ספר המקנה/קידושין/כד/ב
בגמרא. אי כתב רחמנא עין וכו'. אין להקשות לפי מאי דאמר לקמן דשן לגבי טבילה הוי ליה כטמון אם כן הוי ליה למימר הכא דאיצטרך שן לאשמועינן דהוי כגלוי לענין שחרור ז"א דגם עין הוי ליה כטמון לענין טבילה שלא צריך ליה לפתוח אלא שלא תעצים עיני' ביות' ואע"ג דלפלוף יבש שבתוך העין חוצץ היינו דבעינן ראוי לביאת מים כדאמר לקמן גבי שן דבעינן שלא יהא דבר חוצץ בשעת טבילה. וכן משמע מדברי התוס' לקמן בד"ה ר' מדמה לה וכו'. וק"ל:
בגמרא לחפשי ישלחנו וכו'. אם כן שן ועין מאי אהני ליה. לכאורה קשה דמאי חזית למעט סופו לחזו' ולרבות אף שאינו בטל ממלאכתו ואימא איפכא. ותו יש לדקדק דאם כן למ"ד דלא דריש בכל התורה בריבוי ומיעוט וריבוי אלא בכלל ופרט מנא ליה דלא בעינן ביטול מלאכתו ורש"י ז"ל נדחק בזה דישלחנו אינו לשון כלל ואינו מובן. ולולא דבריו ז"ל הי' נראה דטעמא הוא משום דכתיב לחפשי ישלחנו תרי זימנא גבי עין וגבי שן. אך העיקר נראה דהא דאמר כלל ופרט וכלל היינו גבי עין לחוד אבל גבי שן אינו אלא פרט וכלל אם כן י"ל דבכלל כי יכה איש את עין עבדו איכא למשמע מיני' שהיתה עינו בריאה וסמאה עד שאינו יכול לראות ולהשתמש בו דהוי ביטול מלאכתו דעין ואין בו חסרון והפדה ואיכא נמי למשמע מיני' מה דאמר רב ששת הרי שהיתה עינו סמוי' וחטטה וכו' אף שאינו ביטול מלאכה משום דהוי חסרון אבר משא"כ בשן דלא משכחת ביה כה"ג דאם היתה נדודה עד שאינו ראוי' להשתמש בו כנפל דמי אם הפילו רבו כדלקמן אלה דהוי מצי למימר דמסתמא מיירי בעין דומי' דשן דהיינו שהיתה עינו בריאה וחטטה דהוי דומי' דשן שיש בו שניהם ביטול מלאכה וחסרון אבר כי היכא דאמרינן איפכא דשן ה"א אפילו שן דחלף והיינו דה"א דלא בעינן דבר שאינו חוזר אלא דאמרינן שן דומיא דעין מה עין אינו חוזר אף שן אינו חוזר נמצא עין מיעוטא הוא לשן ה"נ נימא איפכא דעין דומיא דשן מה שן הוא חסרון וביטול תשמיש אף עין כן אלא כיון דקי"ל דפרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט וריבה הכל א"כ כיון דבשן אין בו כלל מתחלה שהרי כתוב ואם שן עבדו יפיל א"כ לחפשי ישלחנו דכתיב גבי שן ריבה הכל ואין למעט מחמת פרט דשן דנימא עין דומיא דשן כנ"ל והיינו דקאמר דישלחנו ריבוי הוא ר"ל ישלחנו דכתיב גבי שן ריבויא הוא דלא נימא עין דומיא דשן אבל איפכא לענין אינו חוזר שפיר אמרי' דשן דומיא דעין דשפיר הוי עין מעוטא כיון דבעין אית בי' כלל מתחלה אמרי' כעין הפרט דהיינו דומיא דעין והיינו דקאמר א"כ שן ועין מאי אהני לי' כן נלע"ד נכון ומזה ילפינן לקמן דהכהו על אזנו וחרשו אע"פ שאין בו הפסד ניכר אלא בטול תשמיש לבד משא"כ במומי כהן כמ"ש הרשב"א ז"ל והיינו דילפינן דבכלל עין הוא נמי שהיתה אינו בריאה וסמאה אעפ"י שאין בו הפסד אבר דלא אמרינן דומיא דשן דאית בי' תרתי משום דישלחנו ריבויא הוא היינו דמקשה דלא ליכתב רחמנא עין כלל אלא דאם יפיל שן עבדו לחפשי ישלחנו והו"ל פרט וכלל דמרבי' מיני' אפי' היכא דדמי לי' בחד צד וע"ז משני דה"א דלא ממעטינן אלא מום שבגלוי אבל שן דחלף אע"ג דחוזר. וה"ה לכל מום החוז' להכי איצטרך עין לכלל ופרט וכלל ונרא' דלאו דוק' הני אלא אפי' כל ראשי איברי כשביט' מהן כח התשמי' אף דאין בו הפס' ניכר ואבר קיי' כדמשמע לשון הברייתא דצמתה ידו וסופו לחזור. משמע דאם אין סופו לחזור כיון שאינו יכול לעשות בו מלאכה אף שאין בו חסרון יוצא לחירות ועמ"ש לקמן גבי סירוס דמוכח הכי ודוק:
בתו' ד"ה הואיל ומדרש חכמים וכו' דמה בכך כו'. ולולי דבריהם נלע"ד הא דקאמר שהתורה זכתה לו היינו משום דאמרי' בב"ק דף ע"ד ע"ב תחת עינו ולא תחת עינו ושינו דאם סימא את עינו והפיל את שינו יוצא בעין ונותן לו דמי שן ובגיטין דף מ"ב ע"ב בעי למפשט מהא דמעוכב ג"ש אין קנס לרבו מדצריך לשלם דמי שן:
ודחי' דלמא כמ"ד א"צ ג"ש א"כ י"ל דמכריעין ס"ל הך דרשא דתחת עינו ולא תחת עינו ושינו א"כ מוכח מן התורה שזכה העבד בעצמו משעה שסימא את עינו אע"ג דלא עמד בדין עדיין כמ"ש התוס' בב"ק דף ל"ג וממילא נשמע דא"צ ג"ש כדאמר בסוגי' הנ"ל והיינו דאמרו בשן ועין שהתורה זיכתה לו ר"ל דהתורה זיכתה לו שיזכה בעצמו מיד ומשלם דמי עינו ולפ"ז י"ל דמהכא נפקא להו דכל שאינו מפורש אלא דאתי' מריבוי דישלחנו צריך ג"ש דהא כבר כתבנו לעיל דהא דקי"ל דבסימא את עינו אעפ"י שלא חטטה אלא שביטלו ממלאכתו או שהיתה עינו סמי' וחטטה לא נפקא מגופא דקרא דמקרא משמע עין דומיא שן דאי' בי' תרתי הפסד ניכר וביטל מלאכה דהיינו שהיתה עינו בריאה מתחלה וחטטה אלא דוישלחנו דכתיב גבי שן ריבוי' הוא כמ"ש לעיל דהוי כלל מוסיף על הפרט וריבה הכל א"כ אי נימא דכל דאתי מריבוי' נמי א"צ ג"ש א"כ הא דכתבה התורה תחת עינו ולא תחת עינו ושינו הא בעין עצמו משכחת שישלם דכיון שסמאו יוצא בו וכשחטטה יצטרך לו לשלם וכ"ש לפמ"ש הרמב"ם ז"ל ופי' היש"ש דבריו דכשהכה את עינו והפיל את שינו בבת אחת נמי משלם לו דמי עינו כיון שיוצא באחד מהן לחירות א"כ בכה"ג שסימא וחטטה אפי' אם נימא דבאו כא' מ"מ יצטרך לשלם לו דמי א' ולמה מיעטה התורה דוקא עינו ושינו וכ"ש לפמ"ש דמשמעות דקרא דעין דומיא דשן דהיינו שהיתה בריאה וחטטה אי לאו מריבוי דישלחנו וח"כ למה לא הוצרך הכתוב לשלם דמי א' כיון דבאמת אתי מריבוי דבחדא מינייהו יוצא לחירות ע"כ הכריעו מזה דכל דאתי מריבוי' באמת אינו יוצא לחירות משעת הנזק ובאמת צריך ג"ש והא דמיבעי' לי' להש"ס בגיטין שם דמעוכב ג"ש יש לו קנס או אין לו ולא פשוט מהמכריעי' דס"ל מעוכב ג"ש הקנס לרבו דז"א חדא די"ל דנהי דרצה לפשוט שם דאין הקנס לרבו מק"ו משום דהשתא דחבלו בו אחר יצא יהי' לרבו חביל בי' רבו גופא יהיב לי' לדידי' אבל איפכא ליכא למפשט דאף דאין רבו צריך לשלם לו משום דמעוכב ג"ש אפ"ה י"ל דאין הקנס מאחרים לרבו ותו דהא כל הני תנאי דל"ל הכרעה זו י"ל דהיינו מהאי טעמא גופא דס"ל דאפי' מעוכב ג"ש גופ' היה צריך לשלם אלא דגזירות הכתוב הוא א"נ דל"ל דרשא זו ודו"ק:
והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ' חמישי מהלכות עבדים הלכ' ד' וז"ל דהמפיל שן וסימא את עינו הרי יוצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו. והקשה עליו הראב"ד ז"ל שהוא סות' למ"ש בהלכ' חובל שאינו משלם לו דמי עינו אלא אם כן תפס ונלע"ד ליישב קצת לפמ"ש התוספות בב"ק דף ל"ג ע"ב בד"ה איכא בינייהו דאף דחיובא דקנס אינו אלא בשעת העמדה בדין כדאיתא שם דף ע"ד מ"מ בשור תם לר"ע דגלי קרא דשותפי נינהו ובעבד גלי קרא תחת עינו ולא תחת עינו ושינו ע"כ כשעמד בדין משתחרו' למפרע משעה שסימאה את עינו ולכך חייב לשלם לו דמי שן וכתבנו שם דמוכח מדברי התוספות דגם בג"ש י"ל כן ואפי' למ"ד דצריך ג"ש אית ליה קרא דתחת עינו כפשטא דסוגי' דב"ק ד' ע"ד ע"ב דליכא מאן דפליג דאף דצריך ג"ש מ"מ משתחרו' למפרע משעת הנזק. ולפ"ז י"ל דהא דמיבעי' שם בנגחו שור אם הקנס לרבו היינו משום שלא הגיע לידו ג"ש עדיין משמע דכל הדינים שם מיירי בעוד שלא הגיע לידו הגט תדע שכתב שם שאין הקנס לרבו דהיינו אם המיתו השור דלא נשתחרו' כלל בג"ש בזה שפיר כתב דהוי ספיקא דדינ' אבל כשמשתחרו' באמת בג"ש באמת צריך לשלם לו דמי עינו כיון שמשתחרו' למפרע כמ"ש בהל' עבדים ובאמת הוי מצי הש"ס לישנוי' בגיטין שם בברייתא דנותן לו דמי עינו מיירי דוקא כשכבר הגיע הגט שחרו' לידו משתחרו' למפרע אלא כיון דבברייתא סתמא קתני עדיפא ליה לאוקמא כמאן דאמר אין צריך אבל עכ"פ מוכח מקרא דאפי' למ"ד צריך ג"ש משתחרור למפרע ודו"ק:
והנה היש"ש כתב לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דאם הפיל שינו ועינו בב"א דיוצא בשן ומשלם לו דמי עין שהם מרובים יותר ולכאורה קשה הא דאמרה התורה בהמית את העבד אם יום או יומים יעמוד וגו' ואמאי לא נימא דבאב' א' שביטלו ממלאכתו יצא לחירות כדקי"ל בחרשו ויהא דינו כבן חורין שיתחייב מיתה על מיתתו כי היכא דחייב לשלם דמי עינו בהכאה א' שהפיל בו שינו ועינו ואדרב' נילף מזה דאינו משלם לו דמי עינו.
ונראה דבהמיתו שאני דאם נחייבו מיתה הא קי"ל דבמיתה וממון אפילו חייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין וה"נ אם יתחייב מיתה אין העבד יוצא לחירות דהא עבדו כספו הוא. וממיל' דממ"נ אינו חייב מיתה דאין דינו כבן חורין. וכן משמעות הכתוב לא יוקם כי כספו הוא דודאי אין זה טעם על דין יום או יומים העבד בשביל שהוא כספו אין להרוג אותו אע"כ בגזירות הכתוב הוא גבי עבד ולא בא הכתוב אלא ליתן טעם על מה שאין דינו כבן חורין בשביל יציאות שו"ע כנ"ל אהא קאמר כי כספו הוא ואין לחייבו מיתה ולהפסיד כספו ויבואר בחידושי תורה בס"ד.
אך ראיתי במכילת' בפרשת משפטים בפסוק וכי יכה וגו' וז"ל הפיל שתי שיניו כא' סימא ב' עיניו כא' הרי זה יוצא לחירות ואינו נוטל כלום ת"ל עין תחת עין זו אחר זו יוצא על הראשונה ונוטל נזקו על השני' ת"ל תחת עינו וכו' ע"ש הרי מבוא' דבב"א א"צ לשלם אך אינו מובן דהאיך נפקא מקרא דעין תחת עין דכתוב גבי בן חורין ובספ' זה ינחמינו כתב דלא גרס ליה. ולפמ"ש יש ליושב קצת דאיתא בכתובות דף נ"ח דנפקא מהאי קרא דעין תחת עין ולא עין ונפש חחת עין דאם סימא את עינו והרגו בב"א מת ואינו משלם דמי עין ואם נימא דבסימא שתי עיניו כא' יוצא לחירות בא' ומשלם לו דמי השני וע"כ צ"ל הא דנפטר ממיתה ביום או יומים משום דהוי ליה מיתה וממון קשה דל"ל קרא דתחת עין ודו"ק:
ברש"י ד"ה לכדתני' הושיט ידו וכו' להוציא עובר. לכאורה נרא' דכונתו בזה למ"ש התוס' דבעינן שיתכוון לטובתו של העבד. ועוד היה נראה דס"ל דע"כ מיירי שסימא עינו לאחר שהוציא העובר את ראשו או רוב פדחתו דה"ל כילוד דאי לאו הכי כיון דאמרינן בגיטין דף כ"ג ע"ב דעובר ירך אמו הוא לענין ג"ש כשמשחרו' העובר הוי ליה כמשחרו' חצי עבד כיון דעובר ירך אמו הוא אם כן נהי דיליף שם דף מ"א ע"ב מקרא דוהפדה לא נפדתה דהוקש שטר לכסף שיכול לשחרו' חצי עבד אבל בשן ועין מנא ליה דיוצא לחירות כיון דעובר ירך אמו הוא הוי ליה כמו חצי עבד ואפי' למאן דאמר בבבא קמא דף צ' עבד של שני שותפין יוצא מא' בשן ועין היינו דיוצא כל חלקו כדאיתא בגיטין שם וע"כ מיירי שכבר יצא לעולם כשסימא והיינו שפירש"י להוצי' העובר ומיהו אין זה מוכרח כ"כ די"ל דס"ל עובר לאו ירך אמו הוא דפלוגתא דתנאי היא אלא שהתוספות בפרק שור שנגח דף מ"ז בד"ה מ"ט וכו' כתבו דקי"ל אליבא דכ"ע דעובר ירך אמו הוא ותו אפי' למ"ד דפליגי ר"א ורבי יהושע בעובר ירך אמו הוא. הא הכא הוא ר"א עצמו דס"ל עובר ירך אמו הוא ונצטרך לומר דהכא הוא רבי אלעז' בן שמוע ועוד דכיון דמדמה לקמן לענין גלוי לטומאה א"כ כיון דבשעה שסימא את עינו היה במעי אמו הא קי"ל בפרק בהמ' המקשה דבמת העובר במעי אמה האשה טהור' דהוי בית הסתרי' א"כ לא יצא לחירות בשע' שסימ' את עינו כיון שהיה בבית הסתרים ודוחק לומר דלאחר שיולד יצא לחירות כיון דבשעה שסימא את עינו היה בבית הסתרי'. ועיין מה שכתבתי לקמן בזה. ודו"ק:
בתוספות ד"ה מיבעי ליה לכדתני' וכו'. וי"ל דשאני הכא דאיכא תרתי לטיבות' וכו'. יש לדקדק לפ"ז מנא ליה לרבא דרשב"ג פליג בהא נהי דס"ל ממעוט' דה"א אף במכוון לעין עצמו מ"מ דילמא לא ממעט אלא במכוון לטובתו כגון ליכחול לו עינו ולחתו' לו שינו אבל בהיה לו אבן בתוך חיקו י"ל דיוצא לחירות כמו לרבנן. ובהכי הוי א"ש טפי דאצ"ל דרשב"ג פליג אדאבוה דהא בר"ג שסימא את עין טבי עבדו כדאיתא בבבא קמא דף ע"ה ע"ב לאו דכוונה עבד דהא וודאי איכא בו איסורא דחובל אף בעבד שלו. ותו דא"כ ביטל מ"ע דלעולם בהם תעבודו דמטעם זה לא שחררו וצ"ל בדוחק מדיוקא דה"א דדריש רשב"ג משמע לגמרי כמשמעות פירש"י ז"ל והנה הרשב"א ז"ל כתב בשם הראב"ד ז"ל דטעמא דרבנן הכא משום דעדיין אין הוולד מתוקן במעי אמו והרמב"ן ז"ל דחה דבריו ז"ל מדקאמר ר"א הטעם עד שיכוון לשחתה עיי"ש ולפי דברי הראב"ד ז"ל היה נראה יותר לפרש משום דקיי"ל בח"מ סי' תכ"ה דעובר כל זמן שלא יצא לעולם מותר להורגו משום הצלת האם משום דהוי כרודף א"כ כיון דכוונתו למצוה ולא לשחתה אינו בדין שיצא הולד לחירות כיון שהוא מצווה ועומד ולא גרע מהא דאמרי' בסנהדרין דף ע"ד ובב"ק דף קי"ז בנרדף או ברודף אחר רודף ששבר את הכלים א רודף פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו ובהכי ויושב קצת הלשון עד שיכוון לשחתה אך לפמ"ש לעיל בלשון רש"י ז"ל מיירי ע"כ בענין דכשסימא את עינו כבר הוי ליה כילוד דאל"כ בל"ז פטור משום דעובר ירך אמו הוא א"כ אין בידו להורגו כדקי"ל בש"ע שם ודו"ק:
והנה הרמב"ם ז"ל פסק בהלכות עבדים פרק ה' הפיל שינו וסימא את עינו בלא כוונה כגון שזרק ארן לבהמה ונפלה לעבד והפיל שינו דלא יצא לחורות והקשה עליו בכ"מ דבסוף פ"ב בבבא קמא אמר רבא שאם היתה אבן מונח לו בתוך חיקו בין הכיר ובין לא הכיר ועמד ונפלה פלוגתא דרשב"ג ורבנן וכיון דהרמב"ם ז"ל פסק כרבנן למה לא יצא לחירות ולענ"ד נראה דלא ניחא ליה החילוק שכתבו התוספות דבעינן שיכוון לטובתו וס"ל לחלק בענין אחר דהא כתבו התוספות שם דלענין אוכל חלב אין חילוק בין הכיר או לא הכיר בו ולעולם חייב חטאת אבל היכא דמתכוון ליקח שומן ועלה בידו חלב הוא נקרא מתעסק וכן לענין גלות היכא דהכיר בו לכתחלה ואח"כ נפלה מתוך חיקו חייב גלות ואלו בנתכוין לזרוק בצד זה ונפלה בצד אחר פטור דכתיב בלא צדי' כמ"ש התוס' שם אלמא היכא דמתכוון למקום אחר מקרר טפי אינו אא מהיכא דלא נתכוון כלל לזריקה אם כן הכי נמי יש לומר דס"ל להרווב"ם ז"ל דאף דמחייב רבנן בלא נתכוון כלל וס"ל דיוצא לחירות אבל היכא דנתכוון למקום אחר כגון הושיט ידו למעי שפחתו שנתכוון להושיט ידו למקום אחר או שנתכוון לבהמה הוא מקרי לא נתכוון טפי. ובזה לא יצא לחירות אבל היכא דלא נתכוון כלל פליגי רבנן וס"ל דיוצא לחירות ורשב"ג כיון דס"ל אפילו בנתכוון לעין עצמו אלא שלא נתכוון לסמות לא יצא לחירות כ"ש היכא דלא נתכוון כלל ושפיר קאמר רבא דהא פלוגתא דרבנן ורשב"ג כנלע"ד ליישב דעת הרמב"ם ז"ל. ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |