סדר משנה/שבת/כד

סדר משנה שבת כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שנאמר ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר וכו'. עכ"ל. עי' במגיד משנה שהערה מקורו אמנם מה שלכאו' דברי רבינו ז"ל פה סותרים למה שפסק לעיל בהל' ברכות פ"א ה"ז דהרהור כדבור דמי וישוב דברי רבינו ז"ל כי צדקו יחדיו עי' בס' קלבון השקל סימן ס"ב סעי' ד' בד"ה המחבר. אם מחמת חולי או אונס אחר וכו' כי שם באתי בארוכה בס"ד בדינים הללו של הרהור כדיבור דמי או לא.

ד

מותר לאדם לומר לפועל הנראה שתעמוד עמי לערב וכו'. עכ"ל. עיין במגיד משנה שהערה מקורו. ומה שלכאו' דברי רבינו ז"ל פה סותרים למה שפסק לעיל בהלכות ברכות פרק ראשון הל' זיי"ן עיין לעיל הל' א' בד"ה שנאמר ודבר דבר וכו' למקום שרמזתי שם.

ז

אין עונשין בשבת אעפ"י שהעונש מ"ע אינו דוחה שבת וכו' שנאמר לא תעברו וכו'. עכ"ל. ועי' לעיל פ"ח ה"ח בד"ה חייב מפני נחת רוחו וכו' אות חמישי וששי ושביעי מה שפלפלתי בס"ד בדין זה באריכות. ועי' בס' מנין המצות לרבינו ז"ל חלק הלאוין מנין שכ"ב ומ"ש שם בשם גמ' דבני מערבא הנה הוא בסנהדרין פרק רביעי הלכה וא"ו ועי' בגמ' דילן ביבמות דף ו' ע"ב.

ברם מה שאני בעניי תמיהני על רבינו ז"ל (וביותר אני תמה על נושאי כלי רבינו ז"ל שלא האירו עינינו בדבר זה וגם לא העירו עליו כלל). הוא במ"ש וז"ל ואעפ"י שהעונש מ"ע אינו דוחה שבת וכו' שנאמר לא תבערו וכו' וכדלעיל. דתיפוק ליה דמה"ט דהעונש הוא מ"ע בשביל זה לא היה צריך קרא של ל"ת שאינו דוחה שבת דגם בלאו הך קרא הוינן ידעינן ליה וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.

וביאור דבר זה דהא זה כלל גדול בדיני דחיות העשה להל"ת דאין עשה דוחה לל"ת ועשה. והרי רבינו ז"ל לעיל בפתיחתו להלכות אלו וכמו כן לעיל ריש פ"א כתב להדיא דשמירת שבת הוא עשה ול"ת והעושה בו מלאכה עובר בעשה ול"ת יע"ש. וא"כ בלאו הך קרא של ל"ת ג"כ ידעינן דאין עונשין בשבת דאין העשה של העונש דוחה להעשה והל"ת של שבת וביותר שהעשה והל"ת של שבת יש בהן כרת והעשה של העונש הוא עשה גרידא היאך תסלק אדעתן לומר שהעשה גרידא שאין בה כרת תדחה עשה ול"ת שיש בהן כרת.

ויציבא מילתא כי ביבמות דף וא"ו ע"ב אמרה כן הגמ' בשם המכילתא וז"ל. דתנא דבי ר' ישמעאל לא תבערו אש בכל מושבותיכם מה ת"ל וכו' לפי שנאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת וכו' ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם. ולהלן הוא אומר וכו' משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מה מושבות האמורים להלן בבית דין אף מושבות האמורים כאן בבית דין ואמר רחמנא לא תבערו וכו' עכ"ל הגמרא יע"ש באריכות יותר. אבל הא מסיק הגמרא שם סוף העמוד ושם ריש דף זיי"ן. דלכך איצטריך לקרא דלא תבערו דלולי כן הוי אמינא דתדחה הבערת בת כהן לשבת מכח קל וחומר מעבודה מה עבודה חמורה שהיא דוחה את השבת רציחה דוחה אותה. שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה את השבת יע"ש בגמרא. אבל לא אמרה שתהיה הוי אמינא שהבערת בת כהן תדחה את השבת מכח מה שהעשה דוחה להלא תעשה. ועיין בתוספות שם דף וא"ו סוף ע"ב בד"ה לא ר' יוסי וכו' מה שכתבו. ועיין עוד בתוספות שם ריש דף זיי"ן בד"ה ומה עבודה וכו' מה שהקשו בשם מהר"י דאורליינש ז"ל ותירצו בזה שני תירוצים ולו יהיבנא דרבינו ז"ל סובר כהתירוץ השני של התוספות, אבל הא מיהא לא איצטריך הקרא של לא תבערו אלא שלא נטעה ללמוד הקל וחומר. ואם כן סוף סוף רבינו ז"ל שלא כתב הטעם מכח קל וחומר אלא הוא ז"ל כתב הטעם דאיצטריך הקרא של לא תבערו שלא נטעה לומר דהעשה של העונש תדחה להלא תעשה דשבת. לזה שפיר קשיא קושיתינו הנ"ל דהא שבת הוה לי' עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לעשה ול"ת וצ"ע לכאורה לענ"ד.

והנראה לענ"ד בס"ד ליישב קצת קושיא האמורה והוא עפ"י מה שכתבו התוספות בזבחים דף ל"ג ע"ב בד"ה לענין מלקות איתמר וכו' דעשה שיש בו כרת אלים טפי טובא ודוחה אפילו לעשה ולא תעשה יע"ש בתוספות. והנה התוספות במסכת ביצה דף ה' ע"א בד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר וכו' ובראש השנה דף למ"ד ע"ב בד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר וכו' העלו הלכה זו דעשה דרבים שאין בה עונש כרת ועשה דיחיד שיש בה עונש כרת שקולים הם יע"ש בתוספות באריכות. והרי מצוה זו של העונש היא מצות עשה דרבים שהמצוה הזאת היא מוטלת על הבית דין, ועל העדים ועל כל ישראל, ועיין לקמן בהלכות סנהדרין פרק חמשה עשר הלכה א' והלכה ג' ועיין בכסף משנה שם ועיין בתורת כהנים סדר אמור פרק תשעה עשר פיסקא ג' וז"ל ורגמו אותו וכו' וכי כל העדה רוגמתו וכו' אילו עדים במעמד כל העדה וכו' עכ"ל הת"כ והטעם במה שאמר התורת כהנים במעמד כל העדה מפני שהמצוה מוטלת על כל ישראל רק שהעדים הם השלוחים של כל ישראל ואף דשלוחו של אדם כמותו אבל במצוה שהיא חובת הגוף ראוי להמשלח שיהיה במעמד ההוא כשהשליח עושה שליחותו כמבואר במגן אברהם בסימן תל"ד סעיף ד' ס"ק טי"ת בשם מהרי"ל ז"ל ודלא כבעל קרבן אהרן שם שבמחילה מכבוד תורתו כתב ביאור משובש בדבר זה של במעמד כל העדה ושפיר הוי אמינא שתהיה העשה דעונש דוחה להעשה והל"ת של שבת הואיל דהעשה דהעונש היא עשה דרבים אלימא טפי מהעשה והל"ת של שבת שהיא רק דיחיד לפיכך איצטרך קרא של ל"ת שאין הבערת בת כהן דוחה שבת.

וליכא למימר ולהשיב ע"ז. דהתוספות בזבחים בד"ה לענין מלקות איתמר וכו' הנ"ל לא כתבו דעשה שיש בו כרת דוחה לעשה ול"ת אלא דוקא כי הך דהתם דאיירי בהו התוס' שם דהעשה והל"ת אין בהם עונש כרת. אבל לא היכא דהעשה והל"ת ג"כ יש בהן עונש כרת דאז אין העשה האחרת שיש בהן כרת דוחה להעשה ול"ת שיש בהן כרת דמאי אולמא דהאי כרת מהאי כרת שקולים הם וממילא הדרינן לקיבעא קמא דאין עשה דוחה לעשה ול"ת. וא"כ הרי בהך דקמן דהך עשה ול"ת של שבת הוא שיש בהן עונש כרת. ונהי דהך מ"ע של העונש הוא עשה דרבים אבל עשה דרבים ועונש כרת שקולים הם לפי דברי התוס' דמס' ביצה ור"ה הנ"ל ואינו דוחה לעשה ול"ת של שבת שיש בהן כרת.

דדבר זה אינו דאי לאו הך קרא דלא תבערו וכו'. הו"א דהך ק"ו מעבודה הוא דאהני לן לגלות על דבר זה דעשה דרבים אינו שקול עם עשה דכרת. אלא דעשה דרבים היא עדיפא אפילו מעשה שיש בו כרת. דהיינו דעבדינן הק"ו הכי ומה עבודה שהיא דוחה שבת. והיינו מטעם הואיל ועבודה היא עשה דרבים לכך היא דוחה לעשה ול"ת של שבת שיש בה כרת. רציחה שהיא דוחה אפי' עבודה. אעפ"י ששניהם הם עשה דרבים לא כל שכן שהעשה דרבים שתדחה העשה ול"ת דכרת של שבת שהיא רק עשה ול"ת דיחיד דהא מהך דעבודה מוכח דעשה דרבים אפי' שאין בו כרת עדיף ודוחה עשה ול"ת שיש בו כרת אם הם רק דיחיד לפיכך איצטרך קרא של ל"ת אש בכל מושבותיכם וכו' להעיר לנו אזן דאין הבערת בת כהן דוחה את השבת. דלא דרשינן הך קל וחומר הנ"ל. ודוק.

ואדרבא הנה מקום אתי עמי בס"ד להביא ראי' וסיוע שיש בו ממש לדברי רבינו ז"ל כפי מ"ש בס"ד שהוא פירוש הסוגיא דהיינו לענין זה לבד קאמר הגמ' הק"ו דעשה דרבים עדיף מעשה דכרת לולי הקרא דל"ת אש וכו' אבל לא דאהני הק"ו לענין גוף הדין שתהיה רציחה דוחה את השבת. וחילא דיליה הוא. דרבינו ז"ל קשיא ליה קושית התוס' דיבמות ריש דף ז' בד"ה ומה עבודה שהיא חמורה וכו' שהקשו וז"ל הקשה ה"ר יעקב דאורליינש נימא דיו. מה רציחה אינו דוחה עבודה אלא בשב ואל תעשה. שבת נמי לא תדחה (ר"ל רציחה) אלא בשב ואל תעשה וכו'. עכ"ל התוס' ויע"ש שתירצו בזה שני תירוצים ועי' בתוס' הרא"ש ז"ל שם.

אמנם כן לפי האמור ניחא בס"ד. דאנן לא ילפינן מהתם בק"ו לענין גוף הדין שתהא רציחה דוחה את השבת. אלא מה דילפינן בק"ו מעבודה הוא דעשה גרידא שאין בה כרת אם היא עשה דרבים עדיפא מעשה ול"ת שיש בה כרת והיא רק של יחיד. וממילא דוחה הבערת בת כהן שהיא עשה גרידא שאין בה כרת רק שהיא עשה דרבים להעשה ול"ת של שבת שיש בהן כרת הואיל והן רק של יחיד. ואין חילוק שוב בין אם הוא בשב ואל תעשה לבין אם הוא בקום ועשה מקרה אחד לשניהם. כמו שהעשה דרבים דוחה לעשה ול"ת שאין בהן כרת אף שהם בקו"ע. והא דאין רציחה דוחה עבודה בקום ועשה כשעבודתו בידו וכפירש"י ז"ל שם בד"ה רציחה דוחה אותו וכו' היינו טעמא משום דתרווייהו הם עשה דרבים דכך היא עבודה עשה דרבים כמו רציחה. רק מה שהתורה גילה לן בקרא של מעם מזבחי תקחנו למות וכו' דרציחה דוחה את העבודה. זה הוא דהתורה גילה לן חומר המצוה של רציחה שהיא חמורה יותר הרבה מהעשה של העבודה. והתורה ידעה דחומר המצוה של רציחה אינה כל כך חמורה יותר שתדחה את העבודה אפי' בקו"ע שחומרתו אינה אלא רק שתדחה העבודה בשב ואל תעשה. ויהיה איך שיהיה הך ק"ו מעבודה לא אהני אלא דעשה גרידא דרבים עדיפא ודוחה לעשה ול"ת דיחיד אף שיש בהן עונש כרת. וממילא הוינן אמרינן מכח הסברא החיצונה שגם העשה גרידא דעונש דהיינו של בת כהן וכדומה שהיא עשה דרבים וכאמור לעיל. תדחה העשה והל"ת של שבת שהיא דיחיד אף שיש בהן עונש כרת לפיכך איצטרך קרא של ל"ת אש וכו' להורות דאין הבערת בת כהן וכדומה דוחה את השבת. וא"כ שפיר כתב רבינו ז"ל פה דלולי קרא של ל"ת אש הו"א דהעשה דהעונש תדחה העשה והל"ת של שבת הואיל והך עשה של העונש היא עשה דרבים והעשה והל"ת של שבת אינו אלא של יחיד. ודוק היטב.

ואולם דבר זה ליכא למימר דאי לאו קרא דל"ת אש בכ"מ וכו' נהי דיציבא מילתא דהוינן ידעינן מכח הסברא החיצונה דאין העשה של העונש דוחה להעשה והל"ת של שבת וכאמור. אבל הא מיהא בדיעבד אם ענש בשבת הו"א דאינו חייב עליו מיתה שהרי הל"ת דשבת נדחית מפני העשה דעונש. ולא נשאר מן העברה שעבר על השמירה של שבת אלא רק העשה לחוד. שאין העשה גרידא של העונש יכול לדחותה דמאי אולמא דהאי עשה דהעונש מהאי עשה דשבת. ועל עשה גרידא הא לא מענישין בידי אדם. (ועיין בתוס' דקדושין דף ל"ד ע"א בד"ה מעקה אבידה וכו' בסוף הדיבור ובתוס' דחולין דף קמ"א ריש ע"א בד"ה ל"צ דעבר ושקלי' וכו' מ"ש). דלרבינו ז"ל לשיטתיה דאנן קאמינן הכא אליביה. הדבר א"א לאמרו כלל. והוא שהרי רבינו ז"ל פסק לקמן בהל' שחיטה פי"ג הי"ט וז"ל. אסור ליטול את האם על הבנים אפי' לטהר בהן את המצורע שהיא מצוה. ואם לקח וכו' לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה וכו' עכ"ל רבינו ז"ל. הרי מבואר מזה באר היטב דהוא ז"ל ס"ל כדעת קדושים רוב רבותינו בעלי התוס' ז"ל הם אמרו והם אמרו דהא דאין עשה דוחה לל"ת ועשה דאפילו הל"ת לחוד ג"כ אינה נדחית מפני העשה גרידא דהך ל"ת שהיא גבי עשה אף הל"ת אלים טובא ואינה נדחית מפני העשה ולפיכך שפיר עביד רבינו ז"ל לקמן בהל' שחיטה הנ"ל דאפי' בדיעבד אם לקח אף לטהרת המצורע האם עם הבנים ולא שילח האם דמילקא לקה ארבעים בכתפיה. שהרי הלאו של לא תקח האם על הבנים עדיין היא בתקפה וככחה אז כחה עתה שאינה נדחית כלל מפני העשה של טהרת המצורע. וא"כ ליתא לדברינו האמורים לעיל דאיצטרך קרא של ל"ת אש וכו' להורות דבדיעבד אם עבר והעניש בת כהן דיש עליו עונש כמו שיש לו עונש אם מחלל שבת בדבר אחר דזה בלא"ה ידעינן ליה אלא ודאי צ"ל כתירוצינו האמור בס"ד לעיל עפ"י דברי התוס' דזבחים ודמס' ביצה ודר"ה הנ"ל והיינו מכח הסברא דהך עשה דעונש היא אלים טפי הואיל והיא עשה דרבים וכנ"ל. (ועי' לעיל פי"ט ה"כ בד"ה היה חייב היוצא וכו' מ"ש בס"ד בזה) ודוק היטב.

אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת שנא' ל"ת וכו'. עכ"ל. וראיתי להמג"א בסי' של"ט סעי' ד' ס"ק ג' שתמה על רבינו ז"ל וז"ל אין דנין וכו' כ' הרמב"ם וכו' אין עונשין בשבת וכו' אין מלקין וכו' ובאמת במנין המצות (חלק הלאוין) סי' שכ"ב משמע דוקא בדבר שיש בו חילול שבת אסור מדאוריי' וכו' ואפשר דבמלקות נמי איכא חילול שבת. כגון שעושה חבורה וצ"ע וכו' עכ"ל המג"א.

ואנכי לא ידעתי מה עיון צריך בזה ומאי ואפשר דקאמר הא בבירור ובודאי איכא כאן חילול שבת במלקות מדאוריי'. שהרי פסק רבינו ז"ל לעיל פ"ח ה"ט וז"ל. אחד החובל בבהמה חיה ועוף ושמנה שרצים ויצא מהם דם או שנצרר הדם אעפ"י שלא יצא חייב וכו' עכ"ל רבינו ז"ל. הרי שלך לפניך דהוא ז"ל השוה לענין חבלה בשבת נצרר הדם תחת העור לדם יוצא לחוץ דכשם אם חובל ויוצא דם חייב. כך נמי הוא חייב כשהוא חובל כשהוא נצרר הדם. וממילא גם באדם הדין כן הוא דאם חבל בו ונצרר הדם תחת העור אעפ"י שלא יצא הדם דחייב משום חובל. ועי' בהלכה הנ"ל בד"ה ואחד החובל בבהמה חיה וכו' מה והרי במלקות אף לפי מה דקי"ל אנן כהחכמים דר"י דהמכה היה יתר בדעה וחסר בכח וכמבואר לקמן בהל' סנהדרין פט"ז ה"ט. אבל הא מיהא כיון שהמכה היה צריך להכות בכל כחו דוקא וכמבואר שם ולא על חנם קראו הכתוב לפי פשוטו מכה רבה. וגם מהאי טעמא מלקות במקום מיתה עומדת וכמבואר שם הלכה א'. ואם כן אי אפשר בענין אחר ילקה מלקות אם לא שיהיה נגרר הדם תחתיו כל שהוא לפחות ואין לך פסיק רישיה גדול מזה. וממילא הוא חייב משום חובל. דאין זה מקלקל בחבלה דאינו חייב אלא אם כן עשה דרך נקימה דוקא וכמבואר לעיל פרק שמיני הלכה ח' יע"ש. דשאני הכא דאין זה מקלקל כלל וכלל אלא כי הוא זה תיקון גמור הואיל ובזה וסר עונו וחטאתו תכופר וכמו שכתבו כן בהדיא התוס' בסנהדרין דף ל"ה ע"א בד"ה אין רציחה דוחה את השבת וכו' וז"ל ובשאר חייבי מיתות בית דין נמי אפי' למ"ד מקלקל בחבורה פטור הכא חשיב תיקון דיש לו כפרה עכ"ל התוס'. ועיין עוד במגן אברהם לעיל בס' רע"ח סק"א במה שכתב שם על דברי הטור שם ודבריו בח"מ סי' תכ"ד. וק"ל. (יתר הדברים יתבארו בס"ד אי"ה לחיים בס' קלבון השקל).

יב

אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול ומפני מה נגעו באיסור זה וכו' שלא יהא כיום חול וכו'. עכ"ל. והראב"ד ז"ל השיגו וז"ל עוד אמרו אטו טלטול לאו צורך הוצאה היא. ועוד בימי נחמיה בן חכליה וכו' נמצא מפני חיוב הוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו שהוא גדר הוצאה עכ"ל ההשגות. ועיין במגיד משנה שם מה שתירץ בזה. אלה שהדברים צריכים מיתוק דמנ"ל לרבינו ז"ל להוציא מדעתו הטעמים הללו דלמא הדברים כפשטן דמשום איסור הוצאה גזרו על איסור טלטול וכהשגתו של הראב"ד ז"ל האמורה.

אמנם אני בעניי אעידה לו עדים נאמנים ע"פ שניים עדים לרבינו ז"ל. הא דידהו תלמוד ירושלמי והא דידן תלמוד בבלי דלאו משום איסור הוצאה לחוד גזרו אלא מטעם כעיקר שנתן רבינו ז"ל. והוא דבירושלמי ריש פרק כל כתבי אמרו וז"ל ר' אבוהו בשם ר' אלעזר בראשונה היו כל הכלים נטלין בשבת כיון שנחשדו להיות מחללי ימים טובים ושבתות אסרו להן הכל וכו' עכ"ל הירושלמי בקיצור. ואם נאמר כהראב"ד ז"ל דמשום איסור הוצאה לחוד הוא דאסרו אם כן צא ופרנס לי היאך היה במציאות שחיללו ג"כ ימים טובים. דהא אנן בדידן דקיימא לן דגבי יום טוב אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והרי מבואר בסוגיא דמסכ' ביצה דף י"ב ע"א דאין עירוב והוצאה ליו"ט יע"ש בגמרא. והנה לפי דעת רבינו ז"ל לקמן בהלכות שביתת י"ט פרק ראשון הלכה ד' אפי' להוציא אבנים וכדומה שאין בהן צורך כלל גם כן אינו אסור אלא מדרבנן יע"ש במגיד משנה בד"ה כל מלאכה שחייבין עליה בשבת וכו' וכן הוא דעת רש"י ז"ל ועיין בספר הארוך בית יוסף בריש סימן תקי"ח בד"ה ולענין הלכה כיון שה"ה סובר שדעת הרי"ף כדעת הרמב"ם ורש"י וכו' (עד שאני תמה על המגן אברהם שם ס"ק ג' דמפשט פשיטא ליה דלוקה. והרי רבינו ורש"י ז"ל וסייעתם ז"ל סבירא להו דאינו לוקה). וכיון שכן דליכא איסור הוצאה דאורייתא במציאות ביו"ט וגם איסור ההוצאה דרבנן מלבד שהוא גזירה לגזירה אף זו מציאות האיסור הזה הוא מלתא דלא שכיחא שיוציא דבר שאין בו צורך היום כלל וכלל. דלאיזה ענין ומה טעם יהי' לו שיוציא אותו חנם אין דבר תועלת כלל. א"כ מה חילול ימים טובים הרבה כל כך היו עד שבשבילו הוצרכו לגזור ולאסור הטלטול משום גזירת הוצאה אלא ודאי צריכין לומר כטעמו של רבינו ז"ל הנ"ל. וק"ל.

ואעב"א הא דידן מתלמוד בבלי. והוא דהמהרש"א ז"ל במס' ביצה בריש פרק משילין פירות כתב דהא דשייך למימר יו"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה אסרוהו. שבת דחמיר ולא אתי לזלזולי ביה התירוהו היינו דוקא בדברים שהם אסורים משום דבר מה דשייך איסורו בשבת וגם ביו"ט. אבל אם אותו דבר לא נאסר כי אם משום דבר שאיסורו שייך רק בשבת לחוד אבל ביו"ט אינו שייך כלל איסורו כגון טלטול שהוא משום איסור הוצאה והנה הוצאה גופה מותרת ביו"ט רק בשבת היא אסורה. זה אי אפשר לומר דבשבת יהיה מותר הואיל ושבת חמור לא אתיא לזלזולי ביה וביו"ט הואיל והוא קיל יהיה אסור דאתי לזלזולי ביה. דהא הדבר מחזי כאחוכא ואטלולי. דביו"ט דלא שייך ביה אותו הטעם שהיה ראוי ליאסר איסור בשבילו אעפ"כ אסרוהו וגזרו עליו החכמים. ובשבת דהיה שייך גביה הטעם שבשבילו היה ראוי לאסרו ולגזור עליו מכח החשש ההוא נהפוך הוא דאעפ"כ התירוהו. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. בשלמא אם אסרוהו בין בשבת ובין ביו"ט ואע"פ שביו"ט לא שייך הך טעמא שבשביל כך אסרוהו וגזרו עליו. מ"מ שוב לא מחזי הדבר כאחוכא ואטלולא. דהחכמים השוו מדותיהם וגזירותיהם ומדות חכמים כך היא לאסרו בין בשבת ובין ביו"ט. אבל לעשות איפכא דביו"ט יהיה אסור ובשבת יהיה מותר זהו דבר שאי אפשר. יע"ש במהרש"א שזהו כונתו.

ואחרי כי כן אם נאמר דאיסור טלטול מוקצה הוא רק משום איסור הוצאה לחוד וכסברתו של הראב"ד ז"ל בהשגות. א"כ האיך אמר רב נחמן בריש מסכת ביצה ע"א וע"ב גבי שבת דסתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועין לפני וכו' גבי יו"ט דסתם לן תנא כר' יהודה דתנן אין מבקעין עצים מן הקורות וכו' שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה סתם לן כר' שמעון דמיקל יו"ט דקיל ואתו לזלזולי בי' סתים לן כר' יהודה דמחמיר וכו' וע"ש בגמרא. שמטעם הזה סבירא ליה לרב נחמן דבשבת מוקצה מותר ובי"ט מוקצה אסור. דתיפוק ליה דביו"ט ליכא במציאות כלל מדאורייתא איסור הוצאה וכאמור לעיל. ובשבת הא איכא איסור הוצאה. ומחזי הדבר כחוכא ואטלולי שיהיה ביו"ט מוקצה אסור בשביל גזירה של איסור הוצאה והוצאה גופה היא מותרת ביו"ט. ובשבת דאיכא איסור הוצאה מדאורייתא לא חשו חכמים לאיסור הוצאה ולא גזרו בשבילו לאסור איסור טלטול מוקצה ויהי' מוקצה מותר. וכסברתו של מהרש"א ז"ל הנ"ל. אלא ודאי צריכין לומר כדעת רבינו ז"ל דיש טעמים אחרים לאסור טלטול מוקצה וכאותן הטעמים שכתב רבינו ז"ל ויע"ש הטעמים כולם השייכים לאסור בשבילם אף ביו"ט (ועיין לקמן סוף דיבור זה מה שאכתוב בס"ד בישוב קושית הרא"ש ז"ל על הרי"ף ורבינו ז"ל בסוף מסכת ביצה ובסוף פרק מי שהחשיך מסוגיא דשבת דף קנ"ו ע"ב). ודו"ק.

ואפשר דכונת הראב"ד ז"ל בהשגתו היא. דהיה לו לרבינו ז"ל להביא גם הך טעם שגזרו על הטלטול משום איסור הוצאה. ואם כן לא קשיא ולא מידי מהך סוגיא דמס' ביצה שהקשתי לעיל דהא מיהא דאף דביו"ט לא שייך הטעם לאסור טלטול מוקצה משום איסור הוצאה אבל הא מיהא שייך לפחות גבי יו"ט לאסור הטלטול של מוקצה מצד הנך טעמים שכתב רבינו ז"ל ושוב לא מחזי כחוכא ואטלולי. אבל רבינו ז"ל פה דמיירי לענין שבת לזה השיגו הראב"ד ז"ל דבשבת היה יכול לומר עוד טעם לאסור טלטול מוקצה משום גזירה של איסור הוצאה וכנ"ל (ואף כי לשון הראב"ד ז"ל בסוף השגתו אינו מורה שזה היה כונתו. אבל לשונו שבתחלת ההשגה קצת מורה כן כונתו). אבל אם זה היתה כונת השגתו אין בזה השגה כלל דבזה יפה דבר המגדל עוז שאפשר שהוא נכלל בכלל מה שכתב רבינו ז"ל וז"ל ועוד כשיבקר ויטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבוא לידי מלאכה וכו' עכ"ל רבינו ז"ל והוא הדין שיבא לידי מלאכה זו של הוצאה. ומה שנקט רבינו ז"ל בלשונו כלי שמלאכתן לאיסור מפני שבזה שכיח יותר חשש לחוש שיבא לידי מלאכה דאורייתא מה שרגילין לעשות באותו כלי. ממילא בשאר כלים איכא למיחש להחשש מלאכה דאורייתא שיש בהו דהיינו איסור ההוצאה יע"ש במגדל עוז. אלא שלא ביאר דבריו כ"כ באר היטב אבל נלענ"ד בס"ד כי זהו היתה כונתו. והטיב אשר דבר בזה. ודו"ק.

והיותר נראה עיקר בעיני דרבינו ז"ל סבירא ליה דהא דקאמר הגמרא בשבת דף קכ"ד ריש ע"ב ובמסכת ביצה דף ל"ז ע"א אטו טלטול לאו צורך הוצאה היא וכו' לא קאמר הגמרא התם כן אלא אליבא דבית שמאי דהא התם קאי הגמרא אליבא דבית שמאי ובית שמאי לשיטתייהו שפיר גזרו על הטלטול משום איסור הוצאה. דהא אינהו סבירא להו דמדאורייתא אסור ביו"ט הוצאה שאינה לצורך גמור אף אם יש בה צורך קצת דלא אמרינן מתוך ושפיר שייך למגזר ביו"ט על הטלטול אטו איסור דאורייתא של הוצאה. משא"כ לדידן דקיימא לן כבית הלל דליכא שום איסור הוצאה דאורייתא במציאות ביו"ט. ממילא לא שייך למגזר ביו"ט על איסור של טלטול משום הוצאה והוצאה גופה אינה אסורה מדאורייתא. וגם הוא במציאות רחוק שיוציא אותו שלא לצורך כלל וכאמור לעיל בס"ד בהראיה שהבאתי מהירושלמי. ודו"ק.

ואף גם זאת מה שכתב הרב המגיד ז"ל בישוב דברי רבינו ז"ל מהשגת הראב"ד ז"ל והוא דלא נאמרו דברים הללו דגזרו טלטול משום הוצאה אלא בימי נחמיה בן חכליה שהיו מזלזלים בהדור ההוא באיסור ההוצאה. לא כן בדורות שלאחריו שאינם מזלזלים באיסור הוצאה לא היו גוזרים על הטלטול יע"ש במגיד משנה. אפשר לענ"ד בס"ד למיתלי בה כיפא. והוא דבודאי למגזר על הטלטול משום חשש הוצאה שבעודו מטלטלו יצא לחוץ ויוציא עמו הדבר ההוא שבידו לזה ליכא למיחש דאית לי פתח וגיפופי המזכירים אותו שלא יוציאנו לחוץ וסברא זו כתבו להדיא התוס' במס' ביצה דף ח"י ריש ע"א בד"ה שמא יעבירנו ארבע אמות וכו' וכן כתבו עוד בכמה מקומות בש"ס. ואין זה דומה למה שכתב רבינו ז"ל לקמן בהלכה שלאחר זה גבי כלי שמלאכתו לאיסור דאיכא למיחש שבעודו מתעסק בו יעשה בו מלאכה מעט יע"ש שזה אין לו היכר ומזכיר שלא יעשה המלאכה ההיא מעט משא"כ במלאכת ההוצאה שיש לו היכר ומזכיר הפתח והגיפופי וכאמור. אבל בימי נחמיה בן חכליה שלא היו נזהרים באיסור הוצאה מה מהני לזה ההיכר של הפתח והגפופי הא איסור הוצאה לא היה נחשב בעיניהם ולפיכך הוצרכו לגדור גדר ולאסור גם הטלטול. ודו"ק.

ועוד ואני מדבר בס"ד כי יש נפקא מיניה לדינא בין טעמיו של רבינו ז"ל לבין טעמו של הראב"ד ז"ל. והוא דבש"ע א"ח סי' ש"ח סעיף ג' פסק מרן הבית יוסף ז"ל (ועיין במגן אברהם שם ס"ק ז') דאם יש בידו מוקצה מותר לטלטלו ולהניחו בכל מקום שירצה דכיון שכבר הוא בידו מותר לטלטלו ביותר. יע"ש בב"י ובמג"א. ודברים הללו נובעים מהתוס' דמסכת ביצה דף ג' ריש ע"ב בד"ה אבל כופה כו' מדברי הרב המגיד ז"ל לקמן בפרק שלאחר זה הלכה ד' יע"ש שכתב שיש לו ראיות תלמודיות לזה.

ואולם דין זה לא שייך אלא לפי טעמיו של רבינו ז"ל באיסור טלטול מוקצה. אם מטעם שלא יתבטל מאמרו ית' למען ינוח שלא יתעסק כל היום לפנות כליו. וטעם זה לא שייך אלא לענין לאסרו לטלטלו מתחלה. אבל אם נזדמן לו המוקצה בידו דרך מקרה תו לא שייך גבי' שיתעסק כל היום השבת לפנות כליו וחפציו מזוית זו לזוית זו דמה התעסקות יהי' לו שהרי לא יהי' יכול לטלטל אלא אותו דבר אחד שכבר הוא בידו וכי יהיה מתעסק כל היום באותו הדבר. וגם מיד שיניחנו מידו באחת מן הזויות שוב לא יהיה רשאי עוד לטלטלו ולהתעסק בו.

והוא הדבר גם כן לפי הטעם השני שכתב רבינו ז"ל שמא בעוד שיתעסק בו יעשה בו מלאכה. זה לא שייך ג"כ הכא דמה התעסקות רב יהיה לו באותו הכלי עד שישכח ויעשה בו. אדרבא הרי הוא זוכר תמיד כל זמן שהמוקצה ההיא הוא בידו שמיד שיסלקנו מידו לא יהיה רשאי עוד לטלטלו. וגם בודאי לא ישהה בידו זמן מרובה כי אפי' בידו האחרת אינו רשאי ליטלו אף כל זמן שהוא בידו האחת כשנטלו בשוגג או לצורך גופו ומקומו. והיאך ישכח ויעשה בו מלאכה.

והטעם השלישי שכתב רבינו ז"ל ג"כ לא שייך הכא. והוא שכתב הטעם לאסור טלטול המוקצה מפני הטיילנים ויושבי הקרנות שהם בטלים ממלאכה כל ימיהם ושובתים ממלאכה אפי' בימי החול ואין בשביתתם בשבת ממלאכה שביתה הניכרת לשם שבת וכנ"ל. הנה גם מטעם זה אין ראוי לאסור טלטול המוקצה שבא לידו דרך מקרה. שהרי כבר יש להם זכרון וניכר שביתתם שהוא לשם שבת במה שאינו רשאי לטלטל שום דבר אחר שהוא מוקצה חוץ מאותו הדבר האחד שהוא כבר בא לידו דרך מקרה ואפס זולתו. וגם זה אינו מותר לגמרי אלא רק עד עת זו כי יניחנו מידו כי מיד שיניחנו מידו הנה מיד ישוב לאיסורו שלא יהיה רשאי שוב לטלטלו אם כן אין לך שביתה הניכרת שהוא שובת ממלאכה בלתי לה' לבדו כי הוא צוה לשבות ביום השבת יותר גדול מזה.

איברא כל זה ניחא לפי טעמיו של רבינו ז"ל בטעם איסור טלטול המוקצה וכאמור לעיל. אבל לא כן לפי טעמו של הראב"ד ז"ל הנ"ל שהוא נותן טעם לאיסור טלטול המוקצה שמפני איסור הוצאה נגעו בה שאם תתירנו לטלטל מחדר לחדר יטלטלנו ג"כ מחדר זה לרשות הרבים. וכן מטין דברי רש"י ז"ל במס' שבת דף קכ"ד ריש ע"ב בד"ה טלטול לאו צורך הוצאה כו' ובמס' ביצה דף ל"ז ע"א בד"ה אטו טלטול לאו צורך הוצאה כו'. אם כן מה טעם יש לחלק בין לטלטלו לכתחלה ובין לטלטלו כשהוא כבר בידו. סוף סוף יש חשש הזה שאם תתירנו לטלטל דבר זה מחדר זה לחדר אחר אף הוא יטלטלנו ג"כ מחדר זה לרשות הרבים. ולדידיה לא שייך לומר הואיל והוא מלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. דזה ניחא אם היו החכמים צריכים לגזור על זה גזירה חדשה אמרינן דבמלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן אף דשייך ביה טעם לאסרו. אבל הכא הרי לא היו צריכים לגזור בזה שום גזירה חדשה אלא רק שלא להוציאו מן הגזירה. שהרי רש"י ז"ל כתב במס' ביצה שם בד"ה הנ"ל וז"ל, הא דלא גזרו חכמים ג"כ על טלטול כלי ההיתר וכלי האכילה מפני שהיא גזירה שאין הציבור יכולים לעמוד בה לבטל שמחת יו"ט ועונג שבת יע"ש ברש"י. הרי דבכלל הגזירה היתה הכל רק שכלי היתר וכלי האכילה הם שהוציאו אותם מן כלל האיסור. והטעם היה שהוציאו אותם מן הכלל הוא מפני שאין הציבור יכולים בה בהגזירה ההיא וכאמור. ולולי שהיו יכולים לעמוד בה בהגזירה ההיא לא היו מוציאים מן כלל האיסור אפי' טלטול כלי היתר וכלי אכילה והיו מניחים אותם בכלל הגזירה שיהיה גם הם אסורים בטלטול. וממילא בדבר זה שאם המוקצה כבר הוא בידו שאעפ"כ יהיה אסור לטלטלו זהו דבר שאפשר ואפשר בנקל מאד שיהיו הציבור עומדים בו. וא"כ שפיר קשיא דלמה זה הוציאו אותו מן הכלל.

דבשלמא לפי שיטתו של רבינו ז"ל בטעמי איסור טלטול המוקצה האמורים לעיל לא קשיא ולא מידי כלל קושית רש"י ז"ל הנ"ל ממה שהותר בטלטול כלי היתר וכלי אכילה (רק דרש"י ז"ל אהני ליה שיטתיה דהוא סבירא ליה גם כן כהראב"ד ז"ל בטעם איסור טלטול המוקצה וכמו שכתבתי לעיל) דבהו לא שייך שיבא לידי מלאכה כ"כ בקלות. וגם כבר יש שביתה הניכרת שהוא שובת לשם מצות שביתת שבת אפי' להטיילנים וכדומה והוא במה שאינו מטלטל שום דבר אחר מכל כליו וחפציו אשר אתו בבית חוץ מכלי ההיתר וכלים הצריך לאכילה. וגם במעט הכלים הללו לא יוכל להתעסק בהן ולפנותן כל היום. וגם היאך יפנה אותן והרי הוא צריך להם תמיד. מה שאין כן להראב"ד ז"ל שפיר קשיא קושיתנו האמורה למה זה הוציאו מן כלל האיסור להתיר טלטול מוקצה אם הוא כבר בידו. ולפי שיטתו של הראב"ד ז"ל הנ"ל אם נאמר דמודה לדינם של התוס' והרב המגיד והבית יוסף והמגן אברהם הנ"ל צריכים לדחוק טובא. ואפשר דבאמת הראב"ד ז"ל לא פליג על הך דינא הנ"ל. והנה רבינו ז"ל לא רצה לדחוק עצמו בכך וסבירא ליה להך דינא וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל בפרק שלאחר זה שיש להדין הזה ראיות יע"ש. ומזה הוכיח רבינו ז"ל להנך טעמים שכתב הוא ז"ל. ודו"ק היטב.

ואמרינן מתוך דבר הלכה הנ"ל בס"ד הבא נבא גם כן ליישב קושית הרא"ש ז"ל בסוף מס' ביצה ובשבת בסוף פרק מי שהחשיך מה שהקשה לפי דעת הרי"ף ורבינו ז"ל לקמן בהלכות שביתת יו"ט פ' ראשון הלכה טו"ב הם אמרו והם אמרו לחלק יצא בדין איסור מוקצה בין שבת לבין יו"ט דבשבת לית להו איסור מוקצה וביו"ט אית להו איסור מוקצה והיינו דאינהו ז"ל פסקו כסברת רב נחמן בריש מסכת ביצה ע"ב דאמר שבת דחמירא ולא אתא לזלזולי למקל ביה סתים לן כר' שמעון (ר"ל באיסור מוקצה) יו"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה סתם לן כרבי יהודה (ר"ל לענין איסור מוקצה) וכו'. וכאמור לעיל. מה יענו ליום פקודה ביום כי יפקד הך סוגיא דשבת דף קנ"ו ע"ב דאמרינן התם וז"ל ואף לוי סבר כרבי יהודה (ר"ל לענין איסור מוקצה) כי האי דכי אתיא לקמיה דלוי טריפתא ביום טוב לא חזי ליה אלא אקילקליתא דאמר דלמא לא מתכשרא ואפילו לכלבים לא חזיא וכו' עכ"ל הגמרא (ופי' רש"י ז"ל שם וז"ל ואפי' לכלבים לא חזיא. דנשחטה היום ולא יוכל לטלטל כר' יהודה) ומאי ראיה מייתי מזה דלוי סובר כר' יהודה דהא ר' יהודה במתני' דהתם איירי בשבת יע"ש ולוי הא מיירי להדיא ביו"ט שהרי אמר טריפתא ביו"ט לא חזי ליה כו' וכדברי רש"י ז"ל בד"ה ואפי' לכלבים וכו' הנ"ל ע"כ תורף קושית הרא"ש ז"ל.

ואולם לפי האמור בס"ד ניחא. דהא בלא"ה קשיא לענ"ד לפי דינם של התוס' והרב המגיד ומרן הבית יוסף והמגן אברהם זכר כולם לחיי עד שהבאתי לעיל שאמרו דאם המוקצה כבר בידו באיזה אופן שאירע שבא לידו שוב מותר להחזיקו ולטלטלו כל כמה שירצה כל עוד שלא הסירו מידו וכנ"ל. אם כן יאמרו נא. למה זה הוצרך לוי למחזי טריפתא אקלקילתא. דמה בכך דהא אף אם תטרוף הבהמה יהיה מותר לו לטלטלה להבהמה מחדרו על הקלקלתא שהרי הטריפה היא כבר בידו של לוי או ביד מי שבא לשאול עליה ושוב יהיה מותר לו לטלטלה לכל מקום להקלקלתא או לאיזה מקום שירצה. ואף אם היתה השאלה בהבהמה באופן שלא הוצרך להחזיקה בידו לא לוי ולא השואל אבל למה ליה ללוי לאטרוחי לילך להקלקלתא מיד. היה לו לצות להשואל שהוא יחזיק הבהמה בידו כל זמן שהוא יעיין בהשאלה כדת מה. ממילא יהיה השואל יכול להוליכה להקלקלתא אח"כ אם תטרוף הבהמה.

ויציבא מילתא כי לא נעלם מעיני מה שכתב המגן אברהם בסי' רס"ו סעיף י"ב ס"ק י"ט וז"ל. וצ"ע בשבת (דף ל"ה סוף ע"ב) איתא שהצריכו להמתין לקבל שבת עד שיצניע התוקע השופר (פי' הטעם שאסור לטלטל השופר בשבת וכמבואר שם בהסוגיא. ולמה זה הוצרכו לזה לפי הדין של הש"ע שם. דהא כיון שהשופר הוא כבר בידו של התוקע הרי מותר לטלטלו אפי' ביום השבת לכל מקום שירצה) ויש לומר דעכ"פ עדיף שלא יבא לידי כך. עכ"ל המג"א. וא"כ לכאורה אזדא לה קושיתי האמורה מהך דלוי ממה דחזי אקלקלתא.

אבל באמת אין מזה תשובה כלל. ושתי תשובות בדבר מה שיש לחלק בין הך דהתם גבי התוקע בערב שבת לבין הך עובדא דלוי. ושניהם נכונים הם בסברא. דבשלמא התם יהי' הדבר קבוע בכל שבת ושבת שיטלטל המוקצה בשבת דהיינו שיטלטל השופר דהא בכל ערב שבת היו צריכים לתקוע (חוץ מיום הכפורים שחל להיות בערב שבת שזה הוא זרות שיקרה כן אפי' בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה עיין לעיל סוף פרק חמישי ועיין במגיד משנה שם) והיאך שייך שזה יהיה דבר קבוע חק ולא יעבור שיצטרך בכל שבת ושבת להיות מוקצה בידו בתחלת כניסת שבת. הלא טוב מזה ומזה שיהיו מקדימים כמעט רגע עם התחלת התקיעות כדי שיהיה יכול להצניע השופר בעודו חול טרם שיהיה שבת. משא"כ הכא שלא היה הדבר קבוע שיבא בכל יו"ט ויו"ט שאלה לפניו. ואף אם תהי' שאלה עדיין אינו מוכרח שתהי' טריפה.

וזאת שנית יש לחלק בין הך דינא של המג"א האמור לעיל לבין הך דינא ועובדא דלוי הנ"ל. והוא דבשלמא גבי הך עובדא דשופר הנה כשנוטלו בידו מתחלה לתקוע בו הנה נוטלו מתחלה לכך בידו כדי שיהיה בידו המוקצה שהוא השופר אף בשבת שהרי נפשו יודעת שמיד בגמר תקיעתו יהיה שבת ויהיה השופר הזה מוקצה. ואם כן נכון הדבר מעם אלקים ואדם שראוי להחמיר לכתחלה ושלא לסמוך עצמו על היתר זה מה שהמוקצה היא בידו שמותר לטלטלו כל כמה שירצה ולא יניחנו מידו בין כך. משא"כ הכא גבי עובדא דלוי ביו"ט הנ"ל שהרי אינו בודאי מוקצה כשהשואל הזה או הנשאל נטלה בידו להבהמה שהרי אז אינו יודע בודאי ובבירור אם תהיה הבהמה טריפה או לא בודאי בכי האי גונא אין חומרתו שהחמיר המג"א הנ"ל אלא רק חומרא יתירה, ושפיר קשיא קושיתינו הנ"ל על דינו של הש"ע הנ"ל.

וצריכין לומר על כרחין דלוי היה סובר דטעם איסור טלטול המוקצה שהוא משום איסור הוצאה וכמו שסובר כן הראב"ד ז"ל. דהא לוי לשיטתיה דהוא סובר כר' יהודה דאמרינן דמוקצה אסורה אפי' בשבת ממילא ליתניהו להנך ראיות שהבאתי בס"ד לעיל לדעת רבינו ז"ל הא דידהו ירושלמי והא דידן דלאו מטעם איסור נגעו בה באיסור טלטול מוקצה אלא לוי לשיטתו סובר דכל עיקר איסור טלטול מוקצה אינו אסור אלא מטעם איסור הוצאה וכנ"ל בשם הראב"ד ז"ל וכיון שהדבר כן דאיסור טלטול מוקצה אינו אסור אלא מטעם איסור הוצאה ממילא נמי דאין חילוק בין ליטול המוקצה בידו מתחלה ובין לטלטל המוקצה ולהחזיקה בידו כשהמוקצה הוא כבר בידו וכדכתבינן בס"ד לעיל.

וממילא כיון דמוכרח הדבר הזה דללוי טעם איסור טלטול מוקצה הוא משום איסור הוצאה שוב אי אפשר לומר כקושית הרא"ש ז"ל הנ"ל דהיינו דלוי מחלק ג"כ לענין איסור מוקצה בין שבת לבין יו"ט ומטעם דשבת הואיל וחמיר הוא לא אתו לזלזולי ביה לפיכך התירו בו מוקצה משא"כ יו"ט דקיל אתי לזלזולי ביה לפיכך החמירו ביה לאסור בו מוקצה. דתקשה כקושיתנו האמורה לעיל על הראב"ד ז"ל דהדבר מחזי כחוכא ואטלולא דבשבת דאיכא איסור הוצאה ומדאורייתא יהיה מוקצה מותר בו ולא נגזור אטו איסור הוצאה וביו"ט דליכא איסור ההוצאה יהיה מוקצה אסור בו דגזרינן משום איסור הוצאה וכמו שכתבנו לעיל כן בשם מהרש"א ז"ל שכתב כן בריש פרק משילין וכנ"ל.

אלא דהראב"ד ז"ל אזיל לשיטתיה בזה וניחא לדידיה דלא קשיא כאמור. דהא הוא סובר להדיא לקמן בהלכות שביתת יו"ט פרק ראשון הלכה טו"ב בהשגות דלענין איסור מוקצה שבת ויו"ט שקולים הם מקרה אחד לשניהם יע"ש. ממילא ליתא להקושיא הנ"ל אף דביו"ט לא שייך איסור ההוצאה מ"מ שפיר שייך גבי יו"ט לאסור מוקצה כיון שגם בשבת הוא אסור וכאמור לעיל בס"ד בשם המהרש"א ז"ל אבל על לוי שפיר קשה קושיתנו האמורה אם נאמר כקושיתו של הרא"ש ז"ל דגם לוי מחלק בין יו"ט לבין שבת לענין מוקצה. אבל לא כן הנהו שני שרי צבאות ה' הרי"ף ורבינו ז"ל לשיטתייהו ג"כ שפיר מחלקים בין שבת לבין יו"ט לענין איסור טלטול דהא אינהו לא סבירא להו דאיסור טלטול מוקצה הוא מטעם איסור הוצאה אלא שהטעם הוא כמ"ש רבינו ז"ל פה. (ועיין לקמן הלכות שביתת יו"ט פרק והלכה הנ"ל בד"ה ויש ביו"ט מה שאין בשבת וכו' אות יו"ד ישוב אחר לקושית הרא"ש ז"ל הנ"ל) ודו"ק היטב.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.