סדר משנה/שבת/כג

סדר משנה שבת כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח

אסור להטביל כלים טמאים בשבת מפני שהוא כמתקן כלי וכו'. עכ"ל. עיין בלחם משנה מה שהקשה בשם הגאון מהר"ל חביב ז"ל בסתירת דברי רבינו ז"ל פה למה שכתב לקמן בהלכות שביתת יום טוב פרק רביעי הלכה טו"ב טעם אחר להאיסור האמור ועיין לקמן שם בהלכות ופרק והלכה הנ"ל בד"ה כלי שנטמאה מערב י"ט וכו' אות ראשון ושני ומה שכתבתי בס"ד בזה.

ט

אין מגביהין תרומות ומעשרות מפני שנראה כמתקן דבר וכו'. עכ"ל. א) הנה פה כתב רבינו ז"ל טעם איסור הפרשות תרומות ומעשרות בשבת משום דנראה כאילו מתקן דבר וכדבר האמור. ואילו לקמן הלכה י"ד כתב רבינו ז"ל ואין מגביהין תרומה ומעשרות שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש ועוד מפני שהוא כמתקן וכו' עכ"ל.

ודברי רבינו ז"ל הללו לכאורה הם מוקשים מאד. חדא מאין יצא לו לרבינו ז"ל כל השני טעמים הללו שכתב. הן פה והן לקמן הלכה י"ד והרב המגיד ז"ל בשני מקומות הללו לא הערה מקורן איה איפו משכן כבודו. והדבר ידוע שבכל מקום שרבינו ז"ל אינו כותב ויראה לי. יש לו מקור מקומו טהור בבבלי או בירושלמי או בתוספתא וכדומה מן המקומות. וזאת שנית קשיא. מה שהקשה הרב המגיד ז"ל לקמן הלכה י"ד דמה הכריחו לרבינו ז"ל לתת שני טעמים ליאסר הגבהת תרומות האחד. מפני שנראה כמתקן. והשנית, משום דמחזי כמקדיש, והלא היה די באחד מהם ומה יתן ומה יוסיף טעם השני. והרב המגיד ז"ל נדחק מאד בישובו ועוד בה שלשיה. מה שהשיגו הראב"ד ז"ל פה וז"ל ואין מגביהין וכו' א"א ואפילו ליתן לכהן בו ביום עכ"ל השגות. ולא ראיתי לאחד ממליצי רבינו ז"ל שהמליצו בזה עבורו ז"ל דבר או חצי דבר. לא הרב המגיד ז"ל ולא מרן ז"ל בכסף משנה ואף לא במגדל עוז. ובאמת לכאורה נראה כי השגת הראב"ד ז"ל הנ"ל היא לכאורה השגה חזקה ועצומה שהיה לו לרבינו ז"ל לבאר דבר זה. כיון שהדין הזה דאסור להפריש תרומות ומעשרות אפילו ליתנם לכהן בו ביום הוא דין המבואר להדיא וזה מגדר ספרו המפואר הזה לקבץ כאומר גרנו לקבץ לפחות כל הדינים המפורשים בתלמוד ומה נשתנה פה כי לא עשה כן לכאורה. ורביעי בקדשים לדייק שדברי רבינו ז"ל למה אכפל ותנא להך דינא פה וגם לקמן הלכה י"ד ואין זה מדרכיו של רבינו ז"ל.

והנראה לענ"ד בס"ד בישוב כל זה על ארבעה קושיות האמורות אשיבנו. והוא דאומר אני דהטעם הראשון שכ' רבינו ז"ל והוא מפני שנראה כמתקן וכו' הדבר פשוט דיצא לו כן מתלמוד ערוך מהא דאמרי' בשבת דף קמ"ב וז"ל ר' יהודה אומר אף מעלין כו' ופריך והא קא מתקן (ופירש"י ז"ל וז"ל הא קמתקן שמביאו לידי היתר ונגזור ביה אטו תיקון שעל ידי מלאכה) ר' יהודה דאמר כר' אליעזר דאמר תרומה בעינא מחתה וכו' אלא הוא דאמר כר' שמעון בן אלעזר וכו' יע"ש הסוגיא באריכות. הרי דאפילו להעלות המדומע אסור משום מתקן למאן דסובר דלא כר' אלעזר ולפי המסקנא דהתם דלא כר' שמעון בן אלעזר. ואם כן צא ולמד כל שכן וקל וחומר בן בנו של ק"ו במפריש תרומה ומעשר מדבר שהוא טבל גמור דאליבא דכולי עלמא הוא אסור משום מתקן שאין לך תקון גדול מזה שהיא מביא הטבל הזה לידי היתר אכילה ממה שהיה מתחלה מדאורייתא אסור באכילה ובעונש מיתה וכדברי רש"י ז"ל הנ"ל עד שאני תמה על שני גדולי הדור הרב המגיד ומר"ן ז"ל שעיניהם משוטטות בכולהו תלמודא וכמאן דמונח להם בקופסא דמיא ופה העלימו עיניהם לפי שעה מסוגיא ערוכה הנ"ל. וק"ל.

והטעם השני שכתב רבינו ז"ל לקמן הלכה י"ד ליאסור איסור הגבהות תרומות ומעשרות מפני שהוא דומה למקדיש ואין מקדישין בשבת מפני שהוא כמקח וממכר וכאמור לעיל. הנה נראה לענ"ד בס"ד דגם דבר זה לא מלבו לב חכם ענה כן רבינו ז"ל כן אלא דיצא לו לרבינו ממקדש מלך תלמוד בבלי והוא מהא דאמרינן במסכת ביצה דף ל"ז ע"א וז"ל. ולא מגביהין תרומות ומעשרות. פשיטא. תני רב יוסף לא נצרכה אלא ליתנה לכהן בו ביום (ופירש"י ז"ל שם בד"ה תני רב יוסף וכו' וז"ל דאיכא למימר לאו מוכחא מילתא היא דלתקוני טבלא קמכווין דאין ידוע שהוא צריך לשירים ורואים שמוליך תרומה לכהן. ומחזי דכולה מילתא משום שמחת י"ט דכהן דצריך לה הוא אפילו הכי אסור) וכו' עכ"ל הסוגיא עם פירש"י ז"ל.

ולכאורה קשה לענ"ד טובא בהך סוגיא. דמאי פריך הגמרא ולא מגביהין תרומות ומעשרות פשיטא וכו' דמאי פשיטותא איכא לאסרן יותר מבכל אינך דקחשיב ואזיל במשנה דהתם לא מקדישין. ולא מעריכין. ולא מחרימין. ומה ראה על ככה המקשן להיות כל אלו הדברים נצרכים להיות שונים במשנה שהם אסורים ואינם מילתא דפשיטא דלא הוינן ידעינן איסורן אם לא היה נשנית במשנה שהם אסורים. וזה לבדו יצא מן הכלל הגבהות תרומות ומעשרות בשבת ויום טוב להיות מילתא דפשיטא איסורו. הלא דבר הוא.

ודבר זה אי אפשר לאמרו דכוונת קושיתו של המקשן מה שהקשה ואין מגביהין תרו"מ פשיטא וכו' והיתה מכח מה דכבר ידעינן ליה ממה דקתני לעיל מיניה לא מקדשין לא מעריכין ולא מחרמין וכו' אף דזה הוא דוחק לאמרו דכשם דתני המשנה להנך ג' דכולהו תלתא אסורין מחד טעמא וענינם אחד. קתני נמי המשנה להך מילתא ורביעים ישובו הנה אין מגביהין תרומות ומעשרות אף שגם זה יש בו הטעם של אינך והוא מענינם. אך אף אם נסבול הדוחק הזה הא מיהא תקשה דאם זהו היתה כוונת קושית המקשן בקושיתו פשיטא. הנה תקשה קושיא אחרת והוא דלא משני הגמרא ולא מידי במה דקמשני תני רב יוסף וכו' וכמו שאבאר בס"ד.

וביאור דבר זה הוא. דהא שינוייא דקמשני רב יוסף ליתנה לכהן בו ביום וכו' וכדלעיל. דבר זה אינו רבותא אלא לפי הטעם דאיסור הגבהות תרומות ומעשרות הוא משום דמחזי כמתקן דאז שייך הסברא של פירש"י ז"ל הנ"ל שאם נותנה לכהן בו ביום לא מחזי שכוונתו לתקן ואיכא למטעי לפחות בהך סברא ואיצטרך המשנה לאשמעינן דאפילו הכי אסור. אבל אם נאמר טעם איסור הגבהות תרומות ומעשרות שהוא משום דמחזי כמקח וממכר. אם כן אדרבא כשהוא נותנה לכהן בו ביום הוא יותר פשיטותא שאסור להגביה תרומות ומעשרות מאילו לא היה נותנה לכהן בו ביום דכשהוא נותנה לכהן בו ביום מיגרע גרע ומחזי יותר כמקח וממכר מאילו היה מגביה תרומות ומעשרות ועדיין הם תחת ידו שלא היה נותנה לכהן.

ואמינא מילתא ואמינא בה טעמא בס"ד. שהרי ענין מקח וממכר הוא. שזה הדבר הנמכר מתחדשים בו שני דברים כי הוא יוצא מרשות המוכר. וזאת שנית שהוא נכנס לרשות הלוקח. ואם כן התרומה והמעשר כל זמן שלא נתנן ליד הכהן. הנה אינם דומים ולא מחזי כמקח וממכר. שלא בלבד שעדיין לא נכנס לרשות אחר ואין בו החלק השני מענין המקח והממכר אלא אף חלק הא' אין בו שעדיין לא יצאו מרשותו לגמרי כיון שטובת הנאה היא שלו ליתנה לאיזה כהן שירצה הוא. וגם יכול ליקח סלע מישראל ליתנם לבן בתו כהן או לוי. עיין בבכורות דף כ"ו ריש ע"א ועיין לקמן בהלכות תרומות פרק שנים עשר הלכה כ' מה שכתב רבינו ז"ל. ואם כן לא יצאו התרומות והמעשרות עדיין מרשותו לגמרי ואין נראה כל כך כמקח וממכר. ואף גם אין לו דמיון להקדש ולערכין ולחרמים דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ושפיר מיחזי כמקח וממכר שמיד שהקדיש או העריך או החרים. הנה מיד יצא אותו הדבר מרשותו ונכנס לרשות ההקדש ואין לו באותו דבר עוד שום רשות עליו כלל שאפילו בערכין וחרמין אין לו להמעריך ולהמחרים שום טובת הנאה אלא הרי הוא של המשמר שהיה באותו השעה שהעריך והחרים בין שהחרים קרקעות בין שהחרים מטלטלין שקולים הם כמבואר לקמן בהלכות ערכין וחרמין פרק ששי הלכה ה' ע"ש ולפיכך שפיר אסור בשבתות וימים טובים להקדיש ולהעריך ולהחרים משום דנראה כמקח וממכר בשני חלקיו ככל חוקותיו ומשפטיו. וזה הוא גבי הגבהות תרומות ומעשרות ולא נתנם לכהן בו ביום שאינו דומה למקח וממכר ולמקדיש ומעריך ומחרים וכאמור. אבל כשהוא מגביה תרומות ומעשרות ונותנם לכהן בו ביום. דאז שפיר הם יוצאים מרשותו לגמרי ונכנסים לרשות אחר לרשות הכהן הא בודאי ראוי לאסרו משום דמחזי כמקח וממכר והוא דומה למקדש ומעריך ומחרים וכאמור לעיל. והדרא קושית המקשן הנ"ל לדוכתיה ולא מגביהין תרומות ומעשרות פשיטא וכו' דהא כבר ידעינן ליה מהא דלא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין וכו' דקתני התם במשנה אם נאמר דזהו היתה כוונת המקשן בקושיתו פשיטא וכו' מכח מה דכבר ידעינן ליה שהוא אסור מהא דלא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין וכדלעיל. וצ"ע לענ"ד לכאורה.

אמנם את אשר אני אחזה לי וחלקי אמרה נפשי בס"ד בביאור הסוגיא ההיא ובזה יסתלקו כל הקושיות הנ"ל. הוא דאני אומר דגם המקשן שהקשה ואין מגביהין תרומ"ע פשיטא וכו' הוא ידע ומסיק אדעתיה דאיכא בהגבהות תרומות ומעשרות משום דנראה כמתקן. דהך סברא דנראה כמתקן היא סברא מפורסמת בש"ס גבי טבילת כלים וכדומה הרבה. אך זה הדבר הוא דלא אסיק אדעתיה המקשן. והוא לחלק בין אם אינו נותנה לכהן ביום ההוא לבין אם נותנה לכהן באותו היום. דהיינו דבנותנה לכהן באותו היום דלא שייך ביה דמחזי כמתקן ובטעמו של רש"י ז"ל דמחזי שאין כוונתו לתקן אלא שעושה כן לטובת הכהן כדי שיהיה לו מה לאכול ממנו. דבר זה הוא דלא אסיק אדעתיה אלא היה סובר דגם כשהוא נותנה לכהן מבעוד יום תורה אחת ומשפט השוה לאין נותנה לכהן באותו היום כי גם בזה שייך האיסור דנראה כמתקן.

והנה המקשן שהקשה פשיטא עיניו הרואות דהמשנה דהתם קתני הך דינא דאין מגביהין תרומות ומעשרות בהדי אינך דינים ששנו חכמים בלשון המשנה שם לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין וכו' בחדא מחתא מחתינהו לכולהו. ולפיכך היה סובר המקשן דגם הטעם דאין מגביהין תרומות ומעשרות הוא מטעם דמחזי כמקח וממכר והיה זה איסור הגבהות תרומות ומעשרות כאחד מהם. ועוד אפשר לומר בס"ד לענ"ד דהמקשן ראה דהמשנה שנה ראשון תחלה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ואח"כ ולאחרונה יסע הך דינא של אין מגביהין תרומות ומעשרות וכו' ואילו היה טעם המשנה ליאסור הגבהות תרומות ומעשרות משום דנראה כמתקן. הנה היה ראוי להקדימו ולשנות תחלה אין מגביהין תרומות ומעשרות ואח"כ לשנות הנך דיני של לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין וכו' דהא הגבהות תרומות ומעשרות השבות שלו הוא משום דנראה כמתקן. והשבות של מקדיש ומעריך ומחרים הוא משום מקח וממכר וכאמור לעיל. והנה הך שבות דנראה כמתקן הוא שבות יותר חמור הרבה מהך שבות דמיחזי כמקח וממכר וכמו שאכתוב בס"ד בסמוך לפנינו טעמא דמילתא. ואם כן כשהיא נשנית באחרונה איסור הגבהות תרומות ומעשרות הנה נשנית המשנה בדרך זו ואין צ"ל זו ואין זו מדרך המשנה לשנות בדרך זו ואין צ"ל זו. אבל אם היה נשנה איסור הגבהות תרומות ומעשרות ראשון תחלה ואח"כ היה נשנית האיסור של מקדיש ומעריך ומחרים היה נשנית המשנה בדרך לא זו אף זו וזה הדרך אשר ילכו בו חכמי המשנה והברייתות נ"ע וכמו שרגילין התוספות לומר כן.

ולפיכך פריך המקשן ואין מגביהין תרומ"ע פשיטא וכו' דלמה ליה למיתני דאין מגביהין תרומות ומעשרות מטעם כמקח וממכר. דהא גם בלא"ה אף דלא היה שייך גביה הטעם של דמחזי כמקח וממכר נמי אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבתות וימים טובים משום דמיחזי כמתקן. וזה הטעם דמחזי כמתקן לא שייך אלא רק בהגבהות תרומות ומעשרות שמתקנו מידי איסור אכילה דרבע עליה בהיותו טבל וע"י הגבהתו תרומות ומעשרות מתקנו ומכשירו שיהיה מותר באכילה. משא"כ במקדיש ומעריך ומחרים דלא שייך גביה טעם זה של דמחזי כמתקן דמה תיקון יש בזה. והנה הך טעמא דמחזי כמתקן בודאי הוא חמור טפי טובא מהך טעמא דמחזי כמקח וממכר. דהא מתקן הוא מלאכה ואיסור דאורייתא שבשוגג חייב עליו חטאת ובמזיד סקילה בשבת. וביו"ט במזיד לפחות הוא במלקות. וא"כ הך שבות מה שהוא מחזי כמתקן הוא קרוב מאד ליגע באיסור דאורייתא של מתקן ממש. משא"כ הך שבות של דמחזי כמקח וממכר שהוא רחוק מאוד מאיסור דאורייתא. שהרי אפילו אם יגע באיסור מקח וממכר הא עדיין לא עבר בזה על איסור דאורייתא אלא יעבור רק על איסור דרבנן שהוא משום גזירה שמא יכתוב וכדלקמן הלכה י"ב והכתיבה היא מלאכה דאורייתא. וא"כ הך איסור דהגבהות תרומות ומעשרות שזה הא אינו איסור אלא משום דמחזי כמקח וממכר לא שהוא בעצמו הוא מקח וממכר. א"כ הוא רחוק מן האיסור דאורייתא הרבה שתי מדרגות ואינו אלא גזירה לגזירה. ונהי דיציבא מילתא שהוא חדא גזירה וכמ"ש רש"י ז"ל במס' ביצה שם בד"ה משום מקח וממכר וכו' אבל בודאי איסורו קל טפי טובא והוא רחוק יותר מן האיסור דאורייתא מהך איסור של מחזי כמתקן. ושפיר פריך הגמרא ואין מגביהין תרומות ומעשרות פשיטא וכו'.

ומשני רב יוסף על זה וז"ל לא נצרכא אלא ליתנה לכהן בו ביום וכו' והיינו דכשנותן לכהן באותו היום לא שייך הטעם דמחזי כמתקן ומהטעם שכתב רש"י ז"ל בד"ה תני רב יוסף וכו' שהבאתי לעיל. ודבר זה הוא שחידש התרצן להמקשן. דהיינו דכשנותנה לכהן בו ביום שוב לא שייך גביה הטעם לאסרו משום דמיחזי כמתקן. אבל כשנותנה לכהן באותו היום שייך גביה טעם אחר לאסרו. והוא מטעם איסור דמחזי כמקח וממכר שהרי אז הוא דומה למקח וממכר בכל שני צדדיו. שהוא יוצא מרשותו לגמרי ונכנס לרשות אחר להכהן שהוא נותן לו את התרומה. ומה דקאמרינן בסוגיא דשבת דף קמ"ב ע"א שהבאתי לעיל הטעם דאין מגביהין תרומות ומעשרות משום דמחזי כמתקן וכנ"ל ולא קאמר ג"כ עוד טעם אחר והוא משום דמחזי כמקח וממכר. היינו משום דהתם אפשר לאוקמי דמיירי בשאינו נותנה לכהן בו ביום וכמו שמורה כן פשטיות לישנא דר' יהודה התם דקאמר אף מעלין את המדומע וכו' דמיירי (אם ליכא הכרה להוציאו מידי פשטיותו) דאינו עושה שום דבר אלא שמעלהו אבל לא שנותנו לכהן באותו היום. דאז לא שייך גביה הטעם משום דמחזי כמקח וממכר דהא אז עדיין לא יצא מרשותו לגמרי שטובת הנאה עדיין היא שלו וגם לא נכנס לרשות אחר כלל עדיין וכדבר האמור לעיל. אבל כיון דלא נתנו לכהן עדיין בו ביום. נהי דיציב פתגם דלא שייך גביה לאסרו מטעם דמחזי כמקח וממכר וכאמור. אבל הא מיהא אז שייך גביה הטעם לאסרו משום דמחזי כמתקן. שהרי לא שייך גביה למימר סברת רש"י ז"ל בד"ה תני רב יוסף וכו' הנ"ל דמחזי דמשום שמחת י"ט דכהן קעביד. והנה מהך סוגיא דביצה האמורה לפי מה שביארנוהו בס"ד יצא לו לרבינו ז"ל הטעם השני שכתב לקמן הלכה י"ד משום דמחזי כמקח וממכר. ולזה מטין ג"כ דברי רבינו ז"ל בפירוש המשניות במס' ביצה שם ודלא כפירוש רבינו עובדיה מברטנורא ז"ל שם.

ומעתה הנה כי כן בין כך ובין כך. בין שאינו נותנה לכהן בו ביום ובין שנותנה סוף סוף אסור להגביה תרומות ומעשרות בשבתות וימים טובים. רק שהם חלוקים בטעמן דכשהוא נותנה לכהן בו ביום אז לא שייך הטעם לאסרו משום דמחזי כמתקן. אבל שייך הטעם לאסרו משום דמחזי כמקח וממכר. וכשאין נותנה לכהן בו ביום דאז לא שייך גביה הטעם לאסרו משום דמחזי כמקח וממכר אבל שייך גביה הטעם לאסרו משום דמחזי כמתקן. וככל הדברות והאמירות האמורות לעיל בס"ד.

ולפיכך כתב רבינו ז"ל שני הטעמים האמורים כדי לאסרו בין כך ובין כך וכאמור. רק דפה לא מיירי רבינו ז"ל אלא רק בשאינו נותנה לכהן בו ביום לכך כתב פה רק הך טעם לחוד משום דמחזי כמתקן ולא כתב הטעם ג"כ משום דהוא מחזי כמקח וממכר. ואזדא לה בזה בס"ד השגות הראב"ד ז"ל מה שהשיג וכתב וז"ל א"א ואפילו ליתן לכהן בו ביום וכו' וכאמור לעיל. דזה אינו לפי האמור דאם נתנה לכהן בו ביום אז אינו אסור מטעם דמחזי כמתקן שכתב רבינו ז"ל פה וכדברי רש"י ז"ל הנ"ל. אלא זה יש בו איסור אחר והוא מטעם דמחזי כמקח וממכר וכנ"ל. (ודע דאף דרש"י ז"ל במס' ביצה התם כתב הלשון דמחזי דמשום שמחת יו"ט דכהן קעביד יע"ש ברש"י וכמו שהבאתי לשונו לעיל. הנה שמחת יו"ט שכתב לאו דוקא הוא אלא הואיל והתם ביו"ט קמיירי נקט שמחת יו"ט בלשונו. אבל כוונתו של רש"י ז"ל בדבריו אלה הוא. דמחזי דאינו עושה כן מה שמגביה את התרומות ואת המעשרות כדי לתקן הכרי כדי להתירו באכילה מהאיסור טבל דרבע עליה אלא שעושה בשביל טובת הכהן שיהיה לו מה לאכול. ומכ"ש שבת קדש דהאכילה בו ג"כ הוא מצוה רבה. ועיין לקמן פרק שלשים. ולענין זה מה לי י"ט ומה לי שבת וק"ל).

אבל לא כן לקמן הלכה י"ד התם אשמעינן רבינו ז"ל והגיד לנו חדשות דברים אשר לא נשמע עדיין עד פה והוא דאשמעינן לן רבינו ז"ל דינו של הראב"ד ומה דתני רב יוסף הנ"ל והוא בשנתנה לכהן מבעוד יום דומיא דמקדיש ומעריך ומחרים שכתב לעיל מיניה מיד שהוא יוצא מרשותו ונכנס לרשות אחר אף כך מיירי בהגבהות תרומות ומעשרות שהוא יוצא מרשותו ונכנס לרשות אחר דהיינו שנתנה לכהן בו ביום וגם זה אסור אף דאינו שייך גביה הטעם משום דמחזי כמתקן אבל מטעם אחר הוא אסור ולפיכך כתב שם הטעם משום דמחזי כמקדיש וכמקח וממכר וכנ"ל.

ואחר כך אמר רבינו ז"ל שם עוד וז"ל ועוד מפני שהוא כמתקן אותן בשבת וכו' ופירושו לענ"ד בזה הוא. דבזה אשמעינן רבינו ז"ל חדשות. והיינו שכבר אפשר שיארע שיהיה באופן דאף שהוא נותנה לכהן בו ביום מ"מ יהיה בו שני איסורים. דמלבד האיסור של דמחזי כמקח וממכר וכנ"ל. אלא אף זו שיהיה בו איסור מוסיף שיהיה נראה כמתקן. והיינו כגון שהוא מפריש תרומות ומעשרות מדבר שאינו מאכל אדם כשהוא חי רק כשהוא מבושל. (אמת חיטין ראוי לכוס אותן כשהוא חי אבל כבר יש הרבה מיני תבואה והרבה מיני פירות שאין ראוי לאכלן חי. והרי לרבינו ז"ל לשיטתיה אף פירות הם חייבים מדאורייתא בתרומה ומעשר. ולהראב"ד ז"ל הא מיהא פירות מדרבנן הם חייבים בתרומה ומעשר). וא"כ אף כשהוא נותנם לכהן בו ביום מ"מ שייך גביה האיסור של דמחזי כמתקן את הכרי. דהא לא שייך גביה למימר סברת רש"י ז"ל האמור לעיל דמחזי דמשום שמחת ואכילת הכהן בשבת הוא דקעביד דהא הכא מיירי בשבת ובשבת א"א לו לבשל התרומה ההיא להיות ראוי לו לאכול. וממילא כשהוא באופן זה אם נותנה לכהן בו ביום מיגרע גרע דקעביד תרתי איסורא וכאמור. (ודע דהיה אפ"ל בס"ד לענ"ד לכאו' דאם מגביה תרומות ומעשרות בשבת מדבר שאינו ראוי לאכלו חי אלא רק מבושל שאין בו משום דמחזי כמתקן דמה תיקון יש בזה דהא אף שהגביה ממנו המעשר והתרומה עדיין אינו ראוי לאכול אך זה אינו דתיקנו שהוציאו מידי איסור וגם תיקנו אם היה כאן חולה שיש בו סכנה והיה מצוי לפנינו היתר רק שהיה צריך לבשלו. א"כ אם לא היה מגביה מן הכרי הזה התרומה והמעשר לא היה רשאי החולה לאכול מן הטבלים הללו אלא היו מבשלין לו מן ההיתר. אבל על ידי מה שהפריש הוא מן הכרי הזה את התרומה ואת המעשר הרי שניהם היתר לבשל דצריך זה כמו זה ועיין ביומא דף פ"ג סוף ע"א).

(ומסתלקת מתוך האמור בס"ד ג"כ הדיוק של הגאון מהר"ל ן' חביב ז"ל בתשובותיו סימן ט"ז. שדייק בלשון רבינו ז"ל במ"ש לקמן הלכה י"ד תיבת בשבת גבי הטעם של משום דמחזי כמתקן יע"ש בתשובת מהרלב"ח ז"ל. ואני מוסיף עוד לחזק דיוקו של הגאון ז"ל הנ"ל. והוא דלמה זה פה כשכתב הטעם משום דמחזי כמתקן לא כתב רבינו ז"ל תיבת בשבת ואילו לקמן בהלכה י"ד כשכתב הטעם של דמחזי כמתקן כתב תיבת בשבת. ומזה יש ג"כ קצת סתירה לדברי מהרלב"ח ז"ל בתשובה שם במה שהוא רוצה לחלק בין שבת לבין יו"ט. מלבד מה שכתב הוא בעצמו ובכבודו שם. שדבריו הם נגד דברי התוס' דחגיגה דף ח' ע"א בד"ה משום סקרתא וכו' יע"ש בתשובת מהרלב"ח ז"ל.

ואולם לפי האמור בס"ד דברי רבינו ז"ל נכונים ושקולים בפלס ומאזני משפט השכל פיו יפה דייק וגרס. והוא דהך מחזי כמתקן שכתב רבינו ז"ל לקמן הלכה י"ד. הא לא שייך אלא רק בשבת. אבל ביום טוב הא לא שייך הך טעם של דנראה כמתקן האמור שם. שהרי התם מיירי כשנתנה לכהן בו ביום וכאמור לעיל דומיא דמקדיש ומעריך ומחרים שהם יוצאים לרשות אחר לגבוה מיד כשמקדישו ומעריכו ומחרימו וכדבר שנאמר לעיל. והרי כשהוא נותנה לכהן בו ביום לא שייך גביה הטעם של דנראה כמתקן אלא כשהוא באופן זה שאינו ראוי לאכלו כשהוא חי אלא דוקא כשהוא מבושל וכדלעיל. וביום טוב מה לי בכך שאינו נאכל כמות שהוא חי סוף סוף הרי הכהן יכול לבשלו ולאכלו ולא שייך גביה האיסור מטעם דנראה כמתקן דהא שפיר שייך גביה סברת רש"י ז"ל הנ"ל דאינו נראה כמתקן את הכרי אלא דנראה שעושה כן בשביל שמחת יום טוב של הכהן שיהיה לו מה לאכול ביום טוב אחרי שיבשלנו. ולפיכך כתב רבינו ז"ל לקמן הל' י"ד תיבת בשבת דוקא דביום טוב לא שייך איסור זה אלא רק ביום טוב הוא דאסור בשביל הטעם הראשון דמחזי כמקח וממכר. מה שא"כ פה דמיירי רבינו ז"ל שלא נתנה לכהן בו ביום. וכמו שכתבתי בס"ד לעיל. וממילא שייך גביה האיסור מטעם שהוא מחזי כמתקן אף כי הוא זה דבר שהוא ראוי לאכילה מיד עודנו חי. והאיסור והטעם הזה שייך אפילו ביום טוב גם כן. ולפיכך דקדק רבינו ז"ל הדק היטב במה שלא כתב פה גם כן תיבת בשב"ת דהא אף ביום טוב הוא אסור מטעם זה של דמחזי כמתקן וכאמור. ודוק היטב).

ושוב לפי דברים הדברים אלה הדברים האמורים לעיל לא השמיט רבינו ז"ל להדין ההוא שכתב הראב"ד ז"ל בהשגות וגם יש להם מקור בתלמוד לכל הנך טעמים שכתב רבינו ז"ל. וגם לא לחנם מזורה ארשת שפתיו שפתי דעת לכתוב הדין הזה זה פעמים. הפעם האחד פה. והפעם השני לקמן הלכה י"ד. וגם פה לא היה יכול לכתוב אלא רק טעם אחד שכתב ואין עוד אחר. ולקמן הלכה י"ד הוצרך לכתוב שני הטעמים שכתבן. ואזדא להו בס"ד כל הקושיות הנופלות לכאורה בדברי רבינו ז"ל הנאמרים לעיל ריש האות הזה. ודוק היטב.

ויותר נראה לענ"ד בס"ד דהך השגת הראב"ד ז"ל שהבאתי לעיל מכח טעות הדפוס היא נדפסה כאן בהלכה זו. אלא שמקומה האמיתי היא לקמן בהלכה י"ד על מה שכתב רבינו ז"ל ואין מגביהין תרומות ומעשרות שזה דומה למקדיש וכו' על זה היתה כתובה על ספר ההשגות הך השגה הנ"ל וז"ל ואין מגביהין וכו' א"א ואפילו ליתן לכהן וכו' והיינו דשם לא בא הראב"ד ז"ל להשיגו לרבינו ז"ל בשום דין להוסיף או לגרוע. אלא אדרבא זה כחו כי הנה הוא בא לבאר כל חמירא שיש לכאורה בדברי רבינו ז"ל במה שכ' לקמן שם טעם איסור הגבהות תרומות ומעשרות מפני שהוא דומה למקדיש ומקח וממכר וכנ"ל. הנה על זה קאמר הראב"ד ז"ל דהתועלת שיש בהטעם הזה של מה שנראה כמקח וממכר וכמקדיש. הוא דבשביל הטעם הזה הוא אסור להגביה תרומות ומעשרות אפילו כשהוא רוצה ליתנה לכהן בו ביום. מה שא"כ מכח הטעם מה דמחזי כמתקן האמור לעיל. הנה היה מותר להגביה תרומות ומעשרות כשהיה באופן שאומר והוא שהיה נותנה לכהן בו ביום וגם היה ראוי לאכילה הן בעודנו חי בלי שום בישול. כמו שהיא כן רוב וסתם תרומות ומעשרות. חטין ראויין לכססן. יין ושמן ופירות הא ודאי הם ראויים לאכילה מיד ושייך גבייהו הסברא של רש"י ז"ל הנ"ל דמחזי דמשום כבודו של כהן ושבת ויום טוב ושמחתן הוא דקעביד הכי וכנ"ל. בשם רש"י שם במסכת ביצה בסוף ד"ה תני רב יוסף וכו'. ודוק.

ב) וראה זה רבינו ז"ל פסק לקמן בהלכות מעשר סוף פ"ה הכ"ג וז"ל היה אוכל באשכול וכו' (כצ"ל שמכאן מתחיל הל' בפ"ע. והיא הל' כ"ג שבאותו הפרק. וכן נראה שם בדפוס אמשטרדם. שמצוין שם שתי נקודות זו תחת זו כזה: אחר תיבות והשבת קובעת: טרם שמתחיל תיבות היה אוכל באשכול וכו'. ואעידה לי עוד עד אחד מהימן כמאה עדים ויותר. כי כן הוא בדפוס הש"ס של הגאון ר' שמואל יחי' בעין משפט. במסכת ביצה דף ל"ה ע"א אות ד'. שכתוב שם וז"ל מיימוני שם פ"ה הכ"ג עכ"ל עין משפט. והוצרכתי להאריך בדבר זה. לפי שראיתי להחכם המובהק מוה"ר יעקב כולי ז"ל מסדר ומגיה ספר משנה למלך שהדפוס הטעוהו לחשוב מחשבות שגם זה עדיין הוא מההלכה הקודמת הלכה כ"ב ובנה על זה יסוד לשפוט שפט מזה כוונה בדברי רבינו ז"ל מה שלא כיון אליו מעולם. ובמחילה מכבוד תורתו של החכם הנ"ל הבנתו בדברי רבינו בענין זה אינו כלל וכלל. כמו שיבין כל ישר הולך אחד הרואה ואחד השומע דבריו וגם הוא טעות הדפוס דמוכח שצריך להיות מן תיבות היה אוכל באשכול וכו' הנ"ל. הלכה בפני עצמה. ולהוציא מלב הקורא דבריו כתבתי זה אף שלדעתי הדבר פשוט מאד) וחשכה עליו לילי שבת לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר. ואם הניחן לאחר שבת הרי זה גומרו. עכ"ל רבינו ז"ל ועיין בכסף משנה שם מה שכתב מרן ז"ל בגירסת רבינו ז"ל.

והסוגיות השייכות להדין הזה ולהבין דברי רבינו ז"ל הללו. הנה הם למקומות מושבותיהם במסכת תרומות פרק שמיני משנה ג' וז"ל היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה וכו' ובמסכת מעשרות פרק רביעי משנה ב' וז"ל כלכלת שבת בית שמאי פוטרין וכו' ובמסכת עדיות פרק רביעי משנה יו"ד וז"ל כלכלת השבת ב"ש וכו' ובמסכת ביצה דף ל"ד ע"ב וז"ל תנן התם תנוקות שטמנו תאנים מערב שבת ושכחו ולא עשרו וכו' ותנן נמי וכו' בעי מניה רבא מרב נחמן שבת מהו וכו' וכל הסוגיא ההיא כולה כמות שהיא עד סוף הפרק ההוא. ולהיות כי דברי רבינו ז"ל הללו יש בהם הרבה מן הקושיות הנופלים בהם. והם צריכים ביאור וכמו שאפרט אחת לאחת לקמן באותיות שלאחר זה. והיותר מתפלא שבעל ריבו גדול אדוננו הראב"ד ז"ל מישתק שתיק ליה ואין דובר דבר. והביאור שנכתוב בס"ד בדברי רבינו ז"ל נמשך לדברינו אלה שבאות הקודם לפיכך ראיתי לבאר פה דברי רבינו ז"ל כפי אשר חנני חונן לאדם דעת חנם יתברך.

והנה במסכת תרומות פרק שמיני משנה ג' והובאה גם כן בביצה דף ל"ה ע"א תנינן וז"ל היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר. ר' אליעזר אומר יגמור ור' יהושע אומר לא יגמור. עכ"ל המשנה כך הגיה המשנה רש"י ז"ל במסכת ביצה דף ל"ה ע"א בד"ה ה"ג חשכה לילי שבת וכו' אמנם רבינו ז"ל בפירוש המשנה התם הביא הגירסא כמו שהיתה כן הגירסא הישנה. והיינו דברישא גבי נכנס מן הגנה לחצר הגירסא שלו היא גם כן אמר ר' אליעזר יגמור ור' יהושע אמר לא יגמור וכו'. אבל בסיפא גבי שבת התם דקתני לפי גירסת רש"י ז"ל הנ"ל וז"ל חשיכה לילי שבת ר' אליעזר אומר יגמור ור' יהושע אומר לא יגמור וכו' הנה לפי גירסת רבינו ז"ל היא ר' אליעזר אומר יגמור ור' יהושע אומר לא יגמור וכו' הנה לפי גירסת רבינו ז"ל היא ר' אליעזר אמר לא יגמור ור' יהושע אמר יגמור יע"ש בפירוש המשנה לרבינו ז"ל.

ודברי התוס' י"ט במסכת תרומות התם בד"ה ר' אליעזר אומר וכו' הם תמוהים בעיני. שכתב שם וז"ל ר' אליעזר אומר יגמור ור"י אומר לא יגמור הכי גרסינן בס"א. וכן כתב רש"י וכו' דסבירא ליה בשבת כמו בחצר וכו'. וכן נראה מלשון הרמב"ם בחיבורו סוף פרק רביעי מהלכות מעשר (הלכה טו"ב) אף עפ"י שבפירושו כתב מאמר ר' יהושע יגמור וכו' עכ"ל התוספות י"ט.

ותמיהני עליו ולא ידעתי מה היה לו כי זעק אל המלך רבינו ז"ל. שהרי רבינו ז"ל בעצמו ובכבודו בפירוש המשניות שם כתב דגבי חצר הוא ההיפוך משבת בין לר' אליעזר ובין לר' יהושע. והוא דגבי חצר סבירא ליה לר' אליעזר דיגמור ור' יהושע סבירא ליה דלא יגמור ובשבת הנה הדבר הוא בהיפוך דר' אליעזר סבירא ליה דלא יגמור ור' יהושע הוא דסבירא ליה דיגמור. ופסק שם הלכה בשתיהם כר' יהושע יע"ש בפירוש המשנה. ממילא לפי זה פסק שם הלכה דבחצר לא יגמור ובשבת פסק דיגמור והן הן הדברים שנאמרו למשה הלא הוא רבינו ז"ל בחיבורו זה שהרי לקמן בהלכות מעשר פרק רביעי הלכה טו"ב דאייתי התוספות י"ט תלמודו בידו וכנ"ל הא מיירי התם בחצר לא בשבת. וז"ל שם היה אוכל באשכול בגנה ונכנס מן הגנה לחצר. אף עפ"י שיצא מן החצר לא יגמור עד שיעשר עכ"ל רבינו ז"ל. הרי דגבי חצר פסק כר' יהושע דלא יגמור ועיין בכסף משנה שם מה שכתב מרן ז"ל. אבל לא כן התם בסוף פרק חמישי דמיירי לענין שבת. הנה גם כן פסק רבינו ז"ל כר' יהושע לפי גירסתו ולפי הגירסא הישנה ופירושה דיגמור דקאמר ר' יהושע היינו שיגמור אחר השבת. וא"כ אין כאן שום סתירה בדבריו אלא אדרבא דברי רבינו ז"ל בחיבורו ודבריו שבפירוש המשנה הנ"ל צדקו יחדיו ואין בשפטיו כושל ושפה אחת להם ודברים אחדים וצ"ע לענ"ד טובא על גדול ליהודים התוספות י"ט. וק"ל.

ג) הדבר הקשה לענ"ד בדברי רבינו ז"ל הללו שהבאתי באות הקודם הוא מה שראיתי שוב שכבר עמד בו גם כן בספר שער המלך שם. והוא דהיאך כתב רבינו ז"ל לקמן בהלכות מעשר סוף פרק חמישי וז"ל לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר וכו' וכנ"ל אות הקודם. דהיאך רשאים לעשר בשבת והלא זה כלל גדול דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבתות וימים טובים וכמו שפסק רבינו ז"ל גופא פה בהלכות שבת. וראה זה מה שתירץ בספר שער המלך שם דהפירוש בדבריו עד שיעשר דקאמר היינו בשוגג יע"ש בספר שער המלך.

הנה הרבה מן הדוחק שיש בזה. עד שאני תמה על רוחב לבו וגודל חכמתו של הגאון המחבר ז"ל הנ"ל היאך נתפייס בדברים דחוקים כאלה. דטובא איכא למיקהי ביה קיוהא. חדא. דהלשון עד שיעשר שכתב רבינו ז"ל אין משמעותו שיעשר בשוגג. אלא משמעותו הוא שיעשר ברצון ובאות נפשו. גם אם היה כוונתו לשוגג היה לו לרבינו ז"ל לומר עד שיעושר בוא"ו המלאפו"ם אחר אות העי"ן שהיא המורה כאילו נתעשר ממילא ובלי כוונת מתכוון וכדומה. אף זו קשה ביותר דלמה ליה לרבינו ז"ל כלל לכתוב תיבות הללו עד שיעשר. ולכאורה נראים תיבות הללו כאילו הם ח"ו דבר שפתים אך למותר. דדבר זה הוא מילתא דפשיטא ונודע לכל באי שערי התורה דאם עישרן דהם מותרים לאכול. דמהיכי תיתי תסלק אדעתן לומר שיהיו אסורין לאכול אף לאחר שעישרן. דליכא למימר דאשמעינן שאינו אסור לאכול אחר שעשרן לפחות משום איסור מוקצה וכדאמרינן במס' ביצה דף ל"ד סוף ע"ב ודף ל"ה ע"א דטבל מוכן הוא אצל שבת ויום טוב יע"ש בסוגיא. דזה גם כן לא איצטרך לרבינו ז"ל לאשמעינן לקמן בהלכות מעשר הנ"ל. דדבר זה כבר אשמעינן רבינו ז"ל פה במקומו בהלכות שבת לקמן ריש הלכה ט"ו שכתב שם וז"ל המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביום טוב בשוגג יאכל ממה שהתקין וכו' יע"ש. ומה לו להכפיל הדין הזה עוד לקמן בהלכות מעשר הנ"ל שאין זה מקומו שם אם טבל הוא מוקצה לשבת כשהופרש ממנו תרומות ומעשרות או לא. דדבר זה מקומו היותר נאות פה בהל' שבת בדיני מוקצה וסעיפיהם.

(ודע דגם ביום טוב שייך לאסור הגבהות תרומות ומעשרות משום הטעם דמחזי כמתקן. ואף עפ"י דאין לך תיקון יותר גדול מהשוחט והמבשל והאופה ואפילו הכי מותר ביום טוב הואיל והוא לצורך אוכל נפש הוא הדין נמי הגבהות תרומות ומעשרות היה ראוי להתירו מטעם זה של מחזי כמתקן אם מטעם דמחזי כמקח וממכר. ולפי מה שכתבתי בס"ד לעיל באות הקודם הנה בהגבהות תרומות ומעשרות בלי נתינתן לכהן לית ביה משום מחזי כמקח וממכר וכנ"ל. אבל זה אינו דלא שרי באוכל נפש גופא כל המלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב בלי פגימת טעם וכמו שמצינו שאסרו כן מדרבנן בהרבה דברים שהם באוכל נפש גופא הואיל ואפשר לעשותן מאתמול כמבואר בשבת דף קל"ד ע"א. וכן פסק מרן הרמ"א ז"ל בריש סימן תצ"ה בהגה והפרי חדש שם בד"ה ומ"ש וי"מ אפילו באוכל נפש עצמו וכו' הביא הראיה מהך סוגיא דשבת הנ"ל גם כן. והביא שם בסוף הדיבור ההוא שכן הוא גם כן דעת רבינו ז"ל יע"ש בפר"ח וכן הוא דעת מרן הבית יוסף ז"ל בסימן תק"ו סעיף ח' לענין עשיית שאור ביום טוב דאסור מטעם זה דהיה אפשר לעשותו מאתמול יע"ש בש"ע. ואם כן הוא הדין נמי גבי תרומות ומעשרות ביום טוב אף שאינו נותנן לכהן מכל מקום אסור מטעם דמחזי כמתקן הואיל והיה אפשר לעשותו מאתמול מערב יום טוב להגביה התרומות ומעשרות ובזה תבין דלא קשיא עלי מסוגיא דביצה דף י"ב ע"ב במשנה שם דתנן התם וז"ל ב"ש אומרים אין מוליכין חלה ומתנות לכהן וכו' אמרו להם ב"ה וכו' בתרומה שאינו זכאי בהרמתן וכו' יע"ש במשנה ובגמרא. ודוק).

והנראה לענ"ד בס"ד בישוב קושית ספר שער המלך. הוא דאני אומר דנהי דחשוב תיקון מה שהוא מגביה מן הכרי תרומות ומעשרות בשבת שהרי משוי ליה אוכל שמקדם לא היה ראוי לאכילה. ועכשיו הוא ראוי לאכילה וכמו שכתבנו בשם רבינו ז"ל לעיל אות ראשון. אבל מטעם דהוא מחזי כמקח וממכר שכתב עוד רבינו ז"ל לקמן הלכה י"ד הא כבר כתבנו בס"ד לעיל אות ראשון דזה לא שייך אלא כשהוא נותנו לכהן בו ביום דאז הוא יוצא מרשותו לגמרי. ונכנס לרשות אחר רשות הכהן. אז הוא דומיא דמקח וממכר בכל שני צדדיו ואסור משום דמחזי כמקח וממכר. אבל כשאינו נותנו לכהן בו ביום. הואיל ועדיין לא יצא מרשותו לגמרי ועדיין לא נכנס לרשות אחר כלל לא מיתסר מטעם דמחזי כמקח וממכר יע"ש באות הנ"ל. ממילא הכא דלא מיירי שנתנה לכהן בו ביום ממילא תו לא מיתסר לעשר ביום טוב אלא מטעם דמחזי כמתקן לא מטעם דמחזי כמקח וממכר.

ואחרי כי כן אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד לחלק בין הך דאשכול שחשכה עליו ליל שבת דמיירי ביה רבינו ז"ל בהלכות מעשר הנ"ל לבין שאר טבל. והוא דאני אומר דלא שייך ליאסר שום דבר משום דמחזי כמתקן אלא דוקא כשהוא צריך להתיקון ההוא תמיד. ולולי עשיית התיקון ההוא לא היה נעשה מתוקן לעולם. והיינו כגון הך דקמן שהוקבע לתרומות ומעשרות על ידי מה שהטבל ההוא ראה פני הבית או שייחדו לשבת וכבר נגמרה מלאכתו או שהוקבע על ידי מקח וכדומה. שאז כל כמה שאינה מגביה ממנו תרומות ומעשרות הרי הוא בטבלו ואסור באכילה אפילו אם יעמוד כך בלי הגבהת תרומות ומעשרות עוד רבות בשנים לו אלף שנים. שהרי כל זמן של הפריש מתנותיו הרי הוא טבל. לזה ההגבהת התרומות והמעשרות ממנו. ראוי הוא שיהיה נקרא בשם מחזי כמתקן. שההפרשתו התרומה והמעשר הוא תיקון גמור שעל ידי הפרשתו הוא מתקנו להוציא מידי איסור טבל ולולי הפרשתו היה עומד באיסור טבל לעולם. וכן הטובל כלי מטומאתו ביום טוב הוא נקרא בשם מתקן עיין במסכת ביצה דף ח"י ע"א וע"ב הנה הוא גם כן מטעם האמור שהטבילה היא תיקון גמור. שהרי כל זמן שלא טבלו להכלי ההוא מטומאתו אפילו אם יעמוד כך בלא טבילה ימים רבים טמא יהיה עוד טומאתו בו ולא יהיה רשאי להשתמש בו בטהרות עד עת זו שיטבילנו. לפיכך שפיר נקראת הטבילה תיקון גמור שהרי הטבילה הוא שמתקנו ואפס זולתו. מה שא"כ בהך דקמן גבי ענבים וכדומה כל היכא שלא נגמרה מלאכתו או שלא ייחדו לשבת עיין ברש"י במסכת ביצה דף ל"ה ע"א בד"ה ולא כשאמר יגמור וכו' ובתוספות שם בד"ה ר"א אומר יגמור בשבת וכו' דאז אין השבת מועיל לקבעו לחיוב הפרשת תרומות ומעשרות ממנו לעולם כל ימי היותו על הארץ. אלא רק לאותו יום השבת לחוד הוא שקבעו ואין עוד שכל זמן שהוא שבת קדש הרי הוא אסור לאכלו בטבלו. אבל מיד כשיבוא ליל מוצאי שבת מיד יהיה מותר לו לאכלו אפילו אם לא יפריש ממנו תרומות ומעשרות וכמו שאמר כן ר' נתן במסכת ביצה התם וז"ל אלא ממתין למוצאי שבת ויגמור וכו' יע"ש בגמרא. וכמו שפסק גם כן כך רבינו ז"ל בסוף פרק חמישי מהלכות מעשרות הנ"ל. הנה באופן כזה לא חשיב מחזי כמתקן דהא בלאו הכי הפרשת התרומה והמעשר אינו מתקן ממש אלא רק הם אמרו והם אמרו מחזי כמתקן. ובאופן כזה האמור שאינו תיקון גמור אפילו מחזי כמתקן נמי אינו (ולא שייך למיגזר ביה אטו מתקן כלי ממש) דהא גם בלא הפרשתו התרומות והמעשרות יהיה הדבר ההוא מותר ממילא בלי שום עשיית מעשה רק שהזמן יתירנו דהיינו מיד במוצאי שבת תפקע ממנו מעצמותו איסור טבל ויהיה מותר לו ולכל אדם לאכלו כך בלי הפרשות תרומות ומעשרות ממנו.

וסברא זאת לחלק בין דבר שאין לו היתר ממילא כי אם על ידי מעשה שהמעשה ההוא נקרא תיקון גמור ואסור משום מחזי כמתקן. לבין היכא שיש לו היתר ממילא שאם הוא מתירו על ידי מעשה למהר היתירו אין זה תיקון גמור ואינו אסור משום מחזי כמתקן. מלבד שהסברא בעצמותה היא סברא נכונה. אף זו אעידה לי עדים בס"ד יבאו ויגידו כי כנים אנחנו בסברתינו זאת האמורה.

וחילא דילי בס"ד הוא מהא דאמרינן במסכת ביצה דף ד' ע"ב וז"ל. אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב מרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן. והא קא מהפך באיסורא. כיון דרובא דהיתירא נינהו כי קא מהפך. בהתירא קא מהפך והא קמבטל איסורא לכתחלה. הנ"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ולרב אשי וכו'. מאי איכא למימר וכו' הכא מיקלא קלי איסורא וכו' עכ"ל הגמרא. ועדיין הדבר הקשה דהא אסור לבטל האיסור ביום טוב משום דמחזי כמתקן. וכמו שכתב כן להדיא המגן אברהם בסימן שכ"ג סעיף י' ס"ק י"ד יע"ש במג"א. ודבריו שם לקוחים מתשובת תרומת הדשן בסימן נ"ד (יע"ש שהאריך בזה). ואם כי התרומת הדשן שם בסוף הסימן הרגיש גם כן בקושיא זו ורצה לתרץ שם דהואיל ומיקלא קלי איסורא לא מיחשב כמתקן יע"ש בתה"ד וגם המג"א שם הביאו בקיצור.

אבל אנן יד עניים אנן ולא הבנתי מה זו תשובה. חדא. דהא ודאי אם המקשן היה אדעתיה לחלק בין דבר שאיסורו בעינא לבין דבר דמיקלא קליא איסורא לענין איסור של מחזי כמתקן. בודאי היה מסיק גם כן אדעתיה לחלק בכך לענין דבר שיש לו מתירין דלא בטיל. דלפחות שקולים הם. ואדרבא הדברים מטין דכל שכן הוא דאם מקילין אנו באיסור של מחזי כמתקן בשביל מה דמיקלא קליא איסורא אף דהך איסור דרבנן של מחזי כמתקן הוא איסור חמור דלא מצינו שום חולק על דין זה דדבר שהוא מחזי כמתקן דאסור בשבת ויום טוב לעשות. מכל שכן שהיה לו להמקשן לאסיק אדעתיה להקל באיסור דרבנן זה של דבר שיש לו מתירין דהיכא דמיקלא קלי איסורא דאפילו דבר שיש לו מתירין מותר לבטל. דהא הך דינא דדבר שיש לו מתירין דאינו בטל אפילו באלף לאו דכולי עלמא היא וכמו שאבאר בס"ד בסמוך לפנינו. אלא על כרחן צריכין לומר דהמקשן שהקשה ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין וכו' לא אסיק אדעתיה כלל לחלק לענין שום דבר. בין דבר דאיסורא בעינא לבין דבר דמקלא קליא לאיסורא אלא דמקרה אחד לשניהם.

ולפום כן תקשה על המקשן הנ"ל מה ראה על ככה להקשות קושיתו רק לרב אשי לחוד. דמדקאמר המקשן הלשון ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין וכו' משמע מזה דרבים פליגי עליה דרב אשי בהך דינא דדבר שיש לו מתירין (והנה לפי דעת רבינו תם וסייעתו ז"ל מוכח מזה דאין הלכה כרב אשי עיין בתוספות דיבמות דף נ"ז ע"ב בד"ה רב

יד

ואין מגביהין תרומות ומעשרות שזה דומה למקדיש וכו' ועוד מפני שהוא כמתקן אותן בשבת וכו'. עכ"ל. עיין במגיד משנה מה שהקשה בזה על רבינו ז"ל מה ראה על ככה דתנא ליה בכפילא להך דינא שהרי כבר כתבו לעיל הלכה טי"ת ועי' בהשגות הראב"ד ז"ל שם הלכה הנ"ל. ואני בעניי הוספתי שם הל' הנ"ל בד"ה אין מגביהין תרומות ומעשרות וכו' אות ראשון שהוספתי להקשות ולעורר ולדקדק בדברי רבינו ז"ל דשם ודפה. ובארתי שם בס"ד דברי רבינו ז"ל באר היטב ונסתלקו בזה מעליו השגות הראב"ד ז"ל וקושית הרב המגיד ז"ל וכל הקושיות והדקדוקים הנופלים ושם הראיתי בס"ד מקור מקומן טהור של שני טעמים הללו שכ' רבינו ז"ל. וגם שם סוף אות הנ"ל כתבתי בס"ד איה איפו הוא מקומו של השגות הראב"ד ז"ל הנ"ל תדרשנו משם.

יט

ואסור לקרות בכתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקני בשבת וכו'. עכ"ל. ואם מותר להסתכל בהדיוקני והצורה שלא נעשה לשם עכו"ם אפי' בימות החול או לא זה תלוי בפלוגתא דאשלי רברבי רש"י ורבינו בעלי התוס' ז"ל. ומה שיש לפלפל בדבריהם וגם דעת רבינו ז"ל היאך היא עי' לעיל בהל' עכו"ם פ"ב ה"ב בד"ה ואפי' להסתכל בדמות הצורה וכו' אות א' ב' ג' וד' מ"ש בס"ד.

כה

ומציל ביוה"כ וכו' אם היה יוה"כ בע"ש. אבל אינו מציל בשבת ליוה"כ וכו'. עכ"ל. עי' במגיד משנה מ"ש היאך הוא אפשר שיארע שיחול יוה"כ בע"ש או בא' בשבת. ועי' לעיל פ"ה הכ"א בד"ה יוה"כ שחל להיות בע"ש וכו' מ"ש בס"ד בזה. זיל גמור מהתם.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.