סדר משנה/יסודי התורה/ז

סדר משנה יסודי התורה ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מיסודי הדת וכו' אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו וכו'.

(א)

עיין מ"ש מרן בכ"מ והרב בעל לח"מ בזה ועיין בס' העיקרים מאמר ג' פ"י ועוד לו שם בפרק י"ב שהרחיב הדבור בזה אלא שנפל שם טעות הדפוס במה שהעתיק התלמודא במס' סנהדרין ומס' ברכות ואין לדבר שהעתיק זכר ורמז שם וצריך להגי' במקומם במס' שבת צ"ב א' ובמס' נדרים ל"ח א', אך במס' שבת לפי הנוסחא שלפנינו ליתא מלת עניו ויבוא תחתיו המעלה בעל קומה, וכן הי' גירסת העיקרים והוא שיהי' בעל קומה וגבור רב כח הטבע וחוזק האיברים ואמיץ כח, מלבד שיהא גבור במדותיו כמ"ש רבינו, ואפשר שזה נכלל במ"ש רבינו שלם בגופו שהקומה והכח הם משלמות הגוף כידוע בטבעיו', אולם רבינו בהקדמה לפי' המשנה במס' ברכות ובהקדמתו לס' מורה השמיט מהמאמר מעלת בעל קומה ומעלת עניו ולא העתיק רק ג' אלה חכם גבור עשיר, והנה תקשה עלי' מהסוגיא דשבת דחשיב להדיא מעלת בעל קומה במעלת נבואה דמשה דא"ל דלא הי' בגירסת רבינו שם מעלת בעל קומה דא"כ לא משני התלמודא מידי על מה דשאיל שם וליגמר ממשה ומשני דלמא משה שאני דאמר מר אין הנבואה וכו' ועיין, וצריכין אנו לומר דרבינו סובר הואיל ור' יוחנן בנדרי' לא הביא מעלה זאת במנין המעלות הצריכות אל הנבואה ודאי חולק על הסוגיא דשבת דאין האיש שתחול עליו הנבואה צריך להיות בעל קומה ופסק רבינו כר' יוחנן, אמנם ידעתי שאין תי' זה מורווח ומי שדעתו רחבה ישתדל ליישב דברי רבינו בישוב הדעת היותר מורווח ותבא עליו ברכת טוב.

ודע כי יש להפליא על מ"ש רש"י בשבת שם בד"ה דאמר מר בנדרים עכ"ל והלא לפי גרסתינו בנדרים ליתא שם כלל מעלת בעל קומה ומשמע דלר"י אין מעלה זאת הכרחית למעלת הנבואה כאמור ואין לומר בגירסת רש"י היתה לו בנדרים מעלת בעל קומה בצירוף שאר המעלות דחשיב שם ר' יוחנן דהא לפי מאי דס"ד שם בתלמודא לומר דכל שהוא ארוך הוא גבור עד דפריך שם ותימא דארוך וקטן וכו' ואם נאמר שהיתה הגירסא במאמר ר' יוחנן בעל קומה איך סלקא אדעתי' למימר דכל שהוא ארוך הוא ג"כ גבור דהא ארוך היינו בעל קומה דחשיב ר"י וע"כ הוראת גבור מלתא אחריתי היא דתרתי ל"ל ומדפריך הכי שמעינן דלא הי' מעלת בעל קומה מנוי' במנין שאר המעלות שהי' מונה ר"י אשר בהעדרן א"א שתחול הנבואה על אחד מבני אדם ושפיר שקיל וטרי התלמודא בהוראת גבור שנמנה במעלת הקודש אם הוא ארוך ובהיות כן דא"א להיות הגירסא בנדרים במאמר ר' יוחנן בעל קומה קמה קושיתינו על רש"י ז"ל בשבת דמראה מקום אמר מר דמייתי שם שהוא בנדרים ולא כן הוא וצ"ע לענ"ד (א"ה קושית התלמודא הוי ואימ' אריך וקטן ואין ראי' ממש' דבעינן שיהא הנביא גבור דמשה גופי' קטן בכח הוי רק אריך הי' לכן כתוב ויפרוש את המשכן וליכא למשמע ממשה אלא שהי' בעל קומה וגבור מנ"ל דהוי).

אמנם מה שלא הביא רבינו ז"ל ג"כ מעלת העושר שמתנאי הנביא במעלותיו הוא שיהי' עושר כמו שהקשה כן מרן ז"ל, נראה לענ"ד בס"ד דרבינו סובר דמעלת העשירות א"צ להנביא שיהי' לו מיד בתחלת נביאותו אלא אח"כ בהיות נבואתו נמשכת זמן מרובה אז צריך שיהי' עושר, והטעם לזה לענ"ד בס"ד במ' שנשתנ' מעל' העשירו' משארי המעלו' שכל שאר המעלו' צריכים שיהיו לו להנביא מיד בתחלת נבואתו הסבה לזה הוא כיון שאין מעלת העושר הכרח לנבואת הנביא ממה שצריך לעצמות וגוף הנבואה כמו שהוא כן מעלות החכמה ושלימות המדות ושלמות כח הגוף שהתנאים במעלות הללו הם דברים שמצטרכי' לעצמות הנבואה עד שבלתי מציאתן א"א שתחול עליו הנבואה דלא מיבעיא מי שיש בו מדות הגאוה או אחד משארי מדות המגונות שהוא שנוי ומתועב בעיני הקב"ה והיאך ישוער שישרה הקב"ה שכינתו על מי שהוא שנוי ומתועב בעיניו, אלא אף אם אין בו מדות הגאוה רק שאינו עניו כראוי, או שיש לו חסרון שארי המדות טובות הנאותות ורצויות בעיני אלקים הנה גם זה לא יוכל להנבא, שהרי ענין הנבואה היא מתת אלקים מתנה רבה וגדולה היא שאין למעלה ממנה שהוא מתדבק בו יתברך בדביקות עצום ונפלא של הנבואה והוא כסא ומדור כביכול לו יתברך וסרסור ושליח בינו יתברך לבין בניו ועמו ישראל, והיאך מי שאין הקב"ה אוהבו אהבה רבה ונפלאה ביותר איך יחון הש"י אותו במתנה המופלגת הזאת, ולקנות אהבתו יתברך א"א כ"א ע"י המעשים הנרצים והמדות טובות שצונו הש"י והכתירנו בהם וכמו כן בלתי מעלות שלימות כח הגוף א"א לאדם להנבא (אם לא על צד הפלא ביותר) שאין כחו סובל הנבואה שצריך לזה כח רב וכמו שביאר רבינו ז"ל בהלכה שלאחר זה, וגם הכחות הגוף הצריכים לזה שהם החושים הפנימים והחיצונים ושארי כחות הטבעיות שבאדם אשר בהעדרם אין מקום לחלות הנבואה כלל וכלל, וכן בהעדר החכמה לא תמצא בו הנבואה כי לא ינבא הקב"ה את הבהמה והחיה והעוף למינהו אם לא על צד הפלא וכמ"ש רבינו ז"ל בספר המורה, ולפיכך צריך שיהי' להנביא המעלות הללו חכם וגבור במדות ושלימות הגוף מיד בתחלת נבואתו.

אבל לא כן תנאי ומעלות העושר להנביא שהוא דבר שאין בו צורך והכרח לעצמות הנבואה שתחול הנבואה על הנביא, שאף בהעדר מעלות העושר כבר הוא אפשר שתחול הנבואה על הנביא, אך שמעלות העושר להנבואה אינה אלא רק תוספות הדור להנבואה, כדי שיהיו דברי הנביא ההוא יותר חשובים בעיני בני אדם להיותו בלתי מצטרך לטובת ועזרת ב"א בשום דבר וישמעו ויקבלו דבריו ביותר כי חכמת המסכן בזויה להיותו מצטרך לב"א וכמו שביאר כן טעם זה של הצטרכות מעלת העושר להנבואה בספר העיקרים שם וע"ש היטב וא"כ על זמן מה כבר אפשר להאדם שיהיה מסתפק בעצמו בלי צורך לשום אדם בשום דבר אף אם לא יהי' עשיר, או שהקב"ה יזמין לו על אותו זמן מה פרנסתו המעט היא רק שלא יצטרך לב"א ולא יחת מהם ומהמונם, ולפיכך אין צורך להנביא מעלות העושר מיד בתחלת נבואתו.

ולא בלבד שרבינו ז"ל אמר כן מצד סברתו הזכה והברורה אף זו אומר אני בס"ד שיש לרבינו ז"ל הכרח להכריח דבר זה שאמרנו שהנביא א"צ להיות עשיר טרם שיתנבא, אבל כבר אפשר שיתנבא זמן מה ולא יהי' עשיר, והוא שהרי בגמ' דנדרים שם למדו מעלות העושר שהוא מצטרך להנבואה ממרע"ה ממה שהוא נתעשר מפסולתן של לוחות שניות אחר מעשה העגל שממנו למדו תנאי העושר בכל נביא ונביא שיעמדו אחריו יע"ש בגמ' והרי מרע"ה כבר התחיל להתנבאות במדין שהי' זמן רב קודם מעשה של לוחות שניות, ולדעת הרבה מדרשים הי' מעת התחלת נבואתו עד לאחר פסילות הלחות הרבה יותר משנה ולדעת קצת הי' שנתים, אלא ודאי כדאמרינן שכבר אפשר שתחול הנבואה על הנביא ולא יהי' עשיר, אך שאחר כן מזמין להם הקב"ה עושר, או כדבעינן למימר לקמן באות של אחר זה שזה הוא מסגולת הנבואה ושאין הנבואה נמשכת מן העושר אלא בהפוך הוא שעושר נמשך מן הנבואה.

(ב)

איברא אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אפשר לומר בס"ד טעם אחר למעלת העושר לנבואה ובזה נצדק ג"כ רבינו ז"ל מה שלא הביא תנאי העושר בתנאי הנבואה והוא דאני אומר דבאמת א"צ כלל למעלות העושר לענין חלות הנבואה על הנביא, דמטעמו של ס' בהע"ק והוא כדי שלא יחת מבני אדם ויהיו דבריו נשמעים כי חכמת המסכן בזויה הנה לזה כבר הי' די להנביא במה שיש לו מעט ממון שיוכל להסתפק בהם ולא יצטרך ע"י זה למתנות ב"ו והלואתם ולא יהיה מסכן וזה יהיה נקרא מסתפק בשל עצמו, אבל עדיין אינו נקרא בשם עשיר והרי ר' יוחנן אמר שמתנאי הנבואה הוא שיהי' עשיר ולזה אינו מספיק טעמו של ס' העיקרים האמור.

ולפיכך אני אומר בס"ד כי ענין העושר בנבואה הוא איפכא ממה שחשב הס' העיקרים הנ"ל והוא שבעל ס' העיקרים סובר שנבואה נמשכת מן העושר, ואני חושב שהעושר נמשך מן הנבואה והוא דבר סגוליי לנבואה כי מי שהוא נביא נאמן לד' והולך במלאכת ד' ברכת ד' היא תעשרהו עישור מוסיף ועישור גדול בדרך סגולה והפלאה מה שנעלם סבתו מאתנו, וכמו שהוא כן בדרך סגולה בענין הקטרת שהוא מעשיר לכהן המקטיר את הקטרת ואת הכהן המוליך המחתה לקטורת, אלא שגבי הקטרת הוא בסגולה להתעשר בהקטרה אחת וגבי נבואה הוא בסגולה בהמשך זמן מה ולא נודע לנו שיעור הזמן ההוא אלא נודע לפלאות תמים דעים ית' ואפשר שהי' נודע בדרך סוד ד' ליראיו גם לחכמי התלמוד נ"ע שיעור הזמן, ואנחנו לא נדע, אבל אין זה מתנאי והצטרכות שלחלות הנבואה על הנביא, דהיינו שלא תחול הנבואה על הנביא כלל אם לא יוקדם לו מן העושר טרם תחול עליו הנבואה, דכבר הוא אפשר המציאות שתחול עליו הנבואה ונקל הדבר שיתנבא זמן מה מבלתי היותו עשיר, אך שאח"כ בהמשך הזמן המשוער אצלו ית' יתעשר, וסרה בזה קושית מרן ז"ל, דרבינו ז"ל פה לא מיירי מתנאי הנביא מה שיקרה לו אחר המשך זמן נביאותו אלא הוא מיירי פה מתנאי הנביא מה שצריך שיהיו לו להאיש ההוא המתפאר בנבואה טרם שיתנבא ומכ"ש בתחל' נבואתו כדי שנדע להבחין בין נביא אמת לנבי' שקר מיד בתחלת נבואתו שאם הוא מתפאר בנבואה והוא חסר אף רק אחד מהשלשה התנאים שהתנה בו רבינו ז"ל אז נדע בודאי שבשקר דבר הנביא ההוא, ולזה לא הביא רבינו ז"ל מעלת העושר שזה א"צ שיהי' לו בתחלת נבואתו ומכ"ש טרם נבואתו, ולזה כוון הרא"ש ז"ל בפירושו בנדרים שם שכתב דהך מימרא דר' יוחנן אינו אלא לנביא שהוא קבוע להתנבאות תמיד, אבל לנביא שאינו אלא לפי שעה לא נאמר מאמר ר"י, והיינו כוונתו לענין מעלות העושר והוא כדאמרינן שהנביא יהי' מי שיהי' הנה כל א' וא' בתחלת נבואתו אינו נביא אלא לפ"ש, אבל אח"כ כשיהי' נביא זמן מרובה אז נעשה נביא קבוע ותהי' מסגולתה של הנבואה להביא לו ברכת ד' ולהתעשר, וכ"נ מן הסברא שהי' ג"כ בקטרת כך שגם היא מסגולתה היא להביא העושר אל המקטיר והמתעסק בההקטרה שהוא המוליך המחתה אבל לא הי' מסגולתה שיתעשר מיד ולאלתר באותו היום.

וקצת ראי' יש בס"ד לענ"ד לסברא זו, והוא ממה שהוצרכו ביומא כ"ו א' להביא ראי' מקרא שהקטרת מתעשרת והראי' ההיא אינה מכרחת כ"כ וכמבואר שם בגמ', ולמה לא הביאו ראי' יותר חזקה מן המוחש והנסיון היומי שהיא הראי' היותר חזקה שבכל הראיות (אם היא משומרת משגגת וחטא החושים) והוא שהרי מאז התחלת הקמת המשכן עד סוף מקדש ראשון וכל ימי מקדש שני שסכומם יחד הוא אלף ש"ט שנה ובכל שנה שס"ה ימים שסכום כל הימי' יחד הם ד' פעמי' מאה אלף וע"ז אלף ותשפ"ה ימים, ובכל יום הי' מתעשרים ד' כהנים ב' בבקר וב' בערב המקטיר והמוליך המחתה, ואם נאמר שהיו מתעשרי' מיד ולאלתר הרי היו סכום כל הכהנים יחד שנתעשרו מיד ולאלתר עולה לסך אלף אלפים ותתקי"א אלף וק"מ כהנים, והנה בריבוי אישי הכהנים כ"כ וכמו כן בדבר כזה המתמיד המשך זמן ארוך ובכל יום ויום נראה לעין כל המופת הגדול הזה ד' פעמים בד' כהנים שהיו מתעסקים בקטרת היש לך מופת גדול מזה שהקטרת מתעשרת, ולפחות הי' להגמ' להבי' המופת העצום והנורא ההוא ואח"כ להביא שגם הוא נרמז בקרא אלא ודאי שגם בקטרת לא היו הכהנים מתעשרים מיד ולאלתר אלא לאחר זמן מה וגם הזמנים לא היו שוים לכל הכהנים אלא כל א' וא' לפי זכותו ומעשיו ואל דעות ד' יודע ערך זכיותיו ומעשיו של כל א' וא', וה"ה כן גבי נבואה שמסגולתה להתעשר הנביא אבל לא מיד ולאלתר אלא לאחר זמן לפי ערך מעשיו ונבואתו ובזה סרה גם כן קושייתינו שמרע"ה לא הי' עשיר בתחלה.

וידעתי גם ידעתי דלכאורה יש להשיב על מ"ש שהעושר מוסב מן הנבואה דתקשה דא"כ מה דקיליף הגמ' בנדרים שם מעלת העושר בנבואה מיונה הנביא ע"ה ממה ששכר הספינה ונתן דמי כולה דהרי זה הי' תחלת נבואתו דהא כתב אח"כ ויהי דבר ד' אל יונה שנית וכו' מכלל דזה הי' הדבור הראשון, ואפ"ה כבר הי' עשיר טרם שנתנבא, וכן משמע דעמוס הי' עשיר קודם שנתנבא מתשובתו לאמצי' והיאך קיליף מנייהו דלהשראת השכינה להתנבאות צריך שיתעשר לפחות אח"כ דלמא צריך שיתעשר דוקא תחלה קודם נבואתו וכמו שהיו כן אינהו יונה ועמוס, אבל אחרי העיון מעט ליתא לתשובה זו, והוא דשם במאמר ראשון של ר"י אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו וכו' הנה לא הביא ראי' משם אלא רק ממשה לחוד, דהיינו דשם דבר ממה שמצטרך מן המעלות להנבואה עפ"י הכרח ומה שהוא מסגולתה של הנבואה, ולזה לא הביא ראי' לדבריו אלא רק ממשה לחוד להורות שאף שאינו עשיר בתחלה ג"כ די שאין דבר זה מתנאי הנבואה אלא שהוא מסגולת הנבואה, משא"כ בהך מאמר שני של ר"י כל הנביאים עשירים הוו מנלן ממשה ומשמואל מעמוס ומיונה וכו' לא דבר מה שהוא הכרחי לתנאי הנבואה אלא שסיפר מהותן של נביאים שהיו כולן עשירים אבל לא דבר מסבת העושר, לזה הביא ר"י תלמודו בידו ראי' גם מאינך נביאים עמוס ויונה שהיו עשירים ג"כ קודם לכן ס"ס מאמר זה מאמת שכל הנביאים היו עשירים רק שמקצתן היו עשירים אף קודם נבואתן ומקצתן נתעשרו אח"כ, ואטו לא היו הנביאים רשאים להיות עשירים אף קודם שנתנבאו, אך שאין זה מתנאי הנבואה שיהי' עשיר קודם שיתנבא, וסוף דבר עניני הנבואה והנביא מתחלקים לג' חלקים, חלק אחד תנאי הנבואה והם שכתב רבינו ז"ל החכמה והגבורה במדות והענוה ושלימות כח הגוף שהם תנאי הנבואה שבלתן אם לא ימצאו כל אלה באיש ההוא המתבודד ומכין עצמו לנבואה לא תחול עליו הנבואה, והחלק השני הוא מסגולת הנבואה והיא שהיא תביא להנביא אחרי היותו הולך במלאכת ד' מתנבא תבוא לו ברכת ד' שאף אם לא הי' עשיר קודם שחל עליו הנבואה וגם בתחלת נבואתו מ"מ אח"כ יתעשר מברכת ד' הדבוקה בו, ואפשר אם הוא עשיר קודם לכן טרם שיתנבא תוסיף לו הנבואה עושר ע"י ברכת ד', והחלק השלישי היא מהות הנביא שכל הנביאים כולם היו עשירים (דהיינו לפחות זמן מה אחר היותם נביאים רק יש מהם היו עשירים אף קודם נבואתן ויש מהם שנתעשרו אח"כ).

איברא מיונה הנביא ע"ה בלא"ה ל"ק דאפשר לומר דגם הוא לא נתעשר אלא אחר נבואתו שהרי לפי תירוצו של רבינא ביבמות צ"ח א' כבר הי' יונה מתנבא קודם לכן, וז"ל הגמ' אמר מר ויהי דבר ד' אל יונה שנית והא כתיב הוא השיב את גבול ישראל וגו' כדבר ד' אשר דבר ביד עבדו יונה וגו' אמר רבינא על עסקי נינוה קאמר הרי מבואר מזה שיונה הי' נביא כבר קודם לזאת הנבואה של נינוה, ומי יודע כמה נבואות נתנבא קודם לכן ולא נכתבו בקרא משום שלא היו נבואות הצריכות לדורות וכמו דאמרינן כן במגילה י"ד א' אלא נבואות שהוצרכו לדורות נכתבו (ופי' רש"י ז"ל וז"ל נבואות שהוצרכו לדורות ללמוד תשובה או הוראה וכל הנך מ"ח הוצרכו וכו') נבואה שלא הוצרכה לדורות לא נכתבה וא"כ מי יודע כמה נבואות שהתנבא יונה קודם לכן מה שלא הוצרכו לדורות ולכך לא נכתבו, וס"ס נביא הי' בתוכם ונתעשר, ואפילו לרנב"י ביבמות שם דקאמר וז"ל וה"ק כדבר ד' אשר דבר וגו' דהוא סובר דלא דבר עמו כלל לא לפניו ולא לאחריו, זה אינו דעדיין אפשר לומר דרנב"י מודה דהקב"ה דבר עמו קודם לכן נבואות שלא הוצרכו, והקרא דויהי דבר ד' אל יונה שנית וגו' לא מיירי אלא בנבואות שהוצרכו לדורות, וגדולה מזו כתבו התוס' שם בסוף ד"ה רנב"י וכו' וז"ל או שמא אינו חושב אלא דברים שהם צורך גדול כגון מעשה נינוה וכו' דון מינה ומינה ואוקי באתרן אם כך בנבואה שנכתבה בקרא שבודאי הוצרכה לדורות שלולי כן לא נכתבה ואפ"ה כתבו התוס' הואיל ואינו דבר גדול לא קחשיב לי' הקרא עאכ"ו נבואה שלא הוצרכו כלל לדורות שלא נכתבה שאינה חשובה.

ומתוך האמור מתבאר לענ"ד בס"ד דברי התוס' ביבמות שם בד"ה על עסקי נינוה וכו' שכתבו וז"ל תימה דמאי איצטרך למיכתב שנית ולא שלשית, דלא אשכחן שדבר עמו שלשית ושמא כיון שמצינו שחזרו אנשי נינוה לקלקולם ונתנבא עליהם נחום האלקושי היינו יכולים לסבור שגם אז נתנבא עליהן יונה וכו' ולכאורה תירוצם צריך מיתוק ותבלין דהיאך מפני סברא קלה כזו נדחק לומר שנתנבא עוד הפע' על נינוה דא"כ למה זה לא נכתבה נבואתו כמו שנכתבה נבואת האלקושי ונבואת יונה הראשונה והשני', שהרי זה היו ראיות של קושית התו' והיא לכאורה קושיא עצומה, אבל לפי האמור בס"ד ניחא, דאפשר לחשוב ולומר שהנבואה שנאמרה ליונה אז על נינוה לא הוי בה דבר שהוצרכה לילף מינה לדורות כי כל מה שהי' אפשר למילף מהנך נבואות של נינוה, כבר נודע לנו מנבואתו הראשונה שהתנבא על נינוה ונכתבה בספרו, ומה שיש עוד למילף כבר נאמרה ונשנית לנחום האלקושי והיא גם היא נכתבה בספרו, לא כן נבואת יונה אז פעם שנית על נינוה לא הי' בה ובמה שבתוכה שום דבר מגיד חדשות לנו מה שיהי' נצרך לדורות, ושפיר היינו אומרים מצד הסברא הנ"ל שכתבו התוס' הנ"ל דמסתמא גם אז כשנבא נחום האלקושי על נינוה שגם הוא ניבא עליה דשוב ליכא שום קושיא והתנגדות נגד הסברא דהיינו הקושיא דלמה לא נכתבה על ספר נבואתו, לזה קמל"ן הקרא דאף אם אמת נכון הדבר דבשארי דברים קטנים שלא הוצרכה לדורות לא פסקה הדבור ממנו דאפשר דדברה עמו השכינה וניבא על דברים כאלה עוד הרבה פעמי' אבל בענין נינוה עצמה (הואיל וחטא באותו דבר שלא רצה מתחלה להתנבאות עליה מרצונו כי אם אחר שהראהו הקב"ה שבע"כ הוא מוכרח להתנבאות עלי', וגם שנבואת נינוה הוא דבר גדול בעצמותו אף אם לא נצרך לדורות) שוב לא דבר עמו הקב"ה ולא התנבא עליה עוד כלל וכלל.

(ג)

שוב הגיע לידי ס' דרשות להגאון מהר"י מינץ ז"ל וראיתי לו בדרוש ט' שעמד בקושי' זו שהקשינו לעיל אות א' והוא דהיאך קאמר ממעלות הנביא הוא שצריך להיות עשיר והרי מרע"ה בתחלת נבואתו לא הי' עשיר, והנה הוא האריך בה קצת והפליג במאד מאד הקושי' ההיא, ותירוצו שם אינו נראה לענ"ד כלל כאשר כל ישר הולך עין בעין יראה בספרו שם וכמדומני שאף הוא לא אמרה אלא ע"ד הדרוש והדרשא תדרוש, אבל מה שנראה לענ"ד בס"ד עיקר בישוב הקושיא ההיא הוא, או כמו שכתבתי בס"ד ישוב לזה לעיל אות א' או כמ"ש בס"ד לעיל אות הקודם והבוחר יבחר.

והנה ראיתי להגאון הנ"ל שהקשה עוד בגמרא דנדרי' הנ"ל דמנ"ל לר"י כלל שאותן ד' מעלות צריכים שיהיו בכל נביא ונביא ושזה הוא מתנאי הנבואה, ואם מכח הוכחתו ממה שמצינו במרע"ה שהיו בו כל אותן הד' מעלות מה זו סמוכה דלמא אתרמויי אתרמי שהיו בו ע"ה אותן המעלות, אבל עדיין מי יעלה לנו השמימה ויגידה לנו שהיו אותן הד' מעלות הכרחיות להגעת הנבואה דלמא אף אם הי' נעדר אותן המעלות ג"כ הי' מתנבא, וגם קושי' זו הפליגה מאד, וגם בזה תירץ תירוץ שאינו נרא' כלל וכאמור לעיל שהדרוש לחצתו, אבל כבר בא חכם מאור עינינו מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות שלו בנדרים שם לישבה בצחות לשונו הזהב וז"ל וכולן ממשה וכו' כיון שהיו במשה אלו המעלות נימא ג"כ כן בשאר הנביאים מדכתב נביא מקרבך מאחיך כמוני וגו' עכ"ל מהרש"א ז"ל הרי ביאר שמתיבת כמוני קיליף לי' ר' יוחנן, שהנביא שיקום אחריו צריך להיות לו בכל מעלה ומעלה לפחות מקצת התדמות כמוהו.

וכבר הי' מקום אתי בזה בס"ד ליישב גם הקושיא שהקשיתי לעיל אותיות הקודמות והוא דהיאך אפשר לומר שהוא מתנאי הגעת הנבואה שיהי' עשיר דהא מרע"ה בתחלת נבואתו לא הי' עשיר והוא עפ"י מה שראיתי להגאון ז"ל הנ"ל בדרשותיו שם כשהקשה קושי' זו כתב וז"ל ונהי דהלא אפשר לתרץ ולומר דזה הי' על צד הפלא (ר"ל מה שהתנבא אף שלא היו לו מעלות העושר) וכמו שכתב הרשב"א והר"ן וזולתם בנבואת בלעם והתינוקות והשפחות על הים, ומ"מ הראי' שהביא ממרע"ה היא הפכית אל המבוקש שלנו לברר מתוכה אמתית הנחת ר"י וב' ספיקות אלו עצומים ונוראים הם עד שאני תמה איך לא נתעוררו וכו' עכ"ל הגאון מהר"י מינץ ז"ל.

ולפי האמור בשם מאור עינינו מהרש"א ז"ל שפיר הי' אפשר לתרץ כתירוץ של הגאון מהר"י מינץ ז"ל שאני משה דרב גובריה, שעל צד הפלא נתנבא אף שהי' נעדר מעלת העושר, אבל הבירור על אמתת הנחת ר"י שצריך שימצא בכל נביא ונביא מעלות העושר וכקושית הגאון ז"ל הנ"ל הוא ממלת כמוני המורה שצריך הנביא שעמד אחריו משתוה לו בכל מעלה ומעלה שהי' לו אז בשעת אמרו המאמר הזה של כמוני ואז כשאמר פסוק זה במשנה תורה כבר הי' לו מעלת העושר ממילא צריך שיהי' להנביא שיהי' אחריו ג"כ מעלת העושר.

אמנם אעפ"י כן אין תי' זה מורווח בעיני דהרי בסדר שופטים נאמר ויאמר ה' אלי הטיבו אשר דברו נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך וגו' הרי שגם הקב"ה אמר למשה שיקים לישראל נביא שיהי' כמוהו במעלותיו ומאמר זה נאמר למשה בשעת מ"ת ומשה רבינו לא נתעשר אלא בפסולות של לוחות השניות ובשעת מ"ת עדיין לא הגיע למעלת עשיר, אם לא שנאמר דמלת כמוך כולל גם המעלות שיקנה לעתיד ומוכרחין אנו לדחוק בביאור מלת כמוך מדאמר משה בסוף מ' שנה מלת כמוני ואז הי' כבר נתעשר ואמר מתנאי הנביא שיקום אחריו הוא שיתדמה לו במקצת מכל מעלה ומעלה שיש לו, אפס מ"ש הגאון מהר"י מינץ דמרע"ה נתנבא על צד הפלא אף שהי' חסר מעלת העושר אינו נראה בעיני כי מדוע יעשה הקב"ה נס על מגן להשרות הנבואה על מי שחסר לו א' ממעלות הצריכות להיות בנביא, הקצר קצרה יד ה' ח"ו לגלות לו מטמון במדבר אשר הי' רועה צאן חותנו ומלבד שאין זה נס נגלה כ"כ דיחשבו ב"א אם יראו כי נתעשר שמצא מטמון דרך מקרה ולמעוטי בניסא עדיף, אבל מלבד זה עדיף טפי שיתעשר בדרך האמור דהא עשה הקב"ה לו נס באחרונה במה שגילה לו מחצב של סנפרינון באהלו ומאין נמצא כן במדבר מקום נחש שרף ועקרב ארץ מלחה לא עבר בה איש ומכ"ש ספיר גדול כ"כ כמו הלוחות ובאמת אמרו רז"ל דע"צ הנס הראה לו למשה מחצב של סנפרינון ועיין ברש"י בסדר כי תשא בפסוק פסל לך שהביא המדרש הזה וא"כ למה הפליא השם לעשות ב' פעמים הלא טוב מזה ומזה לעשות הפלא האחרון שהי' בשעת עשיית לוחות השניי' מיד בראשונה בעודו במדין טרם שחלה עליו הנבואה הראשונה ולא יצטרך להפלא ההוא שתחול הנבואה על מי שאינו ראוי לכך, ויותר טוב הי' אם בתחלה הי' הקב"ה מגלה למשה מחצב של סנפרינון ויתעשר ויהיו בידו סנפרינון גדולים כל כך לכשיצטרך להם שיעשה מהם הלוחות ועוד יש להעיר אם נאמר דמעלת העושר גם היא צריכה למעלת הנבואה, מדוע הי' משה חסר מעלה זאת ולמה לא השלימו הקב"ה גם במעלת העושר, גם אם הפליא לעשות עמו וחלה עליו הנבואה בחסרון א' מתנאי הנבואה עדיין לא השלימו במעלת העושר, ואיש האלהים כמוהו שהוציאם ממצרים והי' סרסור בנתינת התורה ראוי שלא תחסר כל בו מהמתואר בשם מעלה וביותר לפי מ"ש הטעם בעיקרים הלא לא יטו אוזן לשמוע בקולו דחכמת המסכן בזוי' אלא מחוורתא כדמעיקרא דא"צ למעלת העושר בתחלת נבואתו או דמעלת העושר סגולת הנבואה היא ונמשכת ממנה ואין העושר סבה לנבואה אלא הנבואה סבת העושר היא, ועפ"י מ"ש הר"ן בדרשותיו הטעם שלא נתרפא משה בסיני לבלתי היות כבד פה כמו שנתרפאו כל המומין שלא יאמרו ע"י נועם דבורו של משה כי הוצק חן בשפתיו הטו לבבם לקבל התורה כי החליק להם בדברי פי חכם חן לאמת להם דברי כזב אבל בהיותו כבד פה לא יהיו דבריו נעימים ולא יטו אוזן לשמוע לשון עלגים ומזה נדע כי תורת אמת היתה בפיהו משה ידבר והאלהים יעננו בקול ומפני זה אפשר לא נתעשר משה בתחלה שלא יאמרו מפני כבוד עשרו נשאו לו פנים ואוהבי עשיר רבים אלא קבלו האמת ממי שאמרו, ודע דמ"ש מרן דרבינו לא מיירי אלא בנביא לפי שעה לא בנביא קבוע וראייתו מרא"ש בנדרים לענ"ד קשה להולמו דא"כ תקשי חדא דיותר ראוי לבאר תנאי נביא קבוע למען נדע אמתת הנביא העומד לנס עמים, וידיעתו הכרחית יותר מידיעת אמתת הנביא לפי שעה ולמה לא העלה רבינו על שפתיו לבאר נמי תנאי הנביא קבוע כמו שביאר התנאים ההכרחים לנביא לפי שעה ויבארו שניהם יחדיו ועוד שנית דמשמעות ופשטות דברי רבינו בפרק הזה מורים יותר דאיירי בנביא קבוע ומדשתק רבינו ואינו מחלק בין נביא לנביא סתמו כפירושו דאין הבדל ביניהם ומקרה א' להם רק באחת יבדלו דאם הוא רק לפי שעה אפשר שתחול הנבואה עליו על דרך פלא גם אם יעדרו ממנו התנאים ההכרחים כמ"ש בספר המורה ואין לו ענין בחיבורו פה.

ומסתכל בחכמתו של הקב"ה וכו'. עיין לקמן הלכה ה' ד"ה אלו שהם מבקשים להתנבאות וכו' מ"ש בס"ד בישוב דבריו להסיר הסתירה הנראית בדבריו פה למ"ש לקמן ובמ"ש שם בדקדוק לשונו פה.

ג

הדברים שמודיעים לנביא במראה נבואה וכו'. הנה דבר זה שמראה הסולם והמלאכים עולים ויורדים בו שהוא משל על המלכיות ושעבודן מקור מקומו טהור היא במדרש פ' ויצא שם המשיך הדברים בזה ואמרו שם מלמד שהראה הקב"ה ליעקב אבינו שר של בבל של מדי וכו' ונתירא יעקב וכו', אמנם בפתיחתו לספר המורה מבאר משל הסולם שראה יעקב אבינו לכוונה אחרת, והסבה לסתירת דבריו פה למ"ש שם בפתיחה היא הסבה החמישית שכתב שם, גם אפשר לומר כי דבריו פה עם מ"ש שם שניהם צדקו יחדיו והוא שהקב"ה חפץ להעיר את אבינו יעקב על ב' דברים על ענין שכתב שם בפתיחתו ועל ענין זה שכתב פה משעבוד מלכיות כי אחת דבר אלהים שתים זו שמענו ועיין במדרשים ובילקוט שם עוד ענינים רבים אשר עליהם מורה חלום הסולם שראה יעקב ומאד עמקו מחשבותיו ית'.

ד

שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה. עיין בגמרא דשבת דף ל' ב' ובפסחים קי"ז מייתי עוד דברים המונעים חלות הנבואה על הנביא ואלו הן שחוק קלות ראש ושיחה ודברים בטלים (ולפי מקצת נוסחאות היא שמחה של רשות) והשמחה בעינן שתהי' שמחה של מצוה, ומה שלא הזכיר רבינו מזה נראה כי כל אלה נכללים בכלל מ"ש הלכה א' אין הנבואה חלה אלא וכו' אדם שהוא ממולא בכל המדות והוא מתקדש והולך מדרכי כל העם ההולכים במחשכי הזמן וכו' התבונן באמרותיו אמרות טהורות ומה יוסיף עוד לדבר מה שלא נכלל בצוף דבש אמרותיו, ועיין מ"ש רבינו בהל' דיעות פ"ה הלכה ז' בהנהגת ת"ח איך תהי' ואם כך לת"ח עאכ"ו לנביא שצריך ליזהר שלא יעסוק בשחוק וקלות ראש ושיחת דברים בטלים, ועיין מ"ש מהרש"א בח"א בגמרא דשבת שם.

ה

אלו שהם מבקשים להתנבא הם הנקראים בני הנביאים ואעפ"י שמכוונים דעתם וכו'. מכאן מבואר שדעת רבינו היא דמלבד ההכנות המצטרכות לענין חלות הנבואה צריך ג"כ רצון אלוה ית' ובלתי רצונו לא יועילו לו כל מעלותיו ומדותיו והכנותיו, וכן מבואר ממ"ש בהלכה שלאחרי' כל הנביאים אינם מתנבאים בכל עת שירצו אבל מרע"ה אינו כן, ואעפ"י שהם ראוים לאותה הטובה מצד הכנותיהם מ"מ לא עליהם תהי' שפע נבואתו וזה הוא כי הדבר תלוי ג"כ ברצון וחפץ האל ית' ואל דעות ה' הוא יודע הסבה מה ראה על ככה למנוע מהאיש השלם בכל התנאים המצטרכים אל הנבואה הטובה הגדולה בהגעת הנבואה אם לשעה ואם לפעמים תמנע ממנו לעולם כמו שקרה לברוך בן נריה שהי' מוכן לקבל שפע נבואה ובכ"ז לא נסה עליו אור שפע הנבואה, אבל אל אמונה ואין עול אלהי הרוחות לא ימנע טוב מבעליו מבלי סבה נכונה גלוי' לפניו לבדו והיא נעלמה מעין כל חי, אולם מ"ש רבינו בהלכה א' באיכות האיש אשר הוא ראוי לחול עליו הנבואה שתהא דעתו פנוי' תמיד למעלה וכו' להבין באותן הצורות הקדושות והטהורות וכו' ויהפך לאיש אחר וכו' מזה נראה שא"צ רק תיקון המדות והמעשים הנרצים לאלהים והדבק מחשבתו בדעת ובחכמה, אינו מתנגד לדברי רבינו פה כפי הנראה בתחלת המחשבה כי ה' הטוב יתן טוב אל הראוי לקבל הטובה והי' ראוי שתחול הנבואה על האיש אשר הכין עצמו לה מצד מדותיו הטהורים ומעלותיו ומעשיו הטובים, ואם בכ"ז לא יראה אור הנבואה אין זה כי גלוי וידוע לפניו ית' הסבה הזה ולפעמים מפני שאין הדור אשר האיש ההוא שרוי בתוכם ראוים להיות להם נביא, לא יאצל ה' ית' מרוחו על האיש הראוי כמאמר רז"ל בסוכה כ"ח ובסנהדרין י"א, ולפעמים המקום הוא סבת המניעה כגון ח"ל ובלי ספק לא יקופח שכרו של זה האיש הראוי לנבואה אך אין הדור ראוי לכך וכן מצינו בברוך בן נרי' לסבת הדור נמנע ממנו הנבואה, וכ"ז דוקא לענין הנבואה שהיא לא לתועלת המתנבא רק לתועלת הדור להורותם הדרך אשר ילכו לעזב הרע ולעשות הטוב והישר בעיני ה' אבל רוח הקדש הוא טובה לו לבדו אל האיש אשר הלביש את הרוח כמ"ש המורה חלק ב' פ' מ"ה מדרגה ב' ועיין לקמן הלכה ז' וא"כ מי שהוא ראוי לכך למה זה ימנע הקב"ה ממנו הטובה הראוי' אליו ולפעמים נקרא ג"כ זה שמדבר ברה"ק על צד השאלה נביא כמ"ש רבינו בתחלת הפרק ולזה דייק רבינו וכ' שם מיד רה"ק שורה עליו ולא כתב "מיד נתנבא", דאפשר שתמנע ממנו הנבואה גם אם הוא שלם בכל אלה אבל אין הרה"ק ימנע ממנו אם מצדו לא יבצר מהמעלות ההכרחים אל האיש הלובש הרוח, והנה דעתו של רבינו פה כדעת שלישי שכתב בס' המורה ח"ב פ' ל"ב ודלא כהאפודי ור' שם טוב שטעו בהבנתו ודברי רבינו ישרים הם וצדיקים ילכו בם, שוב ראיתי להרב בעל ל"מ בהלכה א' גם הוא מפרש דברי רבינו כדעתינו דהנבואה תלוי' ברצון השי"ת.

ו

לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר עמדו ואשמעה וגו'. ז"ל הספרי סדר בהעלותך בפיסקא ויהי אנשים וגו' עמדו ואשמעה כאדם שאומר אשמע דבר מפי רבי אשרי ילוד אשה שכך הי' מובטח כ"ז שהי' רוצה הי' מדבר עמו, ועיין ברש"י על התורה שהביאו בשינוי לשון קצת והנה מ"ש הספרי כאדם שאמר אשמע דבר מפי רבי לכאורה דברי מותר הם דפשיטא דהקב"ה הי' רבו של משה ואין בדברים האלה שבח למרע"ה כאשר הוא מספר בשבחו באמרו אשרי ילוד אשה וכו', ונראה לענ"ד דקשי' לי' להספרי מדוע כתיב עמדו ואשמעה ה"ל למכתב עמדו ואשאלה וגו' לכן ביאר הספרי כוונת הכתוב לאמר דבאמת לא הי' מרע"ה צריך לשאול כלל את פי ה' מה יעשו האנשים האלה כי מיד שגמרו שאלתם למה נגרע וגו' דבר אתו הקב"ה התשובה לשאלתם, והוא לא הוצרך כלל לשאול רק לשמוע דבר ה' מה יצוה לו אודותם, דהיינו מיד בגמר שאלתם לבשתו רה"ק והבין שנתגלה לו הנבואה מיד וכמ"ש רבינו מרע"ה אינו כן אלא כ"ז שיחפוץ רה"ק לובשתו ונבואה שורה עליו, הרי מבואר כי טרם חלות עליו הנבואה הרוח לבשתו, רק כל עוד שהיו מדברים האנשים לא רצה הקב"ה לאמר לו מה ישיב להם שלא ליכנס בתוך דבריהם ולמדו ד"א כמאמרם ז"ל במשנה חכם אינו מדבר וכו' ואינו נכנס לתוך דברי חבירו ועיין בפי' הרע"ב, ולזה אמר מרע"ה עמדו וגו' והוראתו הפסקה כמו ויעמד השמן כלומר תפסקו מדבריכם או שתקו מלדבר כמו כי עמדו לא ענו עוד, כי אם תשתקו מיד ידבר הקב"ה ואשמע מה ידבר אודותיכם ולא אצטרך לשאול כענין שהתלמיד אומר אשמע דבר כי איננו צריך לשאול אלא לשמוע מפי הרב התשובה ובירור הדברים וד"ז הוא מעלה נפלאה ביותר שלא הי' צריך כלל לשאול את פי ה' אלא מיד כשהי' צריך להדבר היתה רה"ק לובשתו והנבואה החלה לפעמו להודיע לו כל אשר חפץ ואפשר להלום כ"ז בדברי רבינו, ומתבאר בס"ד בזה דברי המדרש הובא בילקוט רמז תשע"ד בפסוק ויקרב משה את משפטן לפי שמשה אמר והדבר אשר יקשה מכם וגו' באו בנות צלפחד לדין הפלא ממנו ויקרב משה משפטן וכו' הדין שאי אתה יודע הרי הנשים דנין אותו וכו' ועיין ברש"י על התורה, ולכאורה יש לדייק נהי דגבי בנות צלפחד הי' המשפט יותר חרוץ על מרע"ה שהוא לא ידע הדין אשר הנשים היו יודעין, משא"כ באנשים הטמאים שלא הי' בזה עונש כ"כ דהשואלים היו אנשים וגם הם לא ידעו הלכה ברורה עכ"פ גם שם לא ידע מרע"ה התשובה עד שנאמרה לו מפי הקב"ה ולמה העלים השם ית' מאתו הדין קודם ששאלו האנשים ואם נאמר הטעם דמגלגלין זכות ע"י זכאי כמ"ש הספרי א"כ גם בבנות צלפחד אפשר דהוא סבת ההעלמה ממנו ע"ה ומנ"ל דהטעם שלא ידע הוא ע"ד העונש מפני שאמר והדבר אשר יקשה מכם וגו' כי גם הם צדקניות היו, ואם נאמר דס"ל להמדרש דאין הטעם דמגלגלין זכות ע"י זכאי מספיק אלא להפיס דעתינו בזה מדוע נתגלגל הדברים דוקא ע"י אותן האנשים ובנות צלפחד דוקא אולם אין זה כדאי להעלים דבר ממרע"ה גם הוא הי' זכאי ואינו נכון שיתבייש בפני השואלים ממנו דבר והוא לא ידע, אבל א"כ מדוע שתק המדרש ולא פירש מיד בשאלת האנשים מה שנעלמה הידיעה מן מרע"ה היא ע"ד העונש שהוא ג"כ לא ידע דבר הקשה כשאר השופטים ואדרבה גם אותן אנשים דנו דין אמת באמרם למה נגרע מלהקריב דהיראת הלשון שידעו הדין אבל יבקשו לידע הטעם והרי מעשה דשאלת אנשים בשנה שניי' לצאתם מארץ מצרים היתה, אבל מעשה דבנות צלפחד בשנת הארבעים היתה, וה"ל לבעל המדרש להקדים ביאורו שם בשאלת האנשים, בשלמא ממגדף ומקושש ל"ק דשם יש תירוץ הגון דהוי חובה ולא רצה הקב"ה שיהיו נאמרים אלא על ידי גלגול אבל קושייתינו לא נחה בזה על המדרש למה המתין בביאור הטעם דנענש משה עד כה, אפס לפי האמור לעיל גם זאת לק"מ דשם בפרשת טמאים נאמר עמדו ואשמעה והוראתו שלא הי' צריך לשאול את פי ה' ובזה תיקר מאוד מעלת אדוננו מרע"ה דאינו צריך לשאול פי ה' דמיד שצריך לדבר הרוח בא ולובשו ומה שלא נאמר לו מפי ה' קודם לכן רצה הקב"ה לגלגל זכות ע"י זכאי דלא הי' בהמתנה זאת העדר כבוד למרע"ה, אבל גבי בנות צלפחד דכתיב ויקרב משה את משפטן דהיינו שהוצרך לשאול את פי ה' ואח"כ באה לו התשובה מפיו ית' כן בנות צלפחד דוברות ל"ל הטעם משום דמגלגלין זכות דזה מספיק במה שנתגלגל הדבר על ידן דוקא ולא ע"י אחרים אבל בזה לא הונח מדוע לא הי' קול דודו דופק מיד כששאלו כמו שהי' בשאלת האנשים שאמר להם עמדו שיפסקו מלדבר ולא הי' בזה העדר כבוד למשה ולכן ביאר המדרש הטעם שהי' כן ע"ד העונש על שאמר והדבר אשר יקשה מכם (ובמגד' ומקושש לא הי' העדר כבוד למרע"ה במה שהוא צריך לשאול פי ה' כיון שלא הי' הקב"ה חפץ להודיע לו המעשה טרם ששאלו משום מגלגלין חובה ע"י חייב ומה לו שעלה לסיני לשאול פי ה' על התורה או שהוא שואל עתה על מה שאין ראוי לאמר מקדם).

ז

מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון וגו' שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך הדין עפ"י שני עדים וכו'. עכ"ל. עיין לקמן פ' של אח"ז סוף הלכה ב' מ"ש רבינו עפ"י יסוד זה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.