ספר המקנה/קידושין/מד/א
בגמרא שם והנערה בין מדעת עצמה ובין מדעת אבי' משא"כ בקידושין וכו'. ומהרש"ל מחק זה וטעמו משום דא"כ יותר קשה לר"ל מהך ברייתא דמפורש כר' יוחנן ותו דהו"ל להקשות על הברייתא עצמה מ"ש מאמר מקידושין אך בהא לא אתרצי וכי לא ידע סיפא דברייתא ותו דלשון ה"נ מסתברא משמע דלא מייתי ראי' אלא דמסתברא כדמתרץ רבי יוחנן דמאמר בע"כ. ונראה משום דלישנא דברייתא דקתני קטנה אין עושים בה מאמר אלא מדעת אבי' משמע דעיקר המאמר נותן ליד הקטנה או הנערה אלא שהוא מדעת אבי' וכדאמרי' לעיל דף י"ט אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך ולכאורה משמע מזה כדעת התוס' לעיל דף ה' בד"ה שכן ישנו בע"כ כו' והא דאמר לקמן אשר לא יעדה שצריך ליעדה לא שצריך לעשות מרצונה אלא שצריך להודיע שלשם קידושין מיעדה וכו' דאי כדעת הרמב"ם ז"ל שצריך להיות מדעתה ממש א"כ הא דיליף לעיל דאומר אדם לבתו הקטנה מדר"י בר יהודא נמי בעינן שיהא מדעתה ומרצונה ולשון הברייתא מדעת אבי' משמע בלא דעתה ורצונ' מיהו אף לשיטת התוס' דלא בעינן דעתה ורצונה לא אתי שפיר דמשמע דלא בעינן אפילו ידיעתה דהא לפי מאי דמשני דמאמר בע"כ ע"כ הפירוש מדעתה היינו ידיעתה כמ"ש התוס' בד"ה מאמר דבע"כ וכו' משמע בקטנה דבקטנה מדעת אבי' היינו מידיעת אבי' אפי' בלא ידיעתה ואמאי הא לא דמי ליעוד דבעינן מדעתה לפי' התו' ולפמ"ש לקמן בפי' הסוגי' דמדעתה ממש אתי שפיר אבל לפמ"ש התו' כאן קשה וצ"ל דמאמר דרבנן שאני.
ולפ"ז יש לפרש הא דקאמר משא"כ בקידושין קאי על מדעת אבי' ובקידושין לא מהני בלא דעתה ורצונה לשיטת הרמב"ם ולשיטת התוס' בלא ידיעתה אלא דאפ"ה קאמ' ה"נ מסתברא משום דמשמע דמשא"כ בקידושין קאי בין אמדעתה ובין מדעת אביה. וע"ז מקשה נימא תיהוי תיובתא דר"ל משום דמשמע דקאי נמי אמדעתה שוב מצאתי בתשובת הרשב"א שהביא הב"י סי' קמ"א משמע להדיא מדבריו שפי' הא דקאמר במאמר מדעת אביה היינו שהיא מקבלת מרצון אבי' ושמחתי שכיוונתי לדבריו:
ובזה נר' לענ"ד ליישב שיטת תוס' לעיל בד"ה תנן התם דנער' וה"ה קטנה והשיב הרמב"ן עליו מסוגי' זו דלמאי דמוקמי במאמר בע"כ אפ"ה בעינן בקטנה מדעת אבי' דוקא ולפמ"ש דלשון הברייתא משמע שעיקר המאמר הוא ע"י עצמה אלא שהוא מדעת אבי' וזהו עיקר החילוק שבין נערה לקטנה דבנערה מהני בידיעת עצמה אפי' בלא ידיעת אבי' אבל בקטנה כיון דאין לה דעת לא מהני ידיעתה אלא דצריך להודיע לאב א"כ אדרבה משמע כשיטת התוס' דאפי' בגט מהני קבלת עצמה ואף דקיי"ל דבגט נמי בעינן שיודיע לה דאם נתן גט והיא ישינה אינו גט כדאיתא בגיטין דף ע"ח ובאה"ע סי' קל"ח מ"מ מהני כשיוודע לאבי' כמו במאמר ובזה נכון נמי מה שדיקדקו הא דנקט במתני' נערה ולא נקיט רבותא אפי' קטנה משום דמלתא דפסיקא נקיט דבנערה לא בעינן ידיעת אבי' כלל משא"כ בקטנה אך אי נימא דהתוס' ס"ל דבגט מקבלת את הגט בלא ידיעת אבי' כלל כמו בנערה וע"כ צ"ל דשאני מאמר דאינו אלא מדרבנן וכמו שיבואר בסמוך בלשון התוס' ובזה יש לפרש הא דקאמר הש"ס השתא דאתי' להכי ולא סגי לי' בשינוי' קמא משום דלפמ"ש צ"ל לפי שינוי' דמאמר בע"כ גריעה טפי דאינו מועיל בקטנה ולפי שינוי' דריש לקיש דזקוקה ועומדת עדיפא טפי והוי סברות הפוכות להכי קאמר דא"צ לזה דאיכא לשנוי' לר"י נמי דמאמר מדעתה משום דזקוקה ועומדת ודו"ק:
בתוס' ד"ה במאמר בע"כ וצ"ל דה"ק וכו'. קשה לי כיון דר' יליף מביאה דיבמה הא קיי"ל בפ' הבא על יבמתו דביבמה אפי' ביאת שוגג בלא ידיעתה קונה א"כ הכא נילף דמאמר קונה אפי' בלא ידיעתה וצ"ל דמדמה מאמר לביאה גמורה דקנה לכל משא"כ ביאה בלא דעת דלא קנה לכל באלמנה מן האירוסין דקיימי בה הכא כדאיתא ביבמות דף נ"ה לחד לישנא לכ"ע ולחד לישנא לשמואל ולפ"ז נראה כיון דיליף מאמר מביאה גמורה כי היכא דלא מהני מאמר בקטנה בלא ידיעת אבי' משום דידיעת קטנה לאו כלום הי' ה"נ לא מהני בקטנה ביאה לענין קנה לכל בלא ידיעת אבי' דהוי כביאת שוגג. אך קשה לי דלפ"ז למה נקט הברייתא הך דינא במאמר הוי לי' למיתני לענין ביאת יבמה לחוד החילוק שבין נערה לקטנה לענין שקנה לכל דבקטנה לא קנה אותה לכל אלא מידיעת אבי' ונ"ל דאתי שפיר לפמ"ש לעיל דהא דהכא בקטנה אין מועיל דעתה אף לפי' התוס' דנערה אפילו קטנה משום דבמאמר מדרבנן א"כ בביאה דאורייתא מועיל אפי' בקטנה ומזה משמע כדברי תוס' לעיל דנערה וה"ה לקטנה גבי גט כמו בביאה דיבמה וכל זה כתבנו לשיטת התוס' ודו"ק:
ולולי דבריהם נראה לפרש לענ"ד. דמדעתה היינו מדעתה ממש והוא די"ל דלפי שיטת רש"י והרי"ף הא דקתני במתני' נערה מקבלת גיטה דוקא נערה ולא קטנה ע"כ אין לפרש הטעם משום דקטנה אין לה יד דהא יתומה מקבלת את גיטה א"כ מה חילוק יש ביש לה אב בין קטנה לנערה וע"כ צ"ל משום דקטנה לאו בת דעת הי' ואף דגירושין בע"כ מ"מ מה שנעשית ידה כיד אבי' אינו אלא כשרצונה בכך ורצון קטנה לא הוי רצון וא"כ ה"ה לנערה אף שיש לה יד לקבל את גיטה בלא דעת אבי' מ"מ בעינן דעתה ורצונה לזה ואין יכול לגרש אותה בע"כ דבלא רצונה אינה כיד אבי' דלא עדיפא מקטנ' וכן משמע לשון הש"ס בגיטין דף ס"ד ע"ב יד יתירה זכי לה רחמנא משמע דהוא מדין זכי' דידה אם הי' רוצה בכך זכי לה רחמנא להיות לה יד לקבל הגט בלא דעת אבי' א"כ ה"ה במאמר בע"כ נמי לא מהני כשנותן לידה אלא מדעתה ומרצונה דבע"כ דידה לא נעשית כיד אבי' ואינו מועיל בע"כ דידה אלא מדעת אבי' דכשהאב רוצה הו"ל כאומר צאי וקבלי קידושיך דמהני אפי' בע"כ דידה כמו שכתבו התוס' לעיל דף ה' והיינו דקאמר בין מדעת' בין מדעת אבי' ר"ל או רצונה או רצון אבי' אבל בקטנה דאין לה דעת אין דעתה מועיל אלא דעת אבי' דה"ל כאומר צאי וקבלי וכו'. וכן הוא באה"ע סי' קמ"א דהא דקטנה אינה יכולה לקבל היינו דוקא שלא מדעת אבי' מיהא התוס' לשיטתייהו אזלי דס"ל באמת קטנה מקבלת גיטה אפי' יש לה אב ודו"ק:
בגמרא. בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא וכו'. עיין מ"ש מהרש"א ז"ל ולענ"ד נראה דאף דאמר ר"נ לקמן דנערה אינה עושה שליח היינו משום דהילכתא כר"י אבל לר"ל כיון דיש לה יד גמור אפי' להתקדש בלא דעת אבי' ה"ה דמצי משווי' שליח ואדרבא נראה דעיקר הקושי' משליח דהא עיקר דינא דמתני' לאשמועינן דין השליחות דאפי' לר' יוחנן הוי מצי למתנ' האב מקדש את בתו בה והיינו שיכול לומר לה צאי וקבלי קידושיך דאין לומר שהוא בכלל ובשלוחו דבאמת מה שאמר צאי וקבלי קידושיך לאו מטעם שליחות הוא חדא דהא קטנה לאו בת שליחות הוא ותו דלפמ"ש לעיל לשיטת התוס' כשאומר לה צאי וקבלי יכול לקדשה בע"כ דידה כמו ביעוד ואין שליחות בע"כ אלא הטעם משום דכשנותן לה רשות יש לה יד לקבל קידושין והו"ל למתני בה אלא כיון דבכה"ג לא מצי היא למשוי' שליח כמ"ש לעיל בתוס' ד"ה תנן התם וכו' לפרש דברי הראב"ד משום דמילי לא מימסרי לשליח ולא מצי למתני בה ובשלוחה להכי נקיט בו ובשלוחו ועיקר הקושי' דלר"ל הו"ל למיתני בה ובשלוחה לאשמועינן דיכולה לעשות שליח כיון דס"ל דיש לה יד גמור אף לקידושין ובזה אתי שפיר לישנא דש"ס דמשני ובשליחות סבר לה כר"י דהא עיקר הקושי' הוא משליחות ועיין מ"ש בריש פרקין ודו"ק:
שם. אמר ר"נ ב"י אנא לא ר' חייא בר אבין וכו'. י"ל דרנב"י לשיטתו דס"ל לעיל דף י"ט ע"א אפי' תימא לקידושין נתנו וכו' דהיינו דס"ל דאין יד לקטנה אפי' מדעת אבי' דלא כרבא שם דאמר ש"מ מדר"י ב"י אומר אדם לבתו קטנה וכמ"ש תוס' ד"ה אומר אדם וכו' אע"ג דבגט יש לקטנה יד מדעת אבי' כדאשכחן לעיל גבי לאמר מ"מ לא ילפינן מהקישא דויצאה והיתה דלא איתקוש לענין יד נמצא מהך דר' אבין דכל החבורה לא ס"ל הקישא דויצאה והיתה לענין יד אשכח סייעתא לדבריו שם וכיון דאית' בירושלמי דר' אבין עצמו ס"ל דטעמא דריב"י משום דס"ל מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו כדאיתא בירושלמי בפ"ק אמר ר' אבין אתי' דריב"י כרשב"א וכו' והיינו דקאמר למירמי דידי' אדידי' וק"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |