אילת השחר/קידושין/כד/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
רמב"ן
רשב"א
תוספות הרא"ש
ריטב"א
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
ספר המקנה
רש"ש
אילת השחר

שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


אילת השחר TriangleArrow-Left.png קידושין TriangleArrow-Left.png כד TriangleArrow-Left.png ב

דף כ"ד ע"ב

אלמה תניא תלש בזקנו ודלדל בו עצם עבד יוצא בהם לחירות. וברמב"ם (פ"ה מעבדים הל' י') כתב דיצא לחירות שהרי בטל מעשה השיניים הקבועות באותו העצם, ובכס"מ תמה דבגמ' משמע דתלש בזקנו אין בו ביטול מלאכתו, ולכן פריך דלמה יצא לחירות, וביאר דלהרמב"ם קושית הגמ' היא דהוי אינו גלוי כיון דהעור מכסה שם. ועדיין צ"ע דמ"מ כיון דביטל מלאכת השיניים ולא שונה מאם עשה שיניו נדודים שאינו יכול להשתמש בהם, דאע"ג דנמצאים במקומם מ"מ הוי כהפיל שינו וצריך לצאת לחירות, ומאי הוי קשיא להגמ'.

הנה לפי הרמב"ם נמצא דאם כבר נפלו כל השיניים התחתונים התלויים בעצם ואח"כ דלדל בו האדון העצם לא יצא לחירות, כיון דכל מה דיוצא לחירות הוא מחמת דביטל מלאכת השיניים הקבועים בו.


בכולם עבד יוצא בהם לחירות וצריך גט שחרור. בר"ן והריטב"א ביארו מה דהרי"ף הביא בפסקיו דהלכה כר"ע דיוצא בשן ועין וראשי אברים צריך גט שחרור, אע"ג דאין הרי"ף נוהג להביא דברים שאינם נוהגים בזה"ז, ויציאת ראשי אברים קנס הם ואינם נוהגים בזה"ז, דמ"מ כיון דבקנס מהני תפיסה והעבד תפס בעצמו לכן יוצא לחירות. אמנם אפי' אם היינו פוסקים דאינו צריך גט שחרור, מ"מ בזה"ז דאין ב"ד סמוכין צריך לגט שחרור היינו דע"ז לא מקרי תופס. וצ"ב אמאי לא נימא דמקרי גם לגבי זה תופס שיפקע כל דיני עבדות שבו גם האיסור, ובפשטות משום דמה ששייך שיתפוס במציאות ע"ז הוא מקרי תופס כגון את הממון או את המעשה ידים לכן נקרא שתופס את גופו לענין כל מה שיוצא מגופו, אבל דבר שלא ניתן לתפוס במציאות כלל כגון את האיסור ע"ז לא מהני תפיסה, ולכן צריך גט שחרור, ובשערי יושר (ש"ז פכ"א) דחה את זה.

ואפשר לומר בדרך אחר דהנה כבר דנו להסתפק בשטר שחרור אם זה משום דהוי כנותן לו עבד לעצמו וממילא הוא בן חורין, או דאין שייך לזכות עבד לעצמו והוא דין מיוחד בשחרור, ולהצד דשייך לזכות את העבד לעצמו וע"י שטר שחרור זוכה עבד לעצמו וממילא זה נהפך לחירות, זה שייך על חלק הממון אבל איך פקע האיסור, וע"כ דהוא דין מחודש דשחרור, ולפי"ז שפיר מבואר דאין שייך שתופס גופו אלא על הממון דהוי כאילו תופס עבד לעצמו, אבל לתפוס עבד עם קנין איסור על עצמו הא בודאי לא שייך, וכיון שאין במציאות שלאדם יהיה על עצמו זכויות עבד עם דיני איסור, ממילא לא שייך שתועיל תפיסתו לענין שלא יצטרך גט שחרור.

עוד יש להעיר דהנה חיוב ראשי אברים דהוא קנס דאי מודה מיפטר, ע"כ דהוא מדין חיוב, היינו דלא בהוצאת אבר משתחרר אלא דנתחייב האדון לשחררו, שלכן אם מודה מיפטר דפקע חיובו לשחררו. ולפי"ז למ"ד אי"צ גט שחרור צ"ל דחיובו של האדון אל העבד על חלק הממון הוא דמשוי ליה שיפקע הממון, ומה דפקע האיסור למ"ד אי"צ גט שחרור, אפשר דאינו בגדר חוב על האדון דלא מצינו חיוב אליו להפקיע האיסור, כיון דנהי דמקרי דיש בו קנין איסור, מ"מ למעשה אין האיסור ענין שקנוי לו ממש, ולא כמו באשה דקנוי' לו לענין איסור שעי"ז אסורה לאחרים ומותרת לו, אלא ע"כ צ"ל דגזה"כ הוא דיחד עם חיובו על הממון פקע קנין האיסור, ואם מודה דאז מצד הממון אין חיוב ממילא דאין דין שחרור על האיסור. וא"כ אפשר לומר דתפיסתו מהני רק על מה שחייבין אליו, אבל על האיסור דלא שייך חיוב אליו לא שייך שיועיל ע"ז תפיסתו, נמצא דרק בב"ד דכל הפס"ד הוא דמשחררו מגזה"כ שפיר מהני בלי הגט שחרור, אבל בזה"ז דכל כחו מכח תפיסה, ותפיסה לא שייך אלא על חיובו ולא על דיני שחרור שהתורה חידשה, ולפי"ז אפי' אם עבד הוא חפצא ששייך בו תפיסה בכל דיניו מ"מ זה רק על מה שחייבין לו, אבל על האיסור דאין החיוב אליו לא שייך שיועיל תפיסה.

ואין להקשות מהא דמבואר בב"ק דף צ' בתוד"ה איש, וגיטין דף מ"ב תוד"ה בעבד, דהי' שייך יציאת ראשי אברים בחציו עבד וחציו ב"ח אע"ג דהוא מעוכב ג"ש, ורק משום עבדו המיוחד לו הוא דנתמעט לר"א, אע"ג דכבר אין להתחייב לו ממון, הרי דשייך דין שיפקע האיסור אע"פ שלא התחיל ע"י חיוב לשחרר חלק הממון, דהתם הא באמת חל חיוב לשחרר את הממון, ואף דכבר בין כך אין לו ממון מתקנתא, מ"מ החיוב הא הוא לשחרר את הממון ג"כ והוי כאילו אין לו לשלם אבל עצם החיוב הוא ממון [וגם נפק"מ אם העבד כבר לא יהי' ראוי לקיים פרי' ורבי', דאז מצד דין ח"ע וחב"ח כבר לא יפקע הממון, ויהי' מחויב מחמת היציאה דראשי אברים]. וצ"ע באמרי משה ליקוטים בסוף הספר עמוד קכ"א דהביא בשם הגר"ח מבריסק דבשחרור דשן ועין לא שייך קלבד"מ, וכן דשחרור אינו ממון אלא סוג חיוב מיוחד וע"ז אין דין קלבד"מ, וצ"ע.


תקע באזנו וחרשו. בקהלות יעקב סי' כ"ח הביא בשם השער המלך להקשות למה בתקע וחרשו לא נזכר שצריך לשחררו לצאת ידי שמים, וגם לשיטת רש"י דהיכא דמחויב לצאת ידי שמים מהני תפיסה, למה אינו יוצא לחירות כיון דבגרמא דחייב בדיני שמים מהני תפיסה, ועבד הא הוא תופס בעצמו וצריך להיות משוחרר, וכמש"כ הר"ן והריטב"א דלכך יוצא בראשי אברים לחירות, ואפי' בזה"ז אע"ג דאין אנו דנין קנס מ"מ יוצא לחירות דהוי תופס בעצמו, ה"נ למה בגרמא אינו יוצא לחירות, ונראה דכיון דאמרינן בירושלמי דקנס אין בו חיוב אף מדיני שמים אם הודה, וע"כ הביאור דכל זמן שאין עדים אינו חייב כלל בדיני שמים, דאם היה כבר חייב בדיני שמים בלי עדים לא היה שייך שיפטר ע"י הודאתו, וגם אם לפני הודאתו היה חייב בלי שיבואו עדים ואז העבד זוכה בעצמו, איך אפשר שע"י הודאתו יחזור להיות עבד, וכיון שאין חיוב קנס לפני שבאו עדים, א"כ כשבאו עדים דהוציא לו א' מראשי אברים ע"י גרמא צריך אז להתחדש חיוב בידי שמים, ובזה יש לומר דחיוב דדיני שמים צריך להיות חיוב כזה שיהיה חייב אף אם לא יתגלה לב"ד ע"י עדים, אבל חיוב בידי שמים שיהי' תלוי חלות חיובו רק על ידי שיבואו לב"ד להעיד לא יתכן, וא"כ כיון שכל זמן שאין בירור בב"ד לא מתחייב בדיני שמים גם אח"כ אינו מתחייב בידי שמים, וממילא לא שייך שיועיל תפיסה להשתחרר [עיין בתוס' כתובות דף ל"ג ע"ב ד"ה לאו, ועי' באור שמח (ריש פ"ד מנזקי ממון) דלמד מהתוס' הזה כללא דכל שגם אילו הי' ממון לא הי' חייב אלא ביד"ש לא שייך לחייבו כלל בקנס].


וסימא עובר שבמעיה. במקנה הקשה דהאיך מהני מה דשחרר העובר למ"ד דעובר ירך אמו, הא הו"ל כמשחרר חצי עבדו וכמבואר בגיטין דף כ"ג ע"ב, ולמ"ד דלא מהני לשחרר חצי עבדו למה הי' העובר משתחרר בלי החסרון דכונה לשחתה. ויש להסתפק אם שחרור דשן ועין צריך לחול דוקא בשעת הוצאת העין, או דכל שעשה בו האדון הוצאת אבר צריך להשתחרר גם אח"כ, ואם נימא כן אז כשיולד העובר ישתחרר ואז הוא אינו חצי, ושאני שטר דצריך דוקא לחול כעת וכיון דהוא חצי עבד לא חל שחרור.

עוד אפשר לומר דכל המחלוקת בגיטין דף מ"א אם יוכל לשחרר חציו, ע"כ היינו דין בכח האדון דאין בכחו לשחרר לחצאין, דהא בעבד של שני שותפין כו"ע מודו דיכול להשתחרר חציו, וא"כ כל הני דינים שייכים בשחרור שהאדון הוא המשחרר מדעתו דאין לו כח לשחרר חציו, אבל שחרור דשן ועין שבע"כ של האדון משתחרר, שפיר חל בו דין שחרור גם בחציו כיון דבעצם שייך חירות על חציו.

והנה עוד הקשה במקנה לפי"מ דמדמינן לקמן יציאת ראשי אברים לטומאה, וכיון דלענין טומאה, בית הסתרים אינו מטמא, א"כ העין של העובר במעי אמו הוי כבית הסתרים ולמה משתחרר. ועפ"י סברא ראשונה שתירצנו לעיל י"ל דגם לענין זה מהני, שאע"פ שבשעת ההכאה הי' בית הסתרים, הא זה במקום שאח"כ לא יהי' בית הסתרים ואפשר שישתחרר כשנולד ע"י ההכאה שהיתה אז בבית הסתרים, אמנם אי"צ לזה, דיש לומר דנהי דהעובר לגבי אמו הוי כבית הסתרים, מ"מ הוא לגבי עצמו אין לו דין בית הסתרים, וכיון דאפי' למ"ד עובר ירך אמו והוי חצי עבד מ"מ אין אנו דנין שיצא לחירות אלא על העובר, דלגבי האם הו"ל עין העובר כחתיכת בשר בעלמא, ולא עדיף לגבי דידה מאצבע יתירה שאינה נספרת על גבי היד, וכיון דהנידון אינו אלא על הולד בעצמו א"כ הוא ודאי אין לו דין בית הסתרים על עצמו.


עד שיתכוין לשחתה. עי' בשיטה לא נודעה למי דמה דדרשינן דבעינן שיכוין בין לרבנן ובין לרשב"ג הוא דוקא בסימא העין, אבל בהפיל העין חייב אפי' שלא בכונה. ולפי"ז הא דפ' כיצד הרגל דחייב אע"ג דלא נתכוין כלל, הי' יכול לתרץ דמיירי דהפיל עי"ז את העין אלא דרוצה לתרץ גם בסימא.

ודבריו צ"ע דהא לא נאמר בפסוק עוד יתור על הפיל נוסף על אם שיחתה, וכיון דלענין זה דרשינן עד שיכוין, מנ"ל לחדש דבהוציא העין לגמרי יצא לחירות אפי' בלי כונה.


הרי שהיתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בהן לחירות. יש לעיין אם משום דכ"ז שלא הוציאו הי' לו עין אע"פ שהיא סמויה ומקרי דהוציא לו עין, או דבאמת עין סמוי' לא נקרא עין אלא דמ"מ הוא אבר ולא גרע מא' מכ"ד ראשי אברים.

ויהי' ג"כ נפק"מ לפי"ז אם להמכריעין דרק בשן ועין א"צ גט שחרור אבל בשאר ראשי איברים צריך ג"ש, דיתכן דזה הוי כהוצאת שאר ראשי אברים, וחילוק זה הוא לריב"א דבשאר ראשי איברים צריך גט מעיקר הדין, אבל להסברא דשמא יאמר לו עבדי אתה יתכן דבעיני האנשים הוציא עין.

והנה לכאורה מה חידש רב ששת, דהא תלש בזקנו ודלדל עצם אע"פ שהעצם לא עושה שום מלאכה כדמשמע מרש"י, מ"מ ע"י הוצאת אבר יוצא לחירות, ולזה לא הוצרכנו להביא מהא דבעוף פוסל מחוסר אבר, ולמה ס"ד דעין סמוי' שאני מדלדול עצם [ולהרמב"ם בפ"ה הל' י' מעבדים דס"ל דבזה שדלדל העצם ביטל ממעשה השיניים הקבועים בו ל"ק כלל], וע"כ דאם דלדל עצם דכל הזמן לא עושה בו מלאכה, מ"מ זהו הצורך שהאבר יהי' שם אע"פ שאינו עושה שום מלאכה, לכן כשהוציאו יוצא לחירות, משא"כ עין דענינו לראות, אז אפשר דאם כבר הי' סמוי אין מה שמוציאו לחוץ משנה בו להיות נקרא דעשה בו מום, וע"ז הוכיחו מעופות, ומשמע לי' דמיירי אפי' עין סמוי' אם חטטה נפסל. וע"כ דגם אבר שהי' עומד לאיזה שימוש וכבר אינו משמש, מ"מ ראוי להיות במקומו ודינו כמשמש עדיין תשמישו לענין שאם יוציאו מקרי מום, וה"נ יצא לחירות בעין סמוי' שחטטה הוא מחמת שיש לו עדיין דינו, דאילו אינו כדין עין היינו שא"צ להיות כבר במקומו לא הי' יוצא, כיון דבתור סתם אבר לא מצינו דיוצא לחירות, אלא או אם עשה שיפסיק לשמש בו או שהוציא מה שלא הי' עומד לשימוש כלל.


תוד"ה ותנא. הקשו דלא דמי לעוף דבלי זה הי' כשר לכן כשחטטו פסול משא"כ כאן דהי' תחלה דבר הראוי לצאת לא יתוסף בו מה שחטטו. וצ"ע דאטו המום הוא מחמת דאינו ראוי לאיזה דין, הא המום מתחיל במה שאינו כדרך שצריך להיות, וכיון שמחוסר אבר פסול מדין מיוחד אפי' אם שאר מום אינו פוסל, הרי דמחוסר אבר יותר מגרע את הדבר, א"כ מה איכפת לן מה שהי' בו דבר הראוי לצאת בזה, דהא מ"מ מחוסר אבר הוא מום גדול.

והי' אפשר לפרש ולהקשות דכיון דכתיב כי יכה את עין עבדו, וכיון דהיתה סמוי' מקרי כבר שזה מוכה ועומד, וכשהוציאו לא הוסיף בכי יכה כיון דכבר הי' מוכה, משא"כ במום, אבל לא הוצרכו להוסיף משום דלפני שחטטה לא הי' לו שם פסול.


תוד"ה ת"ל מן העוף. תימה ל"ל קרא כיון דמחוסר אבר פסול לבני נח. פי' קושייתם דכיון שכן ע"כ גם לישראל פסול, וכן הוא להדיא בתוס' ע"ז דף ה' ע"ב כמו שציין בגליון מהרש"א. והנה בבן נח אין איסור להקריב דהא אינו מז' מצוות שהוזהר בהן, אלא דמחוסר אבר אינו קרבן וכשהקריבו לא קיים מצות קרבן, וא"כ צ"ל דמה דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור אינו רק באיסור, אלא דלא יתכן דלישראל זה כשר ולבן נח פסול, אבל מלשון התוס' בע"ז שם משמע דזה מקרי דאסור לבן נח, וצ"ע דמכל החי נדע רק דקרבן זה אינו קרבן כמו בבן נח, אבל איסור להקריב לא נדע כיון דקרא דמיירי בנח לא מיירי מאיסורא, משמע דזה פשוט דאם נתמעט מדין קרבן ע"כ הוא משום דזה מום, וממילא זה נכלל לישראל באיסור דלהקריב מומין.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א