מגיד משנה/שבת/כג

מגיד משנה ‏ שבת כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

העושה נקב שהוא עשוי וכו' לפיכך גזרו על כל נקב וכו' מפני זה אין נוקבין וכו'. דין נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא מבואר פ' עשירי. וגזרת חכמים. מימרא פ' חבית (שבת קמ"ו:) כתבתיה שם. ודין נקב החבית. שם פרק חבית ת"ר אין נוקבין נקב חדש בשבת ואם בא להוסיף מוסיף ויש אומרים אין מוסיפין. אמר רבי יוחנן הלכה כיש אומרים ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחלה. אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לשמר אבל לחזק אסור. ואסיק רבא דאפי' למטה מן היין נמי זהו לשמר והיכי דמי לחזק כגון שנקבה למטה מן השמרים ע"כ. ופירש"י ז"ל לא שנו אלא במקום שסתימה זו אינה עשויה אלא לשמר את ריח היין שלא יצא ויתקלקל כיון דלאו סתימה מעליתא עבדי לה לאו כלום הוא. אבל לחזק שיחזק את הכלי שלא יצא יינו למטה מן השמרים אצל שוליו שכל כובד היין נשען שם סתימה מעליתא הוי וכי הדר נקיב לה הויא כפותח לכתחלה עד כאן לשונו:

ב

נוקבין מגופה של חבית וכו'. משנה שם (דף קמ"ו) אין נוקבין מגופה של חבית דברי ר' יהודה וחכמים מתירין ולא יקבנה מצדה. ובגמ' א"ר הונא מחלוקת למעלה אבל מן הצד דברי הכל אסור והיינו דקתני ולא יקבנה מצדה ופירוש מצדה של מגופה ורב חסדא אמר וכו'. ופסקו בהלכות כרב הונא:

שובר אדם את החבית וכו'. משנה פרק חבית ופירש"י ז"ל ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי לנקבה יפה בפה נאה עכ"ל:

ומביא אדם חבית כו'. ברייתא שם. ואמרו בגמרא משום דלעין יפה קא מכוין:

ג

וכשם שאסור לפתוח וכו'. פרק תולין (שבת דף קל"ט) אמרו ליה רבנן לרב אשי חזי מר האי מרבנן דשקיל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא ואמר אנא לאצנועי קא מכוינא ואזיל וניים במברא ועבר להך גיסא וסייר להו פירי ואמר למינם קא מכוינא. אמר להו הערמה מדרבנן וצורבא מדרבנן לא אתי למיעבד לכתחלה ע״כ. ורבינו כתב ומותר להערים בדבר זה ולא חלק בין תלמיד חכם לאדם אחר. ואולי שהוא סובר שלא אמר וצורבא מדרבנן בדוקא אלא משום ההעברה במברא וזהו שלא הזכיר רבינו הדין ההוא כלל לפי שאין צורבא מדרבנן מצוי. ומ״ש אפי' בדבר שאינו מתמרח וכו' נלמד מכאן ויתבאר עוד בפרק זה:

ד

כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב עליו משום וכו' לפיכך אסור להשמיע קול של שיר וכו'. חיוב גמר מלאכה מבואר פרק עשירי ואיסור השמעת הקול פרק המוצא תפילין (עירובין ק"ד) ושם העלו בהלכות כמאן דאמר לא אסרו אלא בקול של שיר בלבד אבל מותר להקיש על השער וכל כיוצא בזה ואע"פ שיש אוסרין כן עיקר:

ה

אין מספקין ולא מטפחין וכו'. משנה ביום טוב פרק משילין (ביצה דף ל"ו:) ופירש רש"י ז"ל אין מטפחין ביד ואין מספקין על ירך ואין מרקדין ברגל וכולן לשמחה ולשיר ובגמרא מפרש גזירה שמא יתקן כלי שיר. ומה שכתב רבינו ולספק כלאחר יד מותר הוא בירושלמי וכתוב בהלכות שם:

אין שטין על פני המים גזירה שמא יתקן וכו'. שם במשנה והטעם בגמרא. ופי' רש"י ז"ל חבית של שייטין כלי של גומא שאורגים אותו ועושין אותו כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט עכ"ל:

בריכה שבחצר מותר וכו'. פ' כירה (שבת מ' מ"א) תניא לא ישוט אדם בברכה מלאה מים ואפי' עומדת בחצר וחלקו בגמרא בין אית לה גדודי ללית לה ופירש בהלכות דאי אית לה גידודי שרי ופירוש אחר יש. ופירוש גידודי שפתות גבוהות:

ו

אין חותכין שפופרת של וכו'. פרק חבית (שבת דף קמ"ו:) מחלוקת אמוראים ותנאים ומבואר שם דמחתך לכתחלה כ״ע ל״פ דאסור דהא מתקן אהדורא כ״ע לא פליגי דשרי כי פליגי דחתוכא ולא מיתקנא מאן דאסר גזרינן דלמא אתי למיחתך לכתחלה ומאן דשרי לא גזרינן וקמו להו שמואל ור' יוחנן בחדא שטתא דשרי וקיימא לן כוותייהו:

ואסור להניח עלה של הדס וכו'. שם אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור ובהלכות פי' אסור ליתן עלה של הדס בתוך הנקב של חבית לקלח בו היין כדי שלא יהא שותת בדפני החבית ע"כ. מ"ט רב ירמיה מדפתי אמר משום מרזב פירש"י ז"ל גזירה שמא יכין מרזב רב אשי אמר גזירה שמא יקטום מאי בינייהו איכא בינייהו דאקטים ומנח ע"כ. ופסק רבינו כרב ירמיה להחמיר וצ"ע דרב אשי בתראי:

ואין שוברין וכו'. משנה ביו"ט פרק המביא (ביצה ל"ב) ופירש"י ז"ל כשצולין דגים על האסכלא חותכין קנים או שוברין חרסים או חותכין נייר ושורין במים וסודרין הדגים על הנייר וכו' עכ"ל:

ז

זמורה שהיא קשורה בטפיח וכו'. פ' כל הכלים (שבת קכ"ו:) משנה זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת ובגמרא קשורה אין שאין קשורה לא ואסיק רב אשי טעמא גזירה שמא יקטום ופירש"י ז"ל זמורה של גפן שהיא קשורה בטפיח ששואבים בה מן הבור או מן המעין עכ"ל:

אסור לחוף כלי כסף וכו'. פ' במה טומנין (שבת דף נ') בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתקון והעלו שם דאפי' כלי כסף בנתר וחול מותר. ופי' רש״י ז״ל חפין משפשפים את הכלים לצחצחן בגרתקון כמין עפר שגדל בחביות של יין והוא עיקר תקון כלי כסף עכ״ל:

ואסור להדיח קערות וכו'. פרק כל כתבי (שבת דף קי"ח) ת״ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח אבל כוסות קיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתיה ע״כ. ובהשגות א״א כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול ע״כ. ואף רבינו ז״ל כך הוא סבור שתקון זה אינו אסור אלא מפני שהוא לצורך חול:

ואין מציעין את המטות וכו'. משנה פרק אלו קשרים (שבת דף קי"ג) ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת ע״כ:

ח

אסור להטביל כלים וכו'. ביו"ט פ' יו"ט שחל (ביצה י"ז י"ח) משנה וברייתא ומסקנא שם:

המטביל כלים וכו'. ברייתא שם (דף י"ז:) (ומשנה פרק אין תורמין ויש לשם ירושלמי שמתיר כלים קטנים ולא חשש לו רבינו ובפ"ב דביצה מוכח דכולהו אסירי משום טעמי דאיתא התם ולזה לא חילק רבינו). [כל זה בס"א אינו וישנו בכ"מ]:

ומותר להטביל את המים וכו'. שם במשנה ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרם. ודע שטבילת כלי תשמיש הנקחים מן הנכרי אסורה בשבת מפני שהוא כמתקן כלי ועוד אזכיר זה פ"ד מהלכות י"ט:

ט

ואין מגביהין תרומות וכו'. משנה פרק משילין (ביצה דף ל"ו:) ובפרק במה מדליקין (שבת דף ל"ד) ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים:

י

מעבד מאבות מלאכות וכו' לפיכך לא יסוך וכו'. דין העבוד פי״א ודין הסיכה ברייתא פרק תולין (שבת דף קמ"א:) תני ר' חייא אין מגררין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן ולא יסוך את רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל אבל סך את רגלו שמן ומניחה בתוך המנעל או בתוך הסנדל. (אבל) וסך את כל גופו שמן ומתעגל על גבי קטבליא ואינו חושש ואמר רב חסדא לא שנו אלא שיעור לצחצחו אבל לעבדו אסור ע״כ בגמרא ובהלכות ורבינו ז״ל התיר בישנים. ופירוש קטבליא עור שלוק:

יא

הממרח רטיה וכו' לפיכך אין סותמים וכו'. מרוח הרטיה פי"א וסתימת הנקב פרק חבית (דף קמ"א:) משנה אם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח. ובגמרא משחא רב אסר ושמואל שרי מאן דאסר גזרינן משום שעוה ומאן דשרי סבר לא גזרינן. ובהלכות והלכה כרב ואם תשאל והלא כבר נתבאר למעלה בפ"ז שאסור לסתום כל נקב אפילו בקיסם או בצרור ואם כן למה צריכין אנו בשמן לגזירת שעוה ובשעוה עצמה לגזרת מרוח. תשובתך אין סתימה זו כסתימה של מעלה שהסתימה של מעלה היא שנכנסת תוך הנקב ובעובי הכלי וסתימה זו היא על פני הכלי ומגבו ואינה אסורה מפני עצמה אלא מפני גזרת מרוח:

יב

כותב מאבות מלאכות לפיכך אסור לכחול וכו'. משנה בפרק המצניע (שבת דף צ"ד:) הכוחלת חכמים אוסרין משום שבות ובגמרא כוחלת משום כותבת ופי' רש״י ז״ל שמוליכה מכחול סביב לעין כאדם המוליך קולמוס סביב האות עכ״ל:

ואסור ללוות ולהלוות גזרה שמא יכתוב וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם פ' שואל (שבת דף קמ"ח) ושם בגמרא מבואר הטעם:

לא ישכור פועלים בשבת וכו'. משנה שם (דף ק"נ) כלשונה:

אבל לשאול ולהשאיל וכו'. משנה שם (דף קמ"ח) שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני וכן אשה מחברתה ככרות ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת ע"כ. ואמרו בגמרא מ"ט השאילני לא אתי למיכתב הלויני אתי למיכתב. ובהלכות פירשו משום דהלויני לזמן מרובה משמע ולפיכך אתי למיכתב, ע"כ:

יג

אחד המוכר בפה או במסירה אסור וכו' ואסור לשקול בין וכו'. זה מבואר וממה שיתבאר בהלכות יום טוב יש להוכיח כן. והמדידה מבואר סוף פרק מי שהחשיך (שבת דף קנ"ז.):

יד

אין דנין בשבת ולא חולצין וכו'. פרק משילין (ביצה ל"ו ל"ז) משנה ובגמ' גזרה שמא יכתוב ובתוספתא שאין מגרשין. ובס' העתים שאסורין צבור להחרים שום דבר בשבת אלא א"כ הוא לצורך השבת דומה להתר נדרים כנזכר פ"ז מהלכות שבועות:

ואין מקדישין ולא מעריכין וכו'. שם במשנה ובגמרא משום מקח וממכר פירוש ואע"ג דמקח וממכר גופיה אינו אסור אלא גזרה שמא יכתוב לאו גזרה לגזרה הוא אלא כולה חדא גזרה היא כך מפרשין ז"ל:

ואין מגביהין תרומות ומעשרות שזה דומה וכו'. כבר נזכר דין זה למעלה וחזר רבינו ושנאו כאן לפי שיש שתי סבות לאיסורו כמ"ש והאחת היא מענין הנזכר למעלה שהוא מפני איסור מכה בפטיש והאחרת מפני מה שנכתב כאן שהוא מפני איסור הכתיבה לפי שרבינו כותב על הסדר של דבריהם מפני האבות על סדר חיוב האבות מלאכות:

ואין מעשרין את הבהמה גזרה שמא ירשום וכו'. משנה פ' אחרון דבכורות (דף נ"ז נ"ח) ולמה אמרו בכ"ט באלול ולא אמרו באחד בתשרי מפני שהוא יו"ט וא"א לעשר ביו"ט ואמרו בגמרא משום סיקרא וזה מבואר והוזכר ג"כ פ"ק דחגיגה בגמרא (דף ח'):

ומקדיש אדם וכו'. מימרא פ' שואל (שבת קמ"א:) כלשונה ואמרו מפני שהן חובות הקבוע להם זמן ולזה כתב רבינו שזה מצות היום היא: וכשם שאין מקדישין כך אין מקדשין וכו':

טו

המגביה תרומות [ו] מעשרות בשבת או ביום טוב בשוגג וכו'. משנה בתרומות (דף מ"ט) הובאה בגמרא פרק יום טוב שחל (דף י"ז):

וכן המקדיש או המעריך או המחרים וכו'. ירושלמי שם כתוב בהלכות:

מעשרין את הדמאי בין השמשות אבל לא וכו'. משנה בבמה מדליקין (שבת דף ל"ד):

טז

(

מי שקרא שם וכו'. משנה פ"ד דדמאי). [ס"א אינו והוא מן הכסף משנה]:

יז

אסור להפיס ולשחק בקוביא וכו'. משנה וגמרא פרק שואל (שבת דף קמ"ח קמ"ט) ופי' להפיס להטיל גורלות לחלק מי הגיע כל מנה והשחוק בקוביא אפילו בחול אסור משום גזל מדבריהם כמו שמבואר פרק ששי מהלכות גזלה וכן מבואר כאן בגמרא:

ומפיס אדם עם בניו וכו'. שם (דף קמ"ט:) מבואר בגמרא באוקמתא ונתנו טעם כדרב דאמר מותר לאדם להלוות לבניו ולבני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית ויש סוברין שכיון שאין הלכה כרב כדאיתא פרק אי זהו נשך (בבא מציעא ע"ה) ולא היא דילמא אתי למסרך אף ההפסה אסורה במנה גדולה כנגד קטנה. ואני אומר דע"כ לא נדחית ההיא דרב אלא גבי רבית שחוששין מן התורה וחוששין דלמא אתי לסרוכי. אבל קוביא שאינה אסורה אלא מדבריהם בבניו ובני ביתו לא גזרו. ותדע לך שכן הוא דהא מתניתא לית לה פתרי לחלק בהפסה בין בניו ובני ביתו לאחר אלא בכך ואיך נדחה משנתנו מהלכה אלא ודאי כדעת רבינו עיקר כך נ"ל:

יח

אסור לחשוב חשבונות שהוא צריך להן בשבת בין וכו'. שם (שבת ק"כ:) ברייתות מחשבין חשבונות שאינן צריכין ואין מחשבין חשבונות שצריכין ומבואר בברייתא אחרת שהצריכין בין שעברו בין שעתידין להיות אסור לחשבן של מה לך ושל מה בכך מותרין. וכתב רבינו הרי הן בכלל שיחה בטלה כלומר שאין שיחה בטלה ראויה ליראי חטא. ופרק כ"ד יתבאר שאסור לכל אדם להרבות בשיחה בטלה בשבת:

יט

אסור לקרות וכו'. פרק כל כתבי (שבת דף קי"ו:) ופרק שואל (שבת דף קמ"ט) מבואר שאין קורין בשטרי הדיוטות ופירש״י ז״ל כגון של חשבונות או אגרות השלוחות למצוא חפץ עכ״ל. והרשב״א ז״ל כתב ולענין קריאה באגרות שלום בשבת אסור גזרה משום קריאה בשטרי הדיוטות שהם שטרי מקח וממכר. וכ״ש לדברי רבינו שלמה שפירש שטרי הדיוטות אגרות שלום עכ״ל. וראיתי כתוב בשם הרמב״ן ז״ל שמותר לקרות באגרות של שלום וכן נהגו. וכתב רבינו בפירוש המשנה טעם מה שאסרו למנות מן הכתב גזרה שמא יקרא אגרות שלום בשבת והוא אסור כי לבד ספרי הנבואות ופירושיהן אסור לקרות בשבת וביו״ט ואפילו היה אותו הספר בחכמה מן החכמות עכ״ל. ומכאן אתה למד שדעת רבינו בפירוש שטרי הדיוטות כדעת רש״י ז״ל הנזכר למעלה:

מונה אדם את אורחיו וכו'. משנה שם (דף קמ"ח קמ"ט) וכלשונה ובגמרא מ"ט רב ביבי אמר גזרה שמא ימחוק אביי אמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות ופסקו בהלכות כאביי. ופירוש אבל לא מן הכתב יש מי שכתב שלא אסרו אלא בקורא בפיו מן הכתב אבל להסתכל בכתב ולמנות במחשבתו מותר וה"ר יונה כתב דבין כך ובין כך אסור:

לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלא וכו'. דברי רבינו לפי הנראה לי הם בחקוקין על הטבלא ועל הכותל לא בכתובים לפי שהכתובים ודאי אסור וכן מוכחת הסוגיא שם ואף בחקוקים על הטבלא נחלקו עליו קצת המפרשים ואמרו דטבלא ושטר מיחלפי אחר ששניהם מיטלטלין. ולבאר הסוגיא לפי דעות אלו יאריכו הדברים:

ואסור לקרות בכתב וכו'. שם ת"ר כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקני אסור לקרותו בשבת. ופירש"י ז"ל כגון בני אדם הצרים בכותלים חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם על שם מעשיהם כגון מלחמת דוד וגלית וכותבין תחתיהן זו צורת חיה פלונית וצורת פלוני ופלוני אסור לקרותו בשבת גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות עכ"ל:

אף לקרות בכתובים וכו'. פרק כל כתבי (שבת דף קט"ו) ומפני מה אין קורין בהם מפני בטול בית המדרש ובגמרא (דף קט"ז:) אמר רב לא שנו אלא בזמן בית המדרש אבל שלא בזמן בית המדרש קורין ושמואל אמר אפילו שלא בזמן בית המדרש אין קורין והלכה כרב באיסורי. ופירוש דרכם היה שהיו דורשין לעם בשבתות ומלמדים לעם חקי האלהים ותורותיו והיה תועלת גדולה לכלם בזה וזה היו עושין קודם אכילה ואפי' על החכמים הגדולים היה הרב מקפיד כשלא היו באין לשמוע דבריו לפי שהקבוץ ההוא ברוב עם היה חוזק הדת ושמירת גדריו:

כ

נפלה דליקה בחצר וכו'. במשנה שם (דף קי"ז) מצילין מזון ג' סעודות הראוין לאדם לאדם הראוין לבהמה לבהמה כיצד נפלה דליקה בליל שבת מצילין מזון ג' סעודות בשחרית מצילין מזון ב' סעודות במנחה מצילין מזון סעודה אחת ר' יוסי אומר לעולם מצילין מזון ג' סעודות והלכה כת"ק. עוד שם (דף ק"כ) להיכן מצילין אותם לחצר מעורבת. בן בתירא אומר אף לחצר שאינה מעורבת והלכה כת"ק. עוד שם ולשם הוא מוציא את כל כלי תשמישו ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף ר' יוסי אומר י"ח כלים. והלכה כת"ק. עוד שם וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים באו והצילו עמי ע"כ במשנה. ובגמרא שאלו מכדי בהיתרא קא טרח ליציל טפי. ותירץ רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי ע"כ. וכתבו בתוס' דדוקא בחצר שנפלה שם הדליקה איכא למיחש דלמא אתי לכבויי אבל בחצר אחרת מותר להציל כל דבר דליכא למיחש לכבויי. וכתב הרמב"ן ז"ל וזו סברא בלא ראיה והרשב"א ז"ל הסכים לדברי התוס' ואף מדברי רבינו שכתב נפלה דליקה בחצר נראה כן:

כב

בד"א במציל בכלים הרבה וכו'. פי' בין בכלים הרבה בפעם אחת בין בכלי אחד בהרבה פעמים אינו מותר להציל אלא מזון ג' סעודות אבל בכלי אחד בפעם אחת מותר להציל כמה ומבואר זה שם (דף ק"כ) ששנינו במשנה מצילים סל מלא ככרות אע"פ שיש בו מאה סעודות וכו' ושאלו בגמרא והא תנא ליה רישא שלש סעודות ותו לא. ותירץ רב הונא ל"ק כאן בבא להציל כאן בבא לקפל. ופי' בהלכות להציל בכלי אחד לקפל בשנים ושלשה כלים ע"כ:

כג

וכן אם פרש טליתו וכו'. שם בעיא פרס טליתו וקפל והניח מאי ואסיקנא כבא להציל דמי וש"ד. ופירשו בתוס' שהביא כלים הרבה וקפל טליתו עליהן והוציא הטלית מקופל על הכלים המלאים. אבל הרמב"ן ז"ל פירש שזה אסור הוא כיון שהמזון בכלים מוחלקין ולא התירו אלא במביא כלים מלאים ומערן בתוך הטלית ואח"כ הוציא הטלית מלאה אוכלין וכ"נ מדברי רבינו ועיקר:

כד

ואומר לאחרים וכו'. משנה שם ואומר לאחרים באו והצילו לכם ואם היו פקחין עושין עמו חשבון לאחר השבת ובגמרא חשבון מאי עבידתיה מהפקרא קא זכו. ותירצו אמר רב חסדא מדת חסידות שנו כאן אמר רבא חסידי אגרא דשבתא שקלי אלא אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן דלא ניחא ליה דליתהני מאחריני ובחנם נמי לא ניחא ליה דליטרח וה"ק ואם פקחין הן דידעי דכה"ג לאו שכר שבת הוא עושין עמו חשבון לאחר השבת ע"כ. ולשון רבינו שכתב ואין זה שכר שבת שהרי אין שם לא מלאכה ולא איסור שבת וכו' אין במשמע ששכר שבת מותר בעושה דברים המותרים שהרי סוף פ"י מבואר שלשמור את התנוק אסור לקבל שכר שבת אא"כ היה שכיר שבוע או שנה כמבואר שם אלא כונת רבינו בכאן לומר שלא הותר בכאן שום דבר איסור מפני הפסד הממון כדי שנאמר שלא יהא מותר אלא להציל למפסיד:

כה

הציל פת נקיה וכו'. שם (דף קי"ז) ת"ר הציל פת נקיה אין מציל פת הדראה פת הדראה מציל פת נקיה:

ומציל ביוה"כ וכו'. שם ומצילין מיוה"כ לשבת אבל לא משבת ליוה"כ ואצ"ל משבת ליו"ט ולא משבת לשבת הבאה. וכתב רבינו אם היה יוה"כ בע"ש לומר שאם היה בחמישי ודאי אין מצילים שהרי אפשר לו להכין ביום הששי וזה פשוט. ודע שבזמן הזה שאין אנו מקדשין עפ"י הראיה לעולם אין יוה"כ חל לא בע"ש ולא באחד בשבת כנזכר בפרק ח' מהלכות עירובין וזה הדין לא נאמר אלא להם שהיו מקדשין עפ"י הראיה והיה באפשר לחול בכל ימי השבוע. וכתב הרשב"א ז"ל מדלא קאמר ולא מיוה"כ למוצאי יוה"כ ש"מ דמצילין והכי איתא בירושלמי דיוה"כ כל עמא מודו שמצילין מזון סעודה אחת מפני הסכנה ע"כ. עוד בירושלמי תני מצילין לחולה ולזקן כבינוני ולרעבתן כבינוני ע"כ:

ומה שהוא מציל ללבוש וכו'. משנה כבר כתבתיה למעלה ושם במשנה (דף ק"כ) נזכר וחוזר ולובש ומוציא. וגם בברייתא לובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא ופושט ואפי' כל היום כלו דברי ר"מ. וזה לא נזכר בדברי רבינו בביאור וכתב הרשב"א ז"ל והא דלא שרינן הכי באוכלין ומשקין משום דהתם כיון דבידו הוא מוציא מתוך שהוא בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי אבל הכא כיון שאין מתירו אלא דרך לבישה רמי אנפשיה ומידכר:

כו

מותר להציל וכו'. משנה (דף קט"ו וק"כ) ריש פ' כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה וכו' להיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש בן בתירא אומר אף למפולש. ובגמרא מסקנא אמר רב אסי שלש מחיצות ולחי אחד זהו מבוי שאינו מפולש שלש מחיצות בלא לחי זהו מבוי מפולש ופסקו בהלכות כת"ק דמתני' וכ"פ ר"ח שלא כדברי בן בתירא וכדעת רבינו וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל. וכתב הרשב"א אמרו בירוש' דלר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אם אינו יכול להציל כתבי הקדש אלא בכבוי מכבה לפי שאין דבר של שבות עומד בפני כתבי הקדש ע"כ. ומתוך שלא נזכר זה במשנה ולא בגמרתנו אני אומר שיש בזה כעין סיוע לרבינו ז"ל שהוא פוסק בכמה מקומות דלא כר"ש ולפי שאין הלכה כמותו סתמו במשנה ולא הזכירו כבוי בשום צד. ומ"מ אפשר שדעת משנתנו שלא כל השבותין נדחין מפני כתבי הקדש שהרי לא התירו הצלתן למבוי המפולש אע"פ שאיסורו מדבריהם וזה נ"ל עיקר לדעת הפוסקים כר"י:

והוא שיהיו כתובים וכו'. בגמרא (דף קט"ו) אתמר היו כתובים תרגום ובכל לשון רב הונא אמר אין מצילין אותן מפני הדליקה רב חסדא אמר מצילין. ופסקו בהלכות כרב הונא דהוא רביה דר"ח. ובגמרא שם דבעינן כתב אשורית ולשון הקודש הא לאו הכי מניחן במקום התורפה והם מתאבדין מאליהן. ומ"מ כתבו ז"ל שכל הכתובים ביונית מצילים שהרי שנינו במסכת מגילה (דף ח') שהספרים הותרו ליכתב יונית. וכ"כ רבינו פ"א מהל' תפילין ומזוזה וס"ת. ושם כתב רבינו וכבר נשתכח היום כתב יוני מן העולם ואבד זכרו לפיכך אין כותבין היום אלא אשורית עכ"ל. ולפיכך לא כתב רבינו בכאן דין היונית. ותרגום שלנו של אונקלוס ושל יונתן בן עוזיאל הרמב"ן והרשב"א ז"ל הסכימו שמצילין אותן היום וכן תורה שבע"פ לפי שהותרו לכתוב בזמננו משום עת לעשות ליי' הפרו תורתך:

כז

היו כתובין בסם וכו'. (שבת דף קט"ו:) בעיא שם דאיפשיטא:

גליון של ספרים וכו'. בעיא שם (דף קי"ו) ולא איפשיטא אלא שפשט הברייתא מודה שאין מצילין וכ"נ מן ההלכות:

הברכות והקמיעין וכו'. ברייתא שם (דף קט"ו:) כלשונה ופירש"י ז"ל מטבע הברכות שתקנו חכמים כגון י"ח ושאר ברכות ומענינות הרבה מפרשיות שהיו כותבים בקמיעות פסוקי לחש כגון כל המחלה וכו' עכ"ל:

כח

ס"ת וכו' אם היתה בו וכו'. לשון ההלכות שם כלשון רבינו ומבואר בברייתא וסוגית הגמרא. ומ"ש מתוך תיבות שלמות הוא כדעת רב הונא שם דלא כרב חסדא והכונה שהלקוט הוא מתיבות שלמות שלא נמחקו אבל אם אין שם תיבות שלמות אלא אותיות מפוזרות אין מצילין. ומבואר שם בגמרא שמנין זה כמנין אותיות פ' ויהי בנסוע הארון. ושיש בה הזכרות ואין בה שמונים וחמש אותיות שמצילין הוא כשנמחקו ממנה אותיות או אות אחת:

מצילין תיק הספר וכו'. משנה כלשונה שם (דף קט"ז:):

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף