אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/מד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום שלישי י"א תשרי תשפ"ד - מסכת קידושין דף מד[עריכה]

שקר באמירת דבר שלא בשם אומרו[עריכה]

בגמרא בקידושין (מד:) איתמר, קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה. אמר שמואל, צריכה גט וצריכה מיאון. אמר קרנא, דברים בגו [- כלומר, יש תשובה ותימה בדברי שמואל. רש"י], אם גט למה מיאון, אם מיאון למה גט. אמרו ליה, הא מר עוקבא ובי דיניה בכפרי [= שם מקום סמוך לנו. אם נהרדא ששמואל שם רחוק ממנו, בא ונשאל למר עוקבא]. אפכוה שדרוה לקמיה דרב, אמר להו, האלוקים, צריכה גט וצריכה מיאון, וחס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דנימא הכי. ופירש רש"י שהם הפכו המחלוקת, ושלחו לו בשם קרנא 'צריכה גט ומיאון', ובשם שמואל 'דברים בגו'.

ומוסיף רש"י את הטעם בהפיכתם: ושדרוה קמיה לידע אם יודה לדברי שמואל שהיה חלוק על הדבר, ומשום דרב אוהבו של שמואל היה אפכוה, אולי יודה לדברי קרנא שאמרו בשם שמואל, עכ"ד. ויש לעמוד במעשה זה בכמה נקודות, א' כיצד יעלה על הדעת שרב יודה לדברי קרנא כיון שהוא אוהבו של שמואל, וכי יטה או יכריע את ההלכה לפי מי שהוא אוהבו. ב' כיצד לא חששו לומר דבר שלא בשם אומרו, אחר שהאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם (מגילה טו.), והאומר דבר שלא בשם אומרו עליו הכתוב אומר 'אל תגזול דל כי דל הוא' (תנחומא במדבר כב) ג' כיצד שינו לשונם ודברו שקר ואמרו לו דברי קרנא בשם שמואל ודברי שמואל בשם קרנא, ולא חשו למקרא מלא, לאזהרת התורה 'מדבר שקר תרחק'. ובמסגרת מאמר זה ננסה לברר הפרט השלישי הנזכר, כיצד הותר להם להפך השמועות, ומדוע אין בזה משום 'דבר שקר'.

ובגמרא בפסחים (קיב.) אמרו: חמשה דברים צוה רבי עקיבא את רבי שמעון בו יוחי, כשהיה חבוש בבית האסורין. אמר לו, רבי, למדני תורה... אמר לו, אם בקשת ליחנק, היתלה באילן גדול. ופירש רשב"ם: לומר דבר שישמע לבריות, ויקבלו ממך... היתלה באילן, למוד בפני רב ואמור שמועותיו משמו. אמנם רש"י פירש: אם בקשת ליחנק, לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך, היתלה באילן גדול, אמור בשם אדם גדול. ובפשטות משמע שאינו רבו, ולא כפי שהוסיף הרשב"ם שילמד תחילה אצל אותו רב, כדי שכשיאמר את השמועות בשם רבו יהיו בשם רב גדול וישמעו לדבריו.

וכתב המגן אברהם (או"ח סימן קנו סק"ב): אם שמע דין ונראה לו שהלכה כך, מותר לאומרו בשם אדם גדול, כי היכי דליקבלי מיניה. וציין למקורו בדברי הגמרא בפסחים הנ"ל, וכן בדברי הגמרא בעירובין (נא.) שם מובא מעשה ברבה ורב יוסף שהלכו בדרך, ואמר רבה לרב יוסף 'תהא שביתתנו תותי דיקלא דסביל אחוה [- שאילן אחר היה נסמך עליו]', ואמרי לה תותי דיקלי דפריק מריה מכרגא [- יש אומרים שאמר לו שתהא שביתתם תחת דקל שטוען פירות הרבה עד שבעליו מוכרם ופורע מהם המס]. אמר ליה, לא ידענא ליה [- איני מכיר אותו אילן]. אמר ליה, סמוך עלי. דתניא רבי יוסי אומר, אם היו שנים, אחד מכיר ואחד שאינו מכיר. זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, זה שמכיר אומר תהא שביתתנו במקום פלוני.

ומסיקה הגמרא: ולא היא, לא תנא ליה כרבי יוסי אלא כי היכי דליקבל לה מיניה, משום דרבי יוסי נימוקו עמו. ופירש רש"י: הא דאמר ליה משמיה דרבי יוסי, ליתא, דלא תניא ליה בשם רבי יוסי אלא סתמא תניא ליה לעיל. ומשום הכי אמרה בשם רבי יוסי, כי היכי דליקבלה מיניה. הרי מבואר בגמרא שכיון שידע שכך ההלכה ורצה שיקבל ממנו, שינה לשונו ותלה הדברים באדם גדול.

והמגן אברהם תמה שהרי אמרו בגמרא בברכות (כז:) שהאומר דבר שלא שמע מפי רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל. וכ"ה בסוף מסכת כלה. ובראשונים (תר"י ורא"ש) ביארו שהוא באופן שאומר דבר הלכה שלא שמע מרבו בשם רבו. ואם כן סתרו הפסקים זה לזה, מחד - מותר לומר בשם אדם גדול כדי שיקבלו ממנו, ומאידך - אסור לומר בשם רבו דבר שלא אמר. והניח המגן אברהם בצריך עיון.