כפירש"י ולא היה לבו לשמים אלא דהקושיא דילמא מהרהר בעבירה הוי בתוהא על הראשונות ומשני דאף בזה אין הקב"ה מצרפה למעשה ומקשה ודילמא מהרהר בע"ז הוי דהוי כמעשה ותוהא על הראשונות וק"ל:
במשנה כל שישנו במקרא ובמשנה וכו'. נראה דיש לפרש לפי מה שפירשו המפרשים ובדרך ארץ הוא לשון משא מתן הוא ענין מ"ש במתני' דאבות יפה ת"ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון והיינו דקאמר לא במהרה הוא חוטא ויש מפרשים דרך ארץ שדעתו נוחה ומעורבת עם הבריות ויש לפרש ע"ד שפירשנו במס' שבת דף ל' במעשה דגר שאמר להילל גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחד ואמר לו כל דסני לך לחברך לא תעביד שענינו הוא דשורש נשמת כל ישראל ושורש כל התורה הם נשרשים בשורש אחד באחדות האמיתי והם מתחלקים לענפים רבים וכל מה שנרחקים יותר מתפרשים ענפים יותר וזה הענין המקרא ומשנה וגמרא וכן הוא בישראל ששרשם אחד שנתפרשו למשפחות ובתי האבות ושבטים וכשהם חוזרים לשורשם האמיתי הם אחד ובזה מקיים ואהבת לרעך כמוך ואז גם כל התורה כולה נכלל באחד כמו שאמר הכתוב אחת דבר אלקים וגו' וכן אמרו בסוף מכות בא חבקוק והעמידם על אחת וזהו שאמר וכשתקיים ואהבת לרעך כמוך והיינו ע"י דביקות בשורשו העליון באחדות האמיתי אז תוכל לכלול כל התורה באחד וזהו ישובו של עולם שמביא שפע וחיות משורש העליון וזה דקאמר הכא כל שישנו במקרא ובמשנה דהיינו שהוא מושרש בשורש התורה וגם הוא נוח לבריות בדרך ארץ שמקיים מצות ואהבת לרעך כמוך כנ"ל לא במהרה הוא חוטא כיון שהוא קשור בשרשי העליון ומזכ' את הרבים אין חטא בא על ידו כמ"ש במשנה דאבו' ואמ' בהיפוכו שאינו מן הישוב שנכר' משורשו וכמו שאמר הכתוב על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי ולא הלכו בה ובזה מובן סמיכת לשון הגמרא שהמשיל את הצדיקים לאילן המושרש במקום טהרה וק"ל:
ועוד יש לפרש ע"ד שאמרו חז"ל בברכות על פסוק רגזו ואל תחטאו לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר וכו' יעסוק בתורה ואם לאו יקרא ק"ש ואי לא יזכור לו יום המיתה ופשטות הענין הוא שהתורה בעידנא דעסיק בה מצלת מן החטא ואם אינו בעל תורה יקרא ק"ש וממנו יבין העונש שלא ישמע ליצרו כשאומר השמרו לכם פן יפתה לבבכם ולא תתורו אחרי לבבכם ואם אינו אפי' בעל מקרא להבין פשטות המקרא יזכור לו יום המיתה שהוא ידוע לכל כאומר מי גבר יחיה ולא יראה מות וגו' וכמאמר דוד לשלמה בנו דכתיב ויצו לשלמה בנו לאמר הנה אני הולך בדרך כל הארץ וחזקת וגו' ופי' מהר"ם אלשי"ך שהוא צוה אותו לזכור תמיד את היום המיתה שהוא דרך כל הארץ ובזה יתחזק בתמידות על היצה"ר דאף שהי' יכול לשברו בתורה ובק"ש מ"מ יזכור אף יום המיתה להיות חוט המשולש והיינו דקאמר הכא בלשונו כל שישנו במקרא במשנה ובדרך ארץ וכו' היינו במקרא ק"ש ובמשנה הוא עסק התורה ובדרך ארץ הוא זכרון יום המות דרך כל הארץ שהם שלשה עניני' הנ"ל המשברים כח היצה"ר לא במהרה הוא חוטא ואמר בהיפוכו שאין לו תשועה להינצל מן היצה"ר אינו מן הישוב ר"ל שהוא איש מופקר כמדבר וזה אינו מן היישוב וכן אמר ירמי' סימן ב' פרא למד במדב' באות נפשה שאפ' רוח תאנת' מי ישיבנ' הרי מי שאין מקום להשיבו מתאנתו הוא מופקר כמדבר ויבואר עוד בגמ' וק"ל:
בגמרא. למה צדיקים נמשלים בעולם הזה לאילן וכו'. כבר כתבנו במתני' שהצדיקים הדבקים בשורש האחדות ומביאים השפע בדרך עץ החיים ואף כי אמר הכתוב כי אדם אין צדיק וגומר אינו אלא שוגג ומכשול ובמהרה ישובו לשרשם האמיתי ובהפך הרשעים נשרשים בדרך השקר ואף אם פעמים עושים איזה מצוה אינו אלא שוגג ומכשול ובמהרה ישובו לדרכם הרעים ובזה יש לפרש מה שאמר הכתוב כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם שאף אם הרשע הולך במקרה בדרך הטוב אינו אלא כמכשול אצלו ואח"כ שב לשרשו כדמיון המשל הזה וק"ל:
תוס' ד"ה לימוד גדול וכו'. תימא הא אמר סוף פ"ק דב"ק וכו' אלמא מוכח התם מהכא דמעשה גדול וכו'. נראה לפרש פי' רש"י ז"ל דהשאלה היתה במעשה שיכול לקיים בלא לימוד תורה כגון בגמילות חסדים וכיוצא בו וע"ז אמר לימוד גדול שע"י הלימוד יכול לקיים כל מצות שבתורה כהלכתן אבל התם דקאמר קיים זה מ"ש בזה והיינו שקיים כל התורה כהלכתו וודאי עדיף מלימוד כפי' רש"י ז"ל מי נתלה במי וק"ל:
בא"ד. הא למיגמר לדידי' וודאי מעשה עדיף וכו'. נראה מדבריהם ז"ל דהא דשאלו איזה מהם עדיף לאו למיגמר קא בעי להו דכיון דאי אפשר לעשות אם לא שילמד בתחילה פשיטא דמעשה עדיף דע"כ כבר למד אלא השאלה הי' לאגמורי וע"ז נענו דהתלמוד גדול שמביא רבי' לידי מעשה כמפורש דבריהם בסוף פ"ק דב"ק והא דקאמר שם הא למיגמר היינו לסברות המקשה שא"א לעשות בלא לימוד ע"ז קאמר סברא זו הא למיגמר אלא דקשה קצת דא"כ מאי טעמא דר' טרפון דאמר דמעשה גדול הא אמרינן בריש מגילה דת"ת דרבי' עדיפא אפי' מעבודה כדאמר התם גדולה ת"ת יותר מהקרבת תמידין שנאמר עתה באתי ומפרש לה התם בת"ת דרבי' וצ"ל לפמ"ש המג"א בא"ח סימן תרפ"ז דת"ת דרבי' היינו של כל ישראל דוקא אתי שפיר מיהו אין להוכיח משם איפכא מדקאמר שם דעבודה עדיפ' מת"ת דיחי' הרי דמעש' גדו' י"ל דעבוד' שאני שהי' מעשה הכולל את כל ישראל ודוחה את השבת ואפשר לומר דמה דקאמר לאגמורי דהיינו אפי' אי מיירי הכא בלימוד שלומ' לעצמו מ"מ הא מצינו במתני' דאבות הלומד ע"מ ללמוד וללמד מספיקין בידו ללמו' וללמ' הרי דיש חילוק בין לומד לעצמו ג"כ בין אם כוונתו בשביל עצמו לבד ובין אם כוונתו בלימודו ע"מ ללמ' לאחרי' א"כ י"ל דהא דקאמ' לאגמורי היינו שלומד ע"מ לאגמורי דבזה מביא את הרבים לידי מעשה נמצא דאף דהיו ת"ת דיחיד מ"מ תכלית כוונתו להביא את הרבים לידי מעשה ובזה אתי שפיר הלשון לאגמורי ולא קאמר הא מיגמר הא איגמורי ולפמ"ש קאי על כוונת הלימוד ע"מ למגמר או לאגמורי וק"ל:
בא"ד. וי"מ דאדם שלא למד וכו'. יש לסמוך דבריהם ממה שמצינו בפ' הקהל את העם וגו' ולמען ישמעו וילמדו וגו' ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו וגו' צריך להבין מה ענין ובניהם אשר לא ידעו ולמה בתחילה כתיב ושמרו לעשות ובסיפא דקרא לא קאמר ושמרו לעשות ולפי דבריה' ז"ל יש לומר דגבי האבות שכבר למדו מעשה גדול מלימוד ולכך כתיב ושמרו לעשות ומי נתלה במי כפי' רש"י ז"ל אבל בניהם אשר לא למדו אין לתלות הלימוד שלהם במעשה דהא בהם הלימוד גדול ממעשה מיהו יש לפרש בפשטות לפי פי' רש"י ז"ל דקאי על המלך שקורא לפניהם דלגבי האבות שלמדו כבר אינו אלא למיגמר דבכל עת שחוזרים ושומעים ולומדים מתחזק בהם היראה לשמור ובזה המעשה גדול לכך תולה במעשה אבל לגבי בניהם אשר לא ידעו הוי לגבי המלך לאגמירא ועדיף טפי ממעשה לכך אינו תולה אותו במעשה וק"ל:
ברש"י ד"ה מתחלתו משמט וכו' מיה"כ עבדי' חוזרין וכו'. לכאורה משמע מדבריו דהמקשן הוי סבר דאין עבדים נפטרין אלא בסוף שנת היובל ומשני דמיה"כ נפטרים והוא תמוה דלא מצינו שום תנא דסבר דיובל משמט סוף השנה אלא דפליגי ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן ורבנן דריב"ב ס"ל דמראש השנה חל יובל. ורבנן ס"ל דמיוה"כ חל יובל. ויותר הי' נראה לפרש דהמקש' הוי סבר כרבנן דמיוה"כ חל יובל וכיון שנכנס שנת ק"ד עד יוה"כ הוי לי' למחשי' מקצת שנה ככול' דהא אין לומר דחשיב שנים שלימות דהא בחל' נתחייבו בביאתו לארץ אף דעדיין לא נשלמו ארבעים שנה לתורה דהא לא נתנה התורה עד סיון אלא ע"כ דמקצת שנה ככולה ה"נ הוי לי' למחשיב ק"ד ומשני דקסבר כריב"ב דקסבר יובל מתחלת שנה משמט. ולכאורה הי' נראה דס"ל לרש"י ז"ל דאם נפרש כן אכתי לא משני דהא שנת התורה מתחילין מחודש סיון א"כ כבר נכנס שנת י"ד מסיון עד ר"ה. אע"כ צ"ל דמתחיל למנות שנות התורה מיוה"כ שירד משה מן ההר בלוחות אחרונות והתחיל ללמוד את התורה עם ישראל א"כ לא נשלם שנת ק"ג דתורה עד יוה"כ א"כ א"א לפרש קושי' המקשה הכי:
אך לענ"ד נראה דמזה אין הכרח דנהי דהתחילו שנת התורה מיוה"כ מ"מ כשיגיע ר"ה של שנה שני' כבר נשלם השנה נמצא דנשלם ק"ג דתורה בר"ה של ק"ד דהא אמרינן בראש השנה דף יו"ד דיותר חשבינין מקצת שנה ככול' בתחילת המנין מבסוף המנין כדקאמר שם מה נדה שאין תחילת היום עול' לה בסופ' וכו' אם כן כיון דמנה הכא לחל' מקצת שנה ככולו בסוף המנין כ"ש דראוי לחשוב מקצת שנה ככול' בתחילת המנין אם כן שפיר י"ל דהמקש' הוי סבר דיובל אינו מתחיל אלא מיה"כ וכבר מר"ה עייל שנת ק"ד ומשני דסבירא לי' כריב"ב דבר"ה חייל יובל הוי מכווין ק"ג שני' ומהאי טעמא גופה נרא' דאין לחשוב מנין התור' מחודש סיון דאם כן נימא דבר"ה שאח"כ מתחיל שנה שני' דאם כן יהי' שמיטה ס"ב לתור' ודוחק לומר דשבע שכיבשו נשלמו קודם ר"ה של שנת ט"ו משבאו לארץ ונחשב באותו סוף שנה למנין שמיט' לעשות שמיט' בשנת כ' דכיון דכתיב שש שנים תזרע שדך וגו' וכתב הרמב"ם ז"ל דמזה יליף דאינו אלא לאחר שחילקו שזרע כל אחד שדהו המיוחד לו אם כן אין סברא לומר כלל ליחשוב יום בסוף שנה כשנה ע"כ נרא' דגם רש"י ז"ל פי' כן כמ"ש אלא דכיון דהוי ס"ד דמקש' דחשיב שנת ק"ד דהוי סבר דמיום הכיפורים חל היובל משום דכתיב ביוה"כ תעבירו שופר ומשני דקסבר מתחילתו משמט ר"ל מתחילת השנ' דהיינו כריב"ב דאמר מתחילת השנ' חל היובל וע"ז פי' רש"י ז"ל דהא דכתיב ביוה"כ תעבירו שופר היינו משום דאז נפטרין לבתיהן כדאיתא בר"ה שם בד"ה לא הי' משתעבדין בעבדיהם ולא הי' נפטרין לבתיהן עד תקיעת שופר של יוה"כ ודו"ק:
שם. אין תחלת דינו של אדם וכו'. כבר כתבנו בפתיחת מסכת כתובת דזהו שאחז"ל במס' ראש השנה דף י"ז שהש"י מעביר ראשון ראשון ואי איכא רוב עוונות מחשיב בהדייהו והענין היא כי הב"ד של מעלה אינן יכולין לדון על ביטול תורה מפני שהתורה מתקיימת במחשב כענין שנאמר והגית בה יומם וליל' שהוא ל' מחשב' כדכתי' והגיון לבי לפניך וכתי' והגות והגות לבי תבונות והם אינם יודעי' המחשב' לכן הקב"ה מעביר אותו עון שהוא תחילת דינו כדקאמר הכא אבל אחר שנמצא בו רוב עוונות נודע הדבר שלא עסק בתור' אפי' במחשב' כי התור' מגינה ומצלת מן החטא ע"ש באריכות וי"ל עוד מפני שהעוסק בתור' מדקדק מאוד במעשיו ונענש על דיקדוקי המצות וסביביו נשער' מאוד אפי' שגגה נחשב לזדון וכיון שהב"ד של מעלה לא דינהו על ביטול ד"ת ומחזיקי' אותו בלימוד ע"י הרהור כל ימיו מדקדק מאוד עמו בדקדוקי המצות להעניש אותו על כל דקדוקי מצות ע"כ טובתו הוא שמגל' השי"ת שלא למד ואין לדקדק ולהעניש אותו כל כך בעונש חמור על כל דקדוקי המצות וק"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |