ספר המקנה/קידושין/לא/א
כל העובר עבירה בסתר וכו'. לקמן דף מ' אמר כל שלא חס על כבוד קונו נוח לו שלא בא לעולם ומפרש רב יוסף זה העובר עבירה בסתר. ונראה דטעם אחד יש להם מפני שכל בריא' העולם היה בשביל ישראל להשכין שכינתו בתחתונים כדאיתא במדרשות רבות וכיון שזה דוחק רגלי השכינה וזה היפך כוונת הבריא' ונוח לו שלא בא לעולם ויש לפרש נמי ע"פ מ"ש מהרש"א ז"ל בהא דנימנו ורבו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא היינו שמנו את הלאווין והם יותר מן העשין אלא שהקב"ה מצטרף מחשבה טובה למעשה נמצא שהמצות מרובין על העוונות אבל זה שעובר עבירה בסתר אינו מורא שמים עליו וכ"ש שאין מחשבותיו לשמים כיון שהמחשבה הוא בסתר והוא אינו עושה טוב אלא מפני מורא בשר ודם אם כן ממילא דעוונותיו מרובין מזכיותיו ונוח לו שלא נברא:
שם. אמר ר"י בן לוי אסור לאדם וכו'. פירש"י נראה כדוחק רגלי השכינה עניני במה שאמרו חז"ל בפסוק עקב עניה יראת ה' מה שעשתה ענוה עקב עשתה חכמה ראש שנאמר ראשית חכמה יראת ה' והוא השכינה השורה למעלה מראשו של אדם היא ענוותנותו של הקב"ה שהשכין שכינתו על ראשי עם קודש ושורה על מדת החכמה כמו שאמרו חז"ל אין השכינה שורה אלא על חכם ולכך ראוי לאדם לכפוף ראשו מאימת השכינה כמו שמצינו במלאכי' שראשיהם כפופי' מאימת השכינה אבל אם הי' הולך בקומה זקופה א"א למדת ענוותנותו של הקדו' ברוך הוא לדור בעולם אחד במקום גאיתו של אדם וזהו שאמרו חז"ל כל המתגאה אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור בעולם אחד ומסתלק שכינתו שהוא מדת ענוה ממנו וזהו שפי' התרגום כי גאה גאה דמתגאה על גוותני' ולא עוד אלא שגם מדת החכמה שהענוה שור' בה מסתלק ממנו כמו שאמרו חז"ל כל המתגאה אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו וכיון שעקב הענוה הוא יראת ה' ומתקיי' בזה רגלי השכינה ראוי לכסות ראשו כדאמרינן בעלמא כסי' רישך כי היכא דלהווי אימת' דמרך והיינו דסמוך ליה דלא מסגי בגילוי ראש ובזה יש להבין דברי הש"ע בא"ח סי' ה' במעלות הצדיקי' שמקיימי' שויתי ה' לנגדי תמיד כי אין ישיבת האדם ותנועותיו כשהוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו לפני אל מלך גדול ונורא וכ' ולכאורה אין המשל מספיק כי חף שיפחד לב האדם לבוא לבית המלך מ"מ כשהוא רגיל עמו ומקורב אליו מתמעט פחדו ויראתו מחמת רגילתו עמו. אמנם הענין הוא כי השי"ת אין סוף לגדולתו וכל מה שיתקרב האדם אליו ומקבל מורא שמים מתקרב אליו בכל עת יותר נמצא מגיע אליו אור חדש בכל עת יותר ובכל יום הוא מתקרב אל המלך יותר נמצא בכל פעם הוי כמו בתחילה וזהו שויתי ה' לנגדי תמיד שבכל עת מגיע הפחד והמורא מן האור המתגלה חליו וק"ל:
בגמ' שאל בן אלמנה אחת וכו' הטל להם מי' בספל וקעקע להם כתרנגולין וכו'. לכאורה קשה דהא קיי"ל בכתובת דף כ"ח ובש"ע א"ע סי' קי"ט דגרושה לא תדור עמו בחצר אפי' אם בניהם עמהם א"כ לא משכחת שאביו ואמו יאמרו בפעם אחת השקיני מים וכ"ש מה דאמר ר' יהושע שיתן להם מים בספל אחד דהא דאפי' באשתו נדה דמותר להתייחד עמו אפ"ה אסורה לשתות עמו בכוס א' כיון דמכרת ברמיזותיו א"כ כ"ש אם יגרש אשתו מן הנשואין שצריך הרחקה טפי אפי' מאותו חצר שאסורה לשתות עמו בכוס אחד מיהו לפי גירסת הרי"ף בכתובת דף כ"ח אין איסור לדור עמה במבוי אחד אלא בכהן דאסורה עליו ואפשר לומר דמזה הטעם לא שאל לרבי אליעזר נתגרשה מהו משום דרבי אליעזר ס"ל כב"ש דלא יגרש אדם אשתו אלא אם כן מצא ערות דבר וכך כתבו התוספות בהדי' בסוטה דף ג' דרבי אלעזר סבירא ליה כב"ש בהא ואם כן כל גרושה אסורה עליו וצריכה שתרחוק דירתו מאותו מבוי ושאל מר' יהושיע דסבירא לי' שם דיכול לגרשה אפי' הקדיח' תבשילו אך לפמ"ש הפוסקי' דאף במקום שמותרת אליו מ"מ אסורה לדור עמו בחצר קשה ונראה דבאמת היינו דהשיבו ר' יהושע דניכר מבין ריסי עינך שאין שאלתך אלא אם יזדמן דין זה לפניך ובאמת אין זה בנמצא ואמר דרך שחוק כפרש"י ז"ל א"כ כיון ששרוין בבית א' עוד יוסיף לקרבם יחד לשתות מכוס א' והיינו דקאמר וקעקע להם כתרנגולין ע"ד שאמרו שלא יהא ת"ח מציין אצל נשותיהן כתרנגולין ור"ל שהקירוב הזה הוא גורם יותר שיהי' אצלו מצוי כתרנגולין וק"ל:
שם. בשעה שאמר אנכי ולא יהיה לך וכו'. כבר כתבנו למעלה בזה. וע"ד הפשוט יש לפרש על פי מ"ש חז"ל בסוף מנחות על פסוק גדול שמי בגוי' דקרו אלהא דאלהא ע"ש וענינו מפני שמלכי מזרח ומערב משתחווין לשמש ולירח ולכל צבא השמים אף שמאמינים במעשה בראשית שכולם נבראו ע"י מעשה ידי הקב"ה ולכך קרו לי' אלהא דאלהא ולכך כששמעו שצוה הקב"ה על כיבוד אב ואם מפני שנברא על ידם הודו כולם בכבוד השי"ת שכל צבא השמים נבראו על ידו. וכמו כן סברו מלכי ארץ שהמלוכה הוא שלהם משא"כ במלכי ישראל מכירים שאין המלוכה שלהם וכמו שיבואר לקמן דלכך מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול מפני שאין הכבוד שלו אלא של הש"י אבל מלכי עכו"ם היו טועי' שהמלוכה הוא שלהם ואין הש"י משגיח עליהם ולכך אמר יודוך ה' כל מלכי ארץ כששמעו שחלק הש"י כבוד לאב ואם.
ובזה יש לפרש המשך הפסוק כי רם ה' ושפל יראה וגומר מפני שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בפסוק פן תשא עיניך השמימה וגומר אשר חלק ה' אלקיך לכל העמים כדי להטעותם וענין הטעות דקרו ליה אלהא דאלהא בחשבם שהשם יתברך לגודל רוממותו אין כבודו להסתכל במעשה תחתונים אך האמת הוא שאנו מאמיני' שהשי"ת לכל נוצר יורה גדולתו ומלכותו כמו שאמר דהע"ה מי כה' אלקינו המגביה לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ והטעם כיון שאין סוף לרוממותו לא יתכן להעריך נגדו גדול וקטן והוא משוה גדול וקטן וזהו שאמר הכתוב אל מי תדמיוני ואשווה יאמר קדוש שכל מה שנעריך ונדמה הן דבר גדול מאוד הן קטן נגד גדולתו הכל שוה כי בדבר שיש לו גבול יכול למצוא בו חלק מאה וחלק אלף וכיוצ' בו אבל גבי א"ס ית"ש אין הפרש בין קטן וגדול כי הוא קדוש ומובדל מן הכל לאין סוף וזהו שאמר המשפילי לראות בשמים ובארץ שאין הבדל נגדו בין שמים לרום מלעומק הארץ והכל כאין נגדו יתברך וזהו שאמר הכתוב יודוך ה' כל מלכי ארץ וגו' כמו שאמרו חז"ל שקרי לי' אלהא דאלהא שהודו שראוי לכבדו מצד שהוא אבי כל הנבראים אלא שטעותם הוא כי ישורו בדרכי ה' כי גדול כבוד ה' וסוברים כי לפי גדולתו אין כבודו לראות בתחתונים אבל האמת אין כן כי רם ה' ושפל יראה שהכל שוה נגדו רם ושפל כולם כאין נגדו והוא שמשגיח בכל נוצר ונותן שכר למכירין גדולתו ונכנעים לעבודתו ומעניש לגבוה בדעתם וז"ש וגבוה ממרחק יידע וק"ל:
שם שאלו את ר' אליעזר עד היכן וכו' והיה מפתח מונח תחת מראשותיו וכו'. ולכאורה ק' דמשמע דהתשובה הי' שהדין לעשות כן ולקמן משמע גבי שאלו את ר"א עד היכן כיבוד אב ואם עד כדי שיטול ארנקי וכו'. ומפורש דוקא ארנקי של אביו והכא משמע שהיה האבנים טובות של דמה עצמו מדקאמר שנולד לו בעדרו וכו' וקאמר שיתנו לו אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא וצ"ל דאפילו הכי כיון שעל ידי זה יצער את אביו אסור לעשות מעשה לצער את אביו אפילו אם יפסיד את כל אשר לו ולא אמרו דאבידתי קודמות אף שהוא צער לאביו כיון שהוא בשב ואל תעשה אבל לעשות מעשה אסור לכולי עלמא:
ונראה הטעם משום דכתבו תוספות לקמן דף ל"ב ד"ה ר' יהודא אומר משל בן דאיכא למילף מאבידת חבירו מק"ו דאבידתו קודמת לאבידת חבירו ואבידת חבירו קודמת לכיבוד ע"ש מיהא היינו דוקא בשב ואל תעשה אבל בקום ועשה ליכא ק"ו די"ל דיו כמ"ש תוספות ביבמות דף זי"ן בד"ה מה עבודה. וכך כתב הרמב"ם ז"ל וש"ע דאפי' בזורק כיסו של בנו לים אסור לצערו ולהכלים אותו וכמו שיבואר לקמן שיטתו ומיהו י"ל דלפי מה שפירש רש"י ז"ל שהי' יכול להשתכר בו ששים ריבוא דינרי זהב י"ל שלא הפסיד כלום מן הקרן אלא דמניעות הריווח לא מיקרי הפסד אפי' למ"ד משל אב. וכן כתב הריטב"א ז"ל ומדמה לסחורות בחול המועד אך לפי מה דאיתא בש"ע דדבר שאינו מצוי כגון שיירות באות בחוה"מ מותר להשתכר אם כן בכה"ג שהוצרכו לאפוד דהוי דבר שאינו מצוי כלל משמע דהוי דבר האבוד וצ"ל כנ"ל וכ"ש לפמ"ש המהרש"א ז"ל באופן שני דמה שאמר אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אב היינו מן הקרן ע"כ צ"ל כמ"ש ועיין עוד מ"ש לקמן בזה בתוספות ד"ה משל בן להכריח יותר. ודו"ק:
בתוס' ד"ה גדול מצווה ועושה וכו' נראה דהיינו טעמא וכו'. ובע"ז והובא בעין יעקב כתבו הטעם משום דהמצווה יש בידו שכר ציוי ושכר עשיות המצוה ועוד כי יצה"ר מתגבר על המצוו' להחטיאו ע"ש ונראה דבטעמא קמא אתי שפיר הא דקאמר שם בע"ז ראה ויתר גוי' כיון שרא' הקדוש ברוך הוא ז' מצות שאינו מקיימי' התיר להם ומקשה איתגורי איתגר ומשני שאפילו עושים אינם מקבלים שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה והקשה המהרש"א ז"ל שם אם כן אמאי נידוני' כיון שוויתר להם ונראה דלפמ"ש התוספות דיש שני מתנות שכר האחד מתן שכר על קבלת המצות ואחד על העשי' והיינו דאמרו ישראל בשעת קבלת התור' נעשה ונשמע הא' על העשי' ואחד על הקבלה וכן מפורש בתורה כמה פעמים ושמעת ועשית וכן מצינו שם בריש ע"ז שעתיד הקדוש ברוך הוא לענוש את האומות על שלא רצו לקבל את התורה והיינו כמו שיש לישראל שכר על הקבלה כמו כן יש עונש להאומות על שלא קיבלו וכן מוכח בהדי' מהא דקאמר בריש פ' ב' דביצה דף ט"ו דמקשי אהא דאמר שם שנתן הקדוש ברוך הוא שבת בצנעה אי הכי לא לענשו גוי' עליהם והקשה המהרש"א ז"ל דהא אדרבא אמרינ' נכרי ששבת חייב מיתה ובאמת רש"י ז"ל ישב שם בפירושו דהא אשכחן שחזר הקדוש ברוך הוא להענישם על התורה ועל המצות דכתיב וזרח משעיר למו והופיע מהר פארן וכתיב אלוה מתימן יבא ע"ש ר"ל דאף שאסורין לשבות מ"מ הם נענשים על שלא קיבלו את השבת וכן הוא בכל התורה ואם כן אף שויתר להם ואינם נענשי' על המעשי' מ"מ עיקר העונש על שהוצרך לוותר להם קבלת זי"ן מצות והוא ק"ו דהשתא על מה שלא רצו לקבל את התורה נענשים וכ"ש שנענשי' על מה שקיבלו והוצרך לוותר להם ועיין מ"ש לקמן ומ"ש עוד כיון שמצווה יצרו מתגבר עליו שניהם דברי אלקי' חיים שהרי המלאכים אינ' מקבלין שכר מפני שאין להם יצה"ר וכמו שהשיב משה רבינו ע"ה להם כשאמרו תנה הודך על השמים כלום יש לכם יצה"ר ונ"ל שזהו הטעם שאמרו חז"ל ביבמות דף כ"א שצריך לעשות משמרת למשמרת דהיינו שיש בזה תועלת נגד היצה"ר שכשהוא מוסיף לעשות גדר בדבר המותר דכיון שאינו מצווה ע"ז אין היצה"ר מתגבר על זה כמ"ש התוס' דבדבר שאינו מצווה אין היצה"ר מתגבר וכיון ששומר את הגדר כ"ש ששומר את גוף העביר' וק"ל:
בתו' ד"ה דלא מפקידנא ועבידנא וכו' מכאן מדקדק ר"ת וכו'. לכאור' קשה הא משמע דר' יוסף היה מסופק אי הלכה כרבי יהודא אי לא אם כן מסתמא לא היה מברך את הברכות דהא קיימא לן ספק ברכות להקל משום איסור לא תשא אם כן מה יפסיד אם אמר לו הלכה כרבי יהודא הא בל"ז לא היה מברך ולכאורה הי' נראה לפרש לפמ"ש התוספות בעירובין דף צ"ו בד"ה דילמא סבר לה וכו' אין ראי' לאשה דקטן אתי' וכו' ואינו מוזהר על לא תשא ע"ש אם כן קשה לכאור' על ר"ת דאין ראי' נמי לאשה מסומא דמשמע דלרבי יהודא פטור אפי' ממצות ל"ת כדיליף בבבא קמא דף פ"ז מאלה העדות והחוקים והמשפטים וכיון שאינו מוזהר על לא תעשה לא שייך ביה לא תשא וצ"ל דקושייתו הוא דכיון דאינו מצווה על המצוה למה יקבל עליו מצות עשה שהוא בקום ועשה ולא יקבל מצות לא תשא שהוא בשב ואל תעשה ולא דמי לקטן דהתם הוא משום חינוך ואמרינן בנזיר דף כ"ט ע"א דאתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן. תדע שהרי אביו מחנכו בברכות ולא אמרינן דהא אסור להאכיל נבילות לקטן בידים כדילפינן מדכתיב אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים ואם כן איך יצוה לו האב לעבור על לא תשא אלא דחינוך קטן שאני כמ"ש התוספות שם אם כן אין כאן קושי' דהאיך היה מברך מספק דוודאי דמספק שהוא חייב היה טוב לו לבחור בזה ולברך כיון דממ"נ אם הוא פטור אין כאן איסור לא תשא ושפיר הוקשו דמ"ד הלכה מפסיד הברכות.
