סדר משנה/שבת/ל

סדר משנה שבת ל

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ארבעה דברים נאמרו בשבת וכו' זכור ושמור כו' כבוד ועונג וכו' וקראת לשבת עונג וכו'. עכ"ל. יעיין לקמן הלכות שביתת עשור פרק ג' הלכה י' בד"ה יש מקומות שנהגו וכו' מה שפלפלתי בס"ד בדברי רבינו ז"ל הללו ומה שעוררתי שם על המגן אברהם בסי' מ"ב סעיף א' ס"ק א' במה שהשיג על העולת שבת וכת' עליו ישתקע הדבר ולא יאמר יע"ש.

ה

יסדר אדם שולחנו בערב שבת ואע"פ שאינו צריך אלא לכזית וכו' ויהי' נר דלוק וכו'. עכ"ל. דין שיעור הסעודה דדי בכזית עיין לקמן הלכה ט' בד"ה חייב אדם לאכול וכו' אות ראשון מה שכתבתי בס"ד בזה. ובדין נרות של שבת עיין לקמן בהלכות שביתת עשור פרק שלישי הלכ' י' בד"ה יש מקומות שנהגו וכו' כי שם באתי בארוכה בס"ד.

ט

חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית וכו'. עכ"ל. א) דע דהטור או"ח בסי' רצ"א כתב דיקיים סעודה שלישית בפת שיעור כביצה יע"ש. וכן פסק בש"ע שם סעיף א'. אמנם המגן אברהם שם ס"ק א' השיג על הטור והש"ע וכתב וז"ל בכביצה לאו דוקא אלא יותר מעט מכביצה דכביצה מקרי אכילת עראי וכו' עכ"ל המג"א.

אבל אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד ליישב שדברי הטור והש"ע הם מדוקדקים הדק היטב לא פחות ולא יותר. והוא דלכאורה קשה לענ"ד טובא על הטור והש"ע הנ"ל קושיא אחרת מה שלא הרגיש בו המג"א. חדא דלמה זה בשתי סעודות ראשונות של שבת דהיינו סעודה של ליל שבת וסעוד' של יום השבת בשחרית לא כתבו הטור והש"ע שהוא מחוייב לאכול פת כשיעור ביצה או מעט יותר. ולמה זה ועל מה זה דוקא בסעודה השלישית כתבו דהשיעור שהוא חייב לאכול בו הוא כביצה. הלא דבר הוא ובודאי בכונה מכוונת עשו כן הטור והש"ע ולא לחנם מזורה ארשת שפתיהם. אבל אנחנו לא נדע עד מה לכאורה.

וליכא למימר דהטור והש"ע סמכו עצמם בשתי סעודות הראשונות לדעת השיעור שלהן על מה שכתבו השיעור בהסעודה השלישית שאחד הרואה ואחד השומע ממילא יהי' נודע לו גם לשתי הסעודות הראשונות השיעור דמסתמ' הם שוים בשיעוריהן תורה אחת ומשפט השוה לכולם. דזה הוא דבר שאי אפשר לאמרו בשתי תשובות בדבר.

חדא שכל ישר הולך בלבבו יבין כי הוא זה רב הדוחק. כי הדבר הזה היה ניחא קצת אם היו כותבים הטור והש"ע השיעור רק בסעוד' הראשונ' שהזכיר דינה ראשון תחלה לעיל בסי' רע"א או בסי' רע"ד ושוב לא היו מזכירים השיעור אח"כ בסעודה השניה והשלישית והיינו סובלים זה המעט מן הדוחק לומר שהיו סומכים הטור והש"ע על מה שכתבו כבר. אבל דבר זה אי אפשר לסבלו שיהיו סומכים בהודעת השיעור בשתי סעודות הראשונות על מה שיכתבו אחר כך השיעור בסעודה השלישית שזהו מן הזרות הרבה מאד.

שנית הנה מלבד הדוחק העצום האמור. ג"כ אי אפשר לומר שסמכו הטור והש"ע עצמם בדין שיעור סעודה הראשונה והשניה על מה שכתבו פה גבי סעודה השלישית. דא"כ גבי השיעור של הסעודה הראשונה ושל השניה היה צריך דוקא בכביצה והיאך אפשר לומר כן שהרי דבר זה היא נגד סוגיא ערוכה בשבת דף קי"ט ע"ב דאמרינן התם וז"ל. לעולם יסדר אדם סעודתו בערב שבת אעפ"י שאינו צריך אלא לכזית וכו' יע"ש מגמרא. הרי מבואר באר היטב דבשתי סעודות הראשונות די בכזית וכן כתב רבינו ז"ל לעיל הלכה ה'.

ודבר זה ג"כ ליכא למימר דדעת הטור והש"ע הוא דבאמת בהסעודה הראשונה והשניה די בשיעור כזית. ולכן לא הוצרכו הטור והש"ע לפרש שיעורייהו של שתי סעודות הללו דסתמא דמילתא הוא שיעור כזית כמו שהוא כן בשאר מצות התורה שרובן שיעורן הם בכזית אך בסעודה שלישית שצריך שיעור יותר מכזית דהיינו כביצה או מעט יותר. לפיכך הוצרכו הטור והש"ע לפרש השיעור. הנה זה קשה מן הראשונה לכאורה ואי אפשר להפה לדבר והלב לחשוב שנאמר שהסעודה השלישית תהיה חמורה מסעודות הראשונות. אדרבא מצאנו ראינו בטור ובש"ע בסימן צ"א כמה וכמה קולות בסעודה השלישית מה שלא מצאנו אותן הקולות בשתי סעודות הראשונות. והרי התוס' בבכורות דף ב' ע"ב בד"ה שמא יתחייב לו וכו' כתבו בשם רבינו תם ז"ל שהוכיח מלשון הגמרא דכל מצות סעודה שלישית אינו אלא מילי דחסידות יע"ש בתוס'. וצ"ע לכאורה לענ"ד.

וכעת כי זכינו לאור עולם כי יצא לאור ספר מחצית השקל לאאמ"ו זצלה"ה וראיתי כי הוא זצ"ל עמד בקושיא זו על הטור והש"ע ותירצה יעויין עליו בספרו. ואם כי דבריו אינן צריכים חיזוק והכו ממתקים. מכל מקום אחרי נשיקת עפרות כפות רגלי קדושתו עדיין קשיא לענ"ד הך קושיא הראשונה שהקשיתי לעיל. והוא דא"כ למה לא אשמעינן הטור והש"ע הדין המחודש הזה לעיל בשתי סעודות הראשונות ולפחות בסעודה הראשונה וממנה היינו למדין לכל הסעודות כולם שהאדם חייב בהם בשבת. אם נאמר דהטור סובר דאין לחלק בין השלש סעודות הללו. לא לכתוב הדין פה וכנ"ל.

ועוד קשה לענ"ד. דנראה לכאורה כאילו דברי הטור והש"ע דפה הנ"ל סתראי נינהו למה שכתבו שניהם לקמן בסי' תרמ"ט סעיף ג' דשם כתבו דבלילה הראשונה של חג הסוכת אינו צריך לאכול בסוכה אלא שיעור כזית אם אינו תאב לאכול יותר או כשיורדים גשמים. ואעפ"י דאפילו שיעור כביצה פת אינו צריך סוכה ומותר לאכול חוץ לסוכה. וכמבואר שם סעיף ב' מכל מקום בלילה הראשונה די באכילת כזית הואיל ובלילה הראשונה הוא חובה לאכול בסוכה. הך חיובא משוי ליה להך שיעור כזית לקביעות גמור. וכיון דהוא קביעת גמור חייב לאכלו בסוכה ויוצא בו ידי מצות סוכה יע"ש בטור.

ומעתה הנה כי כן קשה לענ"ד דהיאך קאמרו הטור והש"ע הכא דגבי סעודה שלישית צריך לפחות לאכול כביצה פת או מעט יותר לפי דעת המגן אברהם האמור לעיל כדי שיהי' קביעת גמור. ומה צורך לזה. דהא יש די והותר לזה בכזית הא הם ז"ל פסקו בסי' רצ"א שם דהסעודה שלישית היא דבר הבא מן החובה. ודלא כדעת התוס' בבכורות בשם רבינו תם ז"ל שהבאתי לעיל וכיון דהוא חובה ממילא החיוב משוי ליה לאכילת שיעור כזית פת לקביעת גמור ולסעודה גמורה וכמו שהוא כן בלילה הראשונה של חג הסוכת שהחיוב משוי ליה לאכילת שיעור כזית לקביעת גמור סעודה גמורה. וא"כ היה ראוי שיהיה די באכילת שיעור כזית פת. וגם זה צ"ע לכאורה לענ"ד טובא.

ויציבא מילתא כי גם הבעל הלכות גדולות כתב כך שצריך בסעודה שלישית שיאכל שיעור כביצה הביאו הר"ן ז"ל בפרק כל כתבי (דף מ"ז קרוב לסוף ע"ב בדפוס אמשטרדם) בד"ה ת"ר כמה סעודות חייב אדם וכו'. אבל זה לשיטתם. וכתב הרב בעל הלכות ז"ל שאין חיוב סעודות הללו להיותן כדרכן בשחרית ובמנחה אלא אפילו מפסיק באמצע סעודה בברכת המזון ואע"ג דלא מסלק התכא אלא פורסין מפה מברך והדר שרי המוציא ואוכל כביצה ומברך שפיר דמי וכו' עכ"ל הר"ן ז"ל בשם בעל הל"ג ז"ל. אבל לענ"ד נראה בס"ד שזה שכתב הבעל הלכות גדולות ז"ל ואוכל כביצה וכו' לא היה כוונתו שצריך לאכילת סעודה שיעור כביצה. דודאי גם בעל הלכות גדולות מודה דדי באכילת כזית אבל כוונתו הוא במה שאמר שיאכל כביצה הוא לדבר אחר. דהיינו הואיל והפסיק סעודתו של שחרית לשנים דהא בזה מיירי התם וכנ"ל. וכמו שאבאר בס"ד לפנינו אבל אם לא היה מפסיק סעודתו של שחרית לשנים אלא היה אוכל סעודה שלישית זמן מרובה אחר אכילתו סעודת שחרית באמת לא היה צריך לאכול בשביל סעודה שלישית שיעור כביצה אלא היה די בשיעור כזית.

ואמינא מילתא ואמינא בה טעמא בס"ד. בשני אופנים. האופן האחד. דאפשר לומר דהבעל הל"ג ז"ל סובר כדעת הרוקח הובא בש"ע א"ח בסי' קנ"ח סעיף ב'. באכילת פת פחות מכביצה אינו צריך נטילת ידים וממילא לדידיה אף אם נוטל ידיו אינו רשאי לברך כיון שאינו מחוייב באותה הנטילה הוי ליה ברכה לבטלה יע"ש בש"ע ובמגן אברהם שם ס"ק ג' וד'. וא"כ אם לא יאכל כביצה פת בסעודה שלישית הרי לא יהיה צריך ליטול ידיו כלל (ואף אם יטול ידיו מה היכר יש בזה כיון שאינו רשאי לברך על הנטילה ההיא אין בזה היכר שהוא נוטל ידיו לאכילה אלא כנוטל ידיו דעלמא לקנחה מטיט ורפש). וא"כ לא יהיה היכר שזו היא סעודה אחרת. אלא שעדיין נמשכת האכילה ההיא של פחות מכביצה אחר הסעודה הקודמת שאכל. רק שנזכר אחר ברכת המזון שהוא תאב לאכול עוד מעט פת פחות מכביצה ולזה משלים עתה אכילתו הראשונה רק שצריך לברך המוציא הואיל ואסח דעתיה אבל מכל מקום אין אכילה זו סעודה בפני עצמה אלא היא נמשכת עדיין להסעודה הראשונה שקדמה לה. מה שא"כ אם נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים נראה וניכר לכל שזו היא סעודה בפני עצמו ויוצא בה ידי סעודה שלישית וזה ניחא כשהפסיק סעודתו שאז צריך לעשות היכר לסעודה השלישית לא כן אם עושה סעודה שלישית זמן מרובה אחר הסעודה של שחרית כדרך שעושין רוב העולם שאז בלאו הכי ניכר שזו היא סעודה בפני עצמה לפיכך באמת אינו צריך לאכול פת בסעודה השלישית אלא שיעור כזית ויוצא בזה ידי חובת סעודה שלישית ודו"ק.

ובאופן שני אפשר לומר בס"ד לענ"ד בכוונת הבעל הלכות גדולות ז"ל במה שהצריך לאכול כביצה בסעודה שלישית כשהוא מפסיק סעודתו הוא. עפ"י מה שהתוס' בשבת דף קי"ח ריש ע"א בד"ה במנחה מצילין וכו' כתבו וז"ל מכאן משמע דזמן וכו' ולא כאותם שמחלקים סעודת שחרית ומברכין בינתיים וכו' ועוד אומר ר"י שיש כאן איסור ברכה שאינה צריכה וכו' עכ"ל התוס'. אמנם הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ק"ב סי' ד' והובא ג"כ בקצרה בבית יוסף א"ח סי' רצ"א בד"ה וכן היה עושה א"א ז"ל וכו' כתב דאין בזה משום מרבה בברכות שלא לצורך. כיון שעושה כן מפני כבוד שבת כדי לקיים סעודה שלישית יע"ש בתשובת הרא"ש ז"ל והנה המגן אברהם בסוף סי' רט"ו לחלק יצא בין אם מביא הפירות לפניו בתוך הסעודה שאסור להניחם לאחר הסעודה. אבל מותר לו לצוות להביאם לאחר הסעודה ואין בזה משום מרבה בברכות יע"ש במג"א. והחילוק שביניהם הוא מבואר. דאם הפירות לפניו בתוך הסעודה ומניחם לאחר הסעודה אז ניכר לכל שעושה כן כדי להרבות בברכות ואסור משום ברכה שאינה צריכה מה שא"כ כשמצווה שלא להביאם לפניו בתוך הסעודה אינו ניכר שכוונתו הוא להרבות בברכות ומותר משום כבוד שבת. והנה גם הבעל הל"ג סבירא ליה בתשובת הרא"ש ז"ל הנ"ל דמותר להפסיק סעודתו לשנים מפני כבוד שבת. אבל כל מה שיכול לעשות שלא יהא ניכר שעושה כן וכוונתו להרבות בברכות חייב לעשות כן. לפיכך קאמר הבעל הל"ג ז"ל שכשהוא מפסיק סעודתו לשנים אז יאכל בהסעודה השלישית שיעור כביצה שהוא שיעור שביעה מועטת וכדאמרינן בברכות דף מ"ט ע"ב וז"ל אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה וכו' וע"ש בגמרא וא"כ כשאוכל פת כביצה בתוך הסעודה השלישית. אינו ניכר שהוא מרבה בברכות שלא לצורך. כי הרואה יאמר שנתחדש לו בתוך ברכת המזון או לאחריו קצת רעבון ואוכל לשובע נפשו כי ירעב. והראיה לזה שהרי אכל שיעור שביעה דהיינו שיעור כביצה. אבל אם אוכל רק שיעור כזית הנה ניכר לכל שאינו רעב כלל. אלא רק שכוונתו הוא להרבות בברכות בשביל סעודה שלישית ולפיכך קאמר בעל הל"ג ז"ל שראוי לעשות על צד היותר טוב לאכול כשיעור ביצה שלא יהי' ניכר שכוונתו להרבות בברכות בשביל כבוד שבת. וזה הוא נכון וישר וטוב לעשות כשהוא מפסיק סעודת שחרית שלו לשנים אבל כשאינו מפסיק סעודתו לשנים אלא שאוכל סעודתו זמן מרובה אחר סעודת שחרית כדרך שרוב בני אדם עושין גם הבעל הל"ג ז"ל מודה דמכח חיוב סעודה שלישית אינו צריך לאכול אלא רק כזית פת ותו לא כמו שהדין כן בכל השני סעודות הראשונות. (וכל זה ניחא ליישב דברי בעל הל"ג ז"ל הנ"ל אבל בדעת הטור והש"ע אי אפשר לפרש כן. וא"כ עדיין במקומה עומדת קושיתינו האמורה לעיל. על הטור והש"ע במה שהם הצריכו בסעודה שלישית לאכול שיעור כביצה. וישוב דעת הטור והש"ע המצא תמצא בס"ד לקמן באות שלאחר זה) והוא הדבר אשר דברתי לעיל בס"ד לחלק בין מפסיק סעודתו לשנים לבין אין מפסיק סעודתו. ודו"ק.

ב) איברא לדידי חזי לי וחלקי אמרה נפשי בס"ד ליישב הקושיות על הטור והש"ע שהקשינו לעיל באות הקודם חדא באידך ובזה יצא כאור משפטו ודינו של הטור והש"ע שכל דבריהם הם בתכלית הדקדוק. והוא בשנקדים תחלה שתי הנחות. ההנחה הראשונה היא דגבי סעודת שבת צריך שיהי' לפחות אחת משתי אלה. או שיאכל בקבע דאז הקביעת ההוא מחשיבו לסעודה (חוץ מאם אוכל פחות מכזית שאז לא שייך גבי' כלל קביעות) או שיאכל לפחות שיעור אכילה דמייתבא ביה דעתא דאינשי וזהו כשיאכל כשיעור כביצה וכדאמרינן בסוכה דף ק"ו ע"א וז"ל אלא אמר אביי כדטעים בר בי רב ועייל לכלה וכו' יע"ש בגמרא שזהו שיעור כביצה וכמו שכתבו כן להדיא התוספות שם בד"ה תרתי תלת וכו'. וכן אמרינן בברכות דף מ"ט ע"ב וז"ל אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה וכו' יע"ש בגמרא. והיינו שבכביצה יש בה שביעה קצת דמייתבא דעתא דאינשי לפי שעה.

וההנחה השניה היא. דזה הדבר אשר דבר הטור בסי' תרל"ט דכשהאכילה היא חובה כגון בלילה הראשונה של חג הסוכות וכדומה דהחוב קבעתו להיות אכילת שיעור כזית נקרא בשם סעודה גמורה וכאמור לעיל אות הקודם. הנה דבר זה אמת ויציב דוקא כשהחיוב הוא לאכול אותו שיעור כזית פת דוקא. אבל אם החיוב אינו לאכול דוקא פת אלא שהוא יכול לצאת ידי חובת אכילתו אף במיני תרגימא מה שמברכין עליו בורא מיני מזונות ובשר ופירות וכדומה אז אם אוכל רק שיעור כזית אף שהוא אוכל אותו השיעור מן הפת. מ"מ אין מה שהוא מחוייב לאכול החוב ההוא עושה לאכילתו הכזית לקביעות גמור כיון שאין החיוב לאכול חיוב גמור שהרי אינו מחוייב לאכול פת דוקא. וגבי החיוב של האכילה בלילה הראשונה בסוכה גופא החיוב הוא דוקא לאכול פת וכמבואר כן להדיא שם בסי' תרל"ט. והרי כל עיקר חיוב האכילה בסוכה בלילה הראשונה נפקא לן מגזירה שוה ט"ו ט"ו מחג המצות והתם גבי חג המצות לחם דוקא בעינן. והנה התם קאמרו הטור והש"ע סברתם הנ"ל דהחוב מה שהוא חייב לאכול פת בסוכה בלילה הראשונה עושה לאכילה ההיא קביעות גמור אף שאינו אוכל יותר מכביצה אלא רק כזית פת.

והדבר ידוע וגלוי לכל באי שער התורה דאכילת פת שיעור כביצה (במכוון לא יותר מכביצה) ואכילת פירות ובשר ודגים ומיני תרגימא שמברכין עליהן בורא מיני מזונות אף אם אוכל מהם הרבה ביותר אפי' כדי תרקב ויותר שקולים הם בדיניהם תורה אחת יהי להם ומשפט השוה לכולם וכמבואר בספר הארוך בית יוסף ובש"ע בסי' תרל"ט וביתר מקומות בטור ובש"ע ובשאר הפוסקים ז"ל כי שניהם ענין אחד להם אכילת פת שיעור כביצה מכוון מועיל להיות מייתבא דעתיה קצת לפי שעה. וכן אכילת הפירות ובשר ודגים ומיני תרגימא אין באכילתם תועלת רק כי הוא זה לבדו שהם מייתבים דעתו של אדם קצת לפי שעה. ואם כן מדה אחת להם וילכו שניהם יחדו.

והנה הטור או"ח בס' רצ"א בסופו הביא דעות הרבה מגדולי הפוסקים ז"ל הם אמרו והם אמרו דיוצאים ידי חובת סעודה שלישית אף במיני בשר ודגים. ולדעת קצת בעינן רק שיהיו מיני תרגימא שמברכין עליהן בורא מיני מזונות אבל אין החיוב לאכול פת דוקא בסעודה שלישית. וגם הטור בעצמו ובכבודו הביא שם דעות הרבה מגדולי הפוסקים החולקים עליהם הללו אומרים וסוברים דאף בסעודה ג' אינו יוצא ידי חובתו אלא דווקא באכילת פת ואין עוד דבר אחר שיוצא בו ידי חובתו. ורבינו הטור ז"ל שם לא הכריע להלכה ולמעשה אנן היכי נעביד יע"ש בטור ועיין בש"ע שם סי' הנ"ל סעיף ה'. ואם כן הוא ספוקי מספקא ליה להטור ז"ל אם יוצאים ידי חובת סעודה שלישית אף במיני תרגימא ובשר ודגים וכדומה. או אם אינו יוצא ידי חובתו אלא דוקא בפת.

ומעתה כי כן הנה לפי דעת הפוסקים ז"ל דסבירא להו דבסעודה שלישית צריך ג"כ שיאכל דוקא פת ואינו יוצא ידי חובתו באכילת דבר אחר מה שאינו פת אם כן הוי אכילתו של סעודה שלישית קביעות גמור שהרי הוא חייב לאכול בסעודה ג' פת דוקא וכסברתו של הטור בסי' תרל"ט ובש"ע שם וכקושיתינו לעיל אות הקודם. שהחיוב גמור ההוא מה שהוא מחויב לאכול בסעודה ג' פת דוקא משוי ליה לאכילת הכזית פת לקביעות גמור וכמו שהוא כן לענין אכילת הלילה הראשונ' בליל חג הסוכות בהסוכה וכדבר האמור. ולפי דעת אותן הפוסקים ז"ל האמורים באמת יש די לקיים מצות וחובת סעודה שלישית אף אם אינו אוכל בהסעודה ההיא רק שיעור כזית.

אבל לא כן לדעת אידך מן הפוסקים ז"ל שהביא הטור דסבירא להו דאינו צריך שיאכל דוקא פת כדי לצאת ידי חובת מצות סעודה שלישית אלא שהוא יוצא ידי חובתו אף כשאוכל מיני תרגימא ובשר ודגים או פירות. אם כן אף שהוא מחוייב לאכול הסעודה השלישית מ"מ החוב ההוא לא משוי ליה קביעות גמור כשאוכל מן הפת רק כזית כיון שאינו חוב גמור שהרי אין החוב בפת דוקא וכפי ההנחה השניה הנ"ל.

וממילא לפי דעת אותן הפוסקים ז"ל האמורים לעיל מזה. הנה לא מהני ואינו יוצא ידי חובתו באכילתו שיעור כזית לסעודה שלישית אפילו אם אוכל אותו כזית מן הפת ומטעם האמור לעיל מזה. אבל די לו ויוצא בו ידי חובתו באכילתו כשיעור ביצה מצומצם ואינו צריך לאכול יותר משיעור כביצה לפי דעת הפוסקים ז"ל האמורים דהא מיהא מייתבא דעתיה קצת לפי שעה. שהרי לפי דעתם אינו צריך בסעודה שלישית קביעות סעודה דוקא אלא אמרינן דיו כשהוא אוכל שיעור כל כך דמייתב' בזה דעת דאינשי לפי שעה שהוא שיעור כביצה מצומצם וכפי ההנחה הראשונה האמורה לעיל. דהא לפי דעת הפוסקים ז"ל ההם דסוברים דיוצא ידי חובת סעודה שלישית ודי במיני תרגימ' או בשר או פירות הנה אף אם קבע עלייהו אין קביעותם קביעות גמורה כלל וכלל ואינו אלא כמי שאוכל פת שיעור כביצה מצומצם. וכמבואר בספר הארוך בית יוסף ובש"ע א"ח סימן תרל"ט דאכילת פת שיעור כביצה מצומצם ואכילת בשר ודגים ופירות כל כמה שהם שוים ושקולים הם מקרה אחד לשניהם וכדלעיל. ואם כן מכל שכן וק"ו בן בנו של ק"ו דהוא יוצא ידי חובתו כשהוא אוכל בסעודה שלישית מן הפת שיעור כביצה מצומצם אף שאינו יותר מכביצה.

ולפיכך כתב הטור שפיר דכדי לצאת ידי כל הדעות בענין חיוב אכילת סעודה שלישית. הנה אם הוא אוכל כביצה פת אף שאינו אלא כביצה מכוון ולא יותר מ"מ הרי הוא יוצא בזה ידי חובתו לכל הדעות והשיטות של הפוסקים ז"ל ממה נפשך וכמו שאבאר בס"ד מיד. והוא דלפי דעת אותן הפוסקים ז"ל דסביר' להו דבסעודה שלישית צריך ג"כ שיאכל דוקא פת ואינו יוצא בשום אכילת דבר אחר. הא הוא אכל פת וכאמור והרי לדידהו יש די לצאת ידי חובתו באכילת כזית פת. דהא לדידהו אכילת סעודה שלישית הוא חיוב גמור שהרי לדידהו צריך לאכול דוקא פת וכל היכא שהוא חיוב גמור אפי' לא אכל פת אלא כזית החיוב ההוא משוי ליה להך אכילת כזית פת קביעות גמור. וכיון שהוא קביעות גמור שוב אינו צריך שיהיה מייתבא דעתיה דוקא מהאכיל' ההיא וכדלעיל בההנח' הראשונה ומכ"ש שהוא יוצא באכילת פת בכביצה מכוין מצומצם שהוא הרבה יותר מכזית. ודבר זה מבואר מעצמו.

ואם נאמר דההלכה היא כדעת אותן הפוסקים ז"ל דסבירא להו דבסעודה שלישית די במיני תרגימא או בשר ודגים ופירות. דלדידהו לא הוי קביעות מכח מה שהוא חייב בסעודה שלישית שהרי החיוב אינו חיוב גמור דהא אינו חיוב לאכול פת דוקא וכפי ההנחה השניה האמורה לעיל בס"ד ואינו יוצא באכילת פת אם אינו אוכל רק שיעור כזית. דהא אין בו לא קביעת גמור ולא יתובא דעתא. אבל הא מיהא לדעת הפוסקים ז"ל הללו אינו צריך לסעודה שלישית קביעת גמור. אלא יש די כשאוכל שיעור דמייתבא דעתיה. וכפי הנחתינו הראשונה דלעיל. אם כן לפחות די ויוצא כשאוכל כשיעור ביצה דבזה כבר מייתבא דעתא דאינש הן אם יאכל פת או מיני תרגימא או בשר ודגים ופירות הכל ענין אחד לענין מייתבא דעתא דאינש. ואם כן לכל שני כתות הפוסקים ז"ל הנ"ל יש קולא וחומרא לדעת הפוסקים ז"ל דצריך לסעודה שלישית שיאכל דוקא פת שזה הוא חומרא. אבל נגד זה יש קולא שדי בכזית. ולפי דעת הפוסקים ז"ל דאינו צריך שיאכל דוקא פת ויש בזה קולא אבל יש חומרא שצריך שיאכל כזית דוקא.

ומתוך האמור בס"ד הנה נסתלקה ושוב לא קשיא קושית המגן אברהם דלעיל אות הקודם שהקשה על הטור והש"ע ממה דאכילת פת כשיעור כביצה מצומצם אינו צריך סוכה ומותר לאכלו חוץ לסוכה וכדבר האמור לעיל באות הקודם. דלפי האמור בס"ד זה אינו דלענין להתחייב לאכול דוקא בסוכה הא בעינן שיהיה שיעור קביעת גמור דוקא ולא מהני ולא מידי לחייבו בסוכה במה שאוכל שיעור דמייתבא ביה דעתיה דאינש. ומיני תרגימא ובשר ודגים ופירות והדומה להן יוכיחו שהם פטורים מסוכה אף אם יאכל מהם הרבה כל כך קבל אלפא. דבודאי מייתבא ביה דעתא דאינש אפי' הכי הוא פטור מישיבת סוכה באכילת כל הנך האמורים הואיל ואין להם קביעות גמור. והוא הדין נמי ומהאי טעמא דהוא פטור מישיבת סוכה כשהוא אוכל פת רק כשיעור פת מצומצם אף כי הוא זה דמייתבא ביה דעתיה אבל הא מיהא אין לו קביעות גמור וכל שאוכל בלא קביעת גמור פטור מן הסוכה אבל לענין סעודה שלישית דלדעת הפוסקים ז"ל דסוברים דיוצאים במיני תרגימא לא בעינן קביעות גמור. רק בעינן שיאכל שיעור דמייתבא ביה דעתא דאינש ולזה היה די כשאוכל שיעור כביצה מכוון ומצומצם ואינו צריך לאכול יותר מזה השיעור אפילו משהו דהא באכילתו שיעור כביצה מצומצם כבר מייתבא ביה דעתיה ויותר מזה אינו צריך לשיעור לצאת ידי חובת סעודה שלישית לפי דעת הנך פוסקים ז"ל הם המורים והם המלמדים דאינו צריך לאכול פת דוקא לסעודה שלישית וכאמור.

ואחרי הבא עלינו בדברינו הניתנים למעלה בס"ד צא ולמד כי יפה עשו הטור והש"ע בא"ח סי' רצ"א ובסי' רע"א ובסי' רע"ד הנ"ל אות הקודם מה שבסי' רע"א ורע"ד לא כתבו שום שיעור לשתי סעודות הראשונות כמה הוא צריך לאכול לפחות. ובסי' רצ"א ששם בסעודה השלישית כתבו דשיעור כמה זה צריך לאכול לפחות. והוא דהא בשתי סעודות הראשונות של שבת שהוא חיוב גמור לאכול פת דוקא אליבא דכולי עלמא לא מיבעיא לפי דעת רבינו וסייעתו ז"ל אלא אפילו לדעת הטור וסייעתו ז"ל וכמבואר לעיל בהלכות ברכות פרק שני הלכה י"ב ובטור ובש"ע בסי' קפ"ח סעיף ו' ועיין שם סעיף ח' ובמגן אברהם שם ס"ק ט"ז ובטור שם בסוף הסי' ההוא (שגם שם מסתפק לענין סעודה שלישית אם צריך שיאכל דוקא פת או שדי אם יאכל מיני תרגימא לחוד) לענין אם שכח ולא הזכיר רצה והחליצנו בברכת המזון שבשתי סעודות הראשונות צריך לחזור ולברך מראש לכולי עלמא. ואיפו זאת לא זאת הנה ג"כ יש די באותן שתי סעודות אפילו אם אוכל רק שיעור כזית מצומצם. שכיון שהוא חיוב גמור לאכול פת באותה הסעודה החיוב ההוא משוי ליה להאכילה ההיא של אכילת שיעור זית לקביעות גמור כמו שהוא הדין כך בלילה הראשונה של חג הסוכות לענין אכילתו בסוכה וכאמור לעיל אות זה ולעיל באות הקודם. ולפיכך לא הוצרכו הטור והש"ע לפרש להדיא השיעור של אותן שתי סעודות שהוא בשיעור כזית לכל סעודה וסעודה. דדבר זה הוא נודע ממילא לכל באי שער התורה דסתם אכילה הוא בשיעור כזית וכמו שהם כן רוב שיעורי התורה הן לענין המצות עשין והן לענין האיסורין והלאוין וכאמור לעיל באות הקודם.

ברם זה ניחא בשתי סעודות הראשונות ומטעם האמור בס"ד. מה שא"כ בסעודה שלישית שנשתנה שיעורו ושיש בו שיעור מחודש שלא מצאנו אותו ועינינו לא ראו אותו אלא על צד הזרות והמיעוט. וזה השיעור המחודש פה בסעודה שלישית שהוא שיעור כביצה הוא לסבה וטעם שזכרנו לעיל לצאת ידי חובת דעת כל הפוסקים ז"ל. וא"כ לולי שהיו הטור והש"ע מעירים לנו אזן לשמוע בלימודי ה' ולפרש להדיא שצריך דוקא שיהי' שיעור אכילת הסעודה ההיא שיעור כביצה. היה הדבר נקל הטעות מאד לטעות ולומר דכל הסעודות שווין בשיעוריהן דגם סעודה שלישית יש בה די אם אוכל פת בשיעור כזית. כמו שהוא די כן בשיעור הזה בשתי הסעודות הראשונות וכמו שהם ג"כ כך רוב שיעורים שבתורה וכדלעיל מזה. לפיכך הוכרחו הטור והש"ע לפרש להדיא ובאר היטב דלא כן הוא אלא דשיעורה של סעודה שלישית אינה משתוה לשיעורן של שתי סעודות הראשונות. אלא צריך דוקא שיאכל שיעור כביצה ומן הפת דוקא. והנה אחרי כי כן בס"ד מסתלקות בזה קושיתו של המגן אברהם וכל יתר הקושיות האמורות לעיל אות הקודם ודו"ק היטב.

ואמרינן מתוך דבר הלכה האמור לעיל יצא לנו בס"ד דין מחודש לענ"ד. והוא דאפילו לדעת הטור והש"ע האמור לעיל דמצרכי שיאכל פת בסעודה שלישית דוקא שיעור כביצה לפחות כביצה מצומצם וכאמור. היינו לא שצריך לאכול מן הפת לחוד שיעור כביצה אלא מן הפת די שיאכל רק כשיעור זית והשאר תשלום השיעור עד כביצה מצומצם יכול לאכול אפילו מן מיני תרגימא או בשר ודגים או פירות. (ולפי דעת הפוסקים ז"ל החולקים וסבירא להו דאינו יוצא ידי חובת סעודה שלישית אלא במיני תרגימא שמברכין עליהן בורא מיני מזונות דוקא עיין בטור וש"ע סי' רצ"א סעיף ה' ובמג"א שם ס"ק י' אם אוכל מיני תרגימא מה שמברכין עליהן בורא מיני מזונות השיעור שיש מן כזית עד כביצה) הנה הוא יוצא בו לכולי עלמא וליכא מאן דפליג בהא. וכמו שאבאר בס"ד.

והוא דממה נפשך הוא יוצא בזה דאם לדעת הפוסקים ז"ל ההם דסבירו להו דאינו יוצא ידי חובת סעודה שלישית אפי' במיני תרגימא שמברכין עליהן בורא מיני מזונות כי אם דוקא באכילת פת ממש הרי לדידהו הא היה די בשיעור כזית פת שאכל ואפילו לא אכל עוד באותה הסעודה שום דבר. דהחוב גמור מה שהוא חייב לאכול הסעודה השלישית היא משוי לי' קביעות גמור וא"כ כבר יוצא ידי חובת הסעודה ע"י הקביעות אע"פ שלא מייתבא דעתיה וכפי ההנחה הראשונה האמורה לעיל. ואם לדעת הפוסקים ז"ל ההם דסוברים דיוצאים ידי חובת הסעודה השלישית לפחות במיני תרגימא מה שמברכין עליהן בורא מיני מזונות דלדידהו לא הוי קביעות גמור כשאוכל אפי' כביצה אם לא דוקא שאוכל יותר מכביצה פת וכאמור לעיל ריש אות ראשון בשם המגן אברהם. אבל הא לדעת אותן הפוסקים ז"ל הרי הוא יוצא ידי חובת סעודה שלישית בשאוכל מן מיני תרגימא (לפחות מה שמברכין עליו בורא מיני מזונות) אפילו רק כשיעור כביצה מצומצם דמייתבא ביה דעתיה דהא אותן הפוסקים ז"ל סוברים דסעודה שלישית אינו צריך קביעות גמור רק שיעור דמייתב ביה דעתיה דאינש וכאמור לעיל ואטו מי גרע הך כזית פת שאכל מיני תרגימא אפילו אותן שמברכין עליהן בורא מיני מזונות ודו"ק היטב.

ג) ודע דלפי סברת הטור שהבאתי באותיות הקודמות שכתב (בא"ח סי' תרל"ט) שהואיל והוא חייב לאכול בלילה הראשונה של חג הסוכות בסוכה פת דוקא מקרי אכילת כזית לחוד ג"כ קביעות סעודה גמורה יע"ש. הנה בזה מתבארים אצלי בס"ד לענ"ד דברי התוס' דברכות דף מ"ט ריש ע"ב בד"ה אי בעי אכיל וכו' ובסוכה דף ז"ך ע"א בד"ה אי בעי אכיל וכו' שהקשו שם וז"ל ואם תאמר וכו' אבל ביו"ט צריך לאכול פת. ותימה דאמרינן בסוכה (דף הנ"ל) אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל חוץ מלילה הראשונה וכו' וי"ל דהכי פירושו שאינו צריך לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל בשביל יו"ט צריך לאכול. וא"ת מאי נפקא מניה אם צריך לאכול בשביל יו"ט או בשביל סוכה. ומיהו אומר רבינו יהודה דנפקא מיניה כגון שירדו גשמים ואכל חוץ לסוכה וכו' אם בשביל סוכה וכו' צריך לחזור ולאכול וכו' עכ"ל התוס'.

ולכאורה קושייתם של התוספות הנ"ל הוא תמוה לענ"ד. דמאי קא קשיא להו דמאי נפקא לן מיניה אם הוא צריך לאכול בשביל יו"ט או אם הוא צריך לאכול בשביל מצות סוכה כיון דסוף סוף הוא חייב לאכול וכאמור. דהא איכא נפקותא רבתא בדבר זה. דבשביל שבת ויו"ט אין צריך לאכול רק כשיעור כזית וכמבואר בגמ' דשבת דף קי"ט ע"ב וכדברי רבינו ז"ל לעיל הלכה ה' והבאתי כל זה לעיל אות א' אבל משום מצות סוכה צריך לאכול פת דוקא יותר מכשיעור כביצה דבפחות מזה השיעור מותר לאכלו חוץ לסוכה (ועיין לקמן אות שלאחר זה מה שאכתוב בס"ד טעם לחלק בין מצות אכילת שבתות וימים טובים לבין מצות אכילה בסוכה. ואם כן כבר אפשר לו לאכול כזית פת בשביל חיוב אכילת פת ביום טוב ואעפ"כ לא יהיה צריך לאכול בסוכה. מה שאין כן אם חיובו היה תלוי בחיוב אכילה בסוכה דוקא דהיינו שהיה חייב לאכול בסוכה דוקא כל הארבע עשרה סעודות שתי סעודות דבר יום ביומו אחת בלילה ואחת ביום מכח מצות סוכה וכמו שסובר כן ר' אליעזר הנה היה צריך לאכול פת דוקא לפחות יותר מכשיעור כביצה בכל סעודה וסעוד' וכדבר האמור וצ"ע לכאורה טובא.

איברא לפי האמור סברתו של הטור בסי' תרל"ט הנ"ל הנה הוא נכון ואזדא לה בס"ד התמיהה הנ"ל על התוספות. דהא בין לר' אליעזר ובין להחכמים דפליגי עליה הוא חייב לאכול בסוכה דוקא אותן הארבע עשרה סעודות שאוכל בשביל מצות יום טוב. אפילו אוכל רק כשיעור כזית פת דלר' אליעזר חייב לאכול אותן י"ד סעודות והם חוב גמור לאכלן כמו לדידן שהוא חיוב גמור לאכול בלילה הראשונה של חג הסוכות. ממילא נשמע מזה כי כמו שהוא לדידן שדי באכילת שיעור כזית לחייבו לאכלו בסוכה דוקא בלילה הראשונה דהחיוב הגמור משוה ליה לאותו השיעור כזית קביעות גמור וכאמור. הוא הדין נמי לר' אליעזר דיש חיוב גמור לאכול ארבע עשרה סעודות בסוכה דדי בכל סעודה וסעודה כשאוכל אף רק שיעור כזית. דהחיוב הגמור משוי ליה לאותו אכילת כזית פת קביעת סעודה גמורה.

ואף גם זאת להחכמים דפליגי עליה דר' אליעזר וסוברים דמשום מצות סוכה אינו מחויב לאכול רק הלילה הראשונה של חג אבל מכל מקום הא מיהא גם לדידהו הרי הוא חייב חיוב גמור לאכול בכל יום ויום מימי החג פת לפחות שיעור כזית מכח חיוב ומצות יום טוב. ואם כן הרי החיוב הגמור ההוא של יום טוב לאותו השיעור כזית פת קביעות גמורה. וכיון שהוא קביעות גמור ממילא הוא חייב לאכול לאותו כזית פת בסוכה דוקא ואינו רשאי לאכלו חוץ לסוכה ששוב אינו אכילת עראי האכילה ההיא אף שהיא רק כשיעור זית. והנה כי כן שפיר הקשו התוספות בברכות ובסוכה מה שהקשו והוא דמאי נפקא מניה איכא בין אם הוא חייב לאכול בכל יום ויום מכח חיוב של אכילתו בסוכה. לבין אם הוא מחויב חיוב גמור לאכול פת בכל יום מכח חיוב יו"ט. הרי בין כך ובין כך צריך לאכול החיוב ההוא בתוך הסוכה דוקא. ואזדא לה תמיהתי האמור לעיל על קושית התוספות. ולזה הוצרכו לתרץ כתירוצם שם בברכות דנפקא מניה לענין אם ירדו גשמים ואכל וכדלעיל. ודו"ק. (ומה שהתוספות בברכות תירצו תירוץ זה האמור ואילו התוספות בסוכה הנ"ל לא תירצו כך עד שהתוספות שם בתירוצם רוצים להוכיח ולהחליט הדין דבאמת ביו"ט אינו מחויב לאכול פת כלל ואפילו אם אוכל רק מיני תרגימא גם כן יוצא בו יע"ש בתוספות ועיין לקמן אות ששי מה שאכתוב בס"ד דכל חד וחד לשיטתיה הוא דשייט).

ומתוך דבר הלכה האמור בס"ד יצא לנו דין מחודש לענ"ד דביום הראשון של חג הסוכות לבני ארץ ישראל לדידן בני הגולה אף ביום טוב של שמיני עצרת שהוא חייב בהן לאכול ביום דוקא פת לפחות פעם אחת מכח חיוב מצות יום טוב. (ובחול המועד לדעת רוב הפוסקים ז"ל אינו חייב לאכול פת דוקא עיין בש"ע א"ח סימן קפ"ח סעיף ז' ובמגן אברהם שם ס"ק יו"ד חוץ מדעת יחיד שהביא מרן ז"ל בספרו הארוך בית יוסף בד"ה ומיהו ח"ה משמע דדינו כר"ח וכו' אבל רק קצת מצוה איכא לאכול פת בחול המועד בכל יום עיין במגן אברהם ריש סימן תק"ל). הנה אותו כזית פת שאוכל בימים האמורים בפעם הראשונה ואפילו אינו אוכל אז רק שיעור כזית פת אפילו הכי הוא צריך לאכלו בתוך הסוכה ואינו רשאי לאכלו חוץ לסוכה שהרי החיוב ההוא מה שהוא מחויב לאכול פת שיעור כזית באותו היום מכח מצות אכילת פת ביום טוב הוא משוי לי קביעות גמור וכל שהוא אוכל אכילת קבע לא אכילת עראי אינו רשאי לאכלו חוץ לסוכה. אבל אם אכל כבר באותו היום פעם אחת שיעור כזית פת. שוב כשאוכל עוד באותו היום פת. אם רק אינו אוכל מן הפת יותר מכשיעור כביצה ואינו צריך לאכלו בתוך הסוכה. שעד שיעור כביצה ועד בכלל הוא רק אכילת עראי בעצמותו וגם הא שוב אין חיוב עליו מכח מצות יו"ט לאכול הפת ההיא ממילא גם מצד החיוב ליכא כאן קביעות גמור וכל אכילת עראי רשאי לאכלו חוץ לסוכה. וק"ל. ועיין לקמן סוף אות חמישי מה שאכתוב בס"ד רק שיש לכאורה סתירה לזה מלשון הטור. אבל כתבתי שם בס"ד דיחוי להך סתירה.

ד) והדבר הזה אשר דברתי בס"ד באותיות הקודמות בשם הטור במה שהוא בנותן טעם על מה שבלילה הראשונה של חג הסוכות דדי לו באכילת שיעור כזית מן הפת בסוכה ואינו צריך לאכול דוקא יותר מכביצה דטעמא טעים משום דהחיוב מה שהוא מחויב לאכול הוא משוי ליה קביעות גמור ואינו אכילת עראי שפטור מן הסוכה יע"ש בטור ובאותיות הקודמות. הנה אם כי אמת נכון הדבר כי לדינא רוב הפוסקים ז"ל כוותיה דהטור סבירא להו. דבלילה הראשונה האמורה די באכילת שיעור כזית פת בסוכה. אבל איכא מאן דפליג עליה בטעמא דיליה. דהר"ן ז"ל בפרק הישן בד"ה ר' אליעזר אומר י"ד סעודות וכו' הנ"ל. בשם יש אומרים יהיב טעמא אחרינא להך דינא האמור. והביאו גם כן מרן ז"ל בספרו הארוך בית יוסף ז"ל א"ח סימן תרל"ט. ועיין בבית חדש א"ח בסימן הנ"ל אות ו'.

ההוא אמר הטעם. דהא כל עיקר חיובא דאכילת לילה הראשונה של חג הסוכות בסוכה אליבא דהחכמים דפליגי עליה דר' אליעזר נפקא להו מגזרה שוה דט"ו ט"ו מחג המצות (וכדאמרינן בירושלמי דסוכה פרק שני הלכה זיי"ן והובא גם כן בתוספות דסוכה דף ז"ך ע"א בד"ה תשבו כעין תדורו וכו') מה התם לילה הראשונה חובה דהא כתיב בערב תאכלו מצות לקבעו חובה ואף גבי סוכה לילה הראשונה חובה. ובמצה גופה הא ליכא חיוב לאכול יותר משיעור כזית. דהא אכילה כתיב ביה. הוא הדין נמי לסוכה דאינו חייב לאכול בה בלילה הראשונה יותר מכשיעור כזית פת. דדיו לבוא מן הדין להיות כנדון שמע מיניה דהכתוב קבעו להאכילה הראשונה של ליל חג הסוכות הראשונה חובה וקביעת בכזית כמו המצה יע"ש בר"ן שזהו כוונתו וכן הוא להדיא בירושלמי דסוכה התם ושהביאו התוספות דסוכה הנ"ל ועיין בחידושי הריטב"א ז"ל שם שכתב כן ככל הדברים האלה ומה שכתבו התם שהכתוב קבעו חובה יע"ש בהר"ן ובחידושי הריטב"א ז"ל היינו שמכח הגזרה שוה נודע שזו היא הקביעות של הלילה הראשונה של חג הסוכות ולולי הגזרה שוה של ט"ו ט"ו מחג המצות לא היינו אומרים דהחוב קבעתו לקביעת גמורה.

איברא כי התוספות דברכות דף מ"ט ריש ע"ב בד"ה אי בעי אכיל וכו' שהבאתי בס"ד לעיל ריש אות הקודם. מוכח לענ"ד בס"ד דאינהו לא סבירא להו הך טעמו של הר"ן וסייעתו ז"ל האמור לעיל. וחילא דילי דהא לפי טעמו של הר"ן וסייעתו ז"ל האמור. הנה זה לא שייך אלא אליבא אותן החכמים דפליגי עליה דר' אליעזר לענין החיוב לאכול הארבע עשרה סעודות בסוכה. והם אמרו והם אמרו אין לדבר קצבה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל חוץ מלילי יו"ט הראשון של חג. לדידהו שייך לומר הך טעמו של הר"ן וסייעתו ז"ל במה שיש די ויוצא בזה ידי חובת אכילתו בסוכה בליל הראשון של חג אפילו רק בשאכל שיעור כזית מן הפת. אבל לר' אליעזר לא שייך הך טעם וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.

וביאור דבר זה הוא כך. דהא להחכמים הנ"ל דאינהו לא דרשו תשבו כעין תדורו לכדדרש לה ר' אליעזר וממילא לא ידעינן לדידהו עיקר החיוב של הלילה הראשונה של חג לאכול בסוכה אלא רק מכח מה דהנהו רבנן סבירא להו דילפינן להך גזרה שוה דט"ו ט"ו מחג המצות וכדאמרינן כן בגמרא דילן בסוכה דף ק"ז ע"א וז"ל א"ה אפילו יו"ט הראשון נמי אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק נאמר כאן חמשה עשר ונאמר חמשה עשר בחג המצות מה להלן לילה הראשון חובה וכו' יע"ש בגמרא. ואם כן לדידהו שפיר אפשר לומר סברת הר"ן וסייעתו ז"ל הנ"ל דאמרינן אין גזרה שוה למחצה מה התם גבי חג המצות בלילה הראשון די באכילת שיעור כזית אף כאן בחג הסוכות די בלילה הראשון באכילת שיעור כזית פת. דהכתוב קבע כך חיובו של האכילה בסוכה בליל הראשון של חג ואינו צריך יותר.

אבל לא כן ר' אליעזר לשיטתיה דהוא מפיק לחיובא דכל הארבע עשרה סעודות שהם ארבע עשר עם הסעודה הראשונה של לילה הראשונה מקרא של תשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה וכו' וכמבואר בגמרא דילן התם. ולא קיליף כלל מהך גזרה שוה דט"ו ט"ו מחג המצות. ממילא לר' אליעזר בעינן שיאכל בכל סעודה וסעודה מאותן הי"ד אפילו בסעודה של הלילה הראשונה של חג פת דוקא יותר משיעור כביצה. אף שהם חיוב גמור. דהא הר"ן ז"ל וסייעתו לא סבירא להו דהך חיוב גמור מועיל לעשות אכילת עראי דהיינו אכילה שהיא פחות מכשיעור ביצה ועוד להיות קביעות גמור. אם לא היכא דגלי קרא דאכילת כזית יהיה די לצאת בו ידי חובתו וכדבר שנאמר לעיל. והרי בפחות מכשיעור ביצה ועוד אפילו אוכל פת אין בו קביעות ואין זה אלא רק אכילת עראי שהיא פטורה מן הסוכה. ואדרבא הקרא קאמר תשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה אחת וכו' וכדלעיל. והיינו בקביעות גמור שהוא לפחות יותר מכשיעור ביצה. דהא כך דרכו של אדם לסעוד בכל יום אחת ביום ואחת בלילה בקביעות גמור.

ואתה דע לך דשבתות וימים טובים בודאי אינו מחויב לאכול פת בכל סעודה וסעודה משתי הסעודות הראשונות של לילה ושל שחרית אלא שיעור כזית לחוד והוא יוצא בזה ידי חובתו. וכדאמרינן כן להדיא בשבת דף קי"ט ע"ב והבאתי לעיל אות ראשון חוץ מסעודה שלישית לדעת הטור כמו שכתבנו בס"ד טעמו ונמוקו לעיל אות שני והיינו טעמא מה דבסעודות שבת ויום טוב יש די באכילת שיעור כזית פת, הוא. או משום דגבי סעודות שבת כתיב לשון אכילה קרא כדכתיב אכלוהו היום וכו' וסתם לשון אכילה בכל מקום הוא שיעור כזית ויום טוב ילפינן משבת. או מאיזה טעם אחר דנפקא ליה להגמרא דדי בכדי שיעור כזית פת לאכילת סעודה אחת. וכל זה צריכין אנו לומר לפי דעת הר"ן וסייעתו ז"ל הנ"ל דלפי דעת הטור ז"ל הנ"ל אין אנו צריכין לכל זה דהטעם הוא כפשוטו משום דהם חוב גמור אכילת אותן הסעודות של שבת ויום טוב ממילא החוב ההוא משוי ליה לשיעור אכילת כזית לסעודת קבע וכנ"ל ודו"ק).

אמנם כן לפי דעת הר"ן וסייעתו ז"ל הנ"ל. אין מקום לקושית התוס' דברכות בד"ה אי בעי אכיל וכו' האמורה לעיל. מה שהקשו דמאי נפקא

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.