אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/לא

יום רביעי כ"ז אלול תשפ"ג - מסכת קידושין דף לא

כיבוד אב משל אב בצער ומניעת ריווח

מקור הדין והדין באופן שאין לאב ויש לב

מעשה מובא בגמרא במסכת קידושין (לא.): בעו מיניה מרב עולא, עד היכן כיבוד אב ואם. אמר להם, צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון ודמה בן נתינה שמו. פעם אחת ביקשו חכמים פרקמטיא בשישים ריבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו.

אמר רב יהודה אמר שמואל, שאלו את רבי אליעזר, עד היכן כיבוד אב ואם. אמר להם, צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון, ודמא בן נתינה שמו, בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בשישים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם, יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא, ע"כ סוגיית הגמרא.

ובסוף דף זה (לא:-לב.) מביאה הגמרא ספק: איבעיא להו, משל מי [- מאכילהו ומשקהו ומכבדו. רש"י]. רבי יהודה אמר, משל בן. רב נתן בר אושעיא אמר, משל אב. אורו ליה רבנן לרב ירמיה ואמרי לה לבריה דרב ירמיה, כמאן דאמר משל אב, ע"כ.

וכתבו התוספות (ד"ה אורו ליה) משמע שכך הלכה, וכן פסק בשאלתות דרב אחאי... ופסק, היכא דלית ליה לאב ואית ליה לבן, חייב הבן לזון אביו. וכן פסק ר"י ור"ח, דאם אין לאב ממון, והבן יש לו, דצריך הבן לפרנסו משלו, דלא יהא אלא אחר. וכן הביאו התוספות מדברי הירושלמי: אמר רבי יוסי, הלוואי דהויין כל שמעתתי ברירי לי כהך שכופין את הבן לזון את אביו. ועוד אמרו בירושלמי: 'כבד את ה' מהונך' – אם יש לו ממון, חייב, ואם לאו, פטור. ובכיבוד אב נאמר 'כבד את אביך ואת אמך' ומשמע בין שיש לו הון ובין שאין לו הון.

וכך נפסק להלכה ברמב"ם (ממרים פ"ו ה"ג): אי זהו כבוד, מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, משל האב. ואם אין ממון לאב ויש ממון לבן, כופין אותו וזן אביו ואמו כפי מה שהוא יכול. ובשו"ע (יו"ד סימן רמ ס"ה): זה שמאכילו ומשקהו, משל אב ואם, אם יש לו. ואם אין לאב ויש לבן, כופין אותו וזן אביו כפי מה שהוא יכול. ואם אין לבן אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל את אביו.

קושיית הר"ן מהמעשה בדמא בן נתינה וחילוקו בין כיבוד לצער ובין הפסד למניעת ריווח

והקשה הר"ן (יג. מדפה"ר ד"ה משל מי), למסקנת הגמרא שכל דין כיבוד הוא משל אב, אם כן מהו שאמרו בגמרא עד היכן כיבוד אב ואם, צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון שהפסיד בשביל אביו שישים ריבוא שכר, והרי באופן זה כיבוד אביו הוא משל בן – ואינו בכלל חיוב התורה לכבד את אביו. [והקושיא אינה על מנהגו של דמא בן נתינה כפי שיש ספרים שהעמידו את הקושיא, אלא הקושיא על מה שהביאה הגמרא מעשה זה כמענה לשאלת התלמידים "עד היכן כיבוד אב ואם", והרי מדיני התורה אינו צריך לשלם משלו שישים ריבוא שכר על כבוד אביו].

ומיישב הר"ן את קושייתו בשני דרכים: א' לא נאמר בגמרא שכיבוד אב משל אב אלא לענין כבודו, אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם. וכ"כ השיטה לא נודע למי (לב. ד"ה שאלו) ש"אין לו לעשות מעשה לצער את אביו". ב' לא אמרו 'משל אב' אלא שאין הבן צריך להוציא ממונו על כבוד אביו, אבל באופן שאינו הפסד ממון אלא רק מניעת ריווח, באופן זה חייב להפסיד הריווח ולכבד את אביו.

והר"ן מביא ראיה לחילוק זה ממה שמקשה הגמרא על מסקנת ש'משל אב' מדברי הברייתא: נאמר "כבד את אביך ואת אמך", ונאמר "כבד את ה' מהונך" – מה להלן בחסרון כיס, אף כאן בחסרון כיס. ולכאורה אם כיבוד 'משל אב' אם כן אין כאן חסרון כיס. ומיישבת הגמרא: לביטול מלאכה. הרי מבואר שאף שעל ידי שמכבד את אביו בגופו, נמנע ממנו ריווח שהיה יכול להרוויח באותה שעה ממלאכה, מכל מקום מחוייב להפסיד ריווח זה ולכבד את אביו, והוא הדין בכל מניעת ריווח – כגון במעשה של דמא בן נתינה שנמנע מלהרוויח שישים ריבוא שכר – מחוייב לעשות כן אף שכיבוד אב 'משל אב'. וכמו שנפסק להלכה בשו"ע (שם): אבל חייב לכבדו בגופו, אע"פ שמתוך כך בטל ממלאכתו ויצטרך לחזר על הפתחים.

נידון החשוקי חמד באב המאיים על בנו שאם יזמין את אמו לחתונה לא ישתתף בהוצאות

בחישוקי חמד (ב"ב קכ.) העלה שאלה, באב המאיים על בנו שאם יזמין את אמו – גרושת אביו – לחתונתו, לא ישתתף הוא בהוצאות החתונה. ומאידך, אם לא יזמינה – יתן לו האב את כל הוצאות החתונה. ושאלת הבן, האם יזמין את אמו או לא.

בתשובתו, דן רבי יצחק זילברשטיין שליט"א בנידון זה לאור שני יישובי הר"ן לקושייתו מהמעשה בדמא בן נתינה, שכן לפי התירוץ הראשון שכיבוד אב משל אב לענין כבוד אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם, הרי כאן מצער את אמו בצער גדול בכך שלא תשתתף בנישואי בנה. וגם לפי התירוץ השני, חייב הבן להפסיד את הריווח שיכול היה לקבל מאביו, לכבוד אמו.

עם זאת, מעורר הגרי"ז, שאם כבר הבטיח האב לבנו את הוצאות החתונה, וכעת רוצה לחזור בו. אם כן יש לומר שלפי התירוץ השני של הר"ן יהיה מותר לבן לא להזמין את אמו, שכן באופן זה כבר התחייב האב, שהבטחתו היא 'נדר לדבר מצוה', שהרי החתן עני וגם האב חייב להשיא את בנו, ואם כן באופן זה יש להחשיב את חזרת האב מהבטחתו כ'הפסד' ולא כ'מניעת ריווח', ולכן יהיה מותר לבן לא להזמין את אמו. ובשם הגריש"א זצ"ל הוסיף שם שאם האב אינו שומר תורה ומצוות, אין לסמוך על הבטחתו, וממילא אפילו אם כבר הבטיח אין זה חשוב כ'הפסד' אלא רק 'כמניעת ריווח'.

עוד הוסיף הגריש"א, שבאופן שמבינה האם את צרכי בנה, ויודעת שאם תימנע מלבוא יהיו לבנה הוצאות החתונה, ואילו אם תבוא הרי יצטרך לחזר על הפתחים, והיא מוכנה שלא לבוא כדי להטיב את בנה למרות הצער שיש לה – באופן זה יש להחשיב את מעשה האם כמכירת כבודה וצערה תמורת כסף, ובאופן זה אין כאן העדר כיבוד אם או צער. [וצ"ב, כי אם האם מסכימה לכך, שלא תבוא לחתונה, ובאופן זה ודאי שאין לדון את הבן כמבטל מצות כיבוד אם, שהרי האם בחרה שלא לבוא].

מחלוקת הפוסקים בזורק האב ארנקי של הבן אם צריך לשתוק

והגמרא מקשה עוד על דעת האומר 'משל אב', ממה שאמרו בברייתא: שאלו את רבי אליעזר, עד היכן כיבוד אב ואם. אמר להם, כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו. ולכאורה אם כל כיבוד אב אינו אלא משל אב, על כרחך צריך לומר שארנק זה היה של האב, ואם כן מה אכפת לבן ממנו ומדוע שיכלימנו. ומיישבת הגמרא: בראוי ליורשו. וממילא הוי רבותא שאינו מכלים לאביו אף שעל ידי זה לא יירשנו.

והרמב"ם (ממרים פ"ו ה"ז) פסק: עד היכן כיבוד אב ואם, אפילו נטלו כיס של זהובים שלו, והשליכו בפניו לים, לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. ותמה הכסף משנה שמאחר שדעת הרמב"ם שאינו מאכיל אלא משל אב, אם כן על כרחך שהארנקי הוא של אב, ואם כן תמה איך העתיק הרמב"ם דין הגמרא כשנטלו כיס של זהובים שלו [ואמנם אם גירסת הרמב"ם בגמרא היתה שונה אין מקום לקושיה זו]. וביאר, שדעת הרמב"ם לחלק בין כבוד לצער, ולענין צער יש לו לאבד כל ממון שבעולם. אלא שאם כן תמוה מה מקשה הגמרא מברייתא זו על דברי האומר 'משל אב', הרי כאן הוא צער. וביאר הכסף משנה שאין הכי נמי היתה יכולה הגמרא ליישב קושייתה בחילוק זה, אלא שיישבה באופן אחר לפי דעת המקשן שלא נחת לחילוק זה. וכתב הפני יהושע שיישוב הכס"מ הוא 'דוחק גודל'.

ובביאור הגר"א (ס"ק יח) כתב שהרי"ף גרס בגמרא: שאלו את רבי אליעזר, עד היכן כיבוד אב ואם, אמר להם כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו. להכלימו שאני. כלומר, קושיית הגמרא היא שכיון שכיבוד אב משל אב מפני מה אינו מכלים לאביו כשזורק ארנק של הבן לים. ומיישבת הגמרא שאף שאינו צריך לכבדו משל בן, אבל להכלימו אסור.

ובשולחן ערוך (יו"ד סימן רמ ס"ח) העתיק דברי הרמב"ם. והרמ"א הביא דעת 'יש אומרים', והוא כגירסת הגמרא שלפנינו, שאם רוצה לזרוק של בן לים, יכול למונעו, שהרי אינו חייב לכבדו רק משל אב אבל לא משל בן, ואין חילוק בין לכבדו או לצערו.... ומוסיף הרמ"א: ודוקא אם רוצה לזרוק כיסו לים, דאית ביה חסרון כיס, אבל אם רוצה להעביר ממנו ריווח בעלמא, אסור בכל ענין. והט"ז (סק"י) הביא מקור דין זה מהמעשה בדמא בן נתינה שהפסיד ריווח בשביל כבוד אביו. ומבואר מדברי הרמ"א שפסק לכאורה כיישוב הר"ן השני דוקא ולא כיישובו הראשון, ולכן חילק בין העברת ריווח להפסד, ולא חילק בין אי כבוד לצער.

מדוע השיב רבי אליעזר שתי תשובות שונות לשאלת 'עד היכן כיבוד אב ואם'?

מהלך אחר ביישוב דעת הרמב"ם לפי גירסת הגמרא לפנינו, כתב הפני יהושע, בהקדם קושיית הר"ן מדוע לא הקשתה הגמרא על מאן דאמר 'משל אב' מהמעשה בדמא בן נתינה. ומוסיף הפני יהושע, שאף שהר"ן הקשה כן ויישב שיש לחלק בין 'מניעת ריווח' ל'הפסד' בזריקת הארנקי – לפי מה שהבינה הגמרא בהוה אמינא שהוא ארנק של הבן – אבל עדיין יקשה מאחר שאפילו הפסד ארנק מחוייב שלא להכלימו, אם כן מדוע שם כששאלו את רבי אליעזר על היכן כיבוד אב ואם, השיב להם מהמעשה בדמא בן נתינה, הרי באופן זה אינו אלא 'מניעת ריווח', והיה לו לענות להם 'עד שיזרוק ארנקי בפניו' שהוא הפסד גמור ואפילו הכי מחוייב בו מדין כיבוד אב [לפי הבנת הגמרא בהו"א שהארנק של הבן]. ואמנם יש גם רבותא במעשה של דמא בן נתינה, שהרי שם יתכן שהאב עצמו היה רוצה שבנו יקיצנו ונח לו בהרווחת בנו, ואעפ"כ לא הכניס הבן עצמו לספק – אך עדיין יקשה מדוע על אותה השאלה 'עד היכן כיבוד אב ואם' השיב רבי אליעזר שני יישובים, הא' מהמעשה בדמא בן נתינה, והב' מזריקת ארנקי.

ומכח קושיא זו מחלק הפני יהושע בין שתי הסוגיות, והוא מבאר שהשאלה הראשונה, עליה השיב רבי אליעזר מהמעשה בדמא בן נתינה, לא עסקה בעיקר חיוב כיבוד אב, אלא בקיום מצות כיבוד אב מן המובחר, וכפי שניכר ממה שסיים רבי אליעזר את דבריו באומרו: ונתן לו שכרו, ומה אם אינו מצווה ועושה כך, מצווה ועושה על אחת כמה וכמה. הרי שעיקר דבריו היו על קיבול שכר. ובאמת אין חיוב לעשות כן מן הדין, אך עכ"פ יש בכך 'מצוה מן המובחר' . ומזה לא יכולה היתה הגמרא להקשות למאן דאמר 'משל אב' – שהרי אין זה חיוב אלא רק מצוה מן המובחר. ואילו השאלה השניה, עליה השיב רבי אליעזר מזורק ארנקי, עסקה בעיקר החיוב דאורייתא של כיבוד אב, ולכן הקשתה הגמרא מתשובתו על דעת הסובר 'משל אב'.

והרמב"ם שפסק להלכה שאף בזריקת ארנק הבן צריך הבן לשתוק, פסק בזה את המצוה מן המובחר, ולמד זאת מהמעשה בדמא בן נתינה. ומה שצייר את ההלכה באופן של זריקת ארנק ולא באופן הדומה למעשה של דמא בן נתינה, הוא משום שמעשה זה לא שכיח כל כך, ומשום כך נח היה לו להביא המעשה של זריקת ארנק ששכיח יותר.

ביאור השיטה לא נודע למי שהמעשה בדמא בן נתינה מלמדנו הנהגה לפנים משורת הדין

וכעין דברי הפני יהושע, שהמעשה בדמא בן נתינה הוא 'מצוה מן המובחר', כתב גם השיטה לא נודע למי כיישוב נוסף לקושיא על מאן דאמר 'משל אב' מהמעשה בדמא, שרבי אליעזר בהביאו מעשה זה של דמא בן נתינה, לא בא להורות שאכן מחוייב אדם לנהוג באופן זה, אלא בא לשאת קל וחומר מאותו גוי לעשות לפנים משורת הדין. ולפי זה אפילו במקום צער ומניעת ריווח אין חיוב כיבוד אב אלא 'משל אב', רק שלפנים משורת הדין יש לו להימנע ולהפסיד הריווח לכבוד אביו.

ולפי זה כשנבוא לדון בנידון החשוקי חמד, נמצא שמעיקר הדין יכול הבן שלא להזמין את אמו לחתונתו, אבל לפנים משורת הדין או למצוה מן המובחר יש לו להביאה ולהפסיד את מימון אביו להוצאות החתונה.