עוד הי' אפשר לומר דהא קשה לר"ת למה מפסיד הברכות הא יכול לשמוע הברכות מפי אחר שעושה המצוה ולענות אמן כדקיי"ל עשרה שעושין מצוה אחד מברך לכולן וצריך לומר דסבירא ליה לר"ת דאם נימא דאינו יכול לקבל עליו על עצמו חיוב הברכות שיברך אינו מועיל מה שישמע מחבירו כיון דלא שייך בי' וציונו ואין תועלת בשמיעה כלום אם כן י"ל דקודם ששמע דהלכה כר' יהודא אף שהי' מסתפק הי' שומע מפי אחרי' ושפיר מקשה ר"ת דהאיך שמח.
ויותר נראה דא"ש טפי לפמ"ש הריטב"א ז"ל דוודאי היה פשיטא ליה לרב יוסף דהלכה כרבנן דהוי רבי' והא דאמר בלשון מ"ד אין הלכה היינו דלפי מה שאמר בתחילה מ"ד הלכה וכו' היפוך זה הלשון ואמר מ"ד אין הלכה אם כן מסתמא הי' מברך ושפיר דקדק ר"ת אלא נראה לי דלולי דבריו ז"ל יש לדחות דאכתי יש לומר דאיכא איסור משום לא תשא דאף דסברת ר"ת נכונה דשייך לשון וציוונו על כלל ישראל שנצטווה בזו המצוה אבל י"ל דלפמ"ש לעיל בשם התוספות בטעם דגדול מצווה ועושה משום דבכל מצוה יש בה מצות הקבלה ומצות העשי' וכמ"ש דא' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע אם כן י"ל דכל הברכות נתקנה על הקבלה לבד כמשמעות הלשון אשר קידשנו במצוותיו וציוונו והיינו דתקנו כל הברכות עובר לעשייתן מפני שהקבלה קדמה לעשי' אם כן מי שאינו מצווה אין שייך ברכה לקבלה ואיכא ביה איסור' משום לא תשא וכל זה לבתר דשמע רב יוסף גדול מצווה ועושה מטעם מצות הקבלה כמ"ש התוספות אבל בתחילה דהוי סבר גדול שאינו מצווה דע"כ הוי ס"ד דהברכה לעשי' ולא על הקבלה דהא מה שאינו מצווה גדול יותר ושפיר הי' שמח דיכול לברך את הברכות משא"כ למסקנא באמת י"ל דתקנו הברכות על הקבלה ולכך שחת שאין הלכי כרבי יהודא שיכול לברך את הברכות ודו"ק:
והריטב"א ז"ל הביא בשם הירושלמי שהקשו על הא דאמר רבי יהודא מי שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע תיפוק לי' דהא סבירא ליה לרבי יהודא דסומא פטור מכל המצות וכל שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציא אחרי' ומשני דנפקא מיני' במי שהוא בבית אפל והקשה הריטב"א ז"ל ע"ז דהא טעמא דרבנן הוא משום שנהנה מן המאורות ע"י אחרי' וזה לא שיי' במי שיושב בבית אפל ונראה דפירוש הירושלמי אינו שנולד בבית אפל ולא יצא משם עד שהגדיל אלא הפי' הוא דנ"מ למי שהוא סומא ואח"כ נתפתח בבית אפל דבזה שפיר שיי' טעמא דרבנן וכיון שהי' נהנה ע"י אחרים מן האור בתחילה אף שהוא עתה בבית אפל שפיר יכול לברך כמו שאר אדם שמברך אפי' כשהוא בבית אפל משום שכבר נהנה מן המאורות ורבי יהודא דלא חשיב זה הנאה על ידי אחרים כיון שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע אף שכבר נתפתח וחייב במצות וק"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |