ספר המקנה/קידושין/כד/א
רש"י בד"ה אלא בזוזי דידה וכו' דנכסי מלוג וכו'. עיין ברשב"א ז"ל שיישב דברי רש"י ז"ל הא דאמר לקמן במעש' שני כיון דאית לי' פירות חשיבה כדידי' היינו משום דהתם אינו יכול למכו' את הקרן וקרנ' קאכיל ולא הבינותי דבריו חדא דלא מצינו זה שיהא הבעל אוכל את הקרן בדבר שאינו עושה פירות כדאית' בכתובת דף ע"ט דעל כל פנים בעינן שישא' לה קצת מהקרן ואף לפי' הרי"ף שם שהכריע הרשב"א כוותי' כדאית' בב"י סי' פ"ה מ"מ בפירות תלושין ליכ' מאן דפליג שיאכל הבעל הקרן. ותו דהך מתני' דמעש' שני דאין מוכרין אותו אתי' כר"מ דס"ל מעשר ממון גבוה הוא כמ"ש הרע"ב בריש מעשר שני.
ונראה דיש לפרש שירשה מאבי' מעשר שני במחוב' כדקי"ל בי"ד סי' של"א סעיף נ"ה דבהבי' שליש יכול להפריש המעשרות וכ"ש אם כבר נגמרו וקי"ל דפירות המחוברין הם לבעל כדאית' באה"ע סי' פ"ה אם כן הפירות הם לגמרי לבעל. וכן משמע קצת מלשון רש"י ז"ל ד"ה דאייתו מבי' נשא וכו'. וירשתם עם שאר נכסים והיינו כל השדה עם הפירות.
מיהו מ"ש הרשב"א דלדעת רש"י ז"ל בנתין ע"מ שתפדה את הפירות וז"ל ובהא נמי איכ' למימר דכיון דלדבר זה בלבד נתנו לה כאלו כולו של בעל חשבינן לה משא"כ בנ"מ שלה וכו'. וזה דוחק דמשמעות לשון רש"י ז"ל דס"ל דכשנתנו לאשה מתנה אף הקרן לבעל דדמי למציאתה ומ"י כדפירש"י בד"ה קנין דאשה ובעלה בעלמ' איצטריכ' וכו'. וכן כתב הב"ש בריש סי' ל"ז דמתנת הבת לאבי' כמו מציאתה. ועיין מ"ש שם בק"א ומה שהקשה תוספות מירושלמי הגע עצמך מתנה וכו' י"ל דהיינו שתוכל לומר שנתן לה מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה. ויותר נראה דבאמת דבהך סברא גופא מספקא לי' להש"ס דאי נימא דכיון דהקרן שלה אינה צריכה להוסיף חומש א"כ פשיטא דאיש אמר רחמנא ולא אשה דלא שייך בזה פלוגתא ואין סברא לומר דבהא פליגי אי חשוב שלו מחמ' קנין פירות דהא איפכא שמעי' להו דר"מ ס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי ור' יהודא ס"ל דלאו כקנין הגוף דמי כדאי' בב"ק דף צ' וע"כ צ"ל דאף דס"ל ר"מ דכקנין הגוף דמי מ"מ לענין פדי' לא חשיב כבעלים א"כ מאי טעמא דתנא קמא אע"כ דקנין הפירות הוי כשלו אלא דפליגי בנתן לה אחר מתנה על מנת שתפדה בו את הפירות אם יש לבעל פירות או לא ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשו המפרשים לעיל למאי דמשני לעיל במתני' רשב"א היא דס"ל בכסף ע"י עצמו א"כ קשיא דרשב"א אדרשב"א אליבא דאביי דמשני איפוך ועמ"ש לעיל בזה.
ולפמ"ש י"ל דאביי דמהפך לי' לא מוקי כלל דנתנו אחר אלא בזוזי דיד' דהיינו מנכסי מלוג שלה ופליג' בקנין פירות ואזל' לשיטתייהו דר"מ דס"ל דקנין הפירות כקנין הגוף דמי חשיב כדידיה ולפי שינויא דרבא דאף לר"י דס"ל ק"פ לאו כקנין הגוף דמי ואפ"ה כיון שיש להבעל קצת זכי' בו צריך להוסיף חומש וכמו שיבואר בסמוך אליבא דר"מ. והנה הרשב"א ז"ל מפרש דסוגיא דידן היינו שנתן לה הבעל במתנה דאין הבעל אוכל פירות.
ולכאורה קשה דהא אכתי משועבד לבעל לפירי פירות כדאי' בגיטין ר"פ הזורק בתוס' שם וצ"ל דמתנה מועטת לא שייך פירי פירות כמ"ש לקמן בלשון התוס' מיהו קשה דלפ"ז מאי מקשה דילמא מיירי בזוזי דידה והיינו שנתן לה הבעל במתנה או שנתן לה אחר ע"מ שאין לבעל' רשות בו ואפי' לר"מ דס"ל דמעשר ממון גבוה הוא וא"כ לא קנה הבעל כדקאמר בסמוך מ"מ משכחת כשנתן לה אחר הפירות והיא הפרישתם נמצא דממילא דר"מ ורבנן לשיטתייהו אזלי דלר"מ דס"ל דאין קנין לאשה בלא בעלה הוי המעשר דהבעל ואינה צריכה להוסיף חומש ולרבנן המעשר שלה וצריכה להוסיף חומש וכן קשה להיפוך דהוי ליה לאוקמ' כשנתן לה הבעל שדה שממנה בא המעשר והמעות נתן לה אחר ע"מ שתפדה בו את הפירות דלר"מ זכה בו הבעל וכשהיא פודה בו שליחותא דבעל קא עבדי ובאחר דמי.
ונראה דאף לפי מאי דמסיק כיון שהפירות שלו הוי כדידיה היינו לחומרא אבל באמת כיון שהגוף שלה חשיב נמי כדידה א"כ בכהאי גוונא ניחא דנימא דקנה הבעל הזוזי או המעשר לפירות מ"מ כיון שהגוף שלה אין לפדות בלא חומש וכן כתבו התו' בב"ק דף צ' דאף לר"ה דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי מ"מ לח הוה ממש כדידי' וכיון שיש לה קצת זכי' בו צריכה להוסיף חומש כנ"ל ולפ"ז קשה קצת על הרשב"א ז"ל דבמעשר דלא שייך פירות הוי אף הקרן שלו א"כ שפיר י"ל כשנתן לה אחר את הפירות והיא הפרישתה את המעשר נמצא לר"מ דקנה הבעל ממש הוי המעשר דבעל ממש וכיון שהיא פודה בזוזי דידה שנתן לה הבעל במתנה אינה צריכה להוסיף חומש ולפי מה שכתבתי לעיל הוא הנכון ודו"ק:
תוס' ד"ה ור"א אומר וכו' ושמואל אמר אפי' אמר לה מה שתרצי עשי וכו'. והנה הרמב"ם וש"ע פסקו כשמואל (ופירשו המפרשים דס"ל דגם שמואל ס"ל כר"מ אלא דס"ל דמה שתרצי עשי היינו נמי בדבר פרטי) והקשה דהא הלכה כרב באיסורי ותו קשה דהוא נגד הסוגי' דהכא דמוקי לה בע"מ שתפדה בו את הפירות דהוי ליה כמו שתרצי ואפ"ה משני אביי איפוך ואמאי הא לא גרע מע"מ שתרצה ודוחק לומר דאביי מוקי לה באומר סתם ע"מ שאין לבעלך רשות בו דאין לשון הש"ס משמע כן.
ואפשר לומר דס"ל לרמב"ם ז"ל דהיינו טעמא דפסק רב כר"מ ולא כחכמים משום דכבר כתבנו לעיל דאף בדרבנן ס"ל לר"י דעשו חיזוק והתנאי בטל היינו משום דפירות לא שכיחא כנ"ל כדאמר בכתובות שם דס"ל לר"י דרוב עם הארץ מעשרין הן דלא שכיח לא עשו חיזוק. אך נראה דכל זה הוא אליבא דשאר שינוי' שם בכתובות דף כ"ד אבל לרב דס"ל שם דברייתא דהחמרין דמוחלפת השיטה א"כ ס"ל לר"י דעשו חיזוק באיסורא אפי' במידי דלא שכיח ולכך פסק רב כוותי' דר' יהודה דר"מ ורבי יהודה הלכה כרב יהודה והש"ס דמסיק שם כמאן אזלי הא שמעתי' דרב כר"מ היינו אליב' דאמת דלא קימ"ל כהאי שינוי' דרב דמוחלפת השיטה וממילא אתי' שמעתת' דרב כר"מ וקי"ל כר' יהודה.
ובזה מתורץ מה שפסק הרמב"ם ז"ל כשמואל שם אע"ג דקימ"ל כרב באיסורא דכיון דטעמא דרב דס"ל בהאי דחמרין דמוחלפת השיטה דס"ל כר' יהודה וכיון דמסקנא דהש"ס שם בכתובות דף כ"ד ודף נ"ו דאינו מוחלפת השיטה ולהכי אמר שם דאתי' שמעתת' דרב כר"מ וממיל' לית הילכת' כוותי' ודו"ק:
ועוד נראה די"ל דרב ושמואל לשיטתייהו אזלי כדאי' בריש פרק אלמנה לכה"ג מנין לעבר שקנה עבדי' ואשה שקנתה עבדי' שיאכלו בתרומה ע"ש וכתבי התו' שם בד"ה ועבדים שקנתה עבדים כו' דאפי' לר"מ דס"ל דאין קנין לעבד בלא רבו וכו' מ"מ משכחת עבד שקנה עבדים במפקיר עבדו שיאכל בתרומה ונראה דזהו לרב דס"ל בגיטין דף מ"ב דמפקיר עבדו יוצא לחירו' וצריך גט שחרור אבל לשמואל דס"ל שם דמפקיר עבדו אין צריך גט שחרור א"כ קשה לר"מ מהאי קרא דקנין כספו דהאיך משכחת בעבד שקנה עבדים צ"ל דמודה ר"מ בע"מ שתירצו דהוי כדבר פרטי דמהני גם בעבד ומשכחת בכה"ג.
והנה הרמב"ם ז"ל אף דפ' בהלכות עבדים פ"ח דמפקיר עבדו צריך גט שחרור מ"מ פסק הרמב"ם ז"ל בהל' תרומות דמעוכב גט שחרור אינו אוכל בתרומה ואם שהוא אינו אוכל כ"ש שאינו מאכיל לעבדים כדאיתא שם וכן פסק הרמב"ם שם וע"כ צ"ל כשמואל דמה שתרצי תעשה מהני ונראה דהא דמפרש הש"ס הכא הברייתא בע"מ שתפדה בו את הפירו' היינו דומיא דמה שתירצו תעשה דאף דקנתה אותו אפ"ה לא קנה בעל כיון שאמר שתעשה אותו דבר ואפ"ה לא קשה על אביי דמהפך וס"ל אליב' דר"מ דקנה יתהון בעל מקרא דקנין כספו היינו משום דרשב"א לשיטתו דס"ל ביבמות דף מ"ח דמפקיר עבדו צריך ג"ש ואיכא לאוקמי קרא במפקיר עבדו כמ"ש התוס' וא"ל בכל זה דאינו מוכרח מקרא דקנין כספו דאיכא לאוקמי קרא באשה שקנתה עבדי' דמדאורייתא אין לבעל פירות וכמו שכתבנו לעיל דף יו"ד ע"ב גבי ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ע"ש מ"מ נראה עיקר כמו שכתבתי כאן דפשטא דקרא מיירי בעבד אלא דגם אשה בכלל קנין ועיין מ"ש בכתובות בק"א סימן פ"ה סעיף י"א ודו"ק:
בא"ד. דאמרי' התם בן סורר ומורה אינו חשיב עד שיגנוב וכו'. התו' בסנהדרין דף ע"א כתבו דר"א מוקי לה כשנתן לה בעלה מתנה משלו ולכאורה קשה על תירוצם דהא כתבו התוס' בר"פ הזורק בההיא דתיזל ותיחד ותפתח ואע"ג דאין להבעל פירות מ"מ פריך מה שקנתה אשה קנה בעלה דאין מכרה ומתנתה קיים ואפי' אי נימא דר"י בר' יהודה שם מיירי קודם תקנת אושא מ"מ משועבד לו לפירי פירות כדאי' בסי' פ"ה סעיף זיין ועיין ב"ש סי' ק"ח סעיף יו"ד וצ"ל דס"ל דדוקא בדבר מרובה שראוי' לקנות מן הפירות קרקע אבל בדבר מועט לא שייך פירי פירות כדפריך בריש פרק הכותב כיון דאכלינן לפירי פירי פירות מהיכא ומשני בדשייר וה"ה דהוי מצי למימר דכותב לה בעודה ארוסה כדמשני ר"א בריש פרק הזורק:
בא"ד. יכול להיות דבאשה לא קנה הבעל כו'. לכאורה הוא תמוה דא"כ מנא לי' דפליגי ר"מ ורבנן באשה כלל ומנא לי' לאוקמ' הך דרב בנדרים שם כר"מ דלמ' באשה לא פליגי כלל ודוחק לומר דסוגי' דהתם כאביי דמשני איפוך והיינו משום דאף דאין לדמות אשה לעבד מ"מ אין שייך סברות הפוכות דר"מ מחמיר בעבד ומיקל באשה ורבנן הקילו בעבד ומחמירין באשה ואפי' אי נימא דפלוגתייהו בעבד בדבר פרטי ופלוגתייהו באשה בעל מנת שאין לבעלה רשות בו סתם מ"מ לא שייך סברות הפוכות וצ"ל איפוך ולהכי קאמר התם דרב כר"מ ויותר נראה לפרש דבריהם דהא דשאני אשה מעבד היינו מהאי טעמא גופ' דהוי כמתנה בשעת מתנה ואע"ג דא"א שלא יקנה הבעל דידה כידו מ"מ על דעת זה הוא נותן ע"מ שיתן לה הבעל במתנה דזה הוא שאמר מה שאתה נותן לפיך וזה מהני באשה שיכול הבעל ליתן לה במתנה משא"כ בעבד והיינו שכתבו דאשה שאני דאפי' היה כל הגוף שלו הי' יכול ליתן לה במתנה משלו ואין לו בה פירות וכתבו עוד דכ"ש הכא דהגוף בל"ז שלה ואין לו בו אלא פירות דיכול למחול וליתן לה הפירות שוב מצאתי בספר פני יהושע שכתב ג"כ הפי' כן בדבריהם. ולפ"ז י"ל דהא דאמר דאתי' דרב כר"מ דוקא דהא דס"ל לרב דבעי ע"מ שאתה נותן לפיך דוקא ולא לדבר אחר פרטי משום שכתבו התוספות בר"פ הזורק דאפי' במתנה של הבעל שייך מה שקנה אשה קנה בעלה משום דאם מכרה ונתנה אינו קיים והיינו משום ירושה או משום פירי פירות ולכך בעי שיאמר על מנת שאתה נותנות לפיך דבזה לא שייך לא ירושה ולא פירי פירות כדאמרינן בר"פ הכותב כיון דאכלינהו כנ"ל. ולפ"ז שפיר קאמר התם דזהו דוקא לר"מ דלרבנן מהני אפי' בשאר דבר פרטי כיון דמהני אפי' בעבד ואפשר דס"ל דעל מנת מה שתרצי תעשי הוי כדבר פרטי וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל אלא דלר"מ כיון דלא מהני דבר פרטי בעבד אלא דבאשה שאני משום דהוי כנותן מתנה ע"מ שיתן לה הבעל במתנה וזה לא מהני אלא במה שאתה נותנות לפיך דאל"כ אכתי קנה בעלה לענין ירושה ולענין פירי פירות ולפ"ז הא דמוקי לה הכא דפליגי בע"מ שתפדה בו את הפירות ואף דמודה ר' אליעזר באשה היינו דוקא בעל מנת שאתה נותנות לפיך דלא שייך ביה ירושה או פירי פירות. ולפ"ז א"ש טפי מ"ש התוספות דלרבי אלעזר צריך לאוקמא ההיא דפסחים בעל מנת שתצא ידי פסח דאין צ"ל דמתני' אתיא דלא כר"מ דהא לר"מ לא מהני בעבד אפי' בדבר פרטי די"ל דהתם שאני דהא וודאי דהעבד יוצא בפסח של רבו ואין צריך שיקנה הוא בעצמו את הפסח כדרך כל העבדים שיוצאים בפסח של רבם וע"כ מה שמקשה מה שקנה עבד קנה רבו היינו נמי כיון שהרב קונה את הטלה או את הגדי אין העבד יכול להמנות עליו בלא רשות רבו אבל כשמתנה הרועה דאינו נותן לרבו אלא ע"מ שיתן לעבדו לפסח אף שאין הרב יכול ליתן לעבדו מתנה הכא אין צריך מתנה אלא כיון שהוא שלו בתנאי זה שיצא בו העבד ידי פסח ממילא קנה האדון על תנאי זה ויכול האדון לעשות פסח ואף דאין האדון יודע מ"מ זוכה בו דזכין לאדם שלא בפניו וכיון דלא נתן לו במתנה אלא בתנאי זה וודאי דזכות הוא לו שיצא בו העבד ידי פסח וזוכה בו ע"י קבלת העבד נמצא דא"ש אף לר"מ ודו"ק:
בא"ד. מיהו קשה אליבא דר"מ דמוקי וכו'. לולי דבריהם ז"ל היה נראה דהא דאמר ע"מ שתצא לחירות הוא בא' משתי פנים הא' דאף דנותן לעבד ע"מ שיצא לחירות אין השחרור חל עד שיתן העבד הכסף לרבו ולכך לא קנאו לי' לא הוא ולא רבו אלא בענין זה מ"מ כיון דסבירא ליה לר"א לעיל דף חי"ת התקדשי לי במנה וכו' כל האומ' ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכו' אם כן ה"נ כיון דאמר ע"מ וכו' כיון שנתקיים התנאי שנתן להאדון שיצא בו לחירות חל המתנה למפרע משעת נתינה להעבד. ואפ"ה מהני כיון שאינו קונה הכסף אלא ע"מ שיצא בו לחירו' ואפי' אם ירצה הנותן לחזור בו קודם שנתן העבד להאדון אינו יכול כדין כל תנאי מעכשיו דמקיים תנאו ואזיל ואינו יכול לחזור בו אם כן שפיר נקרא ע"י עצמו ובאופן ב' י"ל דאין השחרו' תלוי בנתינתו לרבו אלא כיון שנתרצה רבו ה"ל כאילו בא ליד רבו אף על גב דבאותו שעה משתחרו' מ"מ אמרינן דזכות רבו ושיחררו באין כא' כי היכא דאמרינן לעיל דגיטו וידו באין כאחד ה"נ אמרינן דזכות רבו ושחררו באין כאחד. ולפ"ז י"ל לפמ"ש לעיל הרשב"א ז"ל דכול' סיפ' רשב"א היא דס"ל דלא אמרי' דגיטו וידו באין כאח' ואיכ' לפרושי מתני' כפשטי' כדבעי לשנוי' לעיל בכסף אפי' ע"י עצמו ובשט' דוק' ע"י אחרי' ה"נ לא אמרי' דזכותו ושחררו באין כאחד ואינו משתחרו' אלא כשיגיע ליד האדון וכיון דע"כ העבד זוכה למפרע משעת נתינה שפיר קרי ליה ע"י עצמו אבל לרב ששת י"ל דלהכי קר' ליה לר"מ ע"י אחרים ולא על ידי עצמו משום דכיון דסבירא ליה דגיטו ושחררו באין כאחד כדאמר בשטר על ידי עצמו ממילא משתחרור מיד כשיגיע ליד העבד וכיון שאין שם זמן שיזכה בו העבד הוי ליה ע"י אחרים וס"ל לרב ששת דבאמת לר"מ כשנתן לו ע"מ שיצא בו לחירות לא מהני אלא כשמשחרו' מיד או באומר לו שלא יחול המתנה אלא כשיתן ליד האדון וזה הוי על ידי אחרים. ובהכי מיירי הסוגי' דנדרים באמר לה על מנת שאתה נותן לתוך פיך. ודו"ק:
בתוס' תנא יוצא בשן ועין וכו' משום דצריך ג"ש. עכ"ל. הנה הרשב"א ז"ל הביא הירושלמי שהקשה קוש' זו ומשני במחלוק' שני' ומשמעות לשון זה דתנא דמתני' לא מיירי בפלוגתא וכה"ג איתא ביבמות דף יו"ד אלא דס"ל להתוספות דע"כ א"א לפרש כן דהא שמעינן ליה לר"ש בגיטין בפ' השולח דאפי' כשיוצ' בכסף צריך ג"ש אלא ע"כ צ"ל דבפלוגת' דלא סבר לא מיירי וכה"ג כתבו התוס' ביבמו' שם ואף דבמתני' נקט ר"מ והוא סבירא ליה לקמן דאין צריך ג"ש מ"מ בהא סתם תנא כר"ש דצריך ג"ש ונראה עוד הא דלא נקט במתני' שיוצא בהפקר היינו משום דס"ל לתנא דמתני' דגם בהפקר צריך ג"ש. אך לפמ"ש בספ"י בטעמא דרבא דאמר לעיל דכסף קבלת רבו גרמה לו היינו משום דסביר' ליה בהפקר דאין צריך גט שחרור אם כן הוי ליה למתני אליבא דר"מ נמי הפקר. ונראה דלפמ"ש לעיל דף ט"ז ביישוב קושי' מהרש"א ז"ל דלא תנא ויוצא בהפק' ובי עבד עברי משום דשייר תרתי אם כן ה"נ י"ל הכא דלר"מ תנא ושייר תרתי יציאת ראשי איברים והפקר וק"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